קרן אורה/יבמות/קיד/א

קרן אורה יבמות קיד א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

דף קי"ד ע"א

אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ומסיק הש"ס דלר"י ספוקי מספקא ליה. והיה נראה דלמ"ד דב"ד מצווין להפרישו האיסור חל גם על הקטן אלא דהתורה פטרתו מעונשין מפני קטנותו. אבל הב"ד מצויין להפרישו מאיסורא ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ליכא איסור על הקטן כלל. אלא דהגדולים מוזהרים שלא להאכילו בידים. ולפ"ז הא דאמרינן לעיל בפ' ד"א דאיסור בת אחת היינו היכא דאייתי ב' שערות בשבת דזרות ושבת בהדי הדדי קאתי ע"כ אזלא למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו דאי למ"ד מצווין הרי חל איסור זרות קודם איסור שבת כיון דבקטנותו ג"כ איכא איסורא עליו. אלא די"ל כיון דמ"מ הקטן עצמו אינו מוזהר שפיר מיקרי איסור בת אחת. ועוד י"ל דהא דמצווין להפרישו לאו מחמת איסורא בקטנותו אלא כי היכי דלא ליתי למיסרך באיסורא גם לכשיגדל. וא"כ היינו דווקא בקטן דאתי לכלל גדלות. אבל חרש ושוטה דלא אתי לכלל דעת אין ב"ד מצווין להפרישן. ולא משמע כן לקמן בגמ' מכל הני פירכי דפריך ממתני'. ויש לדקדק בשמעתין מהא דאיתא בנזיר דרב הונא אמר לחובה אשתו לגלח את בניו וכן איתא בב"מ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאשה השליח לאו בר חיובא היא ואמאי שרי להקיף את הקטן הא ניקף נמי במשמע והיכי ספינן ליה איסור' בידים. ולפמש"כ דטעמא הוא משום דאתי למיסרך י"ל דבמידי דהוא לא עביד מעשה ליכא חששא דאתי למיסרך או י"ל דאשה כיון דאינה בהזהרה דהקפה אינה מוזהרת באיסור זה לקטן ג"כ וע' תוס' ז"ל שם בב"מ ובנזיר. ויש לדקדק עוד הא דילפינן שלא יושיט כוס יין לנזיר מקרא דלפני עור תיפוק ליה מהכא דאפי' לקטן אסור להאכילו בידים וכש"כ לגדול. אלא די"ל איפכא דדוקא לקטן דלאו בר דעת הוא. הוא דהזהירה התורה להאכילו אבל גדול דבר דעת הוא אינו מוזהר עליו אלא דבילקוט פ' קדושים איתא אם שאל לו חבירו ערוה זו אסורה או מותרת אל יטענו משום לפני עור. וכה"ג וודאי דמוזהר על הגדול מכש"כ דקטנים ולמה לי קרא דלפני עור. והיה נראה דלקטן אינו מוזהר אלא להאכילו בידים דווקא אבל סיוע בעלמא אינו באזהרה וכדמשמע בנדה פ' יוצא דופן בהא דבעלה מיפר לה אלא דמהא דאמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו לא משמע כן. וכמו שכ' הרשב"א ז"ל:

והרשב"א ז"ל האריך בשמעתין וכ' דלמסקנא דבאיסור דאוריית' אין ב"ד מצווין להפרישו ובאיסור דרבנן ספינן ליה בידים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים. וכן נראה מהא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה ומצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דאין צריך להפרישו דווקא. אבל להאכילו בידים אסור והתם בדמאי עסקינן. וכן כתב הרשב"א ז"ל בעצמו בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לתינוק הבא לי כו'. אלא מניחו תולש כו' דלהכי תני הכא הבא לי. ובסיפא תולש או זורק דקמ"ל דלא יאמר לו לכתחילה אפי' הבא לי אע"ג דאין ברור שיעבור איסור דאורייתא אבל מניחו תולש אע"ג דעבר אאיסור דאורייתא. ועי' משנל"מ ז"ל בפי"ז מהל' מאכ"א שכ' להוכיח מהא דמיבעי לן לעיל בפ' הערל קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה אע"ג דאיכא מ"ד דסיכה לאו דאורייתא ע"ש. ואין זה מוכרח דהתם בלא"ה איסורא איכא לכלות את התרומה בהנאה של כילוי כי היכי דאסור להאכיל לבהמת ישראל. אבל מהא דבן חבר הדבר מוכרח דאפי' באיסור דרבנן לא ספינן ליה בידים. ומה שהביא ראיה מהא דאין מערבין בטבל דרבנן. ואי ספינן ליה בידים לקטן הא חזי לקטנים ג"כ ראיה גדולה היא אע"ג דדחי לה הרשב"א ז"ל. וכן מוכח מהא דאמרינן לעיל בפ' האשה רבה אוכלת בגינו תרומה דרבנן משמע דווקא בגינו אוכלת אבל להאכילה איסור דרבנן בלא"ה וודאי אסור. וע' תוס' שם:

וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו ולגעור בו. וכ' הרשב"א ז"ל דלא משמע כן מהא דבן חבר ע"ש. ולדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דהני שינויי דמשני בדמאי הקילו והא דבן חבר כהן דמוקי לה בתרומה דרבנן קאי גם לפי המסקנא משום דנהי דאין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו חייב לחנכו. וע"כ מיירי באיסור דרבנן ובאיסור דרבנן אפי' אביו אינו מחויב למחות בידו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהל' שבת. וע' כ"מ שם. אלא דקשה לפ"ז למה ליה לר' יוחנן לאוקמי הא דקטן שבא לכבות בעושה על דעת אביו הא אפי' עושה מדעת עצמו אביו מחוייב לגעור בו. וכ"ת דהיינו דמשני ר"י בעושה ע"ד אביו ואביו קאי גביה מש"ה אין שומעין לו ואביו מצווה להפרישו אבל ב"ד אין מצווין להפרישו. אכתי תיקשי למה ליה להש"ס למימר דר"י ספוקי מספקא ליה דלמא בב"ד פשיטא ליה דאין מצווין להפרישו והא דאמר ר"י התם בדמאי דווקא הקילו משום דהתם באביו מיירי ודווקא בדמאי הוא דאין זקוק לו. אבל בוודאי אביו צריך למחות בידו משום חינוך. וי"ל דסוגיא דנדה דאמרינן אליבא דר"י בפשיטות דאין ב"ד מצווין להפרישו מסייע ליה להרמב"ם ז"ל. והא דאמר ר' יוחנן דדוקא בדמאי הקילו היינו משום אביו. ועי' ב"י סי' שמ"ג בא"ח שכ' דאביו מחוייב למחות בידו אפי' באיסור דרבנן אלא דב"ד אין מוחין בידו אם לא גער בו. ומהא דמצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דהאב עצמו אין זקוק לו:

וצריך לדקדק עוד בשמעתין הא דלהאכילו בידים אסור למסקנא דאין ב"ד מצווין להפרישו. וכן למ"ד דאזהרה באה גם להפרישו אי דאורייתא היא או אסמכתא בעלמא הוי. והנה לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' לחד מהני קראי דדרשינן לאזהרת גדולים על הקטנים. ועוד אי דרשא גמורה היא לילקי עליה גדול אם האכיל דבר איסור לקטן. וזה לא מצינו. ועוד אי אזהרה גמורה היא א"כ הא דאמר ליה ר"ע לר"א בכריתות סוף פרק אמרו לו הבא על הקטנה יוכיח דהוא מוזהר והיא אינה מוזהרת הא מוזהר הוא גם באיסורה של הקטנה. אבל בשבת ליכא אלא חדא אזהרה. אבל מפשטא דשמעתין ומל' הפוסקים משמע דדרשא גמורה היא ומה"ת הוזהרו על הקטנים:

גמ' ת"ש קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ומשני ר"י בעושה ע"ד אביו. ויש לדקדק מאי פריך מאיסורי שבת הא דרשי' מקרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך דבקטנים הכתוב מדבר. כדאי' בילקוט פ' יתרו וקרא למה לי הא מצינן למילף מהני קראי דדם ושרצים אלא אתי לאשמעינן דבשבת אסור להניחו לעשות מלאכה. וצ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לחלק בין האיסורים אלא כל האיסורין שוין לענין זה. ונראה מכאן דלא כדעת הטור ז"ל שכ' דלענין טומאת קרובים ב"ד מצווין להפרישו משום דכהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות. א"כ בשבת נמי נימא הכי דשבת חמיר דאיסור סקילה היא אלא אין לחלק בזה בין האיסורים אע"ג דלענין שבת מסתבר יותר לומר דמצווין אפי' להפרישו כדי שיהיה גם הוא בכלל מנוחה כי היכי דמצווין גם על שביתת בהמה מ"מ כיון דקטן לאו בכלל אזהרה הוא אין הגדולים מוזהרין עליו גם כן להפרישו ממה שהוא עושה כדרכו דרך שחוק דזה הוא מנוחתו וכמו שדרשו ז"ל לענין בהמה תן לה נייח. והיינו דקתני בברייתא אבל מניחו תולש או זורק דזה הוא דרך שחוק התינוקות:

ולענין חינוך האב הוא דאפשר לחלק בין טומאת כהנים לשאר איסורין למאי דכתב הרשב"א ז"ל לחלק בין עשה לל"ת דבעשה הוא דצריך האב לחנכו. אבל לא בל"ת. ובטומאה איכא נמי עשה דקדושים תהיו. אלא דא"כ בשבת נמי האיכא עשה דזכור את יום השבת ועוד דעשה דשב ואל תעשה וודאי לא עדיפא מל"ת גמור. וע' בי"ד סי' שע"ג שכ' לענין אשה עוברה מכהן שמותרת להיות באוהל המת משום דס"ס הוא ס' נקבה ס' נפל. משמע דעל זכר מצווין עליו בבטן אמו. ולא ידעתי מנ"ל הא וכל שלא יצא לאויר העולם לא בא לכלל מצות כלל. ודו"ק בכל הנ"ל:

הדרן עלך פרק חרש פרק האשה שלום

משנה שלום בעולם מת בעלי תנשא. וכ' רש"י ז"ל בגמ' דמיירי דקאמרה מת בעלי סתם ואפ"ה אם מלחמה בעולם אינה נאמנת דמסתמא מת במלחמה קאמרה. ויש לדקדק בל' הגמ' דאמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מיטתו מהימנא משמע דדוקא במת במלחמה הוא דלא מהימנא. אלא דמהא דמת על מיטתו מהימנא יש לדייק איפכא דווקא על מיטתו הוא דמהימנא. אבל מת סתמא לא מהימנא. ע"כ היה נראה דאפי' למ"ד דעדות אשה לא בעי דו"ח מ"מ בכה"ג לכ"ע דורשין ע"י מה מת ובאיזה סיבה וליכא סתמא כלל היכא דאיכא מלחמה בעולם. אבל היכא דשלום בעולם אין צריך לדרוש ע"ז דמסתמא מת על מיטתו קאמרה כיון דלא נשמע מלחמה כלל. וכי קמיבעי ליה היכא דהחזיקה היא מלחמה ואמרה דבמלחמה מת. וע' בלח"מ ז"ל בפי"ג שדקדק כן בל' הרמב"ם ז"ל. והרי לשון הרמב"ם ז"ל הוא כל' הגמ':

ובגמרא אמרינן דתנא שלום בעולם משום דבעי למיתנא מלחמה בעולם והוי מצי למימר דקמ"ל בשלום בעולם אפי' אמרה מת במלחמה נאמנת. אלא דלא בעי למימר הכי כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא ועיין ב"ש ס"ק קמ"ה:

תוס' בד"ה מי אמרי' מה לה לשקר תימא לר"י כו' ע"ש בתירוצם דדוקא בהחזיקה היא מלחמה דדייקא כולי האי הוא דנאמנת ע"י מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. אבל כי לא החזיקה דלא דייקא כ"כ אינה נאמנת במיגו דמת על מיטתו דיראה לומר כך כיון שידוע שהיא מלחמה. ולכאורה תרתי קאמרי ובחדא הוי סגי להו אי משום דהכא דייקא והכא לא דייקא או משום דבהחזיקה היא מלחמה המיגו טוב הוא דאי בעיא אמרה שלום בעולם ובמלחמה בעולם אין לה מיגו טוב. וי"ל דלרווחא דמילתא כתבו כן דהכא איכא תרתי למעליותא חדא דדייקא ועוד דהמיגו טוב ובמלחמה בעולם איכא תרתי לגריעותא חדא דלא דייקא. ועוד דאין המיגו טוב. ויותר נראה דוודאי קאמרי דמש"ה חשיבא בהחזיקה היא מלחמה דייקא טפי משום דקאמרי הכי אע"ג דיש לה טענה טובה יותר לומר שלום בעולם אלמא דדייקא ולא אמרה בדדמי >>>

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף