קרן אורה/יבמות/פ/ב

קרן אורה יבמות פ ב

דף פ' ע"ב

תוספות בד"ה כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי. והקשו דהכא משמע דבבן ח' פליגי ורשב"ג לקולא דלדידיה בן ח' נמי בן קיימא הוא אם שהא ל' יום ולרבנן נפל הוא. ובפ' ר"א דמילה משמע דפליגי בסתם וולדות ורשב"ג מחמיר הוא ע"ש מה שתי'. והנה מה דמשמע מד' דבן ח' לרבנן לא הוי בן קיימא אפילו אי שהא ל' יום לענ"ד ז"א דוודאי רבנן מודו בהא דכל ששהה ל' יום לאו נפל הוא. כדמשמע בפ' ר"א דמילה דבפיהק ומת לא פליגי בהו רבנן ורשב"ג ולרבנן נמי סגי בל' יום. אלא דלשיטתם אזלי כפי' רש"י ז"ל דעד בן ך' מספקינן ליה בנפל. אבל העיקר הוא דרבנן נמי מודו בשיעורא דל' יום. וכדילפינן מקרא דופדויו מבן חודש אלא דבבן ח' פליגי רבנן וס"ל דאין לו חיות כלל ורבי קאמר דאם יש לו שערו וציפרניו אפשר שישתהא ובר ז' הוא וספק הוא עד ל' יום. וכרשב"ג דמפרש הוא לדברי רבי.

ולענין קושיתם מנ"ל דפליגי בתרתי י"ל מדפליג רשב"ג נמי בבהמה ובעי שמונת ימים ש"מ דבסתם וולדות פליגי דהא בבהמה איבעי לן בנדה אי יולדת לשבעה אי לא ולא איפשיטא. וא"כ לא שייך למימר בבהמה דבר ז' הוא. ולענין מאי קאמר רשב"ג דבעינן ל' יום. אלא וודאי מיירי נמי בסתם וולדות. וקאמר רשב"ג אבל ספיקות כמו בן ח' שגמרו שערו וצפרניו דספק הוא שמא בן ז' הוא ואישתהי או שאר וולדות דיש להסתפק אי כלו חדשיו אי לא לא יצאו מכלל ספיקן עד ל' יום. ורבנן פליגי עלי' בתרתי בבן ח' פליגי וס"ל דאין הדבר במציאות שישתהא הוולד ונפל גמור הוא. משום דא"א לחיות ופלוגתא זו מפורש הוא בברייתא. ולענין סתם וולדות אי בעינן ל' יום לא מצינו מפורש דפליגי בזה רבנן עליה דרשב"ג וכדמיבעי לן בס' ר"א דמילה. אלא מכללא שמעינן מדאמר שמואל הלכה כרשב"ג ש"מ דפליגי רבנן עליה דרשב"ג משום דעיקר מילתא דרשב"ג קאי אסתם וולדות דאדם ובהמה ובשניהם פסק שמואל הלכה כרשב"ג ש"מ דבסתם ולדות נמי פליגי. ולפ"ז בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו לכ"ע נפל גמור הוא וא"א שיחיה ל' יום. והיינו דתניא בן ח' הרי הוא כאבן ובגמרו שו"צ לת"ק דהאי ברייתא ג"כ וודאי נפל הוא ורבי קאמר דספק הוא משום דשמא בר ז' הוא ואישתהי ואם שהא ל' יום בן קיימא הוא וכרשב"ג דחדא מילתא אמרו לשיטת התוס' ז"ל. וי"ל עוד דלרבי וודאי בן קיימא הוא בגמרו שו"צ ולרשב"ג ספיקא הוי דלא עדיף מסתם ולדות דבעינן ל' יום. וכמו שיתבאר לפנינו בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובסתם וולדות אין חילוק כלל בין גמרו שו"צ אי לא לרבנן אזלינן בתר רובא ולרשב"ג בעינן ל' יום. רק לפי' הרמב"ן ז"ל משמע דבלא גמרו שו"צ אפי' בסתם וולדות חיישינן לכ"ע וכהא דר' אבהו. והעולה להלכה דבן ח' שלא גמרו שו"צ וודאי נפל הוא ובן ח' שגמרו שו"צ בעינן ל' יום ואפילו אי רבי ס"ל דבן קיימא הוא. מ"מ הא קי"ל כרשב"ג דבעינן שישהא ל' יום. וע"כ אגמרו שו"צ קאי. ובזה נראה דאם אשת כהן נמי חולצת דהא לרבנן נמי וודאי נפל הוא. ובסתם וולדות אם אשת ישראל חולצת אבל אשת כהן אינה חולצת משום דסמכינן ארבנן דלא בעו ל' יום. והיינו בגמרו שו"צ אבל לא גמרו יש להסתפק למאי דכתיבנא דיש לומר דרבנן נמי מודו בהא דבעינן ל' יום:

אבל הרמב"ם ז"ל בהל' מילה כתב דבן ח' שגמרו שו"צ מלין אותו בשבת ואם לא גמרו הרי הוא נפל. ומ"מ אם שהא ל' יום הרי הוא כשאר הנולדים. מבואר מדבריו ז"ל דמפרש דרבי משוי ליה וודאי בן קיימא ע"י גמר שערו וצפרניו ופסק כוותיה. ובלא גמרו נמי כתב אם שהא ל' יום הרי הוא כשאר הנולדים. והיינו משום דלפי שיטתו שפסק כרבי דע"י גמר שו"צ לחוד הוי בן קיימא. א"כ הא דבעי רשב"ג ל' יום. היינו בלא גמרו דאי בעי ל' יום בגמרו ג"כ ע"כ הא קי"ל כרשב"ג דבעינן ל' יום. וכן כתב הרשב"א ז"ל והכ"מ ז"ל שם בהל' מילה וקשיא טובא לשיטה זו דא"כ הא דפסקינן כרשב"ג בכל דוכתי. היינו דווקא בלא גמרו שערו וצפרניו ולא משמע כן. וביותר קשה על דברי הב"י ז"ל בא"ח שכתב דמש"ה השמיטו הראשונים ז"ל קושיא דרב אדא בסתם וולדות מימהל היכי מהלינן משום דקי"ל כרבי דאפי' בן ח' שגמרו שערו וצפרניו בן קיימא הוא. וא"כ ע"כ לא מצריך רשב"ג ל' יום אלא בלא גמרו. וא"כ מאי פריך בנדה אמתניתין דבן יום א' כמאן דלא כרשב"ג ומאי קושיא הא מסתמא מיירי בגמרו שו"צ כסתם וולדות. וכן משמע בשבת פ' הנ"ל דאפילו בגמרו שערו וצפרניו פליג רשב"ג גבי הא דצודנייתא בעית למיכל ועוד דאי נימא דרשב"ג בלא גמרו קאמר ואפ"ה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וע"כ צ"ל דאע"ג דהדבר במציאות שיהיה בן קיימא ובר ז' הוא ואישתהי. מ"מ הוא מיעוטא דלא שכיחא. ומש"ה אסור לטלטלו. וא"כ מאי קאמר הש"ס דרבה תוספאה כרבים ס"ל הא לרשב"ג לא שמעינן דאישתהי הוא מילתא דשכיחא. ועוד דלפ"ז היכן מצינו דת"ק פליג עליה דרשב"ג בזה כיון דלרשב"ג נמי הרי הוא כאבן אע"ג דע"צ המיעוט ישנו במציאות שיתקיים. ועוד דבהל' יבום מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דרשב"ג בכל גוונא פליג וס"ל דבעינן ל' יום אפי' בגמרו. ופי' כן סוגיא דפ' החולץ דמיירי בוודאי לא כלו אלא שגמרו סימניו ומנו רבנן היינו רבי. ועיין בלח"מ שם שכתב הכרח לזה דלא מוקים לה בלא נודע אי כלו אי לא משום דאי גמרו שו"צ ליכא מאן דפליג ואי בלא גמרו הוי ספיקא דאורייתא כמו שכתב שם הה"מ בספק בן ח' ספק בן ז' שלא גמרו. וע"כ לא מיירי כלו חדשיו וגמרו. ולא הבנתי דברים אלו דהא הרמב"ם ז"ל כתב בלא נודע ג"כ דבעינן ל' יום ואפי' גמרו שו"צ. וא"כ מנ"ל דבלא כלו נמי אם אשת כהן היא אינה חולצת. ואין לומר דבסתם וולדות לא מצינו דפליגי רבנן עליה דרשב"ג ועיקר בן מחלקותו הוא רבי דהא בשבת מבואר דרבנן פליגי עליה בסתם וולדות. ומה שכתב הלח"מ לפרש סוגיא דשבת ג"כ בוודאי לא כלו. הוא תמוה דהא פשטינן התם מבהמה ובבהמה וודאי מיירי שלא נודע אי כלו אי לא. ומטעם רובא. ועוד דמאי דמדמי הלח"מ סתם לא נודע שלא כלו ולא גמרו שו"צ לספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו נראה דלא דמי דבלא נודע סתם שפיר יש לומר דאזלינן בתר רובא דולד של קיימא הוא. אבל ספק בן ז' דבן ז' גופא ג"כ הוא מיעוטא שפיר הוי ספק של תורה. וע"כ צריכין אנו לומר כמו שכתב הגאון ר"א ז"ל בא"ח סי' שלא דלענין שבת לחוד הוא דפסק כרבי משום דאיכא ממ"נ והא דרבי נמי לא איתמר אלא לענין שבת. ומ"ה קי"ל כרבי אלא דבשאר דוכתי החמיר כרשב"ג בכל גווני בין גמרו בין לא גמרו. וי"ל דהכריחו לזה חדא הא דרבה תוספאה דס"ל כרבי. ועוד מהא דפ' החולץ דאמרינן התם במת בתוך ל' אם אשת כהן היא אינה חולצת ובשבת אמרינן דלא פליגי רבנן אלא באכלו ארי. אבל בפיהק ומת מודו רבנן לרשב"ג ולא ס"ל לחלק בין חלה לפיהק ומת אלא ע"כ רבנן דהחולץ היינו רבי דס"ל דע"י גמר שו"צ לחוד סימן הוא דבן קיימא הוא. ואביי דפ' ר"א דמילה דאמר דרבנן מודו לרשב"ג בפיהק ומת היינו ת"ק דרבי דלא חשיב להו גמר שערו וצפרניו לסימן בן קיימא ולא חשיב להו בן קיימא בסתם וולדות. אלא מחמת רובא ע"כ מודו בפיהק ומת דאיתיליד ביה ריעותא. ועפ"ז א"ש הא דהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל להא דפיהק ומת דרבנן מודו בהו. וי"ל עוד דלאביי לא מוכח כלל דטעמי' דרבי משום דבר ז' הוא ואישתהי אלא י"ל דרבי ס"ל דבן ח' נמי חי כדאמר אביי בפ' ר"א דמילה דבן ח' אי חי אי לא תנאי היא. וא"כ אליבי' וודאי לא קיי"ל כוותיה דרבי דהא קי"ל בכמה דוכתי דבן ח' נפל הוא וכדתנן בבכורות בן ח' שיצא ראשו חי השני בכור לנחלה ועוד כמה דוכתי ומש"ה קאמר דבפיהק ומת כ"ע מודו. אבל לדידן דקי"ל כרבי וטעמי' משום דבר ז' הוא ואישתהי. א"כ ליכא לספוקי כלל בלא כלו לו חדשיו אם נגמרו שערו וצפרניו אלא יא בר ז' הוא אי בן ט'. ומש"ה אפילו בפיהק ומת פליגי רבנן ורשב"ג מדרבנן הוא דמחמיר למיבעי שישהא ל'. ועוד נראה דהרמב"ם ז"ל סמך אהא דר' אבהו דאמר סימני בן ח' אין עושין בו מעשה וכרבי ס"ל אלא דאין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא וודאי כמו שפי' תדע דהא הרמב"ם ז"ל לא כתב בחיבורו להא דר' אבהו. ודוחק לומר דמפרש כפי' רש"י ז"ל דלהחזיקו בנפל קאמר. ומש"ה פסק דלא כוותיה משום דקי"ל כרשב"ג. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ואי הוה מפרש כפ' הר"ח והראב"ד ז"ל דלהחזיקו בגדול קאמר פשיטא דהיה צריך לבאר זאת בחיבורו. אלא וודאי משמע דמפרש כפשוטו דאין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא וודאי אלא לענין שבת לחוד הוא דמקלינן משום ממ"נ. אבל בשאר דוכתי פסק כרשב"ג דבעי שלשים יום:

אך מה שהקשיתי לעיל לשיטתו מנ"ל דרשב"ג ס"ל האי סברא דאישתהי כיון דהרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אלמא דמילתא דלא שכיחא היא. ועוד מנ"ל דרבנן פליגי עליה דרשב"ג בהא. כיון דלרשב"ג נמי אסור לטלטלו. ואין לומר דלשיטתו באמת לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בהא. דא"כ יקשה מה שכתב בהל' שמחות דבן ח' וודאי אע"פ ששהא ל' יום אין מתאבל עליו. ואי נימא דרבנן לא פליגי בזה. א"כ הא דלא כמאן אלא ע"כ ס"ל דרבנן פליגי בזה והלכה כדברי המיקל באבל. ומנ"ל הא דפליגי רבנן. וצריך לומר דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי בזה. מהא דאמר שמואל בשבת הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי רבנן ואף על גב דמיירי התם בסתם וולדות מ"מ כולי' חד טעמא דרבנן דס"ל דל' יום לא מהני. מש"ה לא מחמרי בסתם וולדות וסמכי ארובא ורוב וולדות בני קיימא הם. ורשב"ג דס"ל דבל' יום יצא מתורת נפל מש"ה לא סמכינן ארובא. כיון דאפשר לברר. אלא דכבר כתבתי לעיל דבשבת פ' ר"א משמע דלא פליגי רבנן אשיעורא דל' יום מהא דאמרינן דפיהק ומת ד"ה מת הוא משמע דרבנן מודו בזה לגמרי לרשב"ג דאם מת לאחר ל' יום חשיב קיימא. עכ"פ לפ"ז ניחא נמי הא דאמרינן דרבה תוספאה כרשב"ג ס"ל. כיון דשמעינן ליה דאפילו וודאי בן ח' יצא מתורת נפל ע"י ל' יום אע"ג דקודם ל' יום חשבינן ליה לוודאי נפל היינו משום דחזינן דלא גמרו שערו וצפרניו מש"ה קודם ששהא ל' יום מחזקינן ליה בוודאי נפל. וכיון ששהא אמרינן דאישתהי. והיכא דליכא ריעותא הוי מילתא דשכיחא שישתהא אבל רבנן דס"ל דל' יום לא מהני בוודאי בן ח' ע"כ ס"ל דלא אמרינן אישתהי. ונראה עוד דע"כ לא פליגי רבנן דלא מהני ל' יום אלא בוודאי בן ח' משום דלא מסתבר לומר דפליגי במציאות דרבנן ס"ל דא"א שיחיה ל' יום ורשב"ג ס"ל דאפשר שיחיה. אלא רבנן ס"ל דבוודאי בן ח' אפילו תו ל' יום נפל הוא כיון דלא אישתהי ובן ח' הוא א"א שיתקיים. אבל בסתם וולדות מודו דשהיית ל' יום מוכיח דבן קיימא הוא משום דלא שכיח לבן ח' שיתקיי' עד ל' יום. ולפ"ז מודו רבנן דאפי' בספיק' דאוריית' כמו ספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שו"צ אפ"ה ע"י שהיית ל' יום אמרינן דבן קיימא הוא. וא"ש נמי הא דמודו רבנן בפיהק ומת דמהני ל' יום. אבל עדיין קשה דא"כ ל' יום דאדם וח' ימים דבהמה לרשב"ג אין דומים זל"ז דל' יום דאדם היינו משום דבר ז' הוא. אבל אי הוי בן ח' וודאי לא היה מתקיים ל' יום ובן ח' דבהמה משמע דכל שחי ח' ימים אינו נפל וכשר להקרבה. ואם הדבר במציאות שיחי' ח' ימים אפי' אם לא כלו חדשיו ג"ז בכלל ובן ח' ימים ירצה ועוד דהא גופא מנ"ל דטעמי' דרשב"ג משום דאישתהי דילמא ס"ל כל ששהא ל' יום אפי' וודאי בן ח' מיקרי חי וחייב לפדותו. אלא ע"כ נפל איננו במציאות כלל שיחי' ל' יום וצ"ע. ועי' באה"ע סי' קנ"ו שכתב הטור דאם לא גמרו שו"צ אפי' שהא ל' יום אינו פוטר ובטלה דעתי נגד דעת הראשוני' ז"ל. ועי' נימק"י בזה ויש שם ט"ס. וכן כתב הגר"א ז"ל בא"ה:

וראיתי עוד לדקדק בהא דאמרינן בנדה דף כ"ז מעשה ונשתהא הולד אחר חבירו ל"ג יום. ופריך הניחא למ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף ז' ואחד נגמרה צורתו בתחילת ט' אלא למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין מא"ל. והקשו התוס' ז"ל התם אמאי לא משני דשניהם נגמרו כאחת אלא שנשתהא אחר חבירו ל"ג יום וכרבה תוספאה. ותי' דרוב אמוראים לא ס"ל הא דרבה תוספאה והוא לשיטתם הכא דר' אבהו פליג עליה דרבה תוספאה. ואעפ"כ לא הבנתי הא רובא דאיתא קמן. ואדרבא לכאורה קי"ל כרבה תוספאה. כיון דרשב"ג קאי כוותיה דאיפסיק הילכתא כוותי'. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דליתא להא דר' אבהו מקמי הא דרבה תוספאה. ועוד הא לשיטתם גם לרבנן במציאות הוא שישתהא. אלא דלא שכיחא מילתא. וא"כ אכתי אמאי לא משני דהכי הוי מעשה. וי"ל בזה דנשתהא הולד משמע ולד בן קיימא. כמו שכתב רש"י ז"ל התם. לשיטת התוס' עדיין נפל הוא עד ך' שנה. ולדבריו ז"ל יש לישב הא דקשיא טובא בהא דפסקו הראשונים ז"ל התם. ובש"ע שם דאין תולין את השליא בולד אלא עד כ"ג והא מסקינן התם דאיפוך שמעתא ל"ג לשליא כ"ג לולד. ולפי דברי התוס' ז"ל ניחא קצת דלפי מאי דקי"ל כרבה תוספאה בהולד משתהא לאחר גמרו תו לא צריך לאפוכי שמעתא ואכתי יש לדקדק מהא דאמרינן התם מעשה ונשתהא הולד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבין לפנינו בבית המדרש ומנו יהודה וחזקיה. ומסיק אביי דטיפה אחת היתה כו'. ואחד נגמר צורתו בתחילת ז' ואחד בסוף ט'. ובהא וודאי תיקשי אמאי לא מוקים לה שנשתהא אחר גמרו ג' חדשים. כיון דלכ"ע ישנו במציאות. ולפי מה שכתבתי לעיל דאביי לא ס"ל כלל האי סברא דהולד משתהא א"ש. אבל באמת בלא"ה א"ש דהא אין הולד משתהא יותר משליש ימי עיבורו. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' א"ב ואם נגמרו כאחת לא הוי משתהא כ"כ:

ולענין קושית התוס' ז"ל אמאי לא מוקי לה כרבה תוספאה נראה דבלא"ה אין כאן קושיא ב"כ. חדא כיון דתאומי' היה ואחד יצא היה חבירו יוצא ג"כ אם כבר נגמרה צורתו. ועוד דא"כ למה אמר דווקא ל"ג יום. ומשמע דדווקא קאמר מדאמר רב יוסף עד כ"ד אמרת לן ואי משום דמשתהא הא עכ"פ שליש ימי עיבורו יכול להשתהות. אלא ש"מ דלאו משום שנשתהא הולד אחר גמרו קאמר אלא דגמר צורתו נתאחר אחר חבירו. ומש"ה פריך היכי משכחת לה למ"ד דאין יולדת למקוטעי' ואכתי יש לדקדק למאי דאפכינן שמעתא וכ"ג לולד מ"ש דווקא כ"ג הא באפשר גם קרוב לכ"ח או כ"ז זה בתחילת ז' וזה בסוף ז'. ועוד דלמאי דקי"ל דהולד משתהא אפשר שיתאחר עוד יותר. ונראה דמטעם זה לא ניחא להו להראשונים לפסוק כמאן דאפיך שמעתא כיון דכל שיעורים אלו של איחור הולד אחר חבירו הוא דלא כהילכתא. ופסקו דלשליא כ"ג וכדאיתמר קמייתא. ויש לדקדק עוד לשיטת התוס' ז"ל דלרבנן ג"כ אפשר שישתהא אלא דלאו מילתא דשכיחא הוא. ומש"ה לא אתיא דרבה תוספאה כוותייהו הא בקדושין כתבו בשם בה"ג ז"ל דאפי' ע"י מילתא דלא שכיחא מכשרינן לולד ותלינן שמא בא ע"י שם ע"ש. ולא רציתי להאריך עוד כי לא באתי אלא לפרש:

ודרך אגב צריך עוד לבאר בשמעתין הא דאמר רשב"ג בסתם ולדות דבעינן ל' יום אי הוא מה"ת ויליף מקרא דופדויו מבן חודש כו'. או אינו אלא מדרבנן. והנה בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר הדבר דאין זה אלא מדברי סופרים וכל שגמרו שו"צ מחזקינן ליה בבן קיימא וכן לשיטת הר"ח והראב"ד ז"ל דמפרשי לשמעתא דר' אבהו לענין סימני גדלות וודאי מוכח דרשב"ג מדרבנן קאמר דא"כ רוב וולדות יהיה ספיקי קטנים אפי' אחר שהביאו שתי שערות שמא לא כלו חדשיהם. וכן משמע מהא דלעיל פרק החולץ דסמכינן אדרבנן באשת כהן ואי רשב"ג מה"ת קאמר היכי סמכינן עליה דרבנן כיון דהלכה כרשב"ג ועוד דקי"ל בכל דוכתי דנפלים מיעוטא הוא ואפילו מאן דחייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן ומקרא דופדויו מבן חודש לא יליף רשב"ג אלא דכל שחי ל' יום וודאי לאו נפל הוא תדע דהא אפי' בכלו לו חדשיו אינו נפדה אלא לאחר ל' יום. והיינו משום דאפילו כלו לו חדשיו אמרה תורה שלא יפדנו אלא לאחר שהוחזק בחיים ומ"מ לשאר מילי חשיב חי אפילו קודם ל'. ומנ"ל מקרא דניחוש למיעוטא דמפילות. ועיין בפ"ג מהל' איסורי מזבח במשנ"למ ז"ל והדבר פשוט כמו שכתבתי.

והנה לענין אדם נראה וודאי דגמר שו"צ מוכיח דנולד בזמנו דהא מש"ה מותר לטלטלו אפי' כשהוא וודאי בן ח' כמו שכתב בסתם וולדות דמה"ת לא חיישינן שמא הפילה כיון דנגמרה צורתו ושו"צ לגמרי ורשב"ג מדרבנן הוא דחייש לה. אלא אפילו בבהמה נמי נראה דאזלינן בתר רובא דאין מפילות דתורה אחת היא לאדם ובהמה בזה. והא דאמרינן בר"ה גבי בכור אביי אמר משעה שנולד מי מצי אכיל ליה ומשני דקים ליה שכלו לו חדשיו. משמע דמה"ת לא מצי אכיל ליה בתוך ח'. ומש"ה אין למנות לו משעה שנולד דאי רק מדרבנן הוא דחיישינן לה. וכי בשביל זה לא נמנה לו משעה שנולד לענין שנה שלו וגם זה אינה מכרחת דאפילו אי מה"ת ספיקא הוא. אכתי תיקשי למה לא ימנה לו משעה שנולד כיון דאיגלאי מילתא דלאו נפל הוא. ועוד היכי פריך סתמא דהש"ס מרשב"ג דילמא אביי כרבנן ס"ל אלא וודאי כל שאינו יכול לאכול אפי' מדרבנן לא חשבינן ל' בכלל השנה דרחמנא אמרה תאכלנו שנה בשנה וכמה ימים שלא היה יכול לאוכלו מוסיפין לו על שנתו. ועיין בזה בס' בית אפרים להגאון מוהר"ז מבראד שהאריך בזה ואין דבריו ז"ל מוכרחים. וביותר מה שכתב שם דבן ח' חי נוחל ומנחיל והוא נגד תוספתא בשבת פ"ו. וכן משמע מהא דאר"ש בזבחים דמח"ז בחוץ לוקה. ומשמע אפי' לא קים לן שכלו חדשיו ואי ספק נפל הוא מה"ת אמאי לוקה הא לא חזי לאחר זמן וי"ל עוד דלאביי דאמר דבפיהק ומת גם רבנן מודו דחיישינן שמא נפל הוא אלמא דהיכא דאיכא קצת ריעותא מה"ת חיישינן ליה י"ל דרשב"ג נמי מה"ת קאמר. ומש"ה פריך הש"ס לאביי מי מצי אכיל לה. אבל למאי דקי"ל דאפילו במת מאליו פליגי רבנן וסמכו ארובא אפי' היכא דאיכא קצת ריעותא מהיכא תיתי לן למימר דרשב"ג אפי' בליכא ריעותא מחמיר דמה"ת ספיקא הוי. ודו"ק בכל הנ"ל:

תוס' בד"ה עד שיהיו בכולן אע"ג דאמרן לעיל דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו. ובשלמא לר' יוחנן א"ש כיון דסגי ליה בסימן אחד וכיון שאינו עושה כיפה משעה שנולד א"כ אם לא יביא שערות בזקן אח"כ נתברר הדבר שהוא סריס משעה שנולד. אבל לרב הונא אפילו אינו עושה כיפה לא נתברר עדיין שהוא סריס, ממעי אמו כיון דלא סגי בחד סימן. וכתב דגם לרב הונא א"ש דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו וכשבאין כ"א בזמנו נתברר שהוא סריס ממעי אמו. אבל הא פשיטא דלענין חליצה בעינן סימן שאינו עושה כיפה דזה ניכר משעה שנולד. וכדאמרינן לעיל אבל אם היה עושה כיפה משעה שנולד אפי' נולדו בו אח"כ סימני סריס ואפילו לר' יוחנן דבסימן אחד סגי כגון שלא הביא שערות בזקן מ"מ אינו אלא ספק סריס לענין חליצה דשמא נעשה אח"כ. והיה צריך לחלוץ אם אין אח אלא הוא. ומש"ה ח"ש נמי לר' יוחנן הא דאמר ר' מאיר קטן לא יחלוץ שמא ימצא סריס אע"ג דמיירי בקטן העושה כיפה משום דשמא לא יביא שערות בזקן וספק סריס הוא ממעי אמו. אבל לרב הונא וודאי תיקשי כיון דעושה כיפה הרי זה וודאי אינו לקוי ממעי אמו כיון דלית ביה כל סימני סריס וא"כ אמאי לא יחלוץ וייבם אפי' אם נשתנה אח"כ ונולדו בו כל סימני סריס הא לא הוי לקוי ממעי אמו והיה לו שעת הכושר ותי' דלרב הונא ג"כ איכא למיחש שמא הוא סריס משעה שנולד אפי' אם אין בו סימני סריס כגון שלא הביא שתי שערות אפי' ברוב שנותיו דסריס הוא ואיכא למיחש שמא ממעי אמו הוא סריס. והדברים פשוטים ולא הבנתי דברי מהרש"א ז"ל בזה והא דאמר רב לעיל נעשה סריס למפרע היינו משנת י"ב לבד מדלא הביאה ב' שערות מחזקינן לה באיילונית או בסריס אבל בשעה שנולד וודאי ספיקא הוא. אם לא ניכר בו איזה סימן. אלא דיש לדקדק לרב הונא אפי' אינו עושה כיפה מ"מ אמאי לא חיישינן שמא הבריא כיון דלא הוחזק עדיין בסריס בסימן אחד וצ"ל כיון דמ"מ לקוי הוא בתחילתו ובסופו לא חיישי' שמא הבריא:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיילונית בעינן ג"כ דווקא שתהיה איילונית ממעי אמה ובמה יודע זאת דלקוי' היא מתחילתה. וגם לא ראיתי שביאר הרמב"ם ז"ל דבעינן לענין חליצה ויבום דווקא שאינו עושה כיפה משעה שנולד. והיה נראה דר' יוחנן הוא דאמר לעיל כל שלא ראה שעה אחת בכשרות והוא דלטעמי' דנעשה סריס אפי' בסי' אחד. ומש"ה קאמר דלענין חליצה ויבום בעינן סימן ניכר ממעי אמו. והיינו שאין עושה כיפה אבל ע"י סימן אחר שנראה אח"כ בזה לא נתברר שלא היה לו כשרות שעה אחת. אבל אם נולדו בו כל הסימנים בזה וודאי מחזקינן ליה לסריס ממעי אמו. ומש"ה באיילונית אף דאין בה סימן ממעי אמה מ"מ אם נולדו בה כל סימני איילונית איילונית היא ממעי אמה ולא היה לה שעה בחזקת כשרות. ועיין תוס' נדה דף לב ותוס' ריש קדושין ד"ה לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאיילונית ע"ש. אבל לפ"ז קשה אמאי קאמר שמואל לעיל דקטן היה באותו שעה כיון דפשיטא לן דסריס הוא ממעי אמו למה לא נחזיק אותו בגדול מי"ב שנה ואילך כמו סריס אדם דמחזקינן ליה בגדול מי"ב שנה כיון שוודאי לא יביא שערות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וצ"ל דסריס חמה כיון דאפשר שיש לו רפואה אין החזקה גדולה כ"כ כמו בסריס אדם ודו"ק. ועי' ב"ש סי' קע"ב:

גמרא כי פליגי בשלא הביא ופי' התוס' ז"ל דסגי בהאי לחוד שלא הביא ב' שערות בזקן אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבעינן עוד סימן אחד. וכפשטי' דלישנא דהש"ס. ומטעם זה נראה דפסק דבאיילונית בעינן כל הסימנים משום דדווקא בסריס דאיכא עוד סימן מובהק שלא הביא שערות בזקן הוא דסגי בסי' אחד אחר. אבל באיילונית בעינן כל הסימנים משום דכל הסימנים שוין. ולפ"ז יש לדקדק על הרמ"א ז"ל סי' קע"ב שכתב כדעת הרמב"ם ז"ל דבאין לו זקן בעינן עוד סימן אחד. וכתב ג"כ דבאיילונית סגי ג"כ בסי' אחד וזו מנין כיון דבסריס ג"כ לא סגי בסי' אחד לחוד ודו"ק. ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל ובדברי הה"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף