אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/סט

יום ראשון יד אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף סט

עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

מחלוקת התנאים בדין עמוני שבא על כהנת

הגמרא במסכת יבמות (סח.) מביאה ברייתא בדין חייבי לאוין שבאו על כהנת אם פסלוה לתרומה ולכהונה. דעת חכמים שבכל אופן פסלוה, דעת רבי יוסי שרק אם זרעו פסול פוסל, ודעת רשב"ג שרק אם אין אתה נושא את בתו אין אתה נושא את אלמנתו. והגמרא (סט.) מבארת שלדעת רשב"ג בעינן שכל זרעו יהיה פסול, ואם בתו כשרה אף שבנו פסול אין בכך די ואינה נפסלת בביאתו. והגמרא מביאה נפק"מ במחלוקתם באופן שבא עליה גר עמוני ומואבי, שלדעת רבי יוסי כיון שזרעו פסול - פוסל, ולדעת רשב"ג כיון שדרשינן 'עמוני' ולא עמונית 'מואבי' ולא מואבית, ממילא אין כל זרעו פסול ואינו פוסל.

ומבואר בגמרא שכל התנאים למדו דינם מאותו המקור, שכן עיקר הפסול שנפסלת בביאתו ילפינן מהפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" - ולומדים מפסוק זה שכיון שנבעלה למי שהוא זר אצלה נפסלה. ואמנם למדו התנאים מדין אלמנה לכהן גדול, שאף היא מתחללת בביאתו ככתוב "לא יחלל זרעו בעמיו", ולומדים מסברא שאף הפסול של 'איש זר' הוא בדומה לפסול של 'לא יחלל' באלמנה לכהן גדול [תוספות (ד"ה ושניהם)]. אלא שנחלקו התנאים אם בעינן דומיא דאלמנה לכהן גדול שביאתו בעבירה [- ואפילו אין זרעו פסול כגון מצרי ואדומי שני], או שזרעו פסול [- אבל מצרי ואדומי שני לא] או שכל זרעו פסול [- אבל עמוני ומואבי לא שהרי בתו כשרה].

ובפשוטו יש להבין במה חולקים התנאים, ובפרט לדעת רבי יוסי ורשב"ג שלומדים דומיא דאלמנה לכהן גדול גם ביחס לפסול הזרע, ואם כן מדוע יחלקו אם צריך שיהיה כל זרעו פסול או סגי במקצת זרעו פסול - הרי לכאורה אם אין כל זרעו פסול, הרי אין זה דומה לפסול אלמנה.

מקור המיעוט עמוני ולא עמונית מדרש או הלכה למשה מסיני

והנה בעיקר הדרשה ד'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית', כך מבואר במשנה לקמן (עו:): עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות. ובגמרא מובא שדואג האדומי פקפק בכשרותו של דוד המלך כיון שבא מרות המואביה, ועל כך השיב לו אבנר: תנינא, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומקשה הגמרא: אלא מעתה 'ממזר' ולא ממזרת, ומיישבת הגמרא: 'ממזר' כתיב מום זר [כל שיש בו מום זרות. רש"י]. ועוד מקשה הגמרא: 'מצרי' ולא מצרית. ומיישבת: שאני הכא דמפרש טעמא דקרא, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. ועל כך הקשה דואג שהיה להם לקדם אנשים לקראת נשים ונשים לקראת נשים. ומובא בגמרא שדואג דחה לימודם ואישתיקו ורצה להכריז עליו שהוא פסול, עד שבא עמשא בן יתר ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.

עוד מביאה הגמרא ברייתא בה נחלקו תנאים בענין זה: כתנאי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. הרי שלדעת רבי שמעון נלמד דין זה מהפסוק ואילו לדעת רבי יהודה אף בלא זאת דרשינן עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ובדעת רבי יהודה יש להסתפק אם כוונתו מכח הלכה למשה מסיני או מכח דרשת הפסוק. והתוספות (ד"ה כתנאי) למדו שהוא דרשה גמורה והקשו כקושיית דואג מ'מצרי' ולא מצרית, ויישבו שגבי עמוני ומואבי היה לו לכתוב עמון ומואב וכיון שהאריך דורשים שבא לאפוקי מעמונית ומואבית, משא"כ במצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך ולכן אין לדרוש ולא מצרית.

והמהרש"א תמה מדוע לא השיבו כן לדואג האדומי, והרי מבואר בגמרא שאשתיקו ולא אמרו לו ולא מידי עד שבא עמשא בן יתר. ולכן הציע המהרש"א לבאר שלדעת רבי יהודה אין דורשים כן מהפסוק אלא הויא הלכה למשה מסיני כפי שאמר עמשא בן יתר כך מקובלי מבית דינו של שמואל הרמתי דהיינו הלכה למשה מסיני.

והנה כתב החינוך (מצוה תקסא): מדיני המצוה, שהזכרים דוקא הם ובניהם עד עולם אסורים לבא בקהל, אבל הנקבות מותרות מיד שתתגיירנה. ואמרו טעם בזה, לפי שהאיש דרכו לקדם אבל לא הנקבות. כלומר, שהן לא היתה ידם בנבלה שלא קידמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והקל לא יעוות משפט לענוש אשה בשביל נבלת האיש, חלילה לקל מרשע, עכ"ד. והמנחת חינוך כתב: והנקבות שלהם מותרות לבוא בקהל ישראל מיד, דגזירת הכתוב היא דרק הזכרים אסורים בקהל. מבואר מדבריו שהוא דין דאורייתא הנלמד מהכתוב. מאידך, הרמב"ם (פי"ב הי"ח]) כתב: זכרים ולא נקבות, שנאמר 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה... והלכה למשה מסיני שהזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל... אבל העמונית והמואבית מותרת מיד, ע"כ. הרי מפורש בדברי הרמב"ם שאין זה דרשה מהפסוק כי אם 'הלכה למשה מסיני'.

הערת החות יאיר שלא ידע מקור דברי הרמב"ם ושני דרכים בביאור מקורו

דהיינו שנחלקו במחלוקת התוספות והמהרש"א הנזכרת, כי הרמב"ם אף הוא למד כדעת המהרש"א בדעת רבי יהודה שרבי יהודה לא דורש כן מהפסוקים אלא בהלכה למשה מסיני, משא"כ המנחת חינוך הלך בפשטות כדעת התוספות שגם רבי יהודה דורש כן מהפסוק 'עמוני ומואבי'. ובשו"ת חות יאיר (סימן קצד אות נד) כתב שלא ידע מה מקור דברי הרמב"ם, כי אין לומר שלמד כן ממה שאמר עמשא שקיבל כן מבית דינו של שמואל הרמתי, כי אין זה ענין להלכה למשה מסיני, וכמה דברים נזכרו בש"ס בשם חגי זכריה ומלאכי ושם ודאי אין זה הלכה למשה מסיני. ובספר מקנת אליהו (קידושין שם) העיר שלכאורה נעלמו מעיני החות יאיר דברי המהרש"א, כי המהרש"א הלא העיר על תוספות שלדבריהם מדוע לא השיבו לדואג תשובה זו וע"כ שאין דרשה זו אמת, ולכן הוצרך הרמב"ם לחדש שלמדו כן הלכה למשה מסיני.

באופן אחר יבואר מקור דברי הרמב"ם על פי מה שכתב הגרי"ז (עה"ת) על הפסוק (רות ד ו) "ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי". ופירש רש"י: פן אשחית את נחלתי, היינו זרעי, כמו 'נחת ה' בנים'. לתת פגם בזרעי, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי", וטעה בעמוני ולא עמונית. והקשה הגרי"ז כיון שטעה בעמוני ולא עמונית לשם מה הוצרך לתלות החשש מכח זרעו, בלאו הכי היה לו לומר שאינו יכול לבוא עליה מחמת האיסור שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם.

וביאר הגרי"ז ע"פ סוגיית הגמרא ביבמות (עו:-עז.), שרצה דואג האדומי לפסול את דוד, ואף שהשיבו אבנר מדרשת עמוני ולא עמונית, דחאו דואג בדברים. עד שבא עמשא בן יתר ואמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית וכו'. ולכאורה צ"ע, ראשית, מה הוסיף עמשא בעדותו, הלא ידע דואג דרשה זו רק שטען עליה טענה שאין עליה תשובה. ועוד צ"ב שבגמרא בכתובות ז:}} מובא שכבר בימי בועז כבר נפסקה הלכה זו של עמוני ולא עמונית, ולכן לקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר לפרסם הדבר. וכיון שכך הכריע בית דינו של בועז כיצד רצה עתה דואג לפסול את דוד.

ביאור הגרי"ז בחששו של הגואל כיון שהיא דרשה ולא הלכה למשה מסיני

וצריך לומר שבאמת כשבית דין הגדול פוסק הלכה, עושה כן על אחד משני דרכים: א' על ידי שדורשים פסוקי התורה באחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. ב' על ידי הלכה למשה מסיני. והנפקא מינה בין שני דרכים אלו, שאם דרשו ע"י אחד מי"ג מידות יכול בית דין אחר לסתור ההלכה כפי הנראה בעיניו, משא"כ אם אמרו ההלכה מכח הלכה למשה מסיני שקבלו כן איש מפי איש עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה, בכה"ג אין כח ביד שום בית דין לסתור ההלכה.

ועפ"ז יש לומר שאכן בועז דרש מקרא דעמוני ומואבי להתיר עמונית ומואבית, אך כיון שצורת הדרשה היתה כדרשת חז"ל באחד מי"ג מידות, ממילא היה כח ביד דואג לחלוק על דרשה זו וכיון שחלק על דרשה זו רצה לפסול את דוד. ואילו עמשא בעדותו שכך מקובל הוא מבית דינו של שמואל הרמתי כוונתו היתה כמו שכתב הרמב"ם שכך נמסר בהלכה למשה מסיני ולכן אין כח ביד דואג בטענותיו לדחות ההלכה ממקומה. וזה אכן מקור דברי הרמב"ם שמקור הדין הוא מהלכה למשה מסיני, כי אם לא כן מה הוסיף עמשא בדבריו וכיצד דחה בדבריו את טענתו הצודקת של דואג.

ומעתה תבואר היטב טענת הגואל לבועז, כי אכן עצם המעשה אין בו איסור באשר בועז דרש כפי דעתו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אלא שחשש הגואל שמא בדורות שיבואו בעתיד יקום מי שיפקפק בדרשה זו ונמצאו הבנים פגומים, וכפי שבאמת היה כשבא דואג וערער על דרשה זו. רק שלפי האמת היתה עדות שכן הוא הדין הלכה למשה מסיני, אך הגואל שידע רק מדרשתו של בועז חשש בדוקא לדורות הבאים ולא לאיסור עצמו.

עפ"ז כל זה אפשר אולי להציע שנחלקו רבי יוסי ורשב"ג במחלוקת זו האם עמוני ולא עמונית ילפינן לה מדרשת הפסוק או שאינו אלא הלכה למשה מסיני. שדעת רבי יוסי שמצד המפורש בפסוק אכן אף עמונית בכלל האיסור אלא שבאה ההלכה למשה מסיני והתירה שעמונית ומואבית מותרת לבוא בקהל, ולכן סבירא ליה שההיקש לאלמנה שזרעו פסול כולל אף עמוני ומואבי כיון שסו"ס זרעו פסול. משא"כ רשב"ג סבירא ליה שהפסוק עמוני ומואבי ממעט עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, וממילא דומיא דכהן גדול ממעט גם עמוני ומואבי כיון שבעיקר האיסור נאמר שאין כל זרעו פסול. וידוקדק מאד הטעם שהביאה הגמרא אמר מר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ולא הביאה גוף המשנה שעמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות. כי מצד עיקר הדין עדיין אפשר להחשיב זאת דומיא דאלמנה לכהן גדול, אם הדרשה אינה אלא מכח הלכה למשה מסיני המגרעת מהמפורשת בפסוק, ורק מבארת הגמרא שרשב"ג יליף לה מגוף הפסוק ולכן ס"ל שאין זה דומיא דאלמנה לכהן גדול.

טעם החילוק שבין זכרים לנקבות ומדוע אינו תלוי בצאצאי הזכרים של אותו דור

ולסיום, הנה הבאנו דברי המנחת חינוך שהיא גזירת הכתוב שרק הזכרים אסורים בקהל. והחינוך נתן טעם בדבר והוא המבואר בחז"ל שטעם האיסור הוא על דבר אשר קדמו אתכם ואין דרך האשה לקדם. אמנם כבר מבואר בגמרא מה שהקשה דואג על סברא זו ולא השיבוהו.

עוד העירו על סברא זו (ח"ס פרשת תצא הו"ד בלקוטי בתר לקוטי יבמות סט.) שלכאורה מן הראוי היה שכל צאצאי הזכרים של אותו הדור יהיו אסורים לבוא בקהל, בין זכרים ובין נקבות, וכל צאצאי הנקבות של אותו דור שעליהם אין תביעה מפני מה לא קדמו את ישראל - הם יהיו מותרים בין זכרים ובין נקבות. ומה שייך לקבוע שזכרים אסורים ונקבות מותרות לפי כל דור ודור. וביאר ע"ד האמת שכידוע יש בשרי האומות כוח דכורא וכוח נוקבא, וכיון שהזכרים שבאותו דור התאכזרו ולא קדמו את ישראל בלחם ובמים וגם שכרו את בלעם לקלל את ישראל, סימן היה בדבר שבודאי הניצוצות הקדושות שנשתיירו בעמון ומואב, אינם בכח הדוכרא שלו אלא בכח הנוקבא דיליה, ולכן לעולם כח הדוכרא אסור וכח הנוקבא מותר.

ובעשרה מאמרות נתן הרמ"ע מפאנו (סימן יט) טעם נוסף לחילוק שבין עמוני ומאובי לעמונית ומואבית והוא שכשחטאו בנות לוט עם אביהם, היה לוט שוגג או אנוס בשכרותו ובנותיו מזידות, ואמרו חז"ל איש מזריע תחילה יולדת נקבות, אשה מזרעת תחילה יולדת זכרים, ולכן הזכרים שבאו מהזרעת הנקבות המזידות אסורות לבוא בקהל, ואילו הנקבות הבאות מהזרעת הזכר מותרות.