קרן אורה/יבמות/ע/ב

קרן אורה יבמות ע ב

דף ע' ע"ב

תוספות בד"ה אלא לאפנויי כו' ואומר ר"י דאיכא. לאוקמי בשכיר ותושב עובד כוכבים. ומ"מ לגופיה לא איצטריך. ויש לדקדק לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות קרבן פסח שכתב דתושב ושכיר אתי להזהיר את ישראל שלא להאכיל לגר תושב או לשכיר עובד כוכבים אלמא דאיצטריך לגופיה. א"כ היכי כתב לגזרה שוה דתושב ושכיר בהל' תרומות הא איכא למיפרך כיון דלאו מופנה הוי. וי"ל דאנן קי"ל דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וחדא הוי מופנה או תושב או שכיר דלהזהיר על אכילתן תרוייהו כי הדדי נינהו. ועי' בלח"מ שם שכתב דלא איצטריך לגופי' דלא עדיף מערל ובן נכר כמו שכ' התוס' ז"ל. וז"א דלדברי הרמב"ם ז"ל איצטריך להזהיר את ישראל. משום דלדידהו לא קמזהר רחמנא וזה לא שמעינן מערל ובן נכר דהני קראי לדידהו מזהר רחמנא דערל עצמו לא יאכל. וכן בן נכר ישראל היינו מומר לעבוד' כוכבי'. אלא דהרמב"ם ז"ל כ' דהמאכיל לבן נכר נמי מוזהר בין בן נכר ישראל בין בן נכר ממש. ואע"ג דבישראל מומר שייך אזהרה לעצמו. מ"מ כיון דקרא סתמא נאמר בן נכר בין עובד כוכבים בין ישראל. א"כ כי היכי דלבן נכר עובד כוכבים להאכילו קמזהר רחמנא ה"נ בבן נכר ישראל מוזהר להאכילו. וכיון דשמעינן דמוזהר להאכיל לבן נכר. א"כ תו לא איצטריך תושב ושכיר להכי ומופנה הוא:

אבל עדיין אינו מיושב דוודאי לא מצינן למילף גר תושב מבן נכר דהוי מומר לעבודת כוכבים. ואדרבא נראה איפכא דזה שמוזהר להאכיל לבן נכר מתושב ושכיר בק"ו שמעינן לה. אבל קרא גופא דכל בן נכר אתי לישראל מומר דהוא עצמו מוזהר שלא יאכל. וא"ש בזה הא דעביד הש"ס לקמן צריכותא מערל ובן נכר דלפי דברי הרמב"ם ז"ל לא שייכין אהדדי כלל דקרא דערל לעצמו קמזהר רחמנא וקרא דבן נכר להאכילו קמזהר רחמנא. אבל לפי הנ"ל ניחא דבן נכר נמי לעצמו קמזהר רחמנא לישראל מומר. וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דחדא מינייהו מיותר וכנ"ל. ובירושלמי משמע כמו שכתבו התוס' ז"ל דהוי מופנה משום דלא עדיף מערל ע"ש:

בד"ה דפסח גופי' כו' וא"ת ושאר כל הקדשים מנ"ל כו'. וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהקישא דזאת התורה כו'. ואע"ג דבהאי קרא כתיב ולמילואים דהוי קדשי שעה לאו כל קדשי שעה כו'. ודבריהם צ"ע. מנ"ל לחלק בקדשי שעה. ועוד דמילואין דהוי קודם איסור הבמות נראה דוודאי הותר לאונן כיון דעדיין לא נתקדש המשכן לקדושת עולם. ועדיין דין במה עליו דאונן הותר בבמה בעבודה. וה"ה באכילה. וזה יש לדחות מ"מ לא מצינו מקום לחלק בקדשי שעה. וכמו כן יש לדקדק ערל דאסור בכל הקדשים מנ"ל. ובירושלמי מיבעי להו לתרווייהו ומסיק דילפינן בגזרה שוה דממנו ממנו קדשים מפסח לענין ערלות. וכן לענין אונן בגז"ש דממנו ממנו. אלא דצ"ע למה לי גז"ש לענין אנינות ולא יליף בק"ו ממעשר דהא בעי למילף התם תרומה בק"ו ממעשר ודחי דמעשר טעון מחיצה ובקדשים ליכא למיפרך הכי. וי"ל דחש נמי להאי פירכא דכסף צורה. והא דמילת זכריו אינו מעכב בקדשים צ"ל ג"כ דמבו אימעיט נמי קדשים. והרמב"ם ז"ל במנין המצות כתב דמפי השמועה למדו דערל אסור בכל הקדשים: ועיין פירוש המשניות:

גמ' אי הכי אימא כל ערל לא יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל כו'. הכתיב תושב ושכיר. קצת קשה לפי זה מאי פריך הש"ס לעיל אימא ולא ערלות דא"כ למה לי קרא דוכל זר הא בלא"ה נמי אימעיט ערל בתרומה מכל ערל לא יאכל בו אבל אוכל הוא בתרומה כיון דתושב ושכיר איצטריך לאונן דאסור בתרומה. וי"ל דלפי המסקנא דערלה דגופי' חמירא ממילת זכריו ועבדיו. א"כ ע"כ לא אימעיט ערלה גופא מבו דא"כ בו דכתב רחמנא במילת זכריו למה לי כיון דאפי' ערלה גופא לא פסלה כל שכן מילת זכריו. וע"כ בו דכל ערל לא דרשינן למיעוטא דתרומה. אלא דאכתי י"ל דילמא בו דכל ערל אתי למעוטי תרומה ובו דמילת זכריו ועבדיו אתי למעוטי קדשים. וצ"ל כיון דבו דכל ערל לאו דווקא הוא לענין קדשים תו לא ממעטינן מיניה גם תרומה ודו"ק היטיב. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:

תוס' בד"ה אי מה מילת זכריו כו'. תימא דהא ר"א גופיה דריש במכילתא דאז יאכל בו העבד. ותי' דלר"א מזכריו פריך. וכבר דקדק מהרש"א ז"ל א"כ היכי דריש מבו דגבי עבד דבו מילת זכריו מעכב ולא בתרומה. כיון דמיירי בעבד עצמו. ומש"כ דבאם אינו ענין דרשינן לה הוא דחוק. אבל לפנינו הגירסא במכילתא דר"א הוא דס"ל דאז יאכל בו היינו האדון ויליף מהכא דהאדון מחויב למול את עבדו. ומש"ה מעכבו מפסח ור' ישמעאל פליג התם וס"ל דמותר לקיים עבד ערל ודריש אז יאכל בו העבד וקמ"ל דאם רצה למולו ולהאכילו בפסח רשאי. וכבר כתבתי בזה בפרק החולץ. אלא דבילקוט פ' בא מייתי עוד שם בשם המכילתא דלר' ישמעאל נמי מילת עבדיו מעכבת והוא תרתי דסתרי אהדדי. וצריך לעיין במכילתא עצמה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף