רשב"א/יבמות/קו/א

רשב"א יבמות קו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתי עמודי. מה שפירש רש"י ז"ל משום דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה אינו מחוור בעיני, וכבר הארכתי בה למעלה (קג, א) גבי בין יושב בין עומד בין מוטה בס"ד.

אמר ליה השתא מינך איפסילא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר אני רוצה ואפילו בשוטים. דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) אתא עובדא קומי ר' מנא ועבד כר"ל, [כד] משמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה זמן [תניינות]. וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן מיהא לא מעגנין לה. והכי משמע לי דתנן לקמן בפרק בית שמאי (קיא, ב) יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואמרינן עלה בגמרא (קיב, א) עד שכופין אותו לחלוץ נכופהו ליבם, ופרקה רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכיון דאסירא ליה כופין אותו לחלוץ, ואפילו לא באה מחמת טענה. דעד כאן לא בעינן באה מחמת טענה אלא כדי לכתוב עליו אגרת מרד כדאיתא בכתובות פרק אע"פ (סד, א) אי נמי ליתן כתובה למי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה מחמתו, דאי באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה ואם לא לא יתן כתובה כדאיתא לעיל בשלהי פרק הבא על יבמתו (סד, א) אבל כל שיושבת עגונה אפילו בלא טענה כופין אותו לחלוץ. והא דאמר ליה רב פפא לאביי לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, ואמר ליה אביי אלא היכי נעביד ואמר ליה חליץ לך על מנת שתתן לה מאתים זוז, ולא שבקיה דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו. משום דלא ניחא ליה בכפיה, דלמא לא מיתרצה אי נמי דגברא אלמא הוא ולא מצו כפו ליה. אי נמי כיון דאפשר ליה בלא כפיה, לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך.

אלא היכי נעביד אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן כו'. והוא הדין לכל שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה, אלא שטועה שיועיל לו בזה מצד אחר, וכאותה שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם אתא עובדא קומי ר' חייא בר ווא א"ל בני האשה הזאת אינו רוצה לך דרך יבום אלא חליץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין, מן דחלץ לה אמר ליה אין אתו משה ושמואל לא שרו לה.

בתר דחלוץ אמר לה זיל הב ליה אמר ליה רב פפא משטה אני בך עבדה ליה. איכא למידק היכי הוה מחייב ליה אביי למיתן לי, ורב פפא למאי אצטריך לאתויי ראיה מן הבורח מבית האסורין דאינו פטור אלא בדאתני ליה טפי מאגריה, והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן תתקיים ואם לאו תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט. ותדע לך דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא. ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כחרה, הרי אלו עליה כחוב ועל כרחיה מקבל, כדמוכח במציעא (עז, ב) גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון אלא על כרחין אין מחייבין אותה, אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת. וכיון שכן הכא נמי ימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא, והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה. ויש לומר דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא, ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ו) אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ב ליה) דמדין שכירות הוה בעי חיובי. אלא מכיון דלאו הגון לה הוא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למיחלץ, האי כעין אנוסה היא. ואיהו נמי לא פסיד מידי, דהא לא חזי ליה מינה מידי, והלכך לא יהבה ליה מידי, דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה. וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו. וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן בלבד. אבל רפאהו יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויש מי שפירש דטעמא דמתניתין דמי שהיה בורח מבית האסורין, היינו משום דחייב הוא להצילו, ומשום הכי אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ. (ועיין ריטב"א ומאירי).

הגרש"י ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובהל' גדולות וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין וכו' לפיכך כתובין אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לבית דין טועין. ופירש רש"י ז"ל אין עדים כותבין לה דחוששין לבית דין טועין, דאם כותבין לה העדים ראינה שחלצה בבית דין פלוני ואף על פי שלא יכתבו לו ואשתמודענוהו חיישינן שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוהו על פי גט זה, דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי. אבל כשלא יכתבו לה אף על פי שתביא עדים לבית דין שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי, דכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני בית דין, לעולם אין הבית דין מתירין אותה לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוהו אם לאו. אי נמי דכיון שהיא באה ואין גיטה בידה, חוששין שמא לא נגמרה להם עדות ולא הכירוהו ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולפיכך העדים יכולים לכתוב אף על פי שאין מכירין, ואין חוששין שמא טעו בית דין וחלצו אף על פי שלא הכירו, שאין חוששין לבית דין טועין. וקשה קצת דכיון דאין חולצין אלא אם כן מכירין, מאי רבותא דלא חיישינן לבית דין טועין, אפילו בעדים נמי בכי הא לא חיישינן, דלעולם בראשונים אין חוששין שמא טעו, כדתניא התם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלא, ב) גבי מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך גובה ואין צריך להביא ראיה. ושמא מתוך שאמר רב הונא חוששין לבית דין טועין, אמר נמי רבא אין חוששין. ואף על גב דהכא אמרינן בדרבא אין חוששין לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין ילפינן מינה דחוששין לבית דין טועין, לא תיקשי לך, דהכא קאי אלפיכך כותבין, כלומר כיון שאין בית דין חולצין עד שיכירו לפיכך העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אף על פי שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינין אם לא, לפי שאין חוששין לבית דין טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין אלמא חוששין לבית דין טועין, כלומר, מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי. משום דקא סבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא. ואם בית דין ראשון נזקקין להם אף על פי שלא הכירום, יבואו בית דין אחרון לטעות אחר הראשון ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו ויסמכו עליהם ויתירום, וזה הוא שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין. ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך, דכיון שחולצין אף על פי שאין מכירין הכל יודעין ולא טעו בכך לומר שהכירו. אבל אלו כתבו לה העדים בכי הא חיישינן דלמא יטעו, משום דקסבר דלא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל.

ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסי בדרב הונא אין חוששין לבית דין טועין ובדרבא חוששין לבית דין ובדרבא חוששין לבית דין טועין (עיין תוס' ד"ה ורבא בשם ספרים ישנים), וה"פ חולצין אף על פי שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו בית דין שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום, לפיכך לא הזכירו עדים משום דעדים דאי לא כתבי ואשתמודענוהו אלא סתם לאו כלום הוא. ולמי שכתב ואשתמודענוהו ליכא למיחש, דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבו הכי אלא אם כן קים להו במלתא דקמאי אשתמודעוהו. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. כלומר, שאם יטעו הבית דין הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לעדים טועין ליכא למיחש כדאמרן, דאי לא כתבי ואשתמודענוהו לא סמכי בית דין עלייהו, דבתר בי דינא לא דייקא אבל בתר עדים דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (שם). ואם תאמר למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין. ומאי שמנא מהא דתנן בקדושין פרק האומר (סג, ב) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמרינן עלה בגמרא (שם) נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. זו אינה קושיא, משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו יבמה אלא אחר, וזה מערים כדי לפוטרה מן היבם ולישאה במקום אחר, ואינן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה, דמימר אמרינן זה בעצמו הוא שנחלץ או אחר אחר היה לו שחלץ ופטרה, וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם. אבל התם ליכא למיחש למידי, דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן, וכיון שכן אף הן אין מקלקלין את עצמן וחוששין שמא יבא בעל ומערער. ואם תאמר ניחוש שמא יהא שמו כשם אותו שקדש. כבר אמרו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסז, ב). ואם תאמר ניחוש דלמא מסיק שמיה כשם אותו שקדש. כבר אמרו (שם) צריך להכיר שם האיש בגט והוא הדין נמי לשם האשה, ואם תאמר עוד אף על פי שהוחזקו שמותיהן בעיר, ניחוש דלמא אחרינא יש דשמו כשמו כך לתרי יוסף בן שמעון בעיר אחת לא חיישינן, כדאיתא בגט פשוט (ב"ב קסז, ב ותוס' שם ד"ה וליחוש והוכיחו כן מב"מ יח, ב) ואיתא נמי לקמן במכלתין (קטו, ב). ותדע לך דלא דמו דהא התם (קדושין שם) נאמן אף לכנוס כדאמר רב אסי התם וקיימא לן כותיה.

הא דאמר רבא אין ממאנין אלא אם כן מכירין. פירוש אלא אם כן מכירין האשה, אבל בשמכירין האשה אף על פי שאין מכירין הבעל ממאנין, דמאי איכפת לן בבעל, דהא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום, שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא. אלא ההקדפה בהכרת האשה במיאון, דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה שנתקדשה. ואם תאמר היא גופה מאי איכפת לן והלא אלו רוצה למאן תמאן, ואם היא אינה רוצה למאן בבעל מאי קא מהנה להו האי דממאנה עכשיו בפנינו. ויש לומר דלמא מייתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מאנה לה וקרובים ירתי לה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.