קרן אורה/מעילה/יח/א

קרן אורה מעילה יח א

דף י"ח ע"א

משנה הערלה והכלאים מצטרפין זה עם זה כו' ופי' רש"י ז"ל כמו פיגול ונותר דאמרינן לעיל דמצטרפין לאכילה כבר כתב בזה התוי"ט ז"ל דמתניתין דהכא ע"כ כר"י משום ר"מ אתיא דאמר כל האיסורין מצטרפין מקרא דלא האכל כל תועבה כדאיתא בע"א דף כ"ו ואי קשיא הא הוי לאו שבכללות הא כבר כתבו התוס' ז"ל התם דהא דאין לוקין על לאו שבכללות היינו היכא דלא נאמר בכל חד לאו לחודיה כמו נא וצלי אש של פסח דתרווייהו נפקא לן מכ"א צלי אש אבל הכא דבכל האיסורין נאמר בהן לאו מיוחד בפ"ע ומלא תאכל כל תועבה נפקא לן דכולהו מצטרפי זה לא הוי לאו שבכללות ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' במכות דף י"ח שהקשו על הא דפריך התם ולילקי נמי משום הא דר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והא הוי לאו שבכללות כדאמרינן בפסחים ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא אמרינן בפסחים דהוי לאו שבכללות היינו למאי דס"ד דעיקר אזהרת יוצא ג"כ מהאי קרא נפקא שפיר הוי לאו שבכללות כיון דנכלל בו הרבה איסורין אבל לפי המסקנא דביוצא נמי כתיב לאו מיוחד לא הוי לאו שבכללות ולוקין על פסולי קדשים משום האי לאו דלא יאכל בין ע"י צירוף בין כ"א בפ"ע והוי ממש דומיא דלא תאכל כל תועבה לר"מ. הן אמת דמאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דלר"מ לוקין בצירוף האיסורין משום לאו דלא תאכל כל תועבה לא מצינו זאת מפורש ואי משום דאמר ר"מ מנין לכל איסורין שמצטרפין ולענין מאי בעינן לצירוף אם לא לענין מלקות אין זה מוכרח ולא מיבעי' דאמר חצי שיעור מותר מה"ת י"ל דר"מ לאסור מה"ת קאמר דמצטרפי ולאו למלקות אלא אפילו לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ אפשר לומר דר"מ לענין לאסור התערובות קאמר דמצטרפי וע"ז מייתי הש"ס דברי ר' מאיר בע"א אלא דבירושלמי הביא הר"ש ז"ל אמרו בפירוש דלר"מ לוקין אצירוף שני איסורין וכן מוכח ממתניתין למאי דמסקינן דר"ש אין צריך לצירוף קאמר וע"כ מתניתין מיירי לענין מלקות ולא לענין תערובות ש"מ דמצטרפין גם למלקות וכר"מ וכדאיתא נמי בירושלמי עלה דהך מתניתין ששנויה נמי בערלה פ"ג:

ויש לי לדון לר"מ לענין חטאת מאי אי מצטרפי איסורין חלוקין או לא ומה שהביאני לידי זה הספק הוא לפי מש"כ לעיל דפיגול ונותר מצטרפי אהדדי גם לענין חטאת מקרא דלא יאכל כי קודש הם וה"נ כן לר"מ בכל האיסורין אבל באמת זה אינו מהא דפרכינן בכריתות משני מינין אין מצטרפין פשיטא ש"מ דליכא למ"ד דלענין חטאת יצטרפו איסורין חלוקין. ומשם מוכח נמי דפיגול ונותר נמי אין מצטרפין לענין חטאת דהא חשיב התם ברישא בחומר בשני מינים פיגול ונותר וא"כ עלה קאמר בסיפא חומר במין אחד אוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרף ובשני מינים אין מצטרפין ש"מ דפיגול ונותר נמי לא מצטרפי לענין חטאת:

ומה אעשה אם מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן בפ"ו מה' שגגות הלכה ז' שהשמיט התם הא דפיגול ונותר ולא כתב אלא חלב ודם וסיים כשם שאין מצטרפין לענין מלקות כך אין מצטרפין לענין חטאת משמע דפיגול ונותר דמצטרפי לענין מלקות מצטרפי נמי לענין חטאת. ודבר תימה הוא לומר דמשני מינים פטור דתנן התם ברישא. עכ"פ לענין שאר איסורין כשיטא דלא מצטרפי לענין חטאת וכנ"ל. וע' מש"כ לעיל בסוגיא דדם השרץ לישב הא דלא דריש ר' יהודה הקישא דכל חלב וכל דם ללמד לדם השרץ ובשרו ע"ש. ולפי מה דקאמר ר"י דכל האיסורין מצטרפין א"ש בלא"ה דלר' יהודה דם בהמה ובשרה נמי מצטרף אלא דלפ"ז קשה מנ"ל דדם השרץ בכלל שרץ הוא לענין אכילה וע' ברש"י בכריתות שם שפי' הא דאמרינן התם דדמו חלוק מבשרו בבהמה היינו שדמו בכרת ובשרה בלאו וא"כ אפשר לומר דר"מ נמי מודה בכה"ג דאין מצטרפין אבל לא משמע כן כיון דיליף מקרא דלא תאכל כל תועב'. וגם לא ידעתי למה פירש רש"י ז"ל הכי ולא פי' כפשוטו דדמו חלוק מבשרו משום דלאוין חלוקין הם זה משום דם וזה משום נבילה או טמאה וצ"ע. ואחר כל הנ"ל ע"כ צריך לומר דמתניתין אתיא כר"מ דכל האיסורין מצטרפין וכמו שכתב התוי"ט ז"ל וכתבו עוד דמשנה זו פליגא על סוגיא דלעיל דאמרינן דנבילת טהורה עם נבילת טמאה אין מצטרפין משום דאין איסור חל על איסור ולר"מ וודאי פשיטא דכל האיסורין מצטרפין ומש"כ הבה"ז ז"ל דהני דלעיל מודו דלענין לאו דלא תאכל כל תועבה מצטרפין ולענין לאו דנבילה לא מצטרפי לא משמע כן לעיל גבי הא דאמרי' התם ל"ש אלא לענין טומאה אבל לאכילה לא מצטרפי ולר"מ לאכיל' נמי מצטרפי כדתנן הכא ואפשר לומר דלישנא דמתניתין התם כל הנבילות מצטרפין משמע דלחיובי משום נבילה קאמר דאל"ה מאי אריא נבילות הא כל האיסורין מצטרפין ואכתי יש לדקדק לפי מאי דמוקי התם ברייתא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כר' יהודה א"כ מ"ט לא מצטרפי מיתת פרה וחיי גמל הא אליבא דר"י כל האיסורין מצטרפין. זי"ל דתנא דברייתא ס"ל כוותיה דר"י בחדא ופליג עליה בחדא לענין צירוף איסורין חלוקין וס"ל דאין מצטרפין א"נ ר' יהודה משום ר' מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה. ויש להסתפק למ"ד איסור חל על איסור וטהורה עם טמאה חייב משום נבילה אי חייב נמי משום דלא תאכל כל תועבה לר"מ דבאיסור נבילה לחוד או טמאה לחוד נראה דאינו לוקה משום לא תאכל כל תועבה דאטו לר"מ בכל האיסורין סופג שמונים משום לאו המפורש בו ומשום לא תאכל כל תועבה אלא וודאי לענין זה חשיב לאו שבכללות או דלא אתי לא תאכל כל תועב' אלא להזהיר על צירוף ב' איסורין אבל בטהורה וטמאה דאיכא גם צירוף ב' איסורין אפשר דלוקה גם משום לא תאכל כל תועבה וע' מש"כ לעיל בישוב ד' התוס' מכות וכ"ז צ"ע. ובצ"ק השיג על הבה"ז ז"ל במש"כ דלרב דאמר טהורה וטמאה אין מצטרפין מ"מ לוקה משום לא תאכל כל תועבה וכ' הצ"ק ז"ל דאישתמיטתי' דברי התוס' במס' ע"ג דדווקא היכא שהלאו מפורש בפ"ע אבל הכא בשניהם לאו אחד הוא לא תאכל כל נבילה. ודבריו תמוהים דהכא נמי איכא בכ"א לאו מיוחד בטהורה איכא לאו דנבילה ובטמאה איכא לאו דטמאה ולמה לא ילקה באוכל משניהם משום לא תאכל כל תועבה וגם מש"כ בדברי רש"י ז"ל דברים נפלאים הם ואין להם פירוש:

וכל זה כתבתי למאי דמשמע מפשטיה דהש"ס דמתניתין לענין צירוף מלקות איירי וכמו שהגיהו בדברי ר"ש תני אין צריך לצרף אבל באמת קשיא טובא לומר דסתמא דמתניתין דלא כהילכתא דוודאי לית הילכתא כר"מ בהא וכדמוכח במס' ע"ג שם ובכמה דוכתי דאיסורין אין מצטרפין עד שאני תמה בזה על הבה"ז ז"ל שנסתפק בזה לענין דינא ולדידי אין בזה שום ספק ור"מ יחידאה הוא. והתוס' ז"ל הקשו ממס' ע"ג דף ס"ח דמפרש התם דברי ר"ש כפשטן דאין מצטרפין קאמר וכתבו לתרץ הכא ובמס' ע"ג דהך דהתם ברייתא היא ומיירי בתערובות ולא ידענא אמאי לא ניחא להו לפרש דהתם במס' עו"ג אמתניתין דערלה קאי דהוא נמי מיירי בתערובות כדתנן התם הערלה וכלאים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה דהיא רישא דהך דתבלין שנים ושלשה שמות ולשון התוס' במס' עו"ג שם צ"ע יותר ע"ש:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפי' למתניתין דהכא גם כן לענין תערובות ומצטרפין שניהם לאסור ונראה מדבריו ז"ל שדעתו ז"ל דסוגיא דהכא פליגי עם סוגיא דמס' ואין צריך להגיה מתניתין בדברי ר"ש ומוקמינן רישא דמצטרפין כהלכתא לענין לאסור התערובות ור"ש פליג ואמר דאין מצטרפין וכשיטתיה בפ' ב' דערלה אלא דאכתי קשיא סתמא אסתמא דהכא סתם לן תנא דאפילו שני שמות של איסור מצטרף לאסור התערובות ולעיל תנינן התרומה והתרומת מעשר וביכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהם את החומש. ומפרש הש"ס משום דכולהו איקרי תרומה משמע דאי לאו דשם אחד הם לא הוו מצטרפין ובירושלמי דערלה מוקמינן להך מתניתין כר"ש הביאו הר"ש ז"ל אבל מסתמא דסוגין לא משמע הכי ואפשר לומר דמשום לחייב עליהם את החומש בעינן דווקא שם אחד או יאמר דגם לענין תערובות נ"מ מהא דשם אחד לכולן לאסור התערובות אפילו בזה אחר זה לאפוקי בשני שמות דאין מצטרף אלא בבת אחת אבל לא בזה אחר זה כדתנן התם הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וכן הדין נותן לחלק בשני איסורין דכשהן בעין לא מצטרפי ואין לוקין כיון שלא אכל כשיעור מכ"א אבל אם נתערבו בהיתר ונותנין טעם אמאי לא יאסר התערובות כגון אם נתערב חצי רביעית יין של ערלה וחצי רביעית יין של כלאים בתבשיל של היתר ונותנין טעם בו אמאי לא נימא בזה טעם כעיקר לענין לאסור הכל. אבל אחר העיון בסוגיא דמס' עו"ג לא משמע כן גבי הא דפריך התם על רבא דאמר בתר שמא אזלינן ממתניתין דתבלין ג' שמות מצטרפין ומפרשי התוס' שם דשמות היינו איסורין ולרבא דאזיל בתר שמא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד אמאי מצטרפי ומשני הא מני ר"מ היא דאמר כל האיסורין מצטרפין. משמע דלרבנן דפליגי אר"מ בצירוף שני איסורין בענין מלקות ה"ה נמי דלדידהו לא מצטרפי שני איסורין לאסור התערובות והא בהא תליא ותו אמרינן התם בשלמא לאביי ניחא דאזיל בתר טעמא משמע דלאביי אתיא מתניתא ככ"ע ואפילו כרבנן דר"מ דס"ל דלענין מלקות לא מצטרפי מ"מ לאסור התערובות שפיר מצטרפי ולא דמי צירוף תערובות לצירוף מלקות דלענין תערובות אזלינן בתר טעמא וכיון דטעם אחד להם מצטרפי אלא לרבא דאזיל בתר שמא והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד לא היה להם להצטרף אע"פ שטעמן שוה אלמא דשני איסורין וטעמן שוה אי מצטרפי לאסור תערובות פלוגתא דאביי ורבא הוא. ולרבא דלא אזיל בתר טעמא לא מצטרפי. אלא דיש לדקדק מנ"ל הא דרבא לא אזיל בתר טעמא בכה"ג דילמא דווקא בחמר' חדתא בעינבי אמר רבא דהוי מין בשאינו מינו ובנותן טעם ולא במשהו אבל היכא דאיכא טעמא אימא דרבא נמי מודה דטעמא לא בטיל וכן הוא להדיא דעת הש"ך ז"ל בריש הלכות תערובות וא"כ גם לרבא אזלינן הכא בתר טעמא ושפיר מצטרפי. וצ"ל דהכי פריך הש"ס התם כיון דלרבא חילוק השם מילתא היא הכא בב' איסורין לא היה להם להצטרף לא מיבעי' למאן דאמר דטעם כעיקר הוא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס א"כ בשני איסורין ליכא טעם כעיקר דאורייתא אלא היכא דאיכא ב' זיתים בכדי אכילת פרס וזה מילתא דלא שכיחא הוא והוה לן להקל בזה ולמימר דלא מצטרפי כיון דב' שמות הן. אבל לאביי דאמר דחילוק השם לאו מילתא הוא שפיר מצטרפי לאסור התערובות כיון דטעם אחד להם אבל לרבא אפילו אי נימא דטעמו ולא ממשו ג"כ דאורייתא הוא מ"מ הכא בב' איסורין דב' שמות הן לא יצטרפו. ואכתי קשה אמאי לא פריך מרישא דמתני' דערלה דתנן התם הערלה וכלאים מצטרפין לעלות באחד ומאתים ומהתם תיקשי אפילו לאביי כיון דהתם ליכא טעמא ואי מוקי לה כר"מ וכשיטת הירושלמי א"כ מאי פריך אביי מהא דתבלין כו' ע"כ נראה דבדברים ששוין בטעמן לגמרי לכ"ע מצטרפין בין ב' איסורין בין שאר שני שמות והעיקר בזה כשיטת רש"י ז"ל דג' שמות היינו ג' מינים ובזה נמי מצטרפו ואביי הוכיח מזה דאזלינן בתר טעמא ומשום הכי מצטרפי הכא אע"ג דאין שוין בטעמן לגמרי כיון דשוין במיתוק הקדירה אלא לרבא דאזיל בתר שמא א"כ הכא דטעמן נמי אינן שוין לגמרי לא היה להם להצטרף כלל וע"ז משני רבא דאתיא כר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפי וכיון דמצטרפי לענין מלקות מצטרפי נמי לאסור התערובות כל שיש להם קצת שיווי בטעם ור"ש לחוד הוא דפליג וס"ל דאפילו שוין בטעמן לגמרי לא מצטרפי. ובזה מיושבין היטיב דברי הרמב"ם ז"ל שהצריך בפ' ט"ז מה' מאכלות אסורו' שיהיו שוין בטעמן לגמרי כמבואר בדבריו ז"ל שם ולא פסק כחזקיה דאמר במיני מתיקה שנו והיינו משום דחזקיה אזיל אליבא דר"מ ע"כ אפילו אינן שוין לגמרי בטעם מצטרפים אבל לדידן דלא קי"ל כר"מ וב' איסורין אין מצטרפין לענין מלקות שפיר בעינן דווקא שיהיה שוין לגמרי בטעם וכ"ע מודים דמצטרפין וזה נראה ברור בס"ד וע' בלח"מ שם שהאריך לישב שם ד' הרמב"ם ז"ל בדרך רחוק ע"ש:

וראיתי להתוס' ז"ל בשבת פ' ר"ע שכ' דרך אחרת בזה ותוכן דבריהם כן הוא דצירוף תערובות ומלקות שוין הן לגמרי. וכתבו התם דלאביי ניחא דכיון דאזיל בתר טעמא רבנן נמי מודו דמצטרפי שני איסורין שוין בטעמן בין לענין לאסור התערובות בין לענין מלקות ואתי שפיר הא דתבלין ג' שמות מצטרפין אלא לרבא דאזיל בתר שמא א"כ אפילו שוין בטעמן לא מצטרפי בין למלקות בין לאסור התערובות וא"כ קשיא אמאי מצטרפי תבלין ג' וב' שמו'. וצריך לדקדק בדבריהם ז"ל ממ"נ אי סבירא לי' לאביי דרבנן נמי דרשי לא תאכל כל תועבה לצירוף איסורין א"כ לרבא נמי לא תיקשי כיון דהתורה עשתה כל האיסורין אחד למלקות אלא ע"כ רבנן פליגי עליה דר"מ ולא דרשו לא תאכל כל תועבה לצירוף איסורין א"כ מנ"ל לאביי דמצטרפי גם אם טעמן שוה וצ"ל דמסברא פשיטא ליה לאביי דאזיל בתר טעמא וכל שטעמן שוה אפילו ב' איסורין מצטרפין גם למלקות אבל לרבא דאזיל בתר שמא הדין נותן שלא יצטרפו כיון דב' איסורין הם והקשו התוס' ז"ל התם מהא דאמר ר"ל בזבחים הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה מבטלין זה את זה ואמאי הא מצטרפין למלקו'. ולא ידענא מאי קשיא להו דילמא ר"ל ס"ל כרבא דאזיל בתר שמא ולדידיה אין איסורין מצטרפין לרבנן וכן איירי התם רבא אליבא דר"ל והם ז"ל תירצו דאף דמצטרפין למלקות כשהן בעין מ"מ אם בללן מבטלין זה את זה וכן כתבו התוס' ז"ל סברא זו בזבחים שם וגם על זה יש להשיב דא"כ הדרא קושין לדוכתין אמאי מצטרפין שני איסורין לאסור התערובות כיון דאפילו אם לא נתערבו בהיתר כשהם מעורבים מבטלין זה את זה כש"כ כשהן מעורבין בהיתר ועוד לפי מה שכתב דלאביי מסברא כשיטא ליה דאיסורין ששוין בטעמן מצטרפי א"כ אפילו בללן זה בזה נמי ועוד דכל אכילת ב' איסורין בצירוף נבללין המה בשעת אכילה בתוך פיו ועוד כיון דהכתוב עשאן כולן באיסור אחד מקרא דלא יאכל כי קודש הוא א"כ אמאי יבטלו זה את זה. ובזבחים הקשו מקרא דלא יאכל כי קודש הוא ותירץ שם עוד תירוץ אחד דמשום לא יאכל ליכא מלקות משום דלאו שבכללות הוא והא דאמרי' לעיל דלענין אכילה מצטרף פיגול ונותר היינו לאסור התערובות וכבר כתבנו לעיל בזה דוודאי איכא מלקות בקרא דלא יאכל קודש כמו לר"מ בכל האיסורין ואין זה לאו שבכללות כמו שכתבו התוס' במס' עו"ג. ונראה עיקר בזה כמו שכתבו התם לתרץ דמשום פיגול ונותר אינו לוקה אלא משום לא יאכל כי קודש הוא או משום לא תאכל כל תועבה לפי קושיתם בשבת וכמש"כ לעיל וכתבו עוד שם דהא דאמרינן לעיל דפיגול ונותר מצטרפין משום לא יאכל כי קודש הוא לר"ש איצטריך דס"ל דשאר איסורין לא מצטרפי ובפיגול ונותר מודה דמצטרפין וגם זה לא ידענא למה הוצרכו לכך ואמאי לא נימא דאליבא דרבא איצטריך דלדידיה נמי שאר איסורין לא מצטרפי והכי הילכתא ולדבריהם דלר"ש קאמר ע"כ צריך לפרש דלענין לאסור התערובות קאמר דלמלקות אין צריך צירוף לר"ש דאמר כ"ש למכות וכן כ' המהרש"א ז"ל. ולפ"ז קשה מהא דאמרי' בנזיר דלר"ש לא איצטריך מכל אשר יעשה מגפן היין ללמד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה משום דס"ל כ"ש למכות ולפי הנ"ל אכתי איצטריך ללמד דמצטרפין לאסור תערובתן. וצ"ל כיון דאיסורי נזיר אין טעמן שוה אין מצטרפין לאסור התערובות. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ז"ל בשבת אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דאיך אפשר לומר דלאביי איסורין השוין בטעמן לכ"ע מצטרפין זה עם זה א"כ ברייתא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין אתיא דלא כמאן דלר"ש אין צריך צירוף ולרבנן כיון דשוין בטעמן מצטרפי. ע"כ נראה לענ"ד כמש"כ והיא שיטת הרמב"ם וזה נראה ברור לשיטת הש"ס דילן רק עדיין צ"ע ממתניתין דהתרומה ותרומת מעשר כו' דמשמע דדווקא משום דשם אחד מצטרפין וצ"ע יותר בזה בדברי הפוסקים וע' בפר"ח בריש ה' תערובות שהאריך ג"כ בדינים אלו:

עוד הלכה אחת ראיתי לבאר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות מאכלו' אסורות שדעתו שם דכל מיני טבל מצטרפין לכזית אע"פ דאין טעמן שוה והשיג עליו הראב"ד ז"ל מהא דתבלין דבעי' דווקא מיני מתיקה ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורין דדווקא בתערובות בעינן שיהיה טעמן שוה אבל האוכל איסור בעין וודאי מצטרף כל שהוא משום דלאו אחד ללקות עליהם בכזית אפילו אין טעמן שוה וכן מוכח מהא דאמרינן ביומא פ' יוה"כ דאוכל ושותה אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה אבל אם היה שיעורן שוה מצטרף וכן תנינן בהדיא במכילתין וביומא שם כל האוכלין מצטרפין לככותבת ודוחק לומר דדווקא לענין יוה"כ מצטרפין דמשום יתובי דעתא הוא וכן דם השרץ ובשרו מצטרף ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

שם משנה הבגד והשק כו' אמר ר"ש מה טעם הואיל והן ראוין לטמא מושב ע' בסוף פ' כלל גדול דפריך התם על ר"י בר"ח מהך משנה דדוקא משום דראויין לטמא מושב הא לא"ה לא מצטרפין כיון דלא שוו בשיעוריהן וככללו של ר"י ולפי מה שכ' לעיל דרבנן פליגי על ר' יהושע בהך דאין שיעורן שוה וכדאיתא ביומא א"כ מאי פריך לר"י בר"ח דלמא כרבנן ס"ל וי"ל כיון דלית הלכתא כוותייהו לא בעי לאוקמי לר"י בר"ח דלא כהלכתא והתוי"ט ז"ל הקשה דמאי מועיל הא דשוה לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אע"ג דשוין בטומאתן כיון דאין שוין בשיעוריהן לא מצטרפי אלמא דלא מהני השיווי בחד מלתא להצטרף. ובאמת בלא"ה יש לדקדק למה לא יצטרף בגד עם השק וכי בשביל שהבגד חשוב הוא מן השק דאפילו בשלשה ע"ש מטמא לא יצטרף לשק הגרוע ממנו בשלמא בכללא דר' יהושע באין שיעורן שוה כמו בשר המת ורקב כיון דהאי שיעורא לחוד והאי שיעורא לחוד לא מצטרפי אבל הכא משום חשיבותא הוא ודבר החשוב מפני מה לא ישלים שיעור הגרוע. וכן יש לדקדק גבי הך דפרק כלל גדול בתבן ועצה דתבן חזי גם לפרה וענה לא חזי אלא לגמל ואמאי לא יצטרף תבן לעצה למלא פי גמל כיון דחזי לגמל אלא דהחמירו בשיעורו כיון דחזי גם לפרה. ועיין בתוס' שם וצ"ל דבגד ועור אין חיבורן חיבור טוב דאין דרך תשמישו של זה כשל זה הלכך אי לאו דשוין לדבר אחד לא הוי מצטרפי וכן צ"ל בתבן ועצה דתבן אינו עומד לגמל ועיין ברש"י ותוס' ז"ל שם מה שפי' בהא דאמרי' התם הואיל וראוי לעשות טלאי ע"ג חמור ועיין פירוש רש"י שם גבי עמיר ועשבים ודו"ק:

הדרן עלך פרק קדשי מזבח

הנהנה מן הקדש - פרק חמישי

שם גמרא אמר רבא בלבושא מציעא ומלמלא. עי' פירש"י ז"ל ותוס' בזה ומפי' המשניות נראה דהכי פירושא דלבושא מציעא ומלמלא אין בו פגם כלל ומש"ה מחייב ר"ע אפי' לא פגם ורבנן ס"ל כיון דבגד אורחיה לפגום ולבלות אע"ג שלבשו בדרך שאין בו פגם מ"מ לא מעל עד שיפגום ובעינן דוקא דבר שאינו עומד לפגום כמו קטלא של זהב ובהא הוא דמועלין בלא פגם והוא פי' נכון ותו לא תיקשי מסוגיא דלקמן:

תוס' בד"ה ואומר וימעלו כו'. עי' בדבריהם ז"ל ונראה מדבריהם דאם קנה חפץ מדמי הקדש לא יתחייב מטעם הנאה מן ההקדש אלא משום שינוי רשות ונפק"ל מעבודת גלולים דשינוי מרשות לרשות מעל גם בלא הנאה וכן המשאיל קרדום לחבירו ולרב הונא דוקא בקע בו ולר"א שם אפילו בלא ביקוע קנה השואל ומעל המשאיל. ועפ"ז הקשו לקמן בסוגין אמאי קאמר דפטורא ילפינן מעו"ג והא חיובא נמי ילפינן לחייב המוציא מרשות לרשות אפי' בלא הנאה. ולא הבנתי דבכל הני הנאה נמי איכא דבקונה חפץ יש לו הנאה בחפץ שקנה ונמצא פוגם ונהנה מדמי הקדש וכן המשאיל קרדום לחבירו טובת הנאת השאלה נחשב להנאה וכן איתא להדיא בפרק השואל מעל לפי טובת הנאה וזה הכלל הוא במעילה דאין מועל בלא הנאה או הנאתו או הנאת חבירו ולא ילפינן מעו"ג אלא דבעינן פגם בדבר שיש בו פגם ויתר פרטי דיני מעילה יתבאר לפנינו בעז"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף