קרן אורה/יבמות/קו/א

קרן אורה יבמות קו א

דף ק"ו ע"א

גמ' חליצה מוטעת כשרה. ופליגי ר"ל ור"י איזו הוא חליצה מוטעת ר"ל אמר חלוץ לה ובכך אתה כונסה משום דס"ל דלא בעינן כוונה להתירה לשוק. וכבר כתבתי לעיל דמודה ר"ל דבע"כ לא הוי חליצה אלא צריך שיחלוץ לה מדעתו באיזה כוונה שיהיה. והיינו דתניא לקמן חליצה מעושית פסולה. ולא פריך מינה לר"ל. ועיין גירסת השאלתות לקמן ור"י אמר ליה אני שונה כיון שנתכוין כו'. אלמא דבעינן שיתכוין להתיר' אלא כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. ופי' רש"י ז"ל דהוי חליצה אע"ג דלא יהבא ליה משום דהוי דבר שא"א לקיימו ע"י שליח ולא מהני ביה תנאי. והכי אמרינן בפרק המדיר ובירושל' בשמעתין איתא בגוונ' אחרינא דר"ל אמר דחליצה מוטעת הוא שאומרין לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן. וביאר הרמב"ם ז"ל שאומרים לו תחלוץ לשם מצוה בעלמא. אבל לא תעקר זיקתך ממנה אלא לאחר זמן תוכל ליבמה ופליג עלי' ר"י דהא בעינן כוונה אלא אומרין לו חלוץ לה והיא תתן לך מנה. אמר ר' מנא אם אמר ע"מ נותנת לו משמע דר' יוחנן מיירי דלא אמר ע"מ אלא שמעטין אותו ואומרים שתתן לו מנה אבל לא בתורת תנאי. אבל אם אמר שחולץ לה ע"מ שתתן צריכה ליתן לו. ולפ"ז אין אנו צריכין להאי סברא דאין מועיל תנאי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. אלא ברייתא מיירי דלא אמרו לו בתורת תנאי אלא הבטיחו לו לבד וכדי להטעותו. והא דלא מוקמינן הכי בש"ס דילן נראה משום דמילתא דפשיטא ולא איצטריך לאשמעינן כיון דלאו בתורת תנאי אמרו לו כן. ועוד דא"כ גט נמי כשר בכה"ג ואלמה תנא גט מוטעה פסול אלא ע"כ מיירי שאמרו לו בדרך תנאי ובחליצה לא מהני תנאי כיון שא"א לעשות ע"י שליח. אבל בגט מהני תנאי. ובפרק המדיר דף ע"ד בעינן למימר התם טעמא אחריתא דמש"ה חליצה מוטעת כשרה משום דכיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה. ולפ"ז ג"כ יקשה גט מוטעה אמאי פסול בגט נמי נימא דאחלי' לתנאיה ועי' תוס' שם. וצ"ל דבעינן דווקא מעשה גדול כמו חליצה שנאסרה עליו לעולם או ביאה דאין דרך לעשות ביאת זנות בזה אמרינן דאחלי' לתנאיה אבל בגט לא אמרי' דאתלי' לתנאיה וכן בשארי דברים כמו מכירה וקנין:

ומייתי תו התם בירושלמי עובדא דר' חייא בר ווה דאמר לו חלוץ לה ועקור זיקתך הימנה והיא נישאת לך לאחר זמן דרך נישואין. וכתבו הראשונים ז"ל דר"י נמי מודה בזה כיון שהוא מתכוין לעקור הזיקה אלא שמטעהו מצד אחר והא דלא מוקי לה ר"י בהכי הוא ג"כ משום דמילתא דפשיטא היא ואפי' תנאה לא שייך בזה אם חלץ לה ע"מ שתינשא לו לאחר זמן דהוי מתנה ע"מ שכתב בתורה. ועוד הטעאה כזו לא שייכא בגט. והה"מ ז"ל צידד לומר דהרמב"ם ז"ל מדמי לה להא דר"י. ולענ"ד הדבר פשוט דבהא כ"ע מודים דכל שהוא מתכוין לעקור זיקתו חליצה כשרה היא. ולרוב פשיטותו לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לכותבו להא דינא:

ובהא דאמר ר' מנא אם אמר ע"מ נותנת לו נראה דש"ס דילן פליג בהא כיון דתנאי לא שייך בזה אלא מתורת שכירות וכמו שפי' רש"י ז"ל. והרי זה דומה למעבורת דמצי למימר משטה אני בך. אבל הירושלמי ס"ל דמטעם תנאה צריכה ליתן לו כדי שתתקיים החליצה משום דיש תנאי בחליצה אבל הברירה בידה שלא ליתן ולבטל החליצה. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל ובדברי הרשב"א ז"ל באריכות בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות יבום כתב סתמא דאפילו בע"מ שתתן לי מאתים זוז החליצה כשרה אע"פ שלא נתנה כיון שנתכוין לחלוץ ולא ביאר טעמו של דבר אי משום דהוי דבר שא"א לעשותו ע"י שליח או משום דאחלי' לתנאי'. ובפ"ו מהל' אישות לא כתב הרמב"ם ז"ל בדיני תנאי הא דא"א לעשותו ע"י שליח. וכתב הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דחליצה מוטעת הוא משום דאחולי' אחלי' לתנאיה והביא ראיה לזה מהא דפסק בהמקדש ע"ת ובעל דצריכה הימנו גט. וכבר הקשה הלח"מ ז"ל על דבריו שם דהא מספק הוא דצריכה גט ואמאי הוי הכא חליצה כשרה. והה"מ ז"ל כתב דהטעם הוא משום דא"א לעשות ע"י שליח וכמסקנת הש"ס בפרק המדיר. אלא דיש להקשות לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבע"מ לא בעינן כל משפטי התנאים. א"כ אפי' דבר שא"א לעשות ע"י שליח ליהוי תנאו תנאי. וכן הקשה הר"ן ז"ל פרק מי שאחזו. אבל נראה דאין כאן קושיא ואדרבה ק"ו הוא משאר תנאי דהמעשה אינה מתחלת מיד אלא לאחר קיום התנאי. ואפ"ה אם המעשה א"א לעשות ע"י שליח לא מהני התנאי לבטל המעשה כל שכן בתנאי דע"מ דהמעשה מתחלת מיד דאין התנאי יכול לבטל המעשה היכא דא"א להעשות ע"י שליח. וכ"ת דילפינן מב"ג וב"ר לענין אפשר להעשות ע"י שליח גם בע"מ א"כ לענין שאר משפטי התנאים נמי לילף דהא כבר כתב הר"ן ז"ל שם דילפותא דב"ג וב"ר אינה אלא אסמכתא בעלמא:

והנה לעיל פרק ר"ג מוקי רב אשי לפלוגתא דרבי ורבנן ביש תנאי בחליצה ורבינא קאמר דכ"ע יש תנאי בחליצה אלא פליגי בתנאי כפול. ולד' הרמב"ם ז"ל דבע"מ לא בעינן ת"כ א"כ יקשה דהא תנאי דחליצה ע"כ ע"מ הוא והיינו מעכשיו דאל"כ אין החליצה כלום כיון דאינה חלה אלא לאחר קיום התנאי ותו ליכא חליצה. והוי דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה. ולשיטת הרמב"ם ז"ל מ"ט דמ"ד דבעינן ת"כ אם לא שנאמר דבהא פליגי אי בעינן ת"כ בע"מ אי לא. והיינו דפליגי גבי חליצה ולא פליגי בעלמא. והתוס' ז"ל הקשו לעיל שם אדמיפלגי לענין קידושי זיקת יבמים ליפלגי לענין להתירה לשוק. ולפי מה שכתבתי דתנאי דחליצה ע"ע הוא. א"כ לכ"ע מותרת לשוק מיד אחר החליצה לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' גירושין ע"ש והתוס' ז"ל פירשו התם דלענין שישאר עליה זיקת יבמים הוא דקאמר יש תנאי. ואין דבריהם ז"ל מובנים כיון דקי"ל דאין תנאי מועיל בדבר שא"א לעשותו ע"י שליח. א"כ מהיכא תיתי נימא דעדיין יש עלי' זיקת יבמים וצ"ל דמדרבנן בעלמא הוא דאמרינן דיש עליה קצת זיקת יבמים. אבל אכתי תיקשי הא דרבינא דאמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והיינו נמי לענין שיהא עלי' זיקה ואמאי פשיטא ליה לרבינא הכי ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתא בהכי כיון דבאמת לא מהני תנאי ואפילו לכתחילה עבדינן הכי כדאיתא בשמעתין. ועוד דמאי קאמר בת"כ פליגי ולמאן דבעי ת"כ אין כאן זיקה כלל. כיון דלא כפלי' לתנאיה ואמאי בעיקר תנאה דאין תנאי בחליצה אפ"ה חיישינן קצת לזיקתה כיון דאתני ואי לא כפלי' לתנאה לא חיישינן כלל הא תרווייהו מחד מקום גמרינן דלא הוי תנאי מב"ג וב"ר ואי לא חיישינן אי לא הוכפל ה"נ לא ניחוש לתנאי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. ע"כ נראה יותר לפרש כפשטי' דלגמרי פליגי אי יש תנאי. ומה שהקשו מברייתא דחליצה מוטעת י"ל דס"ל לרבינא כשיטת הירושלמי דלאו בתנאה מיירי אלא בהטעאה בעלמא וכמ"שכ לעיל:

ועיין תוס' בנזיר דף י"א שהקשו על הא דאיתא התם האומר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים הוי נזיר לכל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ותיפוק ליה דהוי דבר שא"א לעשותו ע"י שליח ורבינא הוא דקאמר התם הכי. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דרבינא ס"ל דלכ"ע יש תנאי בחליצה. וי"ל דבברייתא התם דתני מפני שמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא דקשיא להו. ועוד דלשיטתם רבינא נמי מודה דלעיקר הדין אין תנאי בחליצה והשע"המ האריך בזה והקשה שם לדעת מהרימ"ט דאין אדם יכול להקדיש דבר ע"י שליח מהא דתנן נטיעות האלו הקדש אם אינן נקצצות ולא נקצצו יש להם פדיון. והא אפילו נקצצו ליקדשו ולא ליהני בזה תנאה כיון דא"א להקדיש ע"י שליח ול"נ דנדר והקדש שאני דהוי נדר ופתחו עמו כי היכי דמצינו בכמה מקומות כה"ג בסוף מנחות הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה. ועוד בכמה דוכתין לענין נדרים וא"ש בזה קושית התוס' בנזיר ג"כ. ועוד הא באיסורא גם ר"מ מודה דאמרינן מכלל לאו אתה שומע. הן כדאיתא בשבועות סוף פרק שבועות העדות. דלא גמרינן מבני גד וב"ר. אלא ממונא או איסורא דאית ביה ממונא וא"כ באיסורא ה"ה דמהני תנאי אפי' אם א"א לעשות ע"י שליח. ועיין תוס' בשבועות שם ובנדרים דף י"ג. אלא דע"כ לא דמי משפט דבר שא"א לעשות ע"י שליח לשאר משפטי התנאים דשאר משפטי התנאים מסברא ה"א דמהני בלא ת"כ אלא מכלל הן אתה שומע לאו וילפינן מב"ג וב"ר דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולא ילפינן אלא לדבר שיש בו ממון אבל באיסורא גרידא אמרינן מכלל הן כו'. ובהא דתנן בפרועי ראש דבמיתה עיין שם בשבועות. אבל דבר שא"א לעשות ע"י שליח ע"כ צ"ל דמסברא לא מהני ביה תנאה ומב"ג וב"ר לא מצינן למילף וכיון דמסברא לא מהני בי' תנאה ה"ה דבאיסורא גרידא לא מהני ביה תנאה. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב דאין כח בשום תנאי לבטל המעשה מן הדין אלא דילפינן מב"ג וב"ר דתנאי מהני. ומהא דאמרינן באיסורא מכלל הן כו'. משמע דאדרבא מן הדין היה מהני בלא משפטי התנאים. והדברים ארוכים ורחבים בזה כבר האריכו בהן הראשונים ז"ל ואין כאן מקומו להאריך בזה. ואחר כל הנ"ל זה נראה ברור דאין המשפט הזה דבעינן דווקא דבר שאפשר לעשות ע"י שליח כ"כ פשוט ופליגי בזה אמוראי דלעיל פרק ר"ג. וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל דלא כתב למשפט הזה בין שאר משפטי התנאים. אלא דא"כ עדיין צ"ע מ"ט דחליצה מוטעת כשירה. והשעה"מ ז"ל שם כתב דלר"י נמי מה"ת כשרה בלא כוונה ומש"ה ע"י תנאי כשרה לגמרי והביא ראיה לזה מדקרי לה חליצה פסולה ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהוי חליצה פסולה אינה אלא מדרבנן. והדבר תמוה דאדרבה איפכא הוא דאינה פוסלת אלא מדרבנן. אבל מה"ת לאו חליצ' היא כלל וכל הני דתנן בפירקין חליצה פסולה מדרבנן בעלמא הוא דמיפסלא לאחין. אבל מה"ת לאו חליצה היא כלל לבד בחליצת קטנה לשיטת הלח"מ ז"ל. ע"כ נראה יותר לומר בזה דכי היכי דלר"ל נעקר זיקתה ע"י מעשה החליצה לחוד בלא שום כוונה והחליצה לבד הוא שעוקרת הזיקה ה"נ לר"י כיון שנתכוין לחלוץ לה ולעקור זיקתה אע"ג דעל תנאי עשה לא מהני תנאה בזה והחליצה עצמה פועלת פעולתה לעקור הזיקה אפי' לא נתקיים התנאי וזה שכתבו שהרי נתכוין לחלוץ לה. וא"ש בזה הא דפליגי לעיל ביש תנאי בחליצה ואי תימא דפליגי בדבר שא"א לעשות ע"י שליח. א"כ מאי ארי' דפליגי בחליצה הא מצי לאיפלוגי בשאר מילי כה"ג. אבל לפי הנ"ל דווקא בחליצה הוא דפליגי ועדיין צ"ע בזה:

ודרך אגב אבאר הלכה א' בדברי הרמב"ם ז"ל ואיפסיקא בש"ע דהיכא דנחלצה בחליצה פסולה ונישאת בחליצה זו חולצת שנית חליצה כשרה ולא תצא מבעלה. וכבר הניח הה"מ ז"ל בצ"ע מנ"ל הא דבחליצה פסולה מה"ת דלא תצא. ולדידי קשיא לי מדברי התוספתא החרש שנחלץ כו'. והחולצת מן הקטן תצא וי"ג דרכים בה דברי ר"מ שאמר משום ר"ע והא ר"מ ס"ל דחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ואפ"ה אמר דתצא. ועיין בדברי הגר"א בש"ע אה"ע סי' קס"ט ודו"ק:

תוס' בד"ה ורבא דידיה כו'. בסוף דבריהם הקשו מדברי התוספתא דתני חולצין לאשה אע"פ שאין מכירין. ותי' דהתם מיירי מדאורייתא. ולא הבנתי דהא תני התם נמי ממאנין אע"פ שאין מכירין. והתם ליכא למימר דמדאורייתא קאמר וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף