קרן אורה/מנחות/מ/ב

קרן אורה מנחות מ ב

דף מ' ע"ב

גמרא שמא יקרע כדינו תוך ג' כו'. ופירש"י ז"ל דיניח חוט התפירה לשם ציצית וכיון דלבן ליכא תכלת נמי הוי כלאים דליכא ד' חוטין וכשיטתו בריש פירקין דלא מעכבי זא"ז אבל ד' חוטין בעינן לעיכובא והקשו התוס' ז"ל ע"פ ע"ש וכתבו מהא דתניא לקמן פלוגתא דר"מ ורבנן בנקרע תוך ג' אי יתפור ורמ"א לא יתפור ורבנן אמרי יתפור ופירש"י לקמן דבהך גזירה פליגי ר"מ אומר לא יתפור משום שמא ישייר חוט התפירה לשם ציצית ורבנן דאמרו יתפור לא גזרי וא"כ לכאורה הכא דלא כמאן דלר"מ אסור לתפור ורבנן לא גזרו משום חוט התפירה וכתבו התוס' ז"ל דהכא אתיא ככ"ע ולנוסחת הבה"ז ואפילו לרבנן גזרינן כו' כוונתם דלר"מ וודאי א"ש דהכא משום איסור כלאים גזרינן שמא יתפור אע"ג דאסור לתפור אבל לרבנן דשרו לתפור ולא גזרו משום חוטי התפירה הכא מ"ט גזרינן לזה פ' דמשום איסור כלאים גזרינן משום חוטי התפירה אלא דמה שחילק בין טלית של צמר לשל פשתים אין זה במשמעות דבריהם ז"ל ויותר נראה הנוסחא הישנה ואפילו לר"מ גזרינן הכא שמא יתפור משום איסור כלאים אלא דמ"מ קשה לפ"ז ר' זירא למה שריא ר"ז לסדיני' נהי דגזרי לעלמא שמא יתפרו אבל ר"ז לעצמו אמאי חייש לגזירה זו כיון דאיכא איסורא לתפור ומשמע דלא חש ר' זירא להאי אלא מטעם גזירה זו דמסתברא ליה והתוספ' ז"ל פי' לפלוגתא דר"מ ורבנן בטעמא אחרינא דנקרע הכנף שהציצית תלוין בה ואם נקרע הכנף ולא נשתייר בו ג' הוי כאלו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג' לד"ה חיבור מעליא הוי והשתא שמעתין כר"מ אתיא כו' ונראה בכוונתם דלא נשתייר ג' היינו שנקרע הכנף ולא נשתייר ג' מחובר לטלית לר"מ הוי כאלו נפסק לגמרי ונפסלו הציצית ולא מהני אפילו חזר ותפרן דכבר נפסלו והוי תעשה ולא מן העשוי ורבנן דאמרי יתפור משום דכל שהוא מחובר קצת עדיין בהכשירו הוא ויכול לתפור וכן משמע ממה שהביאו מהא דזבחים בגד שנקרע ונשתייר בו כדי מעפורת היינו שנשאר מחובר כדי מעפורת אלא דהתם משמע דאפילו נשאר כדי מעפורת לא הוי חיבור אלא מדרבנן ע"ש. ולפי מה שחילקו התוס' ז"ל בין נקרע כל הבגד ובין נקרע חתיכה א"ש וגם לשיטה זו קשה אמאי חייש ר' זירא להא שמא יעשו שלא כדין והיכא אשכחן דכוותה והרא"ש ז"ל פי' בשם רב עמרם נקרע תוך ג' א"כ לא נשאר בכנף ג' ע"ג וכמאן דליתי' דמי ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק חשיב ואי עביד ב' ציצית לא פטר ליה לטלית עכ"ל נראה מדבריו ז"ל דר"מ אמר לא יתפור דתפירה לא מהני אפילו להטיל בו ציצית אחר התפירה דכמאן דפסיק דמי וכן פי' בכ"מ ובב"י ז"ל. ולפ"ז קשה מאי קאמר הכא והתורה אמרה תעשה כו' הא לאו משום הא הוא דמיפסיל אלא משום דכמאן דפסיק דמי. וראיתי בט"ז ז"ל שהקשה כן וכתב לפרש דברי הרא"ש ז"ל ג"כ על ציצית שהי' בו בשעה שנקרע וקשה לפ"ז לשונו ז"ל ואע"ג דתפריה כמאן דפסק דמי הא אחר התפירה לאו כמאן דפסיק הוא אלא דכבר נפסלו קודם התפירה ולא מהני תפירה אח"כ משום תעשה ולא מן העשוי ופשטיה דלישנא משמע כדברי הב"י ז"ל וכי נקרע חוץ לג' דהוי שיעור בגד דיתפור אע"ג דקודם תפירה אין בחתיכה שיעור בגד לציצית מ"מ מהני אם תפרו אח"כ כיון דבתחלה נעשו בכנף זה בהכשר כנף זה בבגד זה אע"ג דנקרע אח"כ אם חזר וחיברן חזר להכשירו ולא הוי תעשה כו' והכי משמע מהא דתני התם ושוין שלא יביא אמה על אמה כו' ופי' הרא"ש ז"ל משום אמה דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא הי' בבגד בשעת עשיה משמע דהכשר חוץ לג' הוא משום דכנף הזה הי' בבגד בשעת עשיה ובאמת לשיטת רש"י ז"ל יקשה הא דתני ושוין כו' ומה ענין זה למחלקותן דהתם בגזירה שמא ישייר מחוט התפירה פליגי והכא שלא יביא אמה על אמה כו' מילתא אחריתי היא. והנימוק"י ז"ל כתב בשיטת הרא"ש ז"ל בשינוי לשון וז"ל חוץ לג' ואם נקרע הכנף חוץ לג' (אם נקרע הכנף חוץ לג') יתפור שהרי לא נתבטל הציצית כיון שנשאר שיעור שלם להיות כנף היינו גע"ג תוך ג' בטל הציצית מיד שלא נשאר שיעור כנף וכשחוזר ותופרם הוי ליה תעשה כו' והיינו לר"מ ולרבנן יתפור כ' הט"ז ז"ל אם רצה יתפור ע"ש משמע דמפרש שנקרע ונשאר מחובר בבגד ולענ"ד נראה בכוונת הנימוק"י ז"ל שנקרע הכנף לגמרי מן הבגד ואם נשאר שיעור כנף לכ"ע לא נתבטל הציצית ויכול לחזור ולתפור כיון שנעשו בהכשר בכנף זה בבגד זה אבל אם לא נשתייר שיעור כנף לר"מ נתבטלו הציצית וכי תפר ליה הוי תעשה כי' ולרבנן גם בזה יתפור וכשר ולפ"ז א"ש טובא הא דתני ושוין שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר ובהתכלת דדוקא כנף שהי' בבגד זה מהני תפירה אבל ממקום אחר שוין שלא יביא אלא דמדברי הנימוק"י נראה דלא מפרש הכי להאי ושוין ולא גרס ובה תכלת אלא ה"ק אע"ג דמודו כולהו דאם נשאר שיעור כנף יכול לתפור אבל אם מקום הציצית קיים ונקרע שאר רוב הטלית שוין שאסור לתפור אמה על אמה להכנף דהוי תעשה ולא מן העשוי ועי' בט"ז סי' ט"ו ס"ק ג' מ"ש שם ובס"ק ד' שהאריך שם ומדבריו ז"ל נראה דפי' דברי הנימוק"י ע"ד פי' התוס' ע"ש ולענ"ד נראה כמ"ש הדרנא לסוגיא דשמעתין ולכולהו שיטתא נראה מכאן דהלכה כר"מ וכרחבה אמר רב יהודה לקמן אלא דלא א"ש הא דאמרינן לקמן תנ"ה ר"מ אומר לא יתפור וחכ"א יתפור והיכי מייתי סייעתא הא אדרבה רבנן פליגי עלי' והגמי"י כתב דהלכה כר"מ בגזירותיו ואין זה אלא לפי שיטת רש"י ז"ל דבגזירה שמא ישייר מחוט התפירה פליגי אבל לשיטת התוס' והרא"ש והנימוק"י ז"ל בדינא פליגי ואמאי לא איפסיק הלכתא כרבנן דרבים הם אבל הרי"ף ז"ל גרס ר"מ אומר יתפור וחכ"א לא יתפור ולפ"ז א"ש מאי דקאמר תנ"ה ודו"ק ועי' במרדכי ז"ל מ"ש בזה ומש"כ שם דגע"ג יתפור הוא דוקא אם מחובר בבגד כ"ש ג"כ צ"ע:

שם גמרא ר"ז אמר גזירה נמי משום כסות לילה לישנא דנמי משמע דבא להוסיף דאיכא למיחש נמי להא וא"כ י"ל דהיינו ר"ז דלעיל והתוס' ז"ל לא כ"כ עי' ברי"ף ז"ל דגרס רבה א' גזירה נמי משום כסות לילה והאריכו התוס' ז"ל בד"ה גזירה כו' בשם ר"ת ז"ל דעיקר הדין הוא בכסות ולא בהזמן דכסות יום חייב אפילו בלילה וכסות לילה פטור אפילו ביום ודייק הכי מלישנא דהש"ס גזירה משום כסות לילה ולא אמר שמא יתכסה בו בלילה ורש"י ז"ל פי' שמא יתכסה בו בלילה מבואר בדבריו דאפילו כסות יום בלילה לאו זמן חיוב הוא ועבר אלאו דכלאים ובשבת פרק במה מדליקין בהא דאמרינן התם וראיתם אותו פרט לכסות לילה כ' כסות המיוחד ללילה דלא מיחייב והיינו דהכא בכסות יום אמרינן ופטרוהו משום גזירה ולא מיסתבר למיגזר שמא יעשה ציצית בכסות המיוחד ללילה דמהיכי תיתי למיגזר הכי דאתי למיעבד ציצית בכסות הפטורה אלא גזרינן שמא יתכסה באותו סדין בלילה אבל התם דילפינן מוראיתם אותו לפטור מעשייתן בלילה דהמצוה נאמרה בלשון עשיה כמש"נ ועשו להם ציצית וכתב רחמנא וראיתם אותו דהחיוב הוא כדי לראות ולזכור א"כ לא נאמר חיוב המצוה אלא בכסות יום אבל כסות לילה פטור מעשיית ציצית כיון דלילה זמן פטור והא דנקט הכא לישנא דכסות לילה לישנא דברייתא נקט דאמרינן פרט לכסות לילה דהתם לא שייך למעוטי אלא בגד של לילה פטור מלעשות בו ציצית דבגד של יום מחויב הוא בציצית אבל לא בגד של לילה והטעם הוא משום דלילה לאו זמן ציצית הוא ואין עליו חיוב מצות ציצית בלילה אפילו בבגד של יום כל שאינו שעת ראי' וזכירה ומ"מ מצוה הוא להטיל בו ציצית כיון דבגד של יום הוא אבל בגד המיוחד ללילה אין צריך להטיל בו ציצית כלל ולא מיבעי' למ"ד ציצית חובת מנא ואפילו בגד שמונח בקופסא חייב ודאי א"ש דרשא דקרא בכסות יום וכסות לילה דכסות יום חייב להטיל בו ציצית וכסות לילה פטור משום דחיוב מנא אינו אלא בזמן חיוב גברא ולילה דגברא לאו בר חיובא הוא הבגד ג"כ לאו בר חיובא הוא אלא אפילו אי חובת גברא הוא ג"כ א"ש דבקרא נאמר חיוב העשיה בבגד ועשו להם כו' וזה אינו אלא בכסות יום אבל לא בכסות לילה ובין כך ובין כך לילה לאו זמן חיובא הוא ואפי' בגד של יום יש בו משום איסור כלאים אם לובשו בלילה כן נראה בדברי רש"י ז"ל וכ"כ הראשונים ז"ל בשם רש"י דלילה זמן פטור הוא בכל גוונא אפילו בגד של יום אלא דשם בפרק ב"מ גבי הא דאמרי' ואינהו סברוה משום כסות לילה פי' שמא יהי' בגד המיוחד ללילה ויטיל בו ציצית משמע דס"ל כדברי ר"ת דכסות יום חייב אפילו בלילה וכבר כתב בזה אחי הגאון ז"ל דדברי רש"י ז"ל נראין כסותרין זא"ז וכתב לישב בזה דתליא בפלוגתא אי חובת מנא אי חובת גברא ולמ"ד חובת מנא כסות יום חייב גם בלילה דבכסות תליא מילתא ע"ש באורך. ולענ"ד צ"ע דאפילו למ"ד חובת מנא היינו דבגד שהוא מיוחד לזמן חיוב היינו ליום צריך להטיל בו ציצית אפילו כשהוא בקופסא אבל מ"מ העיקר תליא בחובת גברא ויום הוא זמן ציצית ולא לילה ומש"ה כסות לילה פטור כיון דאינו מיוחד לזמן חיוב דלילה לאו זמן ציצית וכיון דלילה שעת פטור הוא ממילא אין כאן מצוה אפילו בבגד של יום דמהיכי תיתי לן למימר שהבגד יגרום החיוב בזמן פטור דהא הטעם שאינו בראיה וזכירה על גברא קאי וכמש"נ למען תזכרו כו' וכל שאינו בראיה וזכירה אין כאן מצוה. ומטעם זה יש לדקדק בהא דאמרינן לקמן ומודה שמואל בזקן שעשה לכסות שפטורה משום דלאו לאכסוי' עבידא ולמה ליה האי טעמא ותיפוק לי' משום דנעשה לזמן פטור כמו כסות לילה דפטור לר"ש דקי"ל כוותיה וצ"ל דהיינו הך דאמר האי לאו לאכסויי עבידא אחר כל הנ"ל אין ראיה מכרחת לשיטת ר"ת דכסות יום יחייב אפילו בלילה וכסות לילה יפטר ביום דלאו בכסות תליא מילתא ואפי' למ"ד חובת טלית אינו מחוייב אלא אם מיוחד לזמן חיוב ובזמן חיוב עד דמספקא לי אם קנה טלית של ד' כנפות בלילה אם מחוייב להטיל בה ציצית אפי' למ"ד חובת טלית הוא כיון דלא רמיא חיובא אגברי דחובת טלית מחמת חובת גברא היא בהא וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל וכ"ה ד' הרמב"ם ז"ל דלאו בכסות תליא מילתא אלא יום הוא זמן חיוב ולילה הוא זמן פטור אפילו בכסות יום והתוס' ז"ל הביאו דברי הירושלמי בקידושין דמסייע לר"ת דאמרינן התם בטעמא דרבנן דמחייבי נשים בציצית ולא הוי זמן גרמא דלשיטת הירושלמי כולהו מודו בזה דלילה לאו זמן ציצית הוא וכדאמר ר"ש אי אתם מודים לי שכסות לילה פטור ואמר ר' אילא טעמיהון דרבנן שאם היתה כסות מיוחדת ליום ולילה חייבת וכבר האריך בזה אחי הגאון ז"ל וכתב שם דהירו' ס"ל דחובת טלית הוא וכשיטתו לעיל דלמ"ד חובת טלית פשיטא דכסות יום חייב בלילה ול"נ כמ"ש ויתבאר יותר בזה לקמן גבי פלוגתא זו חובת מי הוא. והנה ר"ת ז"ל גופא ספוקי מספקא ליה האי דינא וכמבואר לקמן בתוס' בד"ה תכלת אין בה כו' אי איכא חובה בכסות יום בלילה או חובה ליכא אבל רשות איכא ואין בה משום כלאים דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית אפילו שלא בשעת חיוב כדדייק מלישנא דאפילו כו' ועוד הביאו ראי' מטלית שאולה דאחר ל' יום חייבת מדרבנן ואפ"ה שרי כלאים משום דלהאי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים ויש לדקדק בזה כיון דעיקר דחיית עשה לל"ת מינה גמרינן מאין לנו היתר בכלאים בציצית יותר מכל דוכתי דאמרינן עשה דוחה ל"ת דלא הותר אלא בשעת מצוה ובעינן דוקא בעידנא דמיעקר לאו יקיים עשה והכא מותר אפילו בזמן פטור ויותר מזה התירו אפילו לאשה אע"ג דפטורה היא היכי אשכחן דכוותה להתיר לאו שלא במקום מצוה כלל ואפילו למ"ד חובת טלית היא נהי דהטלית מחויב בציצית הואיל ומיוחד הוא לזמן חיוב ולבר חיובא מ"מ בשעת לבישה בלילה או אשה ליכא שום מצוה ומה ידחה הלאו אלא דקצת נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל כשיטת רש"י ז"ל בכסות יום דפטור בלילה ואפ"ה כתב דאשה יכולה להתעטף בציצית בלא ברכה ומסתם לה סתומי ולא ביאר דדוקא בציצית שאין בו כלאים וכמ"ש הראב"ד ז"ל שם משום דאפשר לומר כיון דרשות לנשים להחמיר על עצמן לקיים מצוה שאינן מצווין א"כ ה"נ ציצית יכולה להחמיר ע"ע ולא עברה על לאו דכלאים דלמצוה היא מכוונת וכן הוא המצוה לעשות ציצית של כלאים ואשה ג"כ רשות לה לקיים המצוה ומ"ש לעיל גזירה שמא יתכסה בה בלילה שאין זמן חיוב כו' זמן פטור שאני שאין בו שום מצוה להחמיר אבל אשה אע"פ שאינו מצווה מצוה להחמיר וקצת סעד לזה עוד מהא דבסוף ה' כלאים כתב הרמב"ם ז"ל דאם לבש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים ולא כתב ג"כ דאם לבש ציצית מי שהוא פטור דלוקה ולפי הנ"ל ניחא דבגדי כהונה אין מצוה בלבישתן שלא בשעת עבודה שפיר לוקה אבל ציצית דלשם מצוה מכוין ניתן רשות גם למי שאינו מצווה להחמיר ע"ע אלא דאכתי אמאי לא כ' אם לבש ציצית בלילה דלוקה על כלאים ועוד דלא משמע הכי מהא דאמרינן למ"ד נשים סומכות רשות היינו דוקא באקפו ידייכו דלא למיעבד עבודה בקדשים ולא אמרינן דמותרות לסמוך כדין לשם מצוה אלמא כל היכא דאיכא עבירה בעשיית המצוה לא הותר אלא למחויב במצוה ומשום דאתי עשה ודחי ל"ת אבל לשאינו מצווה אסור אפילו אם מכוין לשם מצוה. והתוספ' ז"ל כתבו לחלק אפילו אי בבגדי כהונה אסור שלא בעידן עבודה וכדאמרינן לקמן הכא בציצית כל לבישה שרי רחמנא ע"ש ודעת הראב"ד ז"ל הוא להיפך דבבגדי כהונה דעתו דאפילו שלא בעידן עבודה אישתרי וכשמעתא דריש פרק בא לו כה"ג עי' בפ"ו מהלכות כלי המקדש ובכ"מ ז"ל שם ובציצית החמיר דאסור לנשים ללבוש ציצית של כלאים כמבואר בפ"ג מהלכות ציצית וכן מסתבר דכלאים דבגדי כהונה לא נאמר בלשון דחיה כמו ציצית אלא התירא הוא דשרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה ולהכי נתנו להנות בהם אפי' שלא בעידן עבודה אבל ציצית דחיה הוא ולא הותר אלא בשעת חובה ולבר חיוב אבל מהא דלא הותר סמיכה לנשים אלא בהקפת יד משמע דאפי' במילתא דהתירא כמו סמיכה דהותר עבודה בקדשים ולא אשכחן בה מטעם דחיה אלא כך התירה התורה ואפ"ה לא הותר אלא לבר חיובא והא דבגדי כהונה הותרה אפילו שלא בעידן עבודה לדברי הראב"ד ז"ל היינו משום דלא ניתנה תורה למה"ש לצמצם דוקא שעת עבודה וגם בכל שעה אפשר שיזדמן לו איזה עבודה אבל בזמן שאינו ראוי לעבודה ודאי אסור ללבוש בגדי כהונה כלאים והדרן לקיימתא דלא אשכחן היתר לאשה דלאו בת חיובא היא וכן לילה דזמן פטור הוא ללבוש ציצית כלאים ונהי דמדברי התוס' ז"ל משמע דלא התירו בזמן פטור אלא בכסות יום כיון דחייב ביום מותר גם בלילה וכן לאשה דוקא בכסות שבעלה מתכסה בה ג"כ וכיון דכסות זה חייב בציצית בשביל בעלה גם היא מותרת לצאת בו אפילו בכלאים מ"מ לא מצאתי טעם לזה להתיר לאו דכלאים באשה מפני שהטלית בר חיוב הוא ומה שהביאו ראיה מדברי הספרי ביחיד בטלו חכמים כו' ולא חייבו בטלית אלא מפני שבעלה מכסה בו נראה דלא מיירי בציצית של כלאים דהא משמע דמיירי בטלית המיוחד לאשה ופטורה היא מן הדין אלא דחייבו אותה מפני שבעלה מתכסה בו לפעמים וא"כ היכי ס"ד דבכלאים נמי התירו לאשה על זה הא זה דומה לכסות לילה דאסור בכלאים דאטו משום שילבוש אותו ביום פעם אחת בשביל זה יותר לו כלאים אפילו בלילה כיון דעיקרו מיוחד ללילה וה"נ כסות אשתו שמיוחד לאשתו בשביל עראי שמתכסה בו בעלה יותר כלאים גם לה ולא מיבעי' לדברי ר"ת ז"ל דכסות לילה פטור אפילו ביום וודאי דה"ה כסות המיוחד לאשה אפילו לובשו בעלה עראי פטור אלא אפילו אי נימא דביום חייב ה"ה דבשעה שלובשה בעלה חייב אבל לא לאשה אלא ע"כ מיירי בציצית שאינה של כלאים. ועי' מש"כ בזה אחי הגאון ז"ל בחיבורו שם וע"כ צ"ל לדברי התוס' ז"ל שהביאו ראיה מהא דספרי דהא דבעלה מתכסה בה לאו דרך עראי הוא אלא מיוחד גם לו וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש אבל ראייתם ז"ל מטלית שאולה ראיה גדולה היא והרמב"ם ז"ל כתב סתמא דאחר ל' יום חייבת ומשמע אפי' כלאים וצ"ל לשיטתו דס"ל דאחר ל' יום חייבת ד"ת דהוי כשלו והדברים עתיקים. ומחלוקת קדומה היא וצ"ע יותר בדברי הראשונים ז"ל ובאותו ענין יש לי עוד הרהורי דברים בדין אשה אי יכולה לברך על ציצית וידוע דעת הראשונים ז"ל אשר אשה יכולה לברך גם על מצות שהז"ג וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בכמה דוכתי אלא די"ל היינו בכל המצות דיכולה להחמיר ע"ע והוי כאינה מצווה ועושה אבל ציצית דאינה יכולה לקיים המצוה כתיקונה בתכלת משום כלאים. ולדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דלמאן דלא דריש סמוכין סדין פטור אפילו מלבן אפילו לרבנן דלא מעכבי זא"ז וא"כ אשה נמי כיון דתכלת א"א לה לקיים לבן ג"כ אין בה וא"כ האיך תברך וצונו על לבן לחוד כיון שאין בה מצוה כלל ולא שייך בזה אינה מצווה ועושה כיון דליכא מצוה כלל בלבן לחוד ואפילו לפמש"כ לעיל דנלע"ד דאדרבה אפילו לרבי בסדין של פשתן חייב בלבן למאן דלא דרש סמוכין היינו האיש דכך אמרה תורה ועשו להם ציצית כו' כל חד במיניה אבל לרבנן דאיש מחויב בתכלת ולבן אשה כי מטלת לבן לחוד לא הוי מצוה כתיקונה ונראה דאינה יכולה לברך וצונו אבל גם זה אינו מוכרח דהוי כאיש שמטיל לבן לחוד אפילו במזיד דמברך לרבנן דאין מעכבין זל"ז וה"נ אשה יכולה לברך גם אלבן לחוד והשאג"א ז"ל כתב בזה דנשים גם בלבן אין יכולין לברך דנהי דאין לבן ותכלת מעכבין זא"ז היינו באיש דראוי לתכלת והוי בכלל ראויה לבילה אבל אשה דאינה ראויה לתכלת כלל הוי אינה ראויה לבילה דבילה מעכבת בו. ולדידי צ"ע א"כ גידם דאינו ראוי לתפלה של יד אטו פטור הוא גם משל ראש וזה לא מצינו ונהי די"ל דתפלין של יד ושל ראש שני מצות הם כמש"נ והי' לאות כו' וכן מנה אותן הרמב"ם ז"ל לשתי מצות אבל לבן ותכלת דחדא מצוה הם וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ציצית נהי דלא מעכבי אהדדי אבל ראוי לבילה בעינן הא גופא קשיא כיון דלא מעכבי אהדדי אמאי יחשבו למצוה אחת ועוד נראה דלא איתמר הא דר"ז לגבי מצוה שהיא חובת הגוף וחייב בכל אחד לבדה ואם אינו ראוי לשניהם גם אחת לא יקויים. וכבר הערתי קצת בזה בח"ל סוף מ"ק ועי' מש"כ בזה בח"ל נדרים דף ע"ג וכן יש להביא ראיה לזה מהא דקי"ל דקרבנות של מצורע אין מעכבין זא"ז ואפילו אם אינו יכול להביא שאר קרבנות כמו ספק מצורע מביא זה שיכול ויוצא בו ולא אמרינן דהוי אינו ראוי לבילה וליעכבו אהדדי ועי' בפסחים דף נ"ט גבי הא דר"י בשל ריב"ב דאמר מחוסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב ומקריב אחר התמיד ומוקי לה התם בחטאת ופריך והרי לא קרבה עולתו וכ"ת עולה לא מעכבא כו' והיכי ס"ד דלא מעכבי הא הוי אינו ראוי לבילה ודברים אלו צ"ע יותר ודו"ק:

שם חסידים הראשונים כיון שארגו בה ג' כו'. פירש"י ז"ל אלמא כל שנעשית לשם מצוה אע"פ שלא לצורך נעשית ליכא משום תעשה כו' כוונתו כו' ז"ל ליישב בזה קושיית התוס' ז"ל דלעיל פשיטא לן דדרשינן תעשה ולא מן העשוי והכא פרכינן עליה ולשיטתו ז"ל לעיל דתעשה כו' היינו שמא ישתייר מחוט התפירה ולא נעשית לשם מצוה כלל בהא כ"ע מודו דפסול משום תעשה כו' אבל הכא למצוה נעשית אלא שלא לצורך והתוס' ז"ל לשיטתייהו אזלי לעיל מחלקי בע"א ועי' במרדכי שהביא הא דחסידים הראשונים כס"ד דהש"ס כיון שארגו ג' והקשה קושיית הש"ס הא הוי תעשה כו' בשם הר"ר אלחנן ותי' שם ע"ש והדבר פלאי הא קושיית הש"ס היא ומסיק כיון שפצעו בה ג' כו':

שם גמרא ומי אמרינן תעשה כו'. והאמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה כו'. פירש"י ז"ל דבתראי כשרים אף על פי שנעשו בפסול ושלא לצורך אפ"ה כי פסיק קמאי כשרה כבתראי ולא הוי תעשה כו' כיון דנעשו לשם מצוה ומשני רבא השתא בבל תוסיף קאי להכי מעשה לא הוי דאין זו עשי' כיון דבעבירה נעשית וקציצת קמאי זו היא עשייתן דבתראי וכן כתבו התוס' ז"ל כיון דעביד איסורא לאו עשייה ומתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קאי מכוון דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא והוי תעשה כו' ויש לדקדק מאי טעמא דרבא דאמר משום דמעשה זו נעשה באיסור לאו מעשה היא היכן מצינו דכוותא אדרבא עשייתה הוא בפסול יותר דגם עבירה איכא ואין זו שייך להא דרבא אמר בריש תמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דמ"מ נעשית בפסול והאיך יתכשרו ע"י פסיקת קמאי אם בהם לא נעשה שום מעשה בהכשר ועוד הא לא עביד איסורא בשעת הטלתן דבל תוסיף לא עבר אלא כשלובשו בציצית כפולין אבל בשעת הטלתן בבגד לא עביד איסור אם לא שנאמר דרבא ס"ל דחובת טלית הוא ועביד איסור בשעת עשי'. ור"פ פריך ממאי דלאוסופי כו' דילמא לבטולי מכוין והוי מעשה בפסול וכתבו התוס' ז"ל דאפילו אי לעבור בבל תוסיף לא בעי כוונה הכא ליכא ב"ת כיון דלבטולי קא מכוין וגם בזה יש לדקדק למ"ד חובת טלית אכתי איכא ב"ת כיון דשני הציצית קיימין ומאי אהני מחשבתו לבטולי כיון דעדיין לא ביטלה ולסמוך זאת לדברי הסוברים דכוונה שלא לצאת גרוע ופסלי אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה וה"ה דלא עבר בב"ת הם דברים רחוקים מן הפשט ולא כ"ע מודו בה ועוד דלא נתברר דעתיה דר"פ באתקפתי' אי בא לאיפלוגי על ר"ז ופוסל הטיל למוטלת או דס"ל דתעשה ולא מן העשוי לא הוי בכה"ג שנעשית לשם ציצית ופליג על דינא דהטיל לבעלת ג' והרא"ש ז"ל הביא ל"א דעיקר פסולא דהטיל למוטלת הוא משום ג' ציצית קמאי דאכתי לא בטיל לקמייתא אבל רביעית כי הטילה בטלי לקמאי וקמ"ל ר"ז דלא הוי מן העשוי ומשום דבבל תוסיף קאי וחידושי' דהאי לישנא דאחר הטלת ציצית בתראי בטלי קמאי וצריך טעם לביטול זה ומהיכי תיתי למימר דע"י בתראי בטלי קמאי ממילא אע"ג דמכוין להוסיף דהא מהאי טעמא כשר דלא הוי מעשה משום דעבר בבל תוסיף ואתקפתא דר"פ להאי לישנא צריך לפרש דילמא לבטולי קמכוין ולא עבר בבל תוסיף וביטול נמי לא הוי בג' קמאי ונעשו בפסול וקרינן ביה ולא מן העשוי אבל הרביעית כשרה גם לר"פ דכבר איבטיל קמאי אבל נראה דגם הרביעית פסולה כיון דהראשונים פסולים א"כ ע"י רביעית לחוד ג"כ לא איבטיל קמאי וא"כ ליכא נ"מ בין הני תרי לישנא אם לא כשעשה כל הד' ציצית בתראי בב"א דבזה לר"פ ג"כ כשרים דקמאי איבטיל אבל כ"ז צ"ע ומי הכריח לסברא זו דע"י בתראי בטלי קמאי. ולענ"ד הי' נראה לפרש דרבא ור"פ לא פליגי לענין דינא אלא רבא קאמר דהיינו טעמא דלא הוי תעשה ולא מן העשוי השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי כיון דנעשית לשם מצוה ועבר בבל תוסיף הרי דנעשית לשם ציצית והוי מעשה ולא דמי לבעלת ג' דלא הוי מעשה כלל ור"פ אתקיף ממאי דלאוסופי קמכוין דילמא לבטולי קמאי מכוין וליכא ב"ת כלל ואפ"ה מעשה איכא כיון דעשאן לבטל לקמייתא ולהניח אלו בתראי חשיב שפיר מעשה ולכי פסיק לקמאי לא מיקרי ולא מן העשוי ועי' במרדכי ובחידושי אנשי שם ולכל הני שיטתי נראה דקמאי לא איפסלי ע"י עשיית בתראי וכי פסיק לבתראי חזרו קמאי להכשירן לכ"ע ואם שניהם בבגד נראה דלר"פ דאמר לבטולי מכוין ובתראי פסולין הם קמאי בהכשרן קאי ויוצא בהן אבל לרבא דעובר בב"ת אינו יוצא בשניהם כ"ז שהן בבגד וגם זה אינו מוכרח דנהי דעובר בבל תוסיף היינו אבתראי אבל מ"מ קמאי בהכשרן קאי ויוצא חובת ציצית ומיד דהוי אמניח ב' זוגות תפלין דעובר בב"ת ואטו ע"י זה לא קיים מצות תפלין כלל. אבל הרמב"ם ז"ל כ' שיטה אחרת בזה אם נתכוין להוסיף שניהם פסולין דנפסלו ע"י איסור ב"ת ולא מהני עוד אפילו יחתוך אחד מהם כיון דכבר נפסלו שוב אין חוזרין להכשירן דהוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם נתכוין לבטל הראשונות וחתך הראשונות האחרונות כשרים וכבר עמד הראב"ז ז"ל ע"ד וכתב דאין הראשונות נפסלין ע"י איסור ב"ת וחילק בין הא דאמרינן בסנהדרין גבי זקן ממרא אי עביד חמשה חוטין וקשר דאורייתא גרוע ועומד הוא היינו משום דחוט היתר חוצץ בקשר ע"ש וקשה לי למה הוצרך לטעמא דחוצץ הא בלא"ה לא דמי דהתם בקשר כאחת שפיר הוי גרוע ועומד הוא דלא נעשית כמצותה דד' אמר רחמנא ולא חמשה אבל הכא דהראשונים נעשו בהכשר אין התוספת פוסלתן ואיסורא לבד הוא דעביד בהטלת האחרונים וכ"כ התוס' ז"ל בריש פרקין דלא מיפסלי קמייתא בהכי וכדמוכח מהא דפרק הנחנקין דלא מוקי ציצית בהטיל למוטלת דאיכא ב"ת ולא הוי גרוע ועומד ועי' בזה בה' ממרים בדברי הראב"ד ז"ל ובכ"מ ובלח"מ ז"ל שם ובדברי התוס' ז"ל בפרק הנחלקין ובדברי התוס' ז"ל בסוכה ועוד קשה לדברי הרמב"ם ז"ל אפילו אי נימא דכ"ז שישנן לשניהם ואיכא בל תוסיף שניהם פסולין אבל אם חתך לשנים אמאי לא יחזרו ראשונים להכשירן כיון דתחלת עשייתן בהכשר נעשה ופסולן ג"כ לא מצד עצמן ולא מחמת הבגד דהבגד בר חיובא הוא והרי הדברים ק"ו ומה אם נקרע כנף למעלה מג' אפילו נקרע לגמרי עם הציצית מותר לתופרו והציצית כשרים אע"ג דבשעת קרע נפסלו מכל מקום חוזרין להכשירן אחר התפירה כ"ש בכה"ג וראיתי בדברי האחרונים ז"ל בא"ח סי' י' שכ' בזה דהוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה ונלע"ד לא דמי להא דהתם בעלתה בו תמרה דנפסל מצד עצמו אינו חוזר ונראה אבל הכא לא נפסל מצד עצמו והרי בסוכה כה"ג דסיככה כתיקנה ואח"כ פורס עליה סדין דנפסל הסכך אם חזר ונטל הסדין חזר הסוכה להכשירה כמבואר בסי' תרכ"ו בא"ח ועי' שם בדברי האחרונים שהביאו דברי הפר"ח לענין מזוזה דבימי סוכה נפטרה ממזוזה אחר סוכות צריך לחזור ולקובעה דהוי תעשה ולא מן העשוי ע"ש דנחלקו עליו אבל כ"ז לא דמי להא דידן דציצית ראשונים אין בהם שום פסול מצד עצמן ויש לדקדק עוד מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בנתכוין לבטל הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה משמע דאין היתר אחר לבגד זה אלא ע"י התרת הראשונה אבל כ"ז שלא התיר פסולה ואמאי כיון דבנתכוין לבטל ליכא איסור ב"ת במה נפסלו הראשונות דהיכא דאיכא איסור בל תוסיף נפסלו שניהם לשיטתו מפני איסור בל תוסיף אבל היכא דליכא איסור אין שום דבר שיפסול את הראשונות ולא מסתבר לומר דכוונתו לבטלן פוסלתן כיון דעדיין לא ביטלן ואפ"ל דבאמת הראשונות עומדין בכשרותן אלא דקמ"ל דגם האחרונות כשירות אם התיר הראשונות ולא הוי תעשה כו' כיון דעשייתן הי' ע"מ לבטל הראשונות ולישב סוגיא דשמעתין לפי' הרמב"ם ז"ל כבר כתב בזה אחי הגאון ז"ל דמפרש להא דרבא בדרך פירכא אליבא דר"ז היכי מכשיר ר"ז בהא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ופשיטא דהוי ולא מן העשוי אלא דר"ז ליתא וזה נכון מאד אלא מש"כ דרבא פריך אפילו אי נימא דהיכא דמכוין לשם מצוה אע"ג דהוא שלא לצורך כשר הכא דבבל תוסיף קאי ועביד עבירה פשיטא דהוי ולא מן העשוי יש לפקפק בזה דאטו בבעלת ג' קעביד מצוה אלא ע"כ עיקר טעמא לשיטת רש"י ז"ל דלא דמי להא דאמר ר"ז לעיל פסול דתעשה ולא מן העשוי משום דהתם נעשה ממילא אבל הכא הוא עשאן לשם מצוה אע"ג שלא לצורך. ולשיטת התוס' ז"ל ג"כ לא דמי לדלעיל דנתבטלה הנחה ראשונה אבל הכא משום דעבר בב"ת מהיכי פשיטא לי' לרבא דהוי לא מן העשוי כיון דהוא עשאן לשם מצוה. ועוד דסברא זו דנעשית בעבירה לא מהני אלא לפסול השנית שנעשו בעבירה אבל הראשונים למה יפסלו וצ"ל דה"ק השתא בב"ת וגם הראשונות נפסלו כ"ש האחרונות דפסולין ותו איכא למידק לשיטתו ז"ל מאי ס"ד דהמקשן ומי אמרינן תעשה כו' והאמר ר"ז כו' אי בנתכוין להוסיף הא פרכא רבא ולכ"ע הוי תעשה ולא מן העשוי ואי בנתכוין לבטל הא פשיטא ליה לר"פ דליכא משום תעשה ולא מן העשוי ואי רב פפא הוא דחידש להאי סברא דאם נתכוין לבטל ליכא משום תעשה לא ה"ל לר"פ למימר בלשון אתקפתא אלא ר"פ אמר הא דר"ז בנתכוון לבטל כיון דתרווייהו אתו לפרוקי קושיית הש"ס ומי אמרינן כו' ועי' במרדכי דגרס תניא רבי אומר הטיל למוטלת כשרה משמע קצת דלא הוי גרס להאי קושיא ומי אמרינן אלא מילתא באפי נפשא היא ואולי כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל אבל לקמן מוכח דמימרא דר"ז היא וכדפריך לקמן והאמרה ר"ז חדא זימנא כו'. שוב ראיתי להט"ז ז"ל שפי' כן לדברי הרמב"ם ז"ל דרבא מתמה עלי' דר"ז וכמו שכ' אחי הגאון ז"ל ועדיין אין הלכה זו ברורה אצלי עד יבא המורה צדק ודו"ק בכל הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף