קרן אורה/יבמות/פ/א

קרן אורה יבמות פ א

דף פ' ע"א

מתיב רב מרי בודקין אותו ב' פעמים עיין רש"י בבכורות שפי' דדרכו של זה להתרפאו' בזמנים אלו. וא"כ מאי מותיב רב מרי מהתם. ועוד דבלא"ה התם ליכא חזקה ולא דיינינן ליה במום קבוע עד שישהא פ' יום משום דדרך הוא לעבור. ומש"ה חיישינן באמצע הזמן שמא עבר אע"פ שבדק תחילתו וסופו. אבל הכא למה נחוש שמא הבריא אמאי לא נוקים אחזקה. והא בנגעים לא חיישינן שמא נתמעט בתוך ימי הסגר כדאיתא בריש חולין משום דמוקמינן אחזקה. וי"ל דלשעה אחת בכל ימי חייו היה לנו לחוש כמו התם בתוך הפ' יום אי לאו משום דלכולי' גופא לא חיישינן ודו"ק:

תוס' בד"ה נעשה סריס למפרע. עיין במשנל"מ ז"ל פ"ח מהלכות סנהדרין ועיין בשעה"מ בפ"ב מהל' אישות מש"כ בזה. ועיין בירושלמי סוף פ' האשה רבה ודו"ק:

בד"ה איילונית לר"מ כו'. לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד י"ח אין כאן נערות כו'. מדבריו נראה דליכא נערות אלא סמוך לי"ב חודש. וא"כ ה"ה בלא נולדו סימני סריס והביאה שערות בשנת כ' ג"כ אין כאן נערות. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאם הביאה שערות בשנת ך' הרי היא נערה. ולבסוף ו' חדשים הוי בוגרת. וכן מסתבר דהא לא נתנו חכמים שיעור להבאת שערות דווקא לשנת י"ב ואפי' הביאה אח"כ ג"כ מתחיל הנערות. ואחר ו' חדשים היא בוגרת ומה לי אם נשתהו השערות זמן מועט או זמן מרובה בכל גוונ' כשהביא' שערות היא נערה ואחר ו' חדשים הם ימי בגרות. ומ"מ א"ש הכא דלשמואל ניחא כיון דלאו ע"י שערות הוא שנעשית גדולה אלא מחמת סימני איילונית לדידיה פשיטא ליה לרב יוסף דאין כאן נערות. כיון דגדלה בשנים. אבל לרב דאמר דהגדלות באה בזמנה ונעשית איילונית למפרע. ס"ד דרב יוסף דיש בה נערות ובגרות משום דממ"נ לא מסתבר לומר דמקטנותה יצתה לבגר דאי מיד לאחר י"ב הרי היא בוגרת אטו מפני שהיא איילונית קדמו הבגרות שלה יותר משאר נשים ואי נימא דהבגרות תתחיל בששה חדשים אחר י"ב ג"כ קשה למה יתאחרו ימי הגדלות מש"ה ס"ד דיש בה נערות ובגרות. ומסיק דלרב נמי מקטנותה יצתה לבגר ומפשטי' דשמעתין משמע דמקטנותה היינו אחר שנת י"ב מיד יתחילו ימי הבגרות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהקטנות נמשכים עד י"ב ומחצה ואז היא בוגרת. והיינו משום דלא מסתבר ליה שיקדום בגרות דאיילונית משאר הנשים. אבל לשיטתו ג"כ קשה מ"ש דבסריס נעשה גדול לאחר י"ג שנה. ומ"ש באיילונית דלא נעשית גדולה אלא אחר י"ב ומחצה:

ובכתובות פ' אלו נערות מייתי הש"ס ברייתא דאיילונית יש לה קנס ויש לה טענת בתולים. ומוקי לה כר"מ דקטנה יש לה קנס. והשתא הא דיש לה קנס אימת קמיירי אי בקטנותה ממש פשיטא דיש לה קנס דהא לא ידעינן דאיילונית היא בקטנותה ואי לאחר י"ב שנה וקמ"ל דאכתי קטנה היא ולא בוגרת. א"כ תיקשי לרב דאמר דנעשית גדולה למפרע אמאי יש לה קנס הא כבר בגרה. ולדברי הרמב"ן ז"ל ניחא קצת דקמ"ל דבהני ששה חדשים אכתי קטנה היא ויש לה קנס. אבל להנך דס"ל דמקטנותה יצתה לבגר היינו לאחר י"ב מיד. א"כ תיקשי ממ"נ במאי קמיירי. וכן לענין טענת בתולים בפ"פ ע"כ לא מיירי בקטנותה דפיתוי קטנה אונס הוא. ולא מפסדא כתובתה. וע"כ לאחר י"ב מיירי. ותיקשי ג"כ ממ"נ או דקטנה היא או בוגרת ובוגרת. אין לה טענת פ"פ. וי"ל דלענין שיהיה פתחה פתוח באיילונית נמי לא הוי אלא לאחר ששה חדשים וקמ"ל דבתוך הששה חדשים יש לה טענת בתולים. אבל לדברי הרמב"ן ז"ל הדק"ל ממ"נ אי קטנה היא אי בוגרת. וצ"ל דאפי' קטנה היא מ"מ יש לה טענת בתולים משום דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה. אבל מקנס הקושיא במקומה עומדת אמאי יש לה קנס. כיון דמקטנותה יצאתה לבגר ואין לומר דקודם ך' שנה בלידת סימני איילונית מחזקינן לה בקטנה דא"כ אמאי לקי לרב על חלב שאכל הא אפילו התראת ספק לא הוי כיון דבחזקת קטן הוא ואפי' אי נימא דמיירי לענין קרבן חטאת. מ"מ כיון דבחזקת קטן הוא לא חשיב שוגג כלל כיון דמותר בחלב מה"ת. אלא וודאי כל שנולדו בה סימני איילונית חיישינן שמא לא תביא שערות עוד קודם ך'. והדק"ל אמאי יש לה קנס. ובאבן העזר סי' קנ"ה כתב דקודם עשרים ולא הביאה שערות יכולה למאן אפי' נולדו בה סימני איילונית. ובזה ג"כ יקשה אמאי לא ניחוש שלא תביא עוד שערות והיא גדולה למפרע. וכן הקשו הדרישה והב"ש ז"ל שם. ועוד יש לדקדק מהא דאמרינן בפרק מי שמת בקטן אימתי יכול למכור בנכסי אביו.. חד אמר בן עשרים וחד אמר בן ח"י ופריך מהא דאחד שמכר בנכסי אביו וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה. ובשלמא למ"ד בן ח"י שפיר בדקוהו דלא אייתי שתי שערות וקטן הוא. אלא למ"ד בן כ' כי לא אייתי שתי שערות נמי גדול הוא כדתנן כו'. והשתא אפי' למ"ד בן ח"י היכי מצו בני המשפחה לערער ולהוציא מיד המחיק. והא ספק גדול הוא דשמא לא יביא שתי שערות. התם נכסי' ביד לוקח הוי כמו שכתבו התוס' ז"ל התם. וכן הא דאנן לקמן סוף פרק האשה רבה אחד לי בן ט' ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערות דינו קטן. ולדברי רב הא ספק הוא גדול אי קטן. ואין שניהם שוין דשמא לא יביא שערות עוד. והרי הוא סריס ונעשה גדול למפרע. ע"כ נראה דע"כ לא קאמר רב דנעשה גדול למפרע אלא אם נולדו סימני סריס או סימני איילונית. אבל אם נעשה סריס ע"י שלא הביא שערות עד רוב שנותיו בזה לא קאמר רב דנעשה סריס למפרע. וא"ש ההוא דסוף האשה רבה. וכן נמי הא דפ' מי שמת דלמאי דס"ד שם אם לא הביא שערות עד כ' שנה הרי הוא סרים אפי' לא נולדו בו סימני סריס בזה וואדי לא אמרינן דנעשה סריס למפרע. ורב לא קאמר אלא למסקנא דבעינן נמי נולדו בו סימני סריס בזה קאמר רב דנעשה סריס למפרע. והוא דעת הראב"ד ז"ל דלא נעשה גדול למפרע אלא מעת שנולדו בו סימני סריס. אבל לא משנת י"ב. כמבואר בדברי המשנ"למ ז"ל בפ"ד מהל' עבדים ע"ש באורך. אלא דאין טעם מספיק דאטו סימני איילונית הם סימני גדלות. וע"כ הא דמחזקינן לה בגדולה למפרע הוא משום דמחזקינן דמה שלא הביאה שערות בזמנן הוא משום דהיא איילונית ולא מחמת קטנות. ואזלינן בזה בתר שנים לחוד. א"כ אמאי לא נחזיק אותה בגדולה מיד לאחר י"ב. עכ"פ זה נראה ברור דדווקא ע"י סימני איילונית הוא דמחזקינן לה בגדול למפרע לרב. אבל למאי דס"ד דבלא הבאת שערות לחוד נעשה סריס או למסקנא דאם לא הביא שערות לרוב שנותיו נעשה סריס אפילו בלא סימנים בזה לא קאמר רב דנעשה סריס למפרע:

וראיתי בירושלמי סוף פרק האשה רבה דמייתי התם פלוגתא דרב ושמואל באופן אחר כאשר אבאר. דאיתא התם על מתניתין דאחד בן ט' ואחד בן עשרים כו'. פשיטא הדא מילתא פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות למפרע הוא נעשה איש. ויותר מבן עשרים שהביא שתי שערות מכאן ואילך הוא איש מה פליגין בבן עשרים. שמואל אמר למפרע הוא נעשה איש. רב אמר מכאן ואילך הוא איש מתניתא פליגא בין על דין בין על דין הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן. ויתרו בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים כמאן דמר אין מקבלין התרי' על הספק מתניתא פליגא על שמואל אחד בן ט' שנים ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערות כמה דתימר מבן ט' ועד י"ג שהביא ב' שערות מכאן ואילך נעשה איש ודכוותה בן עשרים שלא הביא ב' שערות מכאן והילך הוא נעשה איש שמואל פתר לה סמוך לעשרים שנה ע"כ לשון הירושלמי. ופי' הק"ע ע"פ הנוסחא המבוארת דכשהביא שערות פחות מבן עשרים נעשה איש למפרע. ויותר מבן עשרים מכאן להבא הוא איש. ובבן עשרים פליגי. והדבר תמוה מי איכא למ"ד דכשהביא שערות לאחר י"ג נעשה איש למפרע. א"כ בדיקת סימנים למה לי הא אימתי שיביא למפרע הוא איש. ועוד דא"כ שיטת הירושלמי הוי איפכא משיטת תלמודין דבש"ס דילן בסריס הוא דאמרינן דנעשה גדול למפרע. אבל לא כשהביא שערות לאחר זמן ושיטת הירושלמי הוי איפכא דאם הוא סריס הרי הוא איש מכאן ולהבא. וכשהביא שערות קודם ך' דלא נעשה סריס הוי איש למפרע. ע"כ נראה דבירושלמי נמי איפכא גרסינן פחות מבן עשרים שהביא שערות מכאן ולהבא הוא איש. יותר מבן עשרים שהביא שערות למפרע הוא איש משום דסריס הוא. כיון דעבר עליו עשרים ולא הביא שערות כי פליגי בבן עשרים שמואל אמר למפרע הוא איש משום דס"ל דסריס הוא כיון שלא הביא עד שנת העשרים. רב אמר מכאן ולהבא הוא איש דשנת העשרים כלפני כ'. וקאמר מתניתא פליגא על תרווייהו במה דאמרי דסריס למפרע נעשה איש. א"כ אמאי אינו נעשה בן סורר ומורה. ויתרו בן שמא יביא שערות בתוך ג' חדשים. וזה אינו מובן למה שפירשתי דלמה יתרו בו שמא יביא שערות ואמאי לא יתרו בו שמא יהיה סריס והוא גדול למפרע. וי"ל דהסריס דתני בברייתא היינו בן ך' שלא הביא שתי שערות. ומש"ה פריך ויתרו בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים ויהיה גדול למפרע. וגם זה אינו דהא בלא שערות נמי הוי גדול למפרע. ופריך עוד לשמואל מהא דתנן אחד בן ט' ואחד בן עשרים שלא הביא שתי שערו' דמשמע כמו דבן ט' הוא קטן וודאי ה"נ בן עשרים שלא הביא ב' שערות הוא קטן וודאי. ומשני דשמואל פתר לה סמוך לעשרים שנה. פי' היינו קודם עשרים. ובזה וודאי אפי' הביא שערות מכאן ולהבא הוא איש. ועדיין לא נתברר אצלי שיטת הירושלמי בזה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כשמואל דקטן היה באותה שעה. ולא מצאתי כעת בדבריו ז"ל הא דתניא בברייתא דאין הסריס נעשה בן סורר ומורה ואין איילונית נידונית כנערה המאורסה:

גמרא אמר ר' אבהו סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן כ'. ופי' רש"י ז"ל בסימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה להחזיקן כגדולים על ידי הסימנים אלא עד שיהו בן עשרים. אבל מי"ב ועד עשרים מצפים להם אם יביאו שערות הרי הם קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו שערות הרי הם גדולים. משמע דמפרש להא דר' אבהו כרב דאמר דגדול הוא למפרע דהכי משמע לישנא דאין עושין בהם מעשה אלא בספק הן עומדים. ועוד דהא דלא נעשו גדולים ע"י סימנים לחוד קודם עשרים לא איצטריך לר' אבהו לאשמעינן דהא ממתניתין דנדה שמעינן לה כדתנן והוא הסריס. אלא קמ"ל דבספק הם עומדין עד עשרים. ולענין בן ח' פי' דאין סומכין על הסימנים. היינו גמר שערות וצפרניו להחזיקו בבן קיימא וודאי אלא עד שיהיו בן ך' שנים אז יצא מתורת נפל. ופריך הש"ס ובן ח' מי קחיי. והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אלמא דלא קחיי. ומשני הכא במ"ע שגמרו שערו וציפרניו ויש לו סימנים דבן קיימא הוא. וכרבי דאמר סימנים מוכיחים עליו דלאו בן ח' הוא אלא בן ז' ואישתהי עד החודש הח'. וקמ"ל ר' אבהו דלרבי נמי לא הוי בן קיימא עד שיהא בן ך'. ופריך מהא דרבה תוספאה דאכשר עד תריסר ירחי שתא משום דאישתהי כמאן כרבי דלת"ק אפי' גמרו שערו וצפרניו הרי הוא כאבן. משום דס"ל דאין הולד משתהא יותר על זמנו. ומשני כיון דרשב"ג נמי ס"ל כרבי דמשתהא וכדאמר עלה דההיא דבן ח' כל ששהא ל' יום אינו נפל ואפילו וודאי בן ח'. והיינו משום דאמרינן דאישתהי. מש"ה עביד רבה תוספאה כרבים ואע"ג דלרבי הא דאישתהי לא שכיחא. כיון דלא חשיב ליה בן קיימא. אלא עד ך' שנה. מ"מ כיון דעביד דמשתהא לרבי ג"ל כרבים עביד. והא דלא פריך על ר' אבהו כמאן כרבי כבר כתב הרשב"א ז"ל משום דרבה תוספאה עבד עובדא מש"ה פריך עליה כמאן כרבי אבל ר"א יש לומר דאליבא דר' קאמר. והא דאיצטריך הש"ס למימר דכרבים עביד ולא קאמר דכרשב"ג לחודי' עביד דהא קי"ל כוותי' כדאיפסיקא הלכה בשבת פ' ר"א דמילה. היינו משום דרשב"ג בתרתי פליג אחת לקולא ואחת לחומרא בסתם וולדות הוא לחומרא דחיישינן שמא לא כלו לו חדשיו עד שיהא בן ל'. ובבן ח' הוא לקולא דבל' יום סגי. ובסתם וולדות הוא דפסקינן הילכתא כוותיה. אבל לא בבן ח' ודאי. ומש"ה קאמרינן דכרבים עביד:

והתוספות ז"ל לא ניחא להו לפרש דר' אבהו אליבא דרבי קאמר. א"כ אמאי לא קאמר הש"ס כמאן כרבי. ועוד דא"כ רבה תוספאה לא אתי כרבי ע"כ פירשו דר' אבוה כרבנן ס"ל דלרבנן אינו יוצא מתורת נפל אלא עד כ' שנה. והא דמוקמינן לה בשגמרו היינו כי היכי דאשכחן לרבי דגמר סימנים מהני לשוי' בר קיימא לאחר ל' יום. ה"נ לרבנן מהני גמר סימנים שיהא בן קיימא לאחר ך' שנה. ומשמע מדבריהם ז"ל דבלא גמרו אפי' בן ך' לא יצא מתורת נפל אע"ג דחיי. וכן משמע מדבריה' שכתבו אבל אין לפרש דלרבנן אין יוצא מתורת נפל לעולם כו'. מבואר מדבריה' דלרבנן נמי הדבר באפשרי שיחי' אלא דלא יצא עדיין מתורת נפל. והדברים מתמיהים דאפי' חיה אלף שנה עדיין נפל הוא. ועוד דא"כ למה ליה לאוקמי בשגמרו לימא דבכל גוונא מיירי אפילו בלא גמרו. וכיון דחיה ך' שנה יצא מתורת נפל. אלא ע"כ צריך לפרש דלרבנן אין הדבר באפשרי כלל שיחי' משום דלא ס"ל שישתהא הולד כלל וא"כ אפי' גמרו נמי:

ולשטת רש"י ז"ל ג"כ יש לדקדק כן בהא דקאמר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ולמאי אהני סימניו כיון דאפי' גמרו סימנים לא הוי בן קיימא אלא כשהוא בן ך'. א"כ אפילו לא גמרו נמי אם אירע הדבר שחיה עד ך' שנה הוי בן קיימא. וע"כ צ"ל דאם לא גמרו סימניו אין הדבר במציאות שיחיה משום דוודאי לא אישתהי. כיון דעדיין לא גמרו סימניו. וכמו כן צ"ל לשיטת התוס' ז"ל אלא דלשונם ז"ל אינו מדוקדק. אבל עיקר שיטת רש"י ותוס' ז"ל צ"ע דהיכן מצינו שורש לזה דיחיה כמה שנים. ועדיין הוא נפל וכבר עמדו הראשוני' ז"ל על שיטה זו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

והראב"ד ז"ל פי' דלענין סימני שערות קאמר דבן ח' אין מחזיקים אותו כגדול אפי' הביא שערות בשנת י"ג משום דשומא נינהו וע"ז ג"כ כבר הקשו הראשונים ז"ל. א"כ יחוש לכל ולד דלא קים ליה בגוי' שכלו לו חדשיו דילמא קטן הוא. ועוד דעיקר הריעותא שיש בבן ח' לא ידענא. כיון דבן קיימא הוא. ע"כ הוא בן ז' ואישתהי. א"כ למה יגרע מבן ז' עצמו דנעשה גדול לזמנו. ואין לומר כיון דמשתהא מסתמא חלוש הוא בטבעו. ומש"ה אין סימניו ממהרין לבא. א"כ בבן ט' שנשתהא נמי נימא הכי. וכן יקשה לשיטת רש"י ז"ל אמאי חשבינן ליה לנפל עד ך' שנה. כיון דבר ז' הוא ואישתהי. וע"כ צ"ל דבן ח' עצמו יכול לחיות עד ך' שנה. וא"כ אמאי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ועוד דאמאי גבי בהמה בבן ח' אין שחיטת אמו מטהרתו. כיון דיכול לחיות יותר משמונה ימים דהא אדם ובהמה שוין הם לענין עיבוריהן:

ועוד קשה לשיטת הראב"ד ז"ל כיון דר' אבהו לא איירי בסימני נפל אלא בסימני גדלות. א"כ כי פריך הש"ס ובן ח' מי קא חיי. ומשני דברייתא מיירי בלא גמרו ור"א בגמרו אמאי לא משני דר' אבהו מיירי כשחי ל' יום וכרשב"ג. וי"ל דס"ל דרשב"ג נמי מיירי בגמרו סימניו דווקא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ויבואר בזה לקמן:

ובעה"מ ז"ל פי' עוד בע"א דסימני בן שמונה. היינו לא גמרו סימניו בשער וציפורן. הן הן סימני סריס. ופריך ובן ח' מי חיי. ומשני הב"ע כשלא גמרו היינו דלא מיירי בבן ח' אלא בבן ט' שלא גמרו שערו וציפרניו. והא דקאמר בן ח' היינו משום דהם סימני בן ח'. כדתניא בברייתא כו'. ולהאי פירושא הא דאמרינן בש"ס טעמא שלא גמרו כו'. לא קאי אדר' אבהו אלא מילתא באנפי נפשא הוא. למיפרך ארבה תוספאה וגם שיטה זו רחוקה היא. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות:

והנכון בזה הוא שיטת הרמב"ן ז"ל ע"פ שיטת הירושלמי בפ' נושאין על האנוסה. אלא שנלע"ד לפרש קצת באופן אחר דהרמב"ן ז"ל פי' דר' אבהו קאמר דבג' אלו בסריס ואיילונית ובן ח' אין לסמוך על סימניהם וכל חד כדינו ועד שיהו בן כ' קאי אסריס ואיילונית לחוד וסימני בן ח' אין עושין בו מעשה להחזיקו בוודאי נפל אע"פ שלא גמרו שערו וציפרניו. ופריך ובן ח' מי קחיי והתניא. דהרי הוא כאבן. ומשני הב"ע כשלא גמרו פי' דלא מיירי בבן ח' וודאי אלא בספק בן ח' ספק בן ט'. ולא גמרו סימניו. וקמ"ל ר' אבהו דאין מחזיקין אותו בנפל בשביל שלא גמרו סימניו. אלא ספק הוא. וכדתניא בברייתא דסימנים מוכיחים בבן ח' וודאי להחזיקו בנפל. אבל בספק בן ח' אין מחזיקין אותו בנפל וודאי. ופריך טעמא דלא גמרו הא גמרו בן ז' הוא ואישתהי. אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא כמאן כרבי או כר' יוסי לגירסת הרמב"ן ז"ל בשלמא בלא מימרא דר' אבהו אפשר לפרש דרבי קאי אספק בן ח' דע"י סימנים שלא גמרו מוכיחים דוודאי נפל הוא> ולפ"ז אפ"ל דבגמרו סימנים ת"ק נמי מודה דספק נפל הוא אפי' וודאי בן ח' משום דשמא אישתהי. אבל לר' אבהו דאמר דספק בן ח' אין עושין בו מעשה נפל. ומסתמא גם לרבי קאמר. ורבי אבן ח' וודאי קאי דדווקא בלא גמרו סימניו הוא דהוי נפל. וא"כ ת"ק ע"כ ס"ל דאפי' בגמרו שו"צ נפל הוא. ולא אמרינן אישתהי. וא"כ רבה דאמר כרבי כן צריך לפרש דברי הרמב"ן ז"ל. ועיין במלחמות ובחידושיו. ולשיטה זו ג"כ יש לדקדק חדא דמנ"ל דר"א לכ"ע קאמר דילמא כת"ק ס"ל. ועוד דלישנא דבן ח' דקאמר ר' אבהו הוא דחוק. כיון דמיירי בספק. ועוד דלשיטתו סימני בן ח' דקאמר ר"א היינו סימני נפל שלא גמרו שערו וצפרניו. ובירושלמי פ' נושאין משמע איפכא דהא דאין עושין מעשה בסימני בן ח' היינו סימני בן קיימא ע"י גמר שערו וצפרניו. והכי איתא התם ר' יאשי'ו בר יקום הוי ליה עובדא שאירעו חבל בולד שלא כלו לו חדשיו שאיל לר' ייסא א"ל לית צריך להתאבל א"ל והתנינן אוננין טמאין על הספק. ומשני סימנים היה ניכרים הא דר' חייא מיירי שהיו סימנים ניכרים. וכן פי' הק"ע דגמרו שו"צ. ופריך לא כן אמרין חבריא בשם ר' יוחנן סימני בן ח' אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא. ומשני סימן הי' לו שפירש ובעל אלמא דהא דאין עושין בו מעשה היינו להחזיקו בבן קיימא. וכן היה נראה לפרש הא דר"א דאמר דע"י סימני בן ח' היינו שגמרו שו"צ אין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא. ופריך מברייתא דבן ח' הרי הוא כאבן. ומשני כגון שגמרו וכגירסת רש"י ז"ל. ובזה קאמר ר' אבהו דספק הוי ואין עושין בו מעשה. והיינו משום דמספקא ליה כמאן הילכתא אי כת"ק או כרבי דלרבי וודאי בן קיימא הוא. ומש"ה קאמר דאין עושין בו מעשה. ובין למה שפי' ובין לפי' הרמב"ן ז"ל יקשה אמאי לא קאמר ר"א דהלכה כרשב"ג דס"ל הכי דספק הוא עד שישהא ל' יום. ולפי' הרמב"ן ז"ל י"ל דקמ"ל דלא גמרו שערו וצפרניו כמו לא מחזקינן ליה בנפל:

ואחר העיון נראה דשיטת הירושלמי יותר נכון לפ' כשיטת הרמב"ן ז"ל דלפי' הק"ע דקאי אדר' חייא דאמר אוננין ומטמאין על הספק. א"כ מאי פריך מהא דאין עושין בו מעשה אפי' ספק הוא ג"כ אוננין עליו. ועוד דלישנא דסימנין היו ניכרים. וכן הא דמסיק דסימן היה לו שפי' ובעל ג"כ דחוק לפי' הק"ע. אלא צריך לפרש דקאי אר' יאשי' דמש"ה אמר ליה שלא יתאבל משום דסימנים היו ניכרים שלא גמרו שערו וצפרניו. ופריך והא אין עושין בו מעשה להחזיקו בוודאי נפל. ואכתי ספק הוא. ומשני דסימן היה לו שפי' ובעל והיה וודאי בן ח'. ועדיין אין הדברים ברורים והלכה זו עלומה היא עד יבא ויורה צדק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף