קרן אורה/יבמות/צט/ב

קרן אורה יבמות צט ב

דף צ"ט ע"ב

תוס' בד"ה ואינן מטמאין למתים תימא לר"י כו'. והקשה מהרש"א ז"ל הא קתני סיפא הגדילו התערובות. משמע דרישא איירי בקטנים ולא שייך בהו מלקות ואין כאן קושיא דהא קתני נותנין להם חלק אחד בגורן ואי מיירי בקטנים הא אין חולקין לקטן. ועי' תוס' לקמן בד"ה ואלו הן. ועוד דלא שייך למיתני בקטן דאינו מטמא למת דהא בעיא הוא לקמן אי ב"ד מצווין להפרישו. והוא וודאי אינו מוזהר. ולמאי דמפרש הש"ס לקמן דכופין ומשחררין זא"ז א"ש דתני הגדילו התערובות היינו עד זמן החיוב היינו בשנת י"ח וכמבואר בש"ע אה"ע סי' א' דמצוה זו אין חיובה מתחיל תיכף אחר שנת י"ג ככל המצות:

בד"ה ואם אכלו אין משלמין מ"מ צריכין להפריש משום כפרה. ודבריהם מבוארים יותר בכתובות דף ל' דצריך להפריש והן שלו. וקשה הא התשלומין נעשין תרומה. וא"כ ע"כ צריך ליתן לכהן אלא דמוכרן לכהן והדמים שלהם ולא משמע כן לישנא דמתניתין. ועוד כתבו התוס' ז"ל שם דהכפרה אינה אלא ההפרשה אבל לאחר הפרשה הכהן יכול למחול ומחילה זו דלאחר הפרשה ג"כ לא הבנתי כיון דזו תרומה היא. א"כ ממילא מחוייב הוא ליתנה לכהן כשאר תרומה. והר"ש ז"ל בפ"י מתרומות הביא פלוגתא דתנאי אימת נעשין התשלומין תרומה אי מיד לאחר הפרשה או לאחר שנתנו לכהן. ולמ"ד דאינ' נעשה תרומה אלא לאחר נתינה לכהן וודאי ליכא למימר דכפרה נגמרה בהפרשה. כיון דעדיין חולין הוא. וא"כ לדידי' הדק"ל אמאי אינו חייב לשלם קרן וחומש משום ספק כפרה. אבל הר"ש ז"ל כתב שם דלאו משום כפרה הוא דאינו יכול למחול ע"ש. וא"ש דאינו צריך לשלם מספק ודו"ק:

משנה ואין נותנין להם קדשים ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופי' רש"י ז"ל תרתי לישנא חדא דאין נותנים להם קדשים להקריב ואין מוציאין שלהם אם יש להם חטאת או אשם ועולה אין כופין אותן לתתן לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר משום דכל חד אמר אנא כהן וכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה והעבודה והעור שלו ותערובות הללו נמי הואיל והאח כהן אין ב"ד יכולין להוציא מהם בע"כ לתתן לאנשי משמר אלא יקריבו קרבנותיהם ויחזירו להם הבשר והעור ויתנו לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם. והקשה ע"ז הא לא מצי עביד שליח היכא דהוא לא מצי עביד ע"כ פי' דקאי אבכור וחרמים. ובתמורה דף ח' פריך הש"ס לרב נחמן דאמר בכור בזמן הבית לאו ממונא דכהן הוא. ממתניתין דבכורו' ירעה עד שיסתאב. ולפי' רש"י ז"ל אמאי לא פריך מרישא דאין מוציאין שלהם מידיהם וזה מיירי בזמן הבית דומיא דאין חולקין בקדשי המקדש. ועוד דהיכי דחי הש"ס התם דמיירי בזמן הזה וקמ"ל דאינו ניתן לכהן ומאי קמ"ל הא שמעינן לה מרישא. ועוד דלפמש"כ התוס' ז"ל גבי חרמים דנותנין זל"ז והתנו ביניהם א"כ מאי פריך בתמורה מבכור דילמא מיירי נמי בהתנו ביניהם ונתנו זה לזה. ע"כ נראה כפי' קמא. והירושלמי מסייע ליה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף