קרן אורה/יבמות/סט/א

קרן אורה יבמות סט א

דף ס"ט ע"א

תוס' בד"ה ואימא כו' תימא דבכל דוכתי לחומרא מקשינן כו'. ולא הבנתי תמיהת' דע"כ איכא צד דמסתבר לומר כן. וכמו שכתב רש"י ז"ל דכבהמה בעלמא חשיבי. ושפיר פריך דילמא מסתבר הכי. וע"כ לא אמרינן לחומרא מקשינן אלא היכא דליכא שום צד להכי ולהכי. אבל סברת רש"י ז"ל לפי מה שכתב הוא ז"ל דחייבי כריתות ג"כ ילפינן מהכא ובח"כ לא שייך למימר דכבהמה בעלמא חשיב כדמוכח לעיל בפרק כיצד. והיה נראה לפרש דה"ק מי שיש לו אלמנו' וגירושין בה. היינו שכבר לא אכלה ע"י נישואין הוא דזרע ג"כ פוסל אבל מי שאין לו אלמנות וגירושין אין הזרע לחוד פוסל אבל ז"א דוודאי זרע פוסל אפילו דרך זנות בעלמא כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וכדתנן לקמן עיברה לא תאכל. ובאמת פשטיה דקרא דושבה אל בית אביה משמע דקרא איירי היכא דכבר נתרחקה. וע"כ צ"ל דלא מסתבר לחלק בכך. ועוד דאי נימא הכי א"כ למה לי דכתב רחמנא אלמנה וגרושה אפילו אי לא הוי כתיב אלא חדא ג"כ ה"א הכי דבלא אלמנות וגירושין אין הזרע פוסל דפשטיה דקרא הכי הוא אלא ע"כ אתי קרא למעוטי מי שאין לו אלמנות וגירושין כלל כמו עובד כוכבים ועבד דווקא אבל לא בכשר דרך זנות. אבל א"א לומר כן דא"כ לפי האמת דדרשינן למעוטי עובד כוכבים ועבד דפוסל בלא זרע אכתי מנ"ל דדרך זנות הזרע פוסל אי נימא דפשטיה דקרא מיירי דווקא אחר אלמנות וגירושין אלא ע"כ לא מסתבר כלל לחלק בכך:

גמרא אבל גרושה דלא חזיא לכהונה אימא אע"ג דלית לה זרע. ופירש רש"י ז"ל דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי איפסלה עכ"ל. ואין כוונתו דהוה ילפינן תרומה מכהונה דוודאי לא מצינן למילף מהדדי אלא דה"א דהתורה לא התירה לשוב לבית אביה אלא אלמנה דחזיא לכהונה. אבל גרושה דלא חזיא לכהונה נשארת באיסורה. ולפ"ז גרושה מכהן אפילו למאי דס"ד אכלה בתרומה:

תוס' בד"ה כי תהיה. וא"ת ולוקמה בסוטה דליכא אלא עשה. כוונתם ואיצטריך קרא ללאו דמונטמאה לא שמעינן אלא עשה לתרומה:

אי הכי חלל נמי דלאו זר אצלה מעיקרא כו'. מלשון רש"י ז"ל נראה דלא גרס אי הכי אלא קושיא בפ"ע הוא דחלל לאו זר אצלה כלל:

ואימא עד דאיכא הויה וביאה דומיא דכה"ג באלמנה כו'. יש לדקדק היכי מדמינן לה לכה"ג באלמנה שאני אלמנה דבביאה לחוד ג"כ לוקה מש"ה פוסל לה אבל שאר ח"ל דאינו לוקה על ביאה לחוד דילמא לא פסיל לה אלא בהויה וביאה. והתוס' ז"ל הקשו דהתם גופא מנ"ל דלא בעינן תרתי. ותי' דלענין הבן אין להצריך קדושין. וגם דבריו ז"ל לא הבנתי ממ"נ אי קשיא להו לענין מלקות ליבעי תרתי א"כ גם לענין הבן שייך להצריך קדושין כיון דעיקר האיסור הוא בתרתי דווקא. אלא ע"כ לענין איסור מודו דבבעל לחוד לוקה. וכדאמרינן התם בקדושין והרי חילל וש"מ דלא יחלל לא קאי אלא יקח. ולפי דעת הראשונים ז"ל דבכל ח"ל לוקה אביאה לחוד א"ש:

תוס' בד"ה לא פוסלין ולא מאכילין כו'. ואפילו לר"א כו'. נראה דלא מיפסלא בתרומה דאין זה לאיש זר. ובירושלמי במתניתין איתא להדיא דלר"א אונסין פסלי לתרומה. ויש ליישב דהירושלמי לשיטתו דאמרינן התם בפרק החולץ דמח"ג נמי פסולה לתרומה ולא ס"ל דרשא דלאיש זר. אבל לשיטת הש"ס דילן דמח"ג אינה פסולה לתרומה משום דבעינן לאיש זר ה"ה דפנוי הבא על הפנויה לר"א לאו לאיש זר הוא. ומ"מ אין דבריהם מוכרחים דלענין זנות שפיר מיקרי איש זר וכש"כ למה שכ' לעיל דלא ממעטינן מלאיש זר אלא מח"ג שהיתה תחתיו מעיקרא אבל שאר מילי שפיר הוי לאיש זר כיון שלא היתה שלו מעולם ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף