קרן אורה/נדרים/סה/א

קרן אורה נדרים סה א

דף ס"ה ע"א

המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ופי' הרא"ש ז"ל בשם הר"א ממיץ ז"ל דבפניו היינו לדעת חבירו. ואין מתירין לו אלא בפניו היינו לדעתו ובדיעבד אפילו שלא בפניו הוי התרה כי הא דצדקיהו. ולא ניחא ליה להרא"ש ז"ל לישנא דמודר הנאה דמשמע שנדר מעצמו שלא לדעת חבירו ע"כ פי' דכל שנדר בפני חבירו צריך להתיר לו בפניו משום חשד או משום בושה כדאיתא בירושלמי ובכל נדר מיירי ומתירו בפניו אפילו בע"כ אבל לדעת הר"א ז"ל אין צריך להתיר בפניו אלא בנדר שהוא להנאת חבירו ולדעתו כמו נדרו של משה וצדקיהו ומש"ה ההיתר גם כן צריך דעתו ומ"מ בדיעבד אפילו שלא בפניו הוי התרה כדמוכח מהא דצדקיהו וגם מהא דנודרת ליתומים דאמרינן דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה אלא דהרא"ש ז"ל בפסקיו כתב בשם ר"ת עוד חילוק אחר בזה דהא דאין מתירין אלא בפניו היינו דוקא היכא דנדר לחבירו מחמת טובה שעשה לו כמו משה ליתרו וצדקיהו לנבוכדנצר אבל אם לא נדר משום טובה אפילו נדר לדעתו אין צריך להתיר בפניו ובזה א"ש הא דאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם כו':

והר"ן ז"ל כתב גם כן דאיכא מאן דאמר דלא מיירי הכא אלא בנדר להנאת חבירו כמו משה לישב עם יתרו וצדקיהו שנדר שלא יבזהו ולפ"ז הא דנודרת ליתומים ג"כ נדרה להנאת יתומים וע"כ צ"ל הא דאזלא לחכם ושרי לה היינו בדיעבד וכן הא דסוטה דאמר פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתך היינו משום דבדיעבד הוי התרה אבל לפמ"ש הרא"ש ז"ל בשם ר"ת בלא"ה ניחא דלא משום טובה הוא דנדר וכמו שכתב הרא"ש ז"ל אלא דמהא דיכול לשאול שלא בפני יעקב בלא"ה לכאורה לא תיקשי כיון דא"א לשאול בפניו וע"כ לא אמרינן דאין מתירין לו אלא בפניו היינו היכא דאפשר והתוס' ז"ל בסוטה דף ל"ו באמת לא הקשו אלא אמה דאמר יוסף לפרעה איתשיל נמי אדידך וע"ז הקשו היכי יכול להתיר שלא מדעת פרעה ולפי מש"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ת גם זה ניחא דיוסף לא קיבל טובה עדיין מפרעה אבל למש"כ הר"ן ז"ל דכל להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומדעתו ודאי תיקשי מהא דאמר יוסף איתשיל נמי אדידך ואפילו אי נימא דבדיעבד הוי התרה מכל מקום היכי בעי למישאל עליה לכתחלה:

והתוס' ז"ל כתבו התם דשלא מדעתו ג"כ יכול להתיר רק בפניו והיינו כשיטת הרא"ש ז"ל לדעת הירושלמי אבל הר"ן ז"ל כתב דנדר להנאת חבירו לכ"ע אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל התם דדרך גזום אמר לו כן והתוס' ז"ל התם בסוטה ג"כ פשיטא להו דאם נדר לדעת חבירו ודאי דאינו יכול להתיר אלא לדעתו ג"כ ומשמע מדבריו דאפילו בדיעבד לא הוי התרה וגם מסברא משמע להו הכין כיון דנדר לדעתו אין להתיר אלא לדעתו ואין זה מוכרח דהא לא אמרינן אלא נדר שהותר על דעת רבים אין לו הפרה אבל על דעת יחיד יש לו הפרה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין דף ל"ו ואי דוקא מדעתו הא על דעת רבים ג"כ מהני התרה לדעתן ועיין בב"י באריכות מדינים אלו והכ"מ ז"ל כתב בדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ כדעת הר"ן ז"ל דאם השביעו חבירו אין להתיר אלא מדעתו אבל נודר בפניו סגי בידיעתו. ועיין בזה בש"ע סי' רכ"ח ובש"ך וט"ז ובדברי הגר"א ז"ל ובב"י שם באורך:

ר"מ אומר יש דברים שהן כנולד כו' ופליגי בגמרא רב הונא ור"י לרב הונא טעמא דמתניתין משום דנעשה כתולה נדרו בדבר וכשבטל דבר בטל הנדר וכתב הרא"ש ז"ל דלפשטא דמתניתין צריך היתר חכם משום דלא הוי תנאי גמור אבל בירושלמי אמרינן דאין צריך היתר חכם דהוי כאומר שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים דמותר בו ולאו דדמי ממש לאומר כל זמן כו' דא"כ אפילו בכעורה ונעשית נאה נמי לישתרי אלא במידי דשכיח להשתנות דוקא הוא דאמרינן דהוי כתולה נדרו בדבר ואמר כל זמן כו' אבל במידי דלא שכיח לא הוי כתולה נדרו בדבר כ"כ הר"ן בשם הרשב"א ז"ל ועוד כתב לחלק בין אומר שהיא כעורה באמת מותר אפילו נעשית נאה והתם פלונית כעורה קאמר לא משמע דתלה נדרו בזה ולפ"ז קשה קצת מאי פריך הש"ס לר"י נדר טעות תרי זימני למה לי הא בפלונית כעורה הוי רבותא אע"ג דלשונו לא משמע דתלה נדרו בכערותה מ"מ הוי נדר טעות וי"ל דלענין נדר טעות ליכא נפ"מ וכל שהזכיר איזה מום וחסרון ונמצא טעות נדר טעות הוא ור' יוחנן מוקי לה למתניתין דכבר מת וכבר עשה תשובה אבל אם אח"כ עשה תשובה לא מהני לדידיה משום דאין זה תנאי גמור. כי היכי דס"ל לחכמים אליבא דרב הונא להך גירסא דאין חכמים מודים לו ופי' הרא"ש ז"ל לר"י דר"מ לחומרא דאע"פ שאינן כנולד מ"מ אסורין כנולד דגזר מת אטו לא מת ואין חכמים מודים לו דלא גזרו מת אטו לא מת ולכאורה פשטא דמתניתין משמע דר"מ לקולא דיש דברים שהן כנולד ובאמת אינן כנולד ונראה שהכריחו לפרש כן משום דלא מסתבר דחכמים יאסרו בכה"ג דהוי נדר טעות ועוד דא"כ לא הוי מקשי הש"ס תרי נדר טעות למה לי דהא טובא קמ"ל דרבנן נמי מודו בהא דכעורה ונמצאת נאה אבל אי ר"מ לחומרא לא איצטריך לאשמעינן דר"מ מודה לקמן משום דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים וכמו שכתב הוא ז"ל לקמן:

אבל התוס' ז"ל פירשו איפכא להך גירסא דרבנן לחומרא וגזרו מת אטו לא מת וכן משמע מהא דתנן לקמן ועוד אמר ר"מ פותחין כו' משמע דאמר אידך לקולא והא דפריך הש"ס תרתי למה לי בנדר טעות כבר פירשו התוס' ז"ל דפריך דהוי מצי למיתני גבי הדדי ומדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו משמע דמפרש ואין חכמים מודים לו היינו לחומרא ע"ש:

ועיין במל"מ ז"ל בפ"ח מהלכות נדרים שהביא בשם הראנ"ח ז"ל דאם חזר האב לסורו חזר האיסור למקומו דומיא דביתך דאם מכרו לאחר מותר ואם חזר לרשותו חזר האיסור למקומו והמל"מ ז"ל חילק דבקונם לביתך ומכרו לאחר הנדר לא בטל אבל הכא בטל הנדר כיון שעשה תשובה ובמה ישוב עוד ולפי מאי דמדמי לה בירושלמי לשאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים דמותר בו ובזה ודאי אם חזר ולבש שחורים דאסור בו ובכל זמן שילבש שחורים הנדר במקומו וא"כ ה"נ דהוי כמו שאמר כל זמן שאביה רע כי חזר לסורו ג"כ הנדר שב למקומו וכדעת הראנ"ח ז"ל אלא דנראה דיש חילוק בין רישא לסיפא דרישא דאמר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע וכיון שעשה תשובה הותרה לו להנשא וכי נשאה לא תיאסר עליו עוד אע"פ שחזר לסורו כיון שנשאה בהיתר והוא לא אסר עליו אלא הנישואין אבל בסיפא דאמר קונם לבית זה שהכלב והנחש בתוכו ואם מת הכלב ונהרג הנחש הותר בכניסה לבית ואם שב לבית כלב רע או נחש אפילו אחר נראה דחזר הנדר ואסור ליכנס בו כיון דאסר עליו כל זמן שהכלב והנחש בתוכו ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף