קרן אורה/יבמות/צב/א

קרן אורה יבמות צב א

דף צ"ב ע"א

ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן. שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן. ופירש רש"י ז"ל במתניתין דשלא ע"פ ב"ד היינו בעדים. משמע דע"י עד אחד אינה רשאה להינשא שלא ע"פ ב"ד ומזידה היא ואין בה קרבן. ועיין בזה בש"ע סי' י"ז ובח"מ ובב"ש שם. איזה ב"ד הוא דבעינן הכא. והח"מ ז"ל דקדק מלשון ברשות ב"ד דאין צריך ב"ד. אבל מסיפא דניסת ע"פ ב"ד משמע דבעינן ב"ד. והיינו ע"פ עד אחד אלא דהח"מ ז"ל כתב שם דניסת ע"פ ב"ד היינו דוקא ב"ד הגדול דהוא אחד מן התנאים שהיחידים פטורים. ולענ"ד צ"ע כיון דהוראה זו פשוטה היא בישראל נראה דאפילו שלא ע"פ ב"ד הגדול פטור. וכבר כתבתי בזה באורך בריש הוריות. וגם עיקר הדבר לא ידעתי מנ"ל דבעינן דוקא הוראת ב"ד הגדול לפטור את היחיד דהא מבעשותה נפקא לן וכל הוראת ב"ד בכלל. ומדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דהוא ז"ל כתב לפטור את היחידים הרבים ולחייב את הב"ד בזה הוא דבעינן דוקא ב"ד הגדול דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל. וגם בזה כתבתי בחי' הוריות. ועל הח"מ יפלא שלא הביא דברי התוס' בריש הוריות שכתבו בהדיא דהוראת ב"ד דהכא לאו דוקא ב"ד הגדול אלא ע"י כל ב"ד פטורה ע"ש:

אמר זעירי ליתא למתניתין מדתני דבי מדרשא כו'. ועיין ריטב"א ז"ל שכתב דלהכי עדיפא ליה ברייתא משום דבבי מדרשא תנן לה וקיימא לן דהילכתא היא. ונ"ל די"ל דהאי נמי סיומא דמילתא דר"ש דמתני' היא. וכדתניא בברייתא אליביה דר"ש עשו ב"ד הוראתן כזדון איש באשה. ומש"ה קאמר זעירי דלא קי"ל כר"ש בהא דפוטר גם בטעות כל שהורו ב"ד לעשות. אלא קי"ל כהא דתני בי מדרשא דבטעות לא מיקרי הוראה כלל. ועיין בריש הוריות שהארכתי שם לקיים פי' רש"י ז"ל אליבא דר"ש דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמו שפי' בשבת פ' המצניע ע"ש. ובשמעתין מוכח דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ואי נימא כוליה סיומא דמילתא דר"ש היא י"ל דהיינו טעמא דר"ש פוטר אפי' בטעות משום דלר"ש לאו מקרא ילפינן הא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דלית ליה יתורא דקרא לזה. וכמו שכתבתי שם אלא משום דאנוס הוא הואיל וברשות עשה וה"נ אפי' בטעות אנוס הוא כיון דהורו לו ב"ד לעשות. אבל למאן דיליף פטורא דהוראת ב"ד מחד מהני תלתא מיעוטי א"כ לא יליף אלא בהוראה דומיא, דהוראת ציבור. ושם הארכתי יותר בזה. והשתא אי נימא דר"ש פוטר נמי בהוראה בטעות. א"כ הא דאמר לעיל בברייתא ע"פ עדים כשגגת איש באשה. היינו משום דאם יש ב' עדים אינה צריכה להוראת ב"ד. אבל אם עשתה ע"פ הוראת ב"ד אפילו בשני עדים הרי היא פטורה ושמעינן מינה דבעד אחד צריכה להוראת ב"ד. דאל"ה אין חילוק בין ע"פ עדים או ע"פ עד אחד. אלא דאפשר לפרש דהכי קאמר עשו ב"ד בהוראה בין ע"פ עד אחד בין ע"פ ב' עדים פטורה ע"פ עדים היינו שנישאת שלא בהוראת ב"ד ג"כ בין ע"פ עדים בין ע"פ עד אחד חייבת. ובהכי ניחא הא דלא מוקמי אמוראי לעיל לדברי ר"ש דברייתא לענין קרבן כרבינא אע"ג דהכי משמע בתוספתא דאקרבן קאי משום דמשמע להו לישנא דע"פ עדים דיש חילוק בין עדים לע"א ולענין קרבן אין חילוק. אבל לרב נחמן דאמר דמתניתין נמי סברה דבעינן דווקא הוראה ולא טעות. והכא הוראה היא משום דבעלמא עד אחד לא מהימן והכא מהימן והוא ע"פ הוראת ב"ד ולא ע"פ העד. א"כ שפיר נפקא מינה בין ע"פ עד אחד לב' עדים. והיכא דנישאת ע"פ ב' עדים אפי' בהוראת ב"ד טעות הוא וחייבת בקרבן:

ומהא דאמר רב נחמן דהוראה היא. מדעד בעלמא לא מהימן והכא מהימן לכאורה משמע דלא כמו שכתב הנימק"י ז"ל בשם הריטב"א ז"ל דהכא במילתא דעבידא לאיגלויי מה"ת עד אחד מהימן דא"כ לאו הוראה היא כיון דעד אחד מהימן מה"ת בכה"ג ועל העד סמכינן. אלא דגם לשיטת התוס' ז"ל שכתבו הטעם דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בדבר שיש בו סמך. ג"כ קשה אמאי חייבת בקרבן אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כיון דאנן נמי מחזקינן לה באשת איש אלא משום תקנת עגונות עקרו חכמים והתירוה לעלמא. א"כ אפילו כי בא בעלה אח"כ אמאי חייבת בקרבן. אבל באמת לא מכרעא הא דשמעתין לא להכא ולא להכא דלדברי התוספות ז"ל דחכמים עקרו דבר מה"ת. מ"מ לאו עקירה היא. כיון דאעד סמכו וחשיבא הוראה ולאו עקירה. ולדברי הנימק"י נמי אע"ג דמה"ת מהימן בכה"ג מ"מ ע"י הוראת חכמים הימנוהו לעד אחד. וכמו שכתב הנימק"י ז"ל דהדבר מסור לחכמים:

גמרא דאילו הורו ב"ד בחלב ודם כו'. נראה לפרש דה"ק אילו בהוראה כה"ג דחזו תחילה טעמא להיתרא ואח"כ חזו טעמא לאיסורא ודחו טעם היתר הראשון ולא מצי לחזור ולהורות בטעמו של היתר הראשון כיון דכבר נדחה. ואילו הכא אע"פ דנדחה ההיתר של העד הראשון ע"י שני עדים כי הדר אתי עד אחד ואמר עכשיו מת שרינן לה אע"ג דזה דומה לטעם הראשון וכבר נדחה אפ"ה הדרינן ושרינן לה. והיינו משום דלאו הוראה היא אלא טעות. ועיין רשב"א ז"ל שהביא פירוש אחר בשם הר"מ בר"י ופי' רש"י ז"ל הוא ע"ד שפי':

ואף ר' אליעזר סבר דטעות הוא כו'. כבר כתבתי בהוריות דהכא גרסינן ר' אלעזר. ולקמן בברייתא הלכה וקילקלה גרסינן ר' אליעזר דהוא ס"ל בעלמא דחייב על שני זיתי חלב בהעלם אחד. ועי' מה שכתבתי שם בזה:

מאי קלקלה כו'. עי' מה שכתב גם בזה בחי' במס' הוריות ובדברי הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש. ועיין בירושלמי בשמעתין דפריך ולאו עקירת כל הגוף היא. ומשני כשהורו עד חמש שנים אסורה. מכאן ואילך מותרת. ופי' הק"ע דאמתניתין פריך דהוי עקירת כל הגוף שהורו להתיר אשת איש. וכבר הקשה בעצמו ע"ז הא לא הורו כאן להתיר א"א אלא התירו ע"פ עד אחד שהעיד שמת בעלה. ומה שכתב דהירושלמי סובר דעד אחד נאמן מה"ת. לא הבנתי דפשיטא דלאו עקירת הגוף היא אלא אדרבה נראה דכשיטת התוס' ז"ל ס"ל דב"ד התנו לעקור דבר מה"ת וא"כ הוי כעקירת הגוף ועכ"ז אין לשון הירושלמי מובן אצלי כעת:

תוס' בד"ה ואמרו לה כו'. ומיבם לא הוי ממזר מדאורייתא אפי' לר"ע כו'. דאפי' אשת איש לא מיתסרא מדאורייתא ע"י טעות עכ"ל משמע מד' דאי הוי מיתסרא ע"י טעות הוי ממזר לר"ע וז"א דאפילו במזיד לא הוי ממזר מה"ת מסוטה אפילו לר"ע כדאיתא לעיל פרק החולץ ע"ש:

אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה כו'. והקשו מהא דגיטין פרק הזורק דמוקמינן התם מתניתין דכל עריות כו'. דתנן תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אפילו כרבנן מתרי טעמי או משום דס"ל כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ונישאו וה"ה זינו או דווקא נישאו משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים והתם תנן וכל הדרכים האלו בה וממזר נמי הוי. וע"כ כרבנן אתיא דלר"ע כ"ע מודים דאסורה ליבמה. וא"כ אמאי מוקי מתניתין דהכא דווקא כר"ע ות' דע"כ ממזר דהכא הוא ממזר דאורייתא מדקתני בסיפא האחרון אינו ממזר ומדרבנן הוי ממזר משני אפי' לאחר שמת הראשון כי היכי דהוי ממזר מראשון משום קנסא. ומשמע מדבריו ז"ל דמראשון נמי הוי ממזר לעולם אפי' לאחר גרושי שני. דאל"ה אין הדבר מוכרח דמשני הוי ממזר לעולם. וכבר השיג הרמב"ן ז"ל על זה דבירושלמי אמרי' להדיא דמראשון נמי לא הוי ממזר אלא קודם גירושי שני. וה"ה דמשני לא הוי ממזר אחר שמת או גירש ראשון. וכדתניא בתוספתא קיים היה ומת כל הולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה הרי אלו כשירים. וכן משמע לעיל בגמרא דאמרינן בשלמא משני הוי ממזר אלמא דניחא ליה בהא דהוי ממזר משני משום דהוי ממזר מה"ת. ואי משני נמי הוי ממזר לעולם תיקשי לי' נמי משני אמאי הוי ממזר. וכן משמע מהא דפליג ר"ש במתניתין ואמר דאין הולד מן הראשון ממזר. אבל בשני לא פליג משום דלת"ק נמי ליכא בשני אלא ממזר מה"ת. ועיין בזה בטור וש"ע בסי' ד' ובסי' י"ז ובד' הח"מ והב"ש ז"ל שם. וכיון שכן הוא דהאחרון לא הוי ממזר אפי' מדרבנן הדק"ל אמאי לא מוקי' למתניתין כרבנן דמיבמה הוי ממזר מדרבנן. וכסוגיא דגיטין. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלרבנן וודאי לא הוי ממזר כלל מיבמה. והא דאמרינן בגיטין נישאו אין זינו לא דמשמע דבנישאו אפי' לרבנן הוי ממזר. כתב הרשב"א ז"ל לתרץ דסוגיא דגיטין אתי' כאידך תנא דר"ע דמח"ל דלאו דשאר לא הוי ממזר. ומש"ה קאמר נישאו אין זינו לא. ולא הבנתי תי' זה דא"כ ה"ה לרבנן דהוי ממזר מדרבנן משום דמחלפא כו'. כמו לר"ע כיון דלר"ע דהתם ג"כ לא הוי ממזר מה"ת:

והעיקר נראה כתי' הרמב"ן ז"ל דבגיטין לא דייקינן אלא אהא דתנן התם תצא מזה ומזה דמתניתין דהתם הא עיקר אתי לאשמעינן. ומש"ה דייק נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה. וא"כ בזנות נמי תצא מזה ומזה ומסיק דנישאו וה"ה לזינו וכדרב המנונא ואיבעית אימא דווקא נישאו הוא דתצא מזה ומזה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. וא"ש לפ"ז הא דהכא לא דייקינן נישאו אין זינו לא כמו שדקדקו התוס' ז"ל התם בגיטין משום דהכא אתי לאשמעינן כל הדרכים האלו דלא שייכא אלא בנישואין. אבל התם עיקר אתי לאשמעינן דתצא. וא"כ ה"ה לזינו להכי קאמרינן התם דלרב המנונא ה"ה לזינו או דווקא נישאו משום דמחלפא כו'. אבל זינו לא תצא ומ"מ שפיר קאמרינן בתוספתא ובירושלמי דמתניתין דהתם אתיא כר"ע דהא מ"מ תני וכל הדרכים האלו בה דהוי ממזר. וזה דווקא כר"ע ותרי לישנא דגיטין הן הן תרי לישנא דרב גידל לקמן דלחד לישנא נישואין יש בה. היינו משום דרב המנונא ולחד לישנא משום דמחלפא כו'. והכל לענין דתצא מזה ומזה. אבל לא דליהוי ממזר:

ובאמת לשיטת התוס' ז"ל קשה היכי ס"ד למימר. דה"ה לזינו דליהוי ממזר הא אפילו לרב המנונא לא הוי ממזר לרבנן בזנות. כדמוכח בכמה דוכתי. ואפי' לרב דאמר אין קדושין תופסין מ"מ ממזר לא הוי. ועי' בש"ג שכתב בזה דהולד הוי ספק ממזר. משמע מדבריו דלפי מאי דקי"ל כשמואל דהוי ספק אי תפסי בה קדושין ושמא לא תפסי בה קדושין. ומש"ה הוי ספק ממזר. וכן כתב שם דנאסרה ליבם אם זינתה מהאי ספיקא ולא כן הוא דעת כל הראשונים אלא אפילו לרב דאמר דוודאי אין קדושין תופסין בה מ"מ לא הוי ממזר וגם אינה נאסרת על יבמה בזנות. וכן מוכח בשמעתין בהא דרב גידל אמר רב ע"ש. וא"כ מאיזה טעם נימא דה"ה בזינו הוי ממזר לרב המנונא. אבל לפי דברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל ניחא דהש"ס לא קאמר אלא לענין להוציאה מזה ומזה:

והתוס' ז"ל כתבו דהירושלמי בגיטין פליג עם סוגית תלמודין בגיטין דהירושלמי ס"ל כלישנא קמא דרב גידל דנישואין נמי אין בה וסוגיא דילן בגיטין ס"ל כל"ב דרב גידל. והם ז"ל בעצמם כתבו דלל"ק נמי תצא. וכדאיתא להדיא בירושלמי דלרבנן נמי תצא. וא"כ היכי קאמר לל"ק קידושין ונישואין אין בה הא נישואין יש בה ותצא אלא ע"כ לל"ק דרב גידל לגמרי נישואין אין בה כמו קידושין. והיאך כתבו דהירושלמי ולישנא קמא דרב גידל בחדא שיטתא קיימא. אבל לשיטת הרי"ף ז"ל ניחא דהני אמוראי בירושלמי דפליגי אי זה חולץ וזה מקיים או תצא. היינו כתרי לישנא דרב גידל. מ"ד זה חולץ וזה מקיים ס"ל כל"ק דנישואין נמי אין בה ומ"ד תצא היינו כל"ב דרב גידל דנישואין יש בה משום דמחלפא כו':

ולענין אם נתקדשה לאחר קודם חליצה כתבו התוספות ז"ל מחלוקת בזה הה"ג עם ר"ת ז"ל וכולם כתבו לסיועי' לר"ת ז"ל מהא דבאשת איש ג"כ אם נתקדשה מותרת אפי' למקדש. אבל נראה דדעת הה"ג דהכא קנסוהו משום דעביד איסורא דקידש ח"ל ואהני מעשיו דקידושין חלין מש"ה קנסוהו שלא יחזור אותה. אבל בא"א לא שייך כלל לקונסו בנתקדשה כיון דאין קדושיו כלום עד שיפלא בעיני על הנך דס"ל דבא"א אסורה למקדש אפי בנתקדש' כמבואר בדברי הריטב"א ז"ל. ומאיזה טעם נאסרנה למקדש. כיון דמעשיו לא אהנו כלום. והרי הוא כאלו לא קידשה מעולם. ועיקר סברת ה"ג הוא מהא דא"כ מצינו חוטא נשכר. והיינו היכא דהקדושין חלין שפיר מיקרי חוטא. אבל בקידש א"א לא מיקרי חוטא. כיון דהוא צריך לקדשה שנית. ועיין מהרש"א ז"ל. ובב"ש סי' קיט. והיינו דרב גידל אמר רב קידושין אין בה. ומשמע דאין בה כלל לא לאוסרה על היבם ולא על המקדש. והוא משום דרב אזיל לטעמיה דאמר אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ואין הקידושין כלום ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף