קרן אורה/יבמות/קג/א
גמרא אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי'. אמר ליה רב אשי והתניא בין עומד כו'. בין מוטה אימא ולעולם דדחים לכרעי'. ואמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעי' לא חליץ. וכתבו הראשונים ז"ל דמימרא קמא דאמימר דבעי למדחסי' לכרעי' היינו אפילו בדיעבד דאי לכתחילה קאמר א"כ מאי פריך מהא דבין מוטה חליצתה כשרה קתני בדיעבד. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדחיסא על ארעא אינה אלא לכתחילה. והא דפריך מהא דבין מוטה י"ל דמשמע דהא דלכתחילה לא היינו משום דלא הוי בעמידה. אבל דחיסא בקרקע לא בעינן אפילו לכתחילה. וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ע"ש שכתב בטעמו של דבר כי היכא שתהא חליצה הניכרת. ואידך דאמימר פי' רש"י ז"ל משום דלאו רגל הוא ולא מיקרי מעל רגלו ולא דמי לנחתך מן הארכובה ולמטה כיון שהיה לו רגל שפיר מיקרי מעל רגלו אפילו לאחר שנחתכה. אבל היכא דרגלו עקומה לא מיקרי מעל רגלו:
ובשם ר"ח ז"ל כתבו התוס' דאידך דאמימר חד טעמא הוא מהא דאמימר קמא דבעי למידחסי' לכרעי' וזה אינו יכול למידחסי' לכולא כרעי' אארעא מפני שעקומה היא. אבל קיטע דחיס שפיר כולא שוקי' אארעא:
אבל הר"י ז"ל כתב דקיטע נמי פסול והא דמן הארכובה ולמטה כשר. היינו קשירת הרצועה למטה מן הארכובה. וכדמוקי לה בירושלמי. וצ"ל לשיטת ר"י ז"ל דהא דלא חליץ מאן דמסגי על לותתא הוא לאו משום דבעי למידחסי' על ארעא. דא"כ קיטע אמאי פסול דהא דחיס לשוקי' על ארעא אלא טעמא משום דלא מיקרי מעל רגלו כיון שאין לו רגל. וכן אם מסגי על לוחתא. אבל הרי"ף ז"ל כתב דטעמא דאמימר בתרא הוא. משום דחיסה בקרקע ואפ"ה פוסל גם בקיטע וכשיטת ר"י ז"ל. וע"כ ס"ל דקיטע ג"כ אינו יכול לדחוס. ולשיטה זו דטעמא דאמימר בתרא הוא משום דחיסה צ"ל דדחיסה מעכב אפילו בדיעבד דאל"ה אמאי פסול חליצת קיטע או מאן דמסגי על לותתא. אבל מדברי הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל נראה דדחיסא על ארעא לא מעכבא בדיעבד אלא דמאן דמסגי על לוחתא אינו יכול לדחוס והוי בכלל אינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו. אבל קיטע חשיב ראוי לבילה אם לא נחתכה רגלו ואין בילה מעכבת בו. וזה דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל בשיטת ר"ח ז"ל דקיטע יכול לדחוס שפיר. ולפ"ז מצינן למימר דהרי"ף ז"ל ג"כ ס"ל דדחיסה לא מעכבא. אבל קיטע ומאן דמסגי על לוחתא הוי אינו ראוי לבילה. אלא דצ"ע אי הא דצריך למידחסי' הוא מ"הת. א"כ אמאי לא מעכבא אפילו אם ראוי לבילה כיון דעיקר חליצה כך הוא מ"הת. ע"כ נראה יותר דלשיטת הרי"ף ז"ל דחיסה בקרקע מעכבא. וכן משמע לשון הרמב"ם ז"ל. והא דאיצטריך דאמימר בתרא היינו משום דסד"א דסגי בדחיסה כל דהו קמ"ל דבעינן דחיסה כולה כרעא:
ולכל הני שיטתא הא דאמימר בתרא אפילו בדיעבד לא הוי חליצה. אבל מדברי הה"מ ז"ל בפ"ד מהל' יבום נראה דלדברי הראב"ד ז"ל הא דאמימר בתרא ג"כ אינו אלא לכתחילה לפי האי טעמא דמשום דחיסה הוא. וכיון דלא מעכבא אפילו אינו יכול לדחוס הוי חליצה בדיעבד. וכתב דמן ההלכות ודברי הגאונים ז"ל לא משמ' כן שא"כ לא היו צריכין לחלק בין משנתינו דמן הארכובה ולמטה להא דאמימר דהא מתניתין בדיעבד קאמר ודברי הה"מ צ"ע דהדבר פשוט דכוונת הראב"ד ז"ל לדחויי טעמו של הרמב"ם ז"ל בהא דאמימר בתרא דהוי משום נעיצה בקרקע. וע"ז כ' דלא שמענו דנעיצה מעכבת. וכמבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל. שהביא הרא"ש ז"ל. ועיין בלח"מ שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |