קרן אורה/מנחות/מב/ב

קרן אורה מנחות מב ב

דף מ"ב ע"ב

גמרא ובציצית בהא פליגי כו'. פירש"י ר"נ ורב חסדא ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דקאי אר"נ וראב"ע דראב"ע דמברך ס"ל חובת טלית ור"נ ס"ל חובת גברא ע"ש:

שם גמרא אמר רב עשאן מן הקוצין כו'. וכתבו התוס' ז"ל בשם רש"י ד"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי וברש"י לפנינו איתא משום עשי' לשמה וכן פירש"י ז"ל בסוכה אבל מן הסיסין כשרה דטוי' לא בעינן לשמה ולפ"ז צ"ל דרב נמי דריש קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך היינו אתלי' בבגד אבל לא בטוי' ושמואל אמר מן הסיסין ג"כ פסולה דבעינן טויה ג"כ לשמה ופסקו ז"ל כשמואל ויש לדקדק דילמא רב ושמואל לטעמייהו אזלי רב דס"ל דציצית חובת גברא הוא והתלי' בבגד ג"כ לאו עיקר מצוה היא אלא הכשר מצוה וגלי קרא דגדילים תעשה כו' לשם חובך היינו על התלי' שהוא הכשר מצוה הקרוב יותר אל המצוה אבל טויה לא שמעינן ושמואל לטעמיה אזיל דס"ל חובת טלית ותלי' היא עיקר המצוה וא"כ לא איצטריך קרא דגדילים כו' לשם חובך להכי כיון דעיקר המצוה היא ובא לכלל זה אי מצות צריכות כוונה אי לא. וע"כ קרא אתי להכשיר הטויה שיהי' ג"כ לשמה וכיון דקי"ל דלא כשמואל בהא אלא חובת גברא היא הלכתא נמי כרב בהא דלא בעינן לשמה אלא בתלי' אבל לא בטויה אבל הרמב"ם ז"ל פי' הא דמין הנימין כו' פסול לאו משום שלא לשמה הוא אלא משום דאין זה צמר חשוב וכמש"כ הכ"מ ז"ל ותלי' לכ"ע לא בעינן לשמה ובטויה לחוד הוא דפליגי רב לא בעי לשמה ושמואל ס"ל דבעינן לשמה א"ש דפסקינן כשמואל דבעינן טויה לשמה. ומה שדקדקתי לעיל בטעמא דמילתא לדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש דתלי' לא בעינן כוונה ובטויה בעינן לשמה נראה דס"ל דכל דבר שנעשית בו מצוה צריך לעשותו מדבר המזומן לאותו מצוה כמו חוטי הציצית שיהי' נטוין לשמן אבל לא יקח חוטין מעלמא דאין זה כבוד המצוה וכן עור ס"ת ותפלין יהי' מעובד לשם זה אבל התליה בבגד דהיא עשיית המצוה עצמה אפילו בלא כוונה כשר דעשי' עצמה היא המצוה וכוונה אינה מעכבת וכן כתיבת הס"ת כשר בלא כוונה כמו שהבאתי לעיל משמעות דבריו ז"ל משום דכתיבת הס"ת עצמה מצוה היא ולא בעינן מחשבה לשמה אע"ג דקי"ל מצות צריכות כוונה כהתוקע לשיר בזה קיל הטלת ציצית וכתיבת הס"ת דלאו גמר המצוה הם ואפשר דגבי ס"ת דאיכא מ"ע דוכתב כו' צריך לכוון כוונה זו דכותב לקיים המצוה אבל כוונה לשם קדושה אינו מחוייב והכתיבה עצמה מוכחת והדברים ארוכים בזה גם בדברי הראשונים ז"ל:

שם גמרא כתנאי כו'. ורב דלא בעי טויה לשמה כת"ק דלא בעינן עיבוד לשמה ושמואל כרשב"ג דבעינן עיבוד לשמה ולפי שיטת התוס' ורש"י בסוכה דתלי' לשמה גם רב בעי צ"ל דתלי' שאני שהיא המצוה עצמה אבל הטויה הזמנה למצוה היא ולא בעינן לשמה כמו עיבוד. והקשו התוס' ז"ל דילמא בציצית ת"ק נמי מודה דבעי לשמה דגדילים כו' ואפילו דעור תפלין מסברא ילפי' מציצית ומה ציצית דאין בהם קדושה כ"כ צריכה הזמנה לשמה כ"ש תפלין דקדושתן חמורה דבעי הזמנה לשמה והיינו טעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה ועיקר קרא בציצית נאמר והא דלא ילפינן עשיית סוכה לשמה מציצית י"ל דעשיית הסוכה לא נאמר בתורה למצוה אלא חג הסוכות תעשה כו' או בסוכות תשבו ולהכי לא ילפינן לה דליהוי צריך עשיה לשמה אלא דא"כ דעיקר מילתא מציצית ילפינן ות"ק דלא בעי עיבוד לשמה ס"ל בציצית ג"כ דלא בעי טויה לשמה ולא דריש קרא דגדילים כו' לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ הא דאמרינן בסנהדרין דפלוגתא דהזמנה מילתא היא אי לא תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ופירש"י ז"ל דת"ק ס"ל דהזמנה לאו מילתא ולהכי לא בעי עיבוד לשמה ולרשב"ג דבעי עיבוד לשמה ס"ל דהזמנה מילתא היא ולפי הנ"ל היכי שייכי אהדדי הכא בקרא פליגי ת"ק לא דריש לך לשם חובך וא"צ לשמה ורשב"ג דריש לך לשם חובך גבי ציצית וילפינן מינה לתפלין וס"ת ג"כ דבעי לשמה כל הכשר המצוה והתם בהזמנה מילתא בסברא פליגי אי נאסר דבר ע"י הזמנה בעלמא וי"ל אפילו ת"ק דס"ל הכא דא"צ טויה ועיבוד לשמה דלא חייבה התורה בזה מ"מ מודה בנאסר ע"י הזמנה וכן איפכא רשב"ג דמחייב לעשות הכשר מצוה לשמה כדכתב קרא מודה דאינו נאסר ע"י הזמנה והתוספ' פי' איפכא דת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה מילתא וסגי בהזמנה בעלמא בחיתוך העור כו' ורשב"ג דבעי עיבוד לשמה ס"ל דהזמנה לאו מילתא וא"כ ת"ק נמי מודה בדרשא דגדילים כו' דבעי לשמה אלא דסגי בהזמנה בעלמא וגם לפ"ז קשה כיון דקרא כתיב תעשה לך לשם חובך אמאי לא נימא דחייבה התורה לעשות כל מעשי' לשמה תדע דהא בציצית בעינן גם צביעה לשמה אע"ג דכבר עשה בהן מעשה לשמה שיטוו לשם ציצית אפ"ה בעינן שיהי' הצביעה ג"כ לשמה מגזה"כ והיינו טעמא דרשב"ג ומנ"ל דבעלמא ס"ל דהזמנה לאו מילתא היא ובפשטא דתלמודין נראה יותר כפירש"י ז"ל דלת"ק דס"ל דא"צ הכשר לשמה לא בציצית ולא בעור של תפלין וכיון דלא מצינו שהקפידה התורה ע"ז אלמא דהזמנה לאו מילתא היא אבל לרשב"ג דאמר דצריך הכשר לשמה אלמא דהזמנה מילתא היא וה"ה לענין איסור דהזמנה מילתא היא והכא נמי כשעיבד העור לשם תפלין אסור לשנותו לדבר אחר דאל"ה מאי אהני העיבוד לשמה אם יכול לשנותו לדבר הרשות אלא ש"מ דהעיבוד מהני ליחדו לדבר קדושה זו לבד וכן הוא אם מזמינו לכל דבר איסור דמהני הזמנתו וכדתני התם בתיק של תפלין דלמ"ד הזמנה מילתא היא אסור להשתמש בו לדבר הרשות אם עשאו לכך אלא דקשה לי לפ"ז דברי התוספתא בפ"ב דמגילה דתני התם להך ברייתא דתיק של תפלין שהובא בש"ס שם במסכת סנהדרין בפרק נגמר הדין דבהזמנה לחוד אינו נאסר אלא אם כבר נשתמש בו קודש בלישנא אחרינא כלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה ורשאי להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אין רשאי להשתמש בו הדיוט וכלים שנעשו מתחלתו להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכן תני התם באבני היכל ומזבח דצריך לעשותן דוקא לשם גבוה ואפ"ה לא נאסרו להדיוט על ידי הזמנתו לגבוה עד שישתמשו בו גבוה וזה כתבתי דסתרן אהדדי כיון דצריכין עשיה לשמן וזה בשיטת רשב"ג דצריך עיבוד לשמה וא"כ אמאי לא מיתסר בהזמנה לחוד דלרשב"ג הזמנה מילתא היא. שוב ראיתי דהלכה זו מבוארת בירושלמי יומא פרק אמר להם הממונה הל' ו' והכי איתא התם כדשיהו חדשים אם אומר אתי שלא ילבש שחקים והתני ולבשם אפילו שחקים ר' חנניא בשם ר' יסא במחלוקת עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"ג אוסר א"ר יוסא הוינן סברין למימר מה פליגן להדיוט אבל לגבוה ת"ק נמי מודה דצריך הזמנה דוקא לשמה מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ואמר ר"ח בשם ר' ייסא במחלוקת היא הדא אמרא אף לגבוה פליגין דלת"ק א"צ חציבה ואריגה לשם קודש והתני דצריך הוא כרשב"ג דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט כו' והתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט ר"א בשם ר' ייסא במחלוקת דתני נמי תרתי ברייתא איפכא אם עשה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה כו' והתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה וכולה חדא מחלוקת היא למאן דבעי עשיה לשם גבוה אם נעשית לגבוה אסור להשתמש בו הדיוט ואם נעשית להדיוט אסור להשתמש בו גבוה ואליבי' אתי הא דתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט וכן איפכא ולאידך מ"ד דלא בעי עשיה לשמה הכל תליא בשימוש ואם לא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה אפילו נעשית להדיוט וכן אם נעשית לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט כ"ז שלא נשתמש גבוה וא"כ הך דתוספתא אתא נמי רישא כת"ק וסיפא כרשב"ג. ויש לדקדק אם נעשית לגבוה לכ"ע אמאי מותר להשתמש בו הדיוט הא כבר אקדשי' לגבוה ובהקדש לכ"ע סגי בהזמנה לחוד כמו כל הקדש וצ"ל דמה שהוא עושה לשם קודש לא אקדשי' עדיין והקדש לא חל אלא מותר שישתמש בו וכן אמרינן בונין בחול ואח"כ מקדישין ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת לדינים אלו דצריך לחצוב אבן לשם קודש ואם מותר לשנותו להדיוט. ודרך אגב ראיתי שם בתוספתא דמגילה עוד הלכה אחת אבני היכל ועזרה שנפגמו אין להם פדיון וטעונין גניזה וכתבה הרמב"ם ז"ל בה' בית הבחירה וציין הכ"מ לדברי התוספתא הנ"ל וכ' המשל"מ ז"ל דשמעינן לה נמי מתלמודין מהא דע"ז אבני המזבח ששקצום אנשי אנטיוכוס ויצאו לחולין דכתיב ובאו בה פריצים כו' ואפ"ה גנזום דלאו אורח ארעא ולא הבנתי דבריו ז"ל דאם איתא אמאי אין להם פדיון נהי דאין להשתמש בהן ע"י פדיון משום דלאו אורח ארעא אבל מ"מ לתפוס פדיונו אלא וודאי אין להם פדיון כלל ולא תפיס פדיונו משום דקדושת הגוף חשיבא ואין כאן מקומו בזה. והנה כל הנ"ל הולך ע"ד זה כי עיקר פלוגתא דת"ק ורשב"ג מציצית ילפי דנאמר בה גדילים תעשה לך לשם חובך ומינה ילפינן לתפלין דצריך עיבוד לשמה וכנ"ל ולא משמע הכי משיטת הירושלמי דאטו כלי קודש ואבני קודש ג"כ מציצית ילפינן הכל ועוד לב"ש דבעי בסוכה עשיה לשמה נילף מינה לכל המצות דבעינן עשיה לשמה וזה לא מצינו אבל הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוכה שם האריך בזה וכתב שם דלמאי דילפינן ציצית מקרא דגדילים לא איתוקם האי כתנאי דאיתמר הכא וכקושית התוס' ז"ל דציצית שאני דכתב קרא ות"ק ורשב"ג בסברא פליגי לכל דבר שבקדושה אי צריך עשיה לשמה ואי נאסרה ע"י עשיה זו לדבר הרשות ע"ש באריכות והביא ג"כ דברי הירושלמי בעור שעבדו לשם קמיע אי כשר לכתוב עליו מזוזה דפליגי ת"ק ורשב"ג וצידד שם הקי"ל כת"ק דרשב"ג דכולן אין צריכין עיבוד לשמה לא מזוזה ולא תפלין והק"ע ז"ל שם כתב מדברי הירושלמי האלו סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה כת"ק המתיר לכתוב בעור של קמיע ואין זו ראיה דהא גבי תפלין נמי פליגי והתם פסק כרשב"ג דצריך עיבוד לשמה וכמש"כ לעיל דברי הב"י ז"ל אך מה שהקשיתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דתני בירושלמי ובמס' סופרים דמזוזה עושין תפלין וכמו שהארכתי לעיל בזה י"ל דהירושלמי אזיל בשיטת ת"ק דרשב"ג דתפלין גם כן לא בעי עיבוד לשמה אלא דאכתי תיקשי מכתיבה עצמה להנך דסברי דבכתיבה כ"ע מודו דבעי לשמה א"כ היכי עושין ממזוזה תפלין הא נכתבה לשם מזוזה ולא לשם תפלין ועדיין אין הלכה זו ברורה אצלי ואם להראשונים ז"ל לא נתבררה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל שם במלחמות דהלכה זו רופפת ואנחנו מה נעני בתרי' ועדיין צ"ע והתוס' ז"ל הקשו דאביי אדאביי לשיטתם דאביי ס"ל דלא בעי עיבוד לשמה אם כן אמאי טעימה פסולה משום שלא לשמה הא לדידיה לא בעינן לשמה ותי' דבאמת לא קיבלה אביי ולשיטת רש"י ז"ל דרבא ס"ל דלא בעינן עיבוד לשמה תיקשי דרבא משמע דס"ל דטעימה פסולה ואדיסקיי' סמכינן לעיל גבי סדין בציצית ולקמן יתבאר עוד:

שם גמרא ש"מ תלת כו'. ופריך היינו צביעה לשמה היינו טעימה פסולה וא"ר אשי מ"ט קאמר וכ' התוס' ז"ל הטעימה פסולה אפילו לשם ציצית כיון דלשם נסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקימצה לשמה ושלא לשמה וקצת קשה מנ"ל לדמות לזבחים דמחשב גם לשם זבח אחר ושפיר דמי מחשבה פסולה אבל לשם נסיון לאו מחשבה פסולה היא אלא דאינו מחשב לשמה וכי מחשב נמי לשם ציצית אמאי לא יהי' כשר וקצת אשכחן דכוותה בחלות תודה ורקיקי נזיר דאין יוצאין בהם מפני שאין משתמרין לשם מצה וכי עשאן למכור בשוק יוצאין בהם כיון דעביד לימלך אי מזדבן מזדבן ואי לא איפוק בה אנא הרי דיש כאן מחשבה מעורבת לשמה ושלא לשמה ועוד כתב רש"י ז"ל שם דרב יוסף דאמר דבעינן מצה הנאכלת לשבעה בא להוסיף על רבה דלרבה אם שמרה לשם מצה ולשם זבח יוצאין בהם להכי קאמר דאכתי אין יוצאין בהם משום דאין נאכלין לז' אלמא דבכהאי גוונא לשמה שלא לשמה כשר אבל פשטא דשמעתין משמע הכי דליכא טעימה כשרה וכל טעימה פסולה היא וע"כ צ"ל כיון דדרך הצביעה לנסות תחלה עיקרה שלא לשמה היא וכ' עוד דהשתא הני תלת תרי נינהו וכתב הצ"ק דכתב כן לשיטת רש"י ז"ל ויתבאר בזה לקמן:

שם תוס' בד"ה משום שנאמר כליל תכלת כו'. ותוכן ד' ז"ל דמפרש"י ז"ל נראה דלר"ח בג' לא הוכשר אלא ראשון שנצבע בו אבל פעם שני פסול אפילו שניהם לשמו ור' יוחנן מכשיר אפילו מראה שני היינו פעם שני והקשו ע"ז הא משמע דטעימה פסולה היינו טעימה דלעיל שהיא עצמה פסולה ופוסלת נמי המותר אבל לשמו אפילו מאה פעמים וכ' בק"א פ' מצורע דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן דאל"ה א"כ הני תלת חדא היא דהא דטעימה פוסלת הוא גם כן משום דשלא לשמה פסול ואין מזה שום הכרח דהני תרתי שפיר חדא היא דטעימה פסולה משום שלא לשמה אבל הא דטעימה פוסלת הנשאר מילתא חדתא היא ולא שמעינן לה מקמייתא דנהי דהיא עצמה משום שלא לשמה אבל מנ"ל דפוסלת כל היורה ושפיר איצטריך לאשמעינן דטעימה פוסלת כל היורה ג"כ כל שנצבע בה תחלה צביעה הפסולה אלא אי קשיא לי הא קשיא לשיטת התוס' ז"ל ע"כ רחב"ג ס"ל דטעימה פסולה משום שלא לשמה א"כ כי מייתי לעיל תנאי ס"ל כשמואל דבעינן טויה מפלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין עיבוד דתפלין ואמאי לא מייתי מהא דתני גבי ציצית גופא דטעימה פוסלת והיינו משום דהיא עצמה פסולה משום שלא לשמה וש"מ דבעי צביעה לשמה וה"ה דבעינן טויה לשמה ותיקשי מכאן לרב דלא בעי טויה לשמה דהא ר"י בן דהבאי לא פליג בהא ארחב"ג אלא דאמר דטעימה אינו פוסלת כל היורה אבל היא עצמה פסולה וי"ל דמהא דאמר רחב"ג דטעימה פוסלת לא שמעינן דמיירי בטעימה שאין פסולה אלא משום שלא לשמה דאפשר ס"ל דשלא לשמה נמי כשר והא דאמר הטעימה פוסלת היינו אם טעם בדבר שאינו ראוי לציצית כגון צמר הבא מן הקוצים לדברי הרמב"ם ז"ל או איזה מין אחר טעימה בזו פוסלת כל היורה ובזה א"ש מאי דקשה לשיטת התוס' ז"ל דאינה פוסלת אלא טעימה דפסולה מהא דתני לה בת"כ בפ' מצורע להאי דינא דטעמו פסלו גבי שני תולעת שנאמר במצורע כתבה הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת צרעת ע"ש והיכן מצינו התם דבעי בשני תולעת צביעה לשמה שיהי' הטעימה פסולה משום שלא לשמה ונהי דגבי צפרים כ' הרמב"ם ז"ל שם דבעי לקיחה לטהרת צרעת אבל צביעת השני מנ"ל דבעינן לשמה ואמאי פוסלת הטעימה אלא ע"כ בטעימה בדבר שאינו ראוי לשני תולעת וכן צ"ל גבי בגדי כהונה דאמר רחב"ג גבייהו הטעימה פוסלת מקרא דכליל תכלת והיכי אשכחן דבגדי כהונה צריכין צביעה לשמה דליהוי טעימה פסולה ופוסלת אלא מיירי בטעימה הפסולה מאיזה טעם אחר ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר פסול טעימה גבי בגדי כהונה בה' כלי המקדש ועי' משנל"מ ז"ל שם ואחר כל הנ"ל לענ"ד הי' נראה דאינה פוסלת אלא כל שהוא עושה דרך טעימה ונסיון ויליף רחב"ג מכליל תכלת דלא הוכשר אלא צבע התכלת ברורה ואינה צריכה לנסיון אבל אם מנסה בה אין זה כליל תכלת וכל היורה נפסלה וכמשמעות לישנא דהש"ס טעימה פוסלת ולהכי צריך לנסות בכלי אחר ור"י בן דהבאי אומר אפילו מראה שני שבה כשר היינו אע"פ שאינה צבע תכלת הברורה אלא שניה לה כדרך הצבע שיש צבע ברור ויש דיהה מעט גם זה כשר דכתיב ושני תולעת ולא בעינן אליבי' כליל תכלת היינו תכלת הברורה דוקא ולהכי גם אם מנסהו כשר ולא מיירי כלל בדרך צביעה ואפילו צבע תחלה שלא לשמה לא נפסל השאר אלא דא"כ למה ליה האי טעמא בפסול טעימה עצמה משום שאינה לשמה אפילו לא בעינן לשמה פסולה כיון שצבעו דרך נסיון ואם כל היורה נפסלת ע"י הנסיון עצמה כ"ש הנסיון וגם הלכה זו לא נתבררה אצלי עד יגלה לנו צבע הברור הזה הדומה לרקיע ולכסה"כ ועיין בת"כ ובק"א שם:

שם גמרא תכלת אין לה בדיקה ואינה ניקחת אלא מן המומחה ומסקינן דאין לה בדיקה מפני טעימה ומהך ברייתא נמי משמע דבעינן צביעה לשמה וכשמואל דבעי טוי' לשמה. וי"ל דהא מודה רב אם טעמו בד"א דנפסל וכמש"כ לעיל ואיכא למיחש לטעימה כי האי ובתפלין וס"ת עי' בדברי הרי"ף ז"ל ועי' תוס' ז"ל ודברי הנימוק"י ז"ל מעורבבין קצת ע"ש שכתב לפירש"י ותוס' ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף