קרן אורה/מועד קטן/כג/ב

קרן אורה מועד קטן כג ב

דף כ"ג ע"ב

גמרא יש אבילות בשבת כו' התוס' ז"ל פי' דפליגי בדברים שבצינעא אבל בדברים של פרהסיא כ"ע מודים דאין אבילות וכן משמע מהא דקאמר לימא כתנאי ולפ"ז הוכרחו לפרש לקמן דר' יוחנן לא קיבל משמואל בהא דפשיט לי' דאין אבילות דהא ר' יוחנן אמר דברים שבצינעא נוהג אלא דמלישנא דר' יוחנן גופא משמע דבני יהודה מבני גליל פליגי בדברים של פרהסיא מדקאמר אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת דברים שבצינעה נוהג והיכן אמרו דאין אבילות ע"כ היינו פלוגתא דבני יהודה ובני גליל והלכה כמ"ד אין אבילות וכדפשיט לי' שמואל וכן פירש הרמב"ן ז"ל והנימוק"י דפליגי אפילו בדברים של פרהסיא ומ"ד יש אבילות ס"ל דאפילו בדברים של פרהסיא יש אבילות ומ"ד אין אבילות ס"ל דאפי' בדברים שבצינעא אין אבילות. וכדמוכח מהא דאמר שמואל נת"ר רשות אלמא דאפילו בדברים שבצינעא ליכא חיובא ור' יוחנן הוא דאמר דדברים שבצינעא נוהג ולפ"ז גם לשיטה זו א"ש הא דקאמר לימא כתנאי מהא דפליגי לענין תשמיש דהוי דברים שבצינעא כיון דלדידהו אין חילוק כלל בין דברים שבצינעה לדבר של פרהסיא אלא אי קשיא הא קשיא בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ן ז"ל מאי קאמר הש"ס לימא כתנאי הא מ"ד אין אבילות מצי סבר כת"ק ות"ק ס"ל דרשות היא ור"ג אמר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן דאפילו חיובא איכא אבל כולהו ס"ל דאין אבילות בשבת וי"ל דמשמע לי' להש"ס דלת"ק איסורא נמי איכא וכמש"כ הר"ר יונה בפ' מי שמתו ממשמעות לשון הירושלמי. וראיתי בריטב"א ז"ל שכ' דהרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתי' דכתב דברגל נמי נוהג דברים שבצינעא וא"כ ע"כ בדברים של פרהסיא פליגי דאל"ה מאי דייק דיש אבילות מדקתני עולה אכתי יקשה אמאי עולה הא ברגל נמי נוהג דברים שבצינעא ואפי' הכי אין עולה והתוס' ס"ל דברגל אינו נוהג אבילות כלל הכי מפרשי דבדברים שבצינעה פליגי ע"ש באורך ובאמת כן נראה מד' התוס' הכא דברגל אין אבילות כלל וגרסי בכתובות אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת. אבל לעיל כתבו התוס' דברגל נמי נוהג דברים שבצינעא. ואני לא הבנתי דברי הריטב"א ז"ל דכבר כתיבנא דלבני יהודה מבני גליל אין חילוק כלל בין דברים של צינעא לשל פרהסיא ולמר יש אבילות בכולהו ולמר אין אבילות בכולהו וא"כ לדידהו ברגל ודאי אין אבילות כלל ור' יוחנן הוא דחדיש דאפילו למ"ד אין אבילות דברים שבצינעא נוהג ולדידי' שפיר מצינן למימר דברגל נמי נוהג דברים שבצינעא כיון דבשבת נמי אין אבילות ואפ"ה נוהג דברים שבצינעא ה"ה ברגל ע"כ נראה דלא מטעם זה פירשו כן אלא מטעם שכ' דמלישנא דר' יוחנן גופא משמע דבפלוגתא הוי אפילו בדברים של פרהסיא ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפיר קיבל ר"י משמואל דאין אבילות אלא דפליג עלי' בדברים שבצינעא לשמואל רשות ולר' יוחנן חובה. ונראה דפי' ר' שמעון מרבו ג"כ אזיל בשיטת הרמב"ן ז"ל והיינו שכ' שינהוג בשבת מה שנהג אתמול ודייק מהא דעולה כמש"כ התוס' ומ"ד אין אבילות ס"ל איידי דתנא ברגל אין עולין תנא בשבת עולה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דאבילות ועיין בהג"ה שהגיהו אינו אלא למנין אבילות ולא אתיא שפיר לפי הג"ה זו הא דמקשו התוס' אי הכי ליתני שבת אינו עולה דומיא דסיפא כיון דבאמת עולה למנין וצ"ל דהכי מקשה כיון דתנא אינה מפסקת מינה שמעי' דעולה למנין ולענין הנהגת אבילות הוי למיתני אינו עולה ועיין בריטב"א ז"ל דיש מקום גם לגירסא זו הכתובה לפנינו. והנה הרמב"ן ז"ל בעצמו הקשה על שיטתו מהא דתניא לקמן דמחזיר קרעו לאחוריו בשבת וכן תנא זוקפין את המטות ע"ש מה שתי' ולדידי קשיא מהא דתני לעיל רב אדא דמן קסרי שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ולמ"ד יש אבילות בשבת אפילו בדברים של פרהסיא אמאי נעשית שמועה רחוקה כיון דנוהג אבילות בשבת כמו בחול וי"ל דתחילת אבילות כ"ע מודים דאינה מתחלת בשבת וצ"ע. ומלשון הרא"ש ז"ל כאן שכתב על הא דאמר שמואל נת"ר רשות וכיון דרשות הוא הלכך חייב לנהוג אותן כמו בחול מזה נראה שדעתו ז"ל דשמואל נמי מודה בדברים שבצינעא וע"כ צריך לפרש לפ"ז הא דבעי מיני' ר"י משמואל היינו באבילות של פרהסיא וא"ש לפ"ז דלא תיקשי לשמואל מברייתא דכתובות דבועל בעילת מצוה ופורש כמו שהקשו התוס' שם אבל מדברי הרא"ש ז"ל שם בכתובות משמע להדיא דשמואל פליג אר' יוחנן בדברים שבצנעא וכמש"כ התוס' כאן בד"ה הכי אמר ר' יוחנן וצ"ל דמש"כ הרא"ש ז"ל הלכך חייב כו' לאו אליבא דשמואל כתב כן אלא לפי המסקנא ודו"ק היטב:

תוס' בד"ה יש אבילות כו' והכי משמע בירושלמי דפליגי ר"י וריב"ל אם אסור בשבת מתשה"מ עכ"ל ולפי הנראה בד' הירושלמי לא פליגי התם אלא ברגל דר' יוחנן ס"ל דמותר בתשה"מ ומש"ה אינו עולה וריב"ל ס"ל דגם ברגל אסור אבל בשבת נראה משם דלכ"ע אסור בתשהמ"ט ולפ"ז אין כאן מחלוקת בין הירושלמי לש"ס דילן למאי דגרסי התוס' בדברי ר' יוחנן בכתובות אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת דבשבת מודה ר' יוחנן דאסור וכן פי' הרמב"ן ז"ל בתה"א דפליגי ברגל ע"ש:

שם בא"ד וקצת קשה לי כו' בשמעתין עיין מהרש"א ז"ל מה שפי' בכוונת קושייתם ול"נ דקשיא להו הכי דבשלמא אם נפרש דבין בצינעה ובין בפרהסיא פליגי א"ש דפריך לי' אביי ולא ס"ל למר אין אבילות בשבת כלל אפילו בצינעא ואמר לי' רב יוסף הכי אמר ר"י דברים שבצינעא נוהג אבל לפי התוס' דמ"ד אין אבילות בשבת היינו בדברים שבצינעא א"כ מאי קאמר לי' רב יוסף הכי אמר ר"י כו' הו"ל למימר דס"ל כמ"ד יש אבילות בשבת ותי' דאביי הי' סבור דהוי פרהסיא ולהכי קמתמה ולא ס"ל למר דאין אבילות כו' דהא בפרהסיא כ"ע מודים והשיב לו רב יוסף דזה חשיב צינעא ודוק:

תוס' בד"ה ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין כו' עיין בדבריהם ז"ל שכ' דדברים שהוא משום אבל מותרים באונן ולא נאסרו באונן אלא דברים שיוכל למשוך אחריהם וישכח קבורת מתו ותשה"מ ג"כ הוא משום שמא ימשך או שמא שמחה יתירא כו' ונראה דלת"ק דס"ל דאפילו בשבת אסור דלא שייך שמא ימשך צ"ל דהטעם הוא משום שמחה יתירא ולר"ג דאמר בשבת מותר הטעם הוא משום שמא ימשך אלא דלפ"ז לא יתיישב הא דאמרינן דר"ג סבר אין אבילות בשבת מנ"ל דילמא דווקא האנינות דלא נאסר אלא מחמת שמא ימשך ובשבת ליכא למיחש להכי בהא התיר ר"ג אבל באבילות לא קאמר וי"ל דהיינו הך דקאמר הש"ס ע"כ לא קאמר ר"ג כו' ויש עוד נ"מ אם נאמר דהאיסור הוא משום שמא ימשך או משום שמחה יתירתא לענין נמסר לכתפים דמותר בבשר ויין כדאיתא בירושלמי והכי איפסיק בש"ע והשתא בתשה"מ אי טעמא משום שמא ימשך לאחר שנמסר לכתפים מותר אבל אם האיסור הוא מצד עצמו אפי' לאחר שנמסר לכתפים אסור והרא"ש ז"ל כ' דהורה ר"י ז"ל באחד שתפשו המושל ולא נתנו לקבורה דאין עליהם דין אוננין וכ' ואפילו למאן דאסר בתשה"מ בשבת הכא שרי אפילו בחול דהתם מוטל עליו לקוברו למחר משמע מדבריו להדיא דהאיסור בתשה"מ הוא ג"כ מפני שמוטל עליו לעסוק בקבורתו וא"כ בנמסר לכתפים או כהאי שתפסו המושל מותר גם בתשה"מ וא"כ אין שום דבר שיאסר באנינות מחמת שהוא אונן אלא כל מה שנאסר לא נאסר אלא מפני שמוטל עליו קבורת המת וקשה לי לפ"ז מאי ענין פלוגתא דר"ג ות"ק לפלוגתא דיש אבילות בשבת או אין אבילות דהא ברגל ודאי אין אבילות כדכתיבנא לעיל ואפ"ה הוא אסור בתשה"מ מחמת שיצטרך לעסוק למחר וכן בחוה"מ אסור באנינתו ובימי אבלו מותר אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתה"א דכל הדברים שאסורין באבל כמו הרחיצה והסיכה והתספורת ותשה"מ כל אלו העידונין אסור מה"ת ביום ראשון בין קודם קבורה בין אחר קבורה ולפ"ז אין היתר בתשה"מ אפילו נמסר לכתפים כיון דהאיסור לאו משום צורך העסק בקבורת המת אלא האיסור מצד עצמו שלא יעשה עידונין לעצמו בעת אנינותו והוי כמו לענין קדשים ומעשר דהוי אונן אפילו לא חל עליו קבורת המת אלא דלפ"ז קשה קצת מאי קאמר הש"ס ע"כ לא קאמר ר"ג התם דאכתי לא חל עלי' אבילות ולשיטת הרמב"ן ז"ל חל עליו אבילות לדברים אלו תיכף משימות המת. ועוד קשה מ"ש דהותר בשבת לעדן עצמו ומ"ש לענין קדשים דנוהג אנינות בשבת וברגל כמש"כ לעיל וי"ל דקדושת שבת ורגל מהני שלא יאסר בעידונין כהא דילפינן מקרא דלא יוסיף עצב עמה אבל קדשים ומעשר דצריכין לאכול אותן בשמחה בזה אפילו בשבת אין שמחה לפניו ומש"ה אסור באכילת קדשים אפילו בשבת ועפ"ז קשה לי הא דגרסינן הכא בברייתא גבי שבת וחייב בק"ש ותפלה ובתפילין ונהי דנאמר דאתיא כמ"ד שבת זמן תפילין מ"מ אמאי חייב בהם הא תפילין הוי כמו קדשים דמיקרי פאר וצריך להניחם בשמחה וכיון דאונן הוא מעולל באפר קרנו ע"כ נראה דאשגרת לישנא הוא ובברכות פ' מי שמתו לא גרסינן ובתפילין גבי שבת ובהכי ניחא לי מאי דהוי קשיא לי לדעת אלו שסוברין דאונן לא נאסר מצד עצמו בדיני אבל מהא דפריך בירושלמי בפירקין אם ביום שני אינו מניח תפילין איצטריך לאשמעינן מי שמתו מוטל לפניו ומשני איידי דתנא שאר מצות תנא הא ומאי קושיא ודאי דאיצטריך לאשמעינן דבאנינות פטור מתפילין כיון דשאר דברי אבילות לא נאסר בהם ולפי הנ"ל ניחא דלענין תפילין כ"ע מודו דאונן פטור דשערו גדול אז יותר מאחר קבורה והוי כמו קדשים אבל עוד קשיא לי לשיטת הרמב"ן ז"ל מאי קאמר רשב"ג מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ומה ענין זל"ז איסור דבשר ויין ופטור מכל המצות דטעמא הוא משום דצריך לעסוק בקבורת המת ובזה שפיר יש להקל בשבת כיון דאין מוטל עליו בשבת אבל תשה"מ דאסור הוא מצד עצמו מחמת אנינותו מנ"ל להתיר אלא דבאמת האי מילתא גופא שכ' הראשונים ז"ל בטעם איסור בבשר ויין מפני שמוטל עליו לקוברו ומש"ה התירו בנמסר לכתפים ובמי שתפשו המושל לענ"ד צ"ע ואמאי לא נימא דנאסר בבשר ויין מפני אנינותו וכהא דאמרינן בירושלמי גופא לענין סעודה מפסקת של ט"ב דמש"ה אסור בבשר ויין משום דהוי כמו שמתו מוטל לפניו וכן הא דפטור ממצות ילפינן בירושלמי פ' מי שמתו מקרא דלמען תזכור כו' כל ימי חייך בשעה שאתה עוסק בחיים ולא בשעה שאתה עוסק במתים והא דאמרינן התם הטעם משום כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו היינו לענין דאינו רשאי להחמיר על עצמו אבל לענין פטור הוא פטור אפילו יש לו מי שישא משאו מקרא דלמען תזכור אלא דע"כ מאי פריך התם בירושלמי והתניא פטור מנטילת לולב ומתקיעת שופר ובי"ט לא צריך לישא משאו ומאי קושיא דילמא פטור הוא אבל רשאי להחמיר על עצמו אלא ש"מ דאם יש לו מי שישא משאו חייב בכל המצות ועיקר הפטור הוא משום דטריד בעסקי המת והוי כעוסק במצוה והנה לפי הנראה מדברי הירושלמי דלמ"ד דהטעם הוא מפני כבודו של מת ודאי דפטור גם בשבת וי"ט מן המצות א"כ י"ל דש"ס דילן נמי ס"ל האי טעמא וא"ש לפ"ז מתוך דקאמר ר"ג דכי היכא דאהני קדושת שבת שלא לחוש לכבודו של מת משום דלא יוסיף עצב עמה ה"נ מהני לענין ד' הרשות אלא דאדרבה א"כ לא יתיישב הא דקאמר דת"ק ס"ל יש אבילות בשבת ומנ"ל דהא לענין בשר ויין ולענין מצות ס"ל לת"ק נמי דאין אבילות ולשיטת הרמב"ן ז"ל לעיל ס"ל למ"ד דיש אבילות לכל מילי וא"כ לא מצי אתיא האי מ"ד כת"ק אלא ע"כ צ"ל לפי שיטה זו דאיסור בשר ויין לאו מטעם אבילות הוא וכן הא דפטור מן המצות וא"כ אין ראי' דס"ל לת"ק דאין אבילות מהא דמותר בבשר ויין וחייב בכל המצות ושיטת הירושלמי בזה הוא דלא כסוגיית הש"ס דילן דת"ק ור"ג פליגי בחשה"מ אלא נראה דפליגי בפטור מן המצות דת"ק ס"ל דלא הותר אלא בבשר ויין אבל פטור הוא מן המצות או משום כבודו של מת או משום שצריך להחשיך על התחום ור"ג קאמר מתוך שנתחייב באלו חייבוהו בשאר כל המצות חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כ"ש. וכבר כתבתי בחידושי ברכות כי יפלא בעיני על הראשונים ז"ל דרמו אהדדי הא דתניא בש"ס דילן בד' ת"ק וחייב בכל המצות אהא דתני התם פטור מתקיעת שופר ע"ש עכ"פ אחר כל האריכות הנ"ל נראה דפטור דאונן מן המצות לאו פטור מחמת עצמו הוא אלא מפני שהוא עוסק במצוה. ויש לי לדקדק לפ"ז על מה שכ' הרא"ש בסוף תענית לענין אונן במוצאי שבת דפטור בהבדלה אפילו לאחר קבורה ומדמי לה לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ולענ"ד לא דמי דהתם גברא לאו בר חיובא הוא אבל הכא גברא בר חיובא אלא דפטור הוא מחמת עסק מצוה אחרת ולא עדיף אם חל יום ראשון בשבת דצריך להשלים בשני ועי' בתוס' פסחים דף פ' ובתוספ' ריש חגיגה. אך ראה זה אינו מדוקדק קצת מאי דנקט פטורי דתפילין בכלל פטור מכל המצות ובאמת לא דמיין דמן התפילין הוא פטור מחמת אנינות ובכל גווני אפי' נמסר לכתפים כמו לענין קדשים ובשאר מצות הוא חייב אלא דכבר משני לה בירושלמי איידי דתנא הא תנא הא. נחזור לראשונות דלדברי הרמב"ן ז"ל כל דברי אבל כגון רחיצה סיכה ותשה"מ אסורין באונן מה"ת כמו באבל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאונן לא נאסר בשום דבר מד' אבל וע"כ צריך לפרש לשיטתו הא דאמרינן תשה"מ א"ב היינו דלת"ק רשות ולר"ג הוי חיוב וכמש"כ תר"י בשם יש מפרשים וכ"כ הלח"מ ולפ"ז הדק"ל מה שהקשיתי לעיל מאי קאמר מר סבר יש אבילות בשבת הא אפילו למ"ד אין אבילות בשבת מ"מ רשות הוא ואין בו חיוב דהא שמואל ס"ל אין אבילות בשבת ואפ"ה קאמר נת"ר רשות וצ"ל דהשתא ס"ד דלמ"ד אין אבילות בשבת אסור לעשות שום דבר מדברי אבל אפילו דברים שבצינעה. ושמואל אמר הכי נת"ר רשות ודו"ק:

וראיתי בהג"מ ז"ל פ"ה שמביא בשם סמ"ק דבחול המועד ג"כ אינו נוהג אנינות וצ"ל לדבריו ז"ל דדין אנינות לאו מטעם עוסק במצוה הוא דא"כ ודאי לא מסתבר לומר שלא ינהוג אנינות בחוה"מ כיון שהקבורה מוטלת עליו ומה שייך לענין זה אין אנינות בי"ט כיון דלאו מטעם אנינות הוא דפטור ולפ"ז שפיר מדמי לה התם לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף