קרן אורה/יבמות/קיג/א

קרן אורה יבמות קיג א

דף קי"ג ע"א

תוס' בד"ה דלמא אתי למיכלא בתרומה כו'. אבל בקטנה לא גזרו. וכ' מהרש"א ז"ל דהיינו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. אבל למ"ד דאין מצווין ליכא למגזר אטו תרומה דאורייתא. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל פ' האשה רבה. וכ' עוד דהא דאמרינן הכא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת היינו למ"ד דאין מצווין להפרישו. אבל למ"ד מצווין בלא"ה א"ש גזירה שמא יאכיל בתרומה דאורייתא. ועפ"ז היה נראה לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תרומות שלא כתב אלא גזירה דשמא יאכיל חרש בחרשת והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא. וכמו שדקדק הכ"מ ז"ל. אבל לפי הנ"ל ניחא דלמ"ד מצווין סגי בהך גזירה לחוד אלא דהרמב"ם ז"ל פסק דאין ב"ד מצווין להפרישו. וא"כ אכתי לא סגי בהך גזירה לחוד דהא קטן אוכל נבילות הוא. אבל הוא ז"ל דקדק שם בלשונו שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה. משמע דגזרינן שמא יאכילנה בידים ומ"מ בש"ס לא משמע הכי:

והנה לא מצאתי כעת דין קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה דרבנן בד' הרמב"ם ז"ל ומתני' דעדיות נראה שמפרש הכל בהשיאה אביה שכן כתב גם בחרשת דאפי' השיאה אביה לא אכלה דלא כפי' רש"י ז"ל. וסוגיא דשמעתין מסייע ליה דמשני הש"ס גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דכ' רש"י ז"ל דלאו שינויא מעליא היא דמה לי פקח בחרשת ומה לי חרש בחרשת. ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דאפי' בחרשת שהשיאה אביה לא אכלה אע"ג דמן הדין הוי אכלה והיינו משום גזירה דחרש בחרשת. אלא דלפ"ז שוטה שהשיאה אביה אוכלת בתרומה דהא לא שייך למיגזר גבה שמא יאכיל שוטה בשוטה כיון דלית בה קידושין כלל. והדבר תמוה דלא אשכחן בשום דוכתא דשוטה עדיף מחרש. והרמב"ם ז"ל שם כתב דשוטה נמי לא אכלה אפי' השיאה אביה. ולא אבין טעמו של דבר הא לא שייכא גבה שום גזירה ואפשר דמסרך איסורא דחרשת נאסרה נמי שוטה דגריעא מינה. אלא דמנ"ל להרמב"ם ז"ל הא. וגם יפלא בעיני על נושאי כליו ז"ל שלא עמדו ע"ז. ובתוי"ט פ' הנזקין מצאתי שתמה ג"כ על השמטת הרמב"ם ז"ל דין קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולפמש"כ דמפרש למתני' בקטנה שהשיאה אביה י"ל דס"ל דהא דהאשה רבה אידחיה מהלכתא מסוגיא דשמעתין דגזרינן בחרשת ופקחת שמא יאכילנה בתרומה דאורייתא. וא"כ בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה נמי איכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא ואינה אוכלת אפי' תרומה דרבנן ועיין בירושלמי פ' הנזקין. ובק"ע שם ודו"ק:

גמ' הוא דאמר כר' אלעזר דס"ל דחרש ספק בן דעת הוא. ויש לדקדק מכאן לגירסת הרי"ף ז"ל לעיל בפ' ב"ש דר' אלעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן וקאי נמי אקטנה וחרשת ובא על החרשת וחזר ובא על הקטנה דמלמדין את הקטנה למאן והחרשת תשאר אצלו. ולפי מאי דס"ל לר' אלעזר דחרשת ספק הוא. א"כ הרי היא קנויה ואינה קנויה ולא נפסלה החרשת כלל בביאת הקטנה וחרשת תיתיב גביה ממ"נ. וכדאי' לעיל פ' ב"ש. וי"ל דר' יצחק אמר משום ר"א הכי. אבל תנא דמתני' לעיל אליבא דר"א לא ס"ל הכי. ושמואל דפסק הלכה כר"א לעיל לא קאי אלא אגדולה וקטנה. אבל בקטנה וחרשת לא פסק הלכה כר"א דהא ס"ל כר' אלעזר דהכא דאמר דחרש ספק הוא וניחא בזה צריכותא דהש"ס לעיל דלא הוזכר הא דקטנה וחרשת. וכמו שדקדקו המפרשים על הרי"ף ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דלשמואל הוא דעביד הש"ס צריכותא לעיל. והוא לא פסק כר"א אלא בגדולה וקטנה. ודו"ק:

ולענין הלכה וודאי לא קי"ל בהא דשמואל דפסק כר"א בחרש. כדמוכח בכמה דוכתי דהא דר"א יחידאה היא ובחנם תמה הק"ע בזה. ועיין תוס' בשבת פ' מי שהחשיך. ויש להקשות בזה למאי דס"ל לשמואל דחרש ספק בר דעת הוא. א"כ מאי פריך הש"ס לעיל פ' הבע"י לשמואל דאמר דביאת שוגג לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה מהא דתניא אם נפלה לפני יבם חרש אוכלת בתרומה ולל"ב דאמר התם דאפי' מן הנישואין לא אכלה ע"י ביאת שוגג. א"כ אמאי אוכלת בנפלה לפני יבם חרש. ולפי הנ"ל מאי קושיא שאני חרש דספק בן דעת הוא. וכיון דאכלה מעיקרא לא אסרינן לה מספיקא ואוכלת גם לפני היבם חרש. וי"ל דלא ניחא לשנויי הכי דמ"מ כיון דהשתא ספק הוא אזלינן לחומרא ואסורה לאכול. ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף