קרן אורה/יבמות/קב/ב

קרן אורה יבמות קב ב

דף ק"ב ע"ב

גמרא טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן והתניא בין שנתכוין הוא כו' חליצתה פסולה. והקשו הראשונים ז"ל מאי פריך. הא כל מקום דתני חליצה פסולה פוסלת ומש"ה היכא דחזינן חיישינן ואסורה לאחין. ותי' הרשב"א ז"ל דהאי לישנא לא ס"ל להאי כללא דחליצה פסולה פוסלת. ולאידך לישנא מסיק דחליצה פסולה פוסלת. וכי חזינן חיישינן משום דמיפסלא גם בלא כוונה כלל. והיינו דקאמר ודקתני בעי כוונה ה"מ לאישתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא בלא כוונה. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דהיכא דידעינן שלא נתכוונו שניהם גם לאחין לא מיפסלא והא דחיישינן היכא דחזינן דחלצה לאחד מהן הוא משום דחיישינן שמא כיוונו. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל דלקמן גבי חליצה מוטעת לא משמע כן בהא דאמרינן התם השתא מינך איפסילא דהא התם ידעינן וודאי שלא נתכוין ואפ"ה מיפסלא ליה. אבל מלשון הרי"ף ז"ל נראה דלא מיפסלא לאחין אלא היכא דאיכא למיחש שנתכוין אחד מהן. וכן מבואר בש"ע סי' קס"ט. ועיין רשב"א ז"ל. ובעיקר טעמא דבעינן כוונה בחליצה יתבאר לקמן בפירקין בעז"ה:

למימרא דאנפליא לאו מנעל הוא ורמינהו כו'. ואנפליא לא יטייל בהן ביוה"כ אלמא דמיקרי מנעל ובעי אביי למימר דהיכא דאיכא תענוג אסור אפילו בלא מנעל. ופריך עלה רבא בתענוג בלא מנעל מי אסור אלא הא דלא יטייל בהם הוא באנפליא של עור. והא דלא איקרי מנעל היינו באנפליא של בגד. ומייתי ת"כ דרבא דמחלק בהדיא לענין חליצה בין אנפליא של עור לשל בגד. ופריך תו רישא דקב הקיטע ר"מ דס"ל דהוי מנעל לענין שבת. וסיפא אנפליא של בגד אתאן לרבנן דלאו מנעל הוא אלא של עור דווקא דומיא דתחש. ומסיק אביי דרישא נמי רבנן ומיירי במחופה עור. אבל לר"מ אנפליא של בגד ג"כ חשיב מנעל. ורבא אמר דכולה ר"מ ואנפליא של בגד לר"מ נמי לאו מנעל הוא. כיון דאינו מגין ולפי שיטה זו לר' יוסי כל שאינו של עור לא מיקרי מנעל. ולר"מ לא בעינן דווקא של עור. ומש"ה של שעם ושל גמי וקב הקיטע חליצה כשירה היא ואנפליא של בגד לאביי אליבא דר"מ ג"כ מיקרי מנעל. ולרבא לר"מ נמי לאו מנעל הוא כיון דאין מגין. ולאביי ע"כ צריך לאוקמא הא דמכשיר במתני' לקמן חליצה בסנדל של עץ היינו במחופה עור כיון דרישא דמתני' פסלה חליצת אנפליא. ולרבא מצי אתי' כר"מ דכל דמגין הוי סנדל. והא דמכשר בברייתא סנדל של שעם ושל סיב לחליצה לאביי צריך לאוקמא ג"כ במחופה עור. ולרבא צ"ל דשל שעם ג"כ מגין הוא. כמו של עץ. אלא דקשה לפ"ז הא דריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ. ופריך עלה ביומא מהא דקב הקיטע דר"מ ור"י מודים דביוה"כ אסור לצאת בו אלמא דאע"ג דלאו מנעל הוא לר' יוסי אפ"ה אסור לצאת בו ביוה"כ. וה"ה של שעם. ומשני רבא דקב הקיטע ר"י נמי ס"ל דהוי מנעל. והא דאס' לצאת בו בשב' הוא משו' גזירה דילמא נפיל ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. ומש"ה לר"י נמי אסור לצאת בו ביוה"כ אבל של שעם לאו מנעל הוא לכ"ע ומותר לצאת בו ביוה"כ. וא"כ הא דתניא הכא דחולצין בסנדל של שעם דלא כמאן דהא לכ"ע לאו מנעל הוא. וכן הקשו התוס' ז"ל בד"ה באנפליא של בגד. ועוד דלפי סוגיא דיומא דר' יוסי נמי ס"ל דלא בעינן דווקא מנעל של עור. וא"כ הא דאמרינן לעיל סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו משום דכתיב ואנעלך תחש דווקא הוא דלא כמאן:

וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב דדרשא דתחש הוא אסמכתא בעלמא ולכתחילה הוא דאין חולצין בסנדל התפור בפשתן אבל דיעבד ש"ד. והיינו כסוגיא דיומא דלכולי עלמא של עץ נמי הוי מנעל. והא דלר' יוסי קב הקיטע פסול לחליצה הוא משום דלא הוי נעלו הראוי לו. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם ביומא. ולפ"ז מצינן למימר דבשל שעם כ"ע מודים דכשר לחליצה משום דלא מצינו בו איסור לצאת בשבת וחשיב נעלו הראוי לו. והדק"ל מהא דריב"ל יצא בשל שעם:

שוב ראיתי בדברי הרשב"א ז"ל סוף פרק במה אשה שהאריך בזה וכתב דהא דריב"ל אתיא כר' יוחנן בן נורי התם דפליג בסנדל של סיידין וס"ל דלאו מנעל הוא. וריב"נ הוא דס"ל דלא הוי מנעל אלא מן העור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל הכא בשמעתין. ולפ"ז אין חילוק בין של עץ לשל שעם. לר"מ ור"י אסור לצאת בו בי"הכ כיון דמנעל הוא ומגין. ולריב"נ מותר לצאת בו. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' שביתות עשור שכתב דבשל שעם מותר לצאת בו מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו וניכר שהוא יחף. ועיין בלח"מ שם שהאריך בדברי הרמב"ם ז"ל וכתב שם דה"ה דבשל עץ מותר לצאת וכדברי הר"ן ז"ל ביומא וכן מוכרח. וכמו שכתבתי דע"כ אין חילוק בין של שעם לשל עץ מהא דתני הכא דחולצין בשל שעם. והיינו משום דמגין הוא וע"כ הא דמותר לצאת בו הוא משום דלא מיקרי מנעל אלא של עור. וא"כ ה"ה דבשל עץ מותר לצאת. וא"כ קשה מ"שכ הרמב"ם ז"ל. טעמו של דבר מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ובשל עץ ודאי אין קושי הארץ מגיע לרגליו דמגין הוא. כדאיתא בשמעתין. וצ"ל דמ"מ אינו מגין כמו עור. וכדילפינן מקרא דואנעלך תחש דלא מיקרי מנעל להגין על הרגל אלא של עור:

ועיין תוס' בד"ה הקיטע מני כו'. דחשיב מנעל ממה שאין רגילין לעשות באנפליא של בגד אתאן לרבנן דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילין לעשות כן וה"ה אנפליא. ונראה דצ"ל דלא חשיב מנעל מעץ דבבגד לא איירי ר"מ ור"י. ומשמע מדבריו ז"ל דלא מפרשי כמו שפי' רש"י ז"ל דבדרשא דתחש פליגי אלא בדבר שאין רגילין לעשותו מנעל פליגי וא"ש דמדמי הש"ס להדדי חליצה ויציאתו בו בשבת דלר"מ דמתיר לצאת בו אע"ג דלאו דבל הרגיל הוא מ"מ חשיב מלבוש ה"ה דלענין חליצה מיקרי מנעל. ולר"י דאוסר לצאת בו משום דאין זה דבר הרגיל לא מיקרי מלבוש ה"נ לענין חליצה. וכן משמע קצת בתוספתא דברגילות הדבר תלוי דאיתא התם אמר ר' יהודה אילו ראה ר"א סנדל של עץ עכשיו היה אומר הרי הוא כסנדל לכל דבר ע"ש:

וכתב הרמב"ם ז"ל דחליצת אנפליא אינו פוסלת וסנדל של שעם הוי חליצה פסולה ופוסלת ועיין בדברי הה"מ ז"ל. ונראה דפסק כר"א דאמר בגיטין ריש פ' כל הגט דקטן ואנפליא פסולות ואינה פוסלות ומדנקט אנפליא לחוד ולא שארי מנעלים שאינן של עור משום דהנהו פוסלות כיון דמגני כמנעל גמור. וקצת תימה על הה"מ והרשב"א ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל ולא הביאו הא דר"א. וכן תמה הב"ש ז"ל בסי' קס"ט:

ולענין מה שכתב הרא"ש ז"ל גבי מנעל התפור בפשתן דלכתחיל' הוא דאין חולצין בו. אבל דיעבד שפיר דמי משום דרשא דתחש הוא אסמכתא בעלמא הוא. וא"כ צריך לומר דהא דאין חולצין בשל שעם ועץ ואפילו דיעבד חליצתה פסולה היינו משום דלר' יוסי לאו נעלו הראוי לו הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל ביומא. ולפ"ז קשה למה מותר לצאת ביו"הכ בכל הני. ע"כ נראה דלענין מנעל התפור בפשתן לחוד הוא דכתב כן דאסמכתא בעלמא הוא דזה לא נאמר שיהיה דוקא כולו מן תחש. ואפילו חוט התפירה ודו"ק בכל הנ"ל. ועיין במלחמות ובבע"המ ז"ל. ביומא ובשבת. ועיין ב"ש מ"שכ בדברי הרא"ש ז"ל ובדברי התוס' ז"ל באורך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף