קרן אורה/יבמות/מה/ב

קרן אורה יבמות מה ב

דף מ"ה ע"ב

גמרא ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב כו'. עי' בדברי הרשב"א ז"ל שהביא גירסת רב האי ז"ל טעמי' דמ"ד דהולד כשר משום דרחמנא אפקרי' לזרעיה דכותי ועבד. ולדבריו ז"ל יש לדקדק א"כ לר"ע נמי מנ"ל דמכותי ועבד הוי ממזר כיון דטעמי' משום דאפקרי' לזרעי' הוא. ועוד היכי ילפינן מק"ו מאלמנה דהוי פגום כיון דמן הדין אפילו ממזר ליהוי אלא דרחמנא אפקרי' לזרעי' א"כ פגום נמי לא הוי. וי"ל דהיינו דאמרינן לעיל לימא קסבר רבינא כו'. וכגירסת רש"י ז"ל. וקאמר דמ"מ ישראל פסול הוא. ועוד קשה להאי טעמא דאפקרי' כו' א"כ מאשת איש עכ"פ יהיה ממזר דהא עכ"פ נולד מאיסור מיתת ב"ד. והיה אפשר לומר דבזה פליגי אמוראי מ"ד דמא"א הוי ממזר סבירא ליה דטעמא משום דרחמנא אפקריה לזרעיה. ומשום הכי מא"א הוי ממזר מצד אמו. ומ"ד דמא"א נמי לא הוי ממזר ס"ל דטעמא משום דלאו בר קדושין הוא ולא דמי לאשת אב:

והנה מ"ד דכשר לגמרי ואפי' לכהונה. ע"כ צ"ל דהיינו מטעמא דרחמנא אפקרי' לזרעיה וכמו שכתב הנימק"י ז"ל דמש"ה לא דרשינן ק"ו מאלמנה. והשתא אי נימא כנ"ל דלהאי טעמא מא"א הוי ממזר א"כ מאי פריך הש"ס להאי אוקימתא דמוקי להא דרב יהודה דחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה היינו היכא דקדיש בת ישראל ופריך עלה והאמרי נהרדעא לדברי המכשיר מכשיר אפילו בא"א. ומאי קושיא הא רב יהודה הוא דמורי בה להתירא אפי' לכהונה. וכמו שכתב הנימק"י מדאמר זיל איטמר וא"כ ע"כ טעמא משום דרחמנא אפקרי' לזרעי'. וא"כ מא"א הוי ממזר אלא ש"מ דלאו הא בהא תליא ואפי' לטעמא דרחמנא אפקרי' כו' ג"כ אפי' מא"א לא הוי ממזר אם לא שנאמר דמאן דמכשיר בא"א אית ליה תרווייהו טעמי הא דלא הוי ממזר היינו משום דלא דמי לאשת אב והא דהוי כשר לכהונה הוא משום דרחמנא אפקרי' לזרעי'. וכבר כתבתי לעיל בפ"ק דבלא"ה הק"ו פריכא דאיכא למימר גר עמוני יוכיח. וכמו שהארכתי לעיל בזה בדעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א בשמעתין הקשה כן דאמאי לא אמרינן גר עמוני יוכיח. וכבר כתבתי לעיל בזה באורך:

רש"י ד"ה אותו הולד אין לו תקנה בבת ישראל כלומר ממזר הוא עכ"ל. משמע מלשון רש"י ז"ל דממזר גמור הוא ומותר בשפחה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאסור נמי בשפחה ואין לו תקנה לגמרי. והנה בגיטין פרק השולח מספקא ליה להש"ס אי קדושין תופסין בחציו עבד וחציו בן חורין. והשתא למאי דמוקים להא דרב יהודה כגון דקדיש בת ישראל ע"כ ס"ל דקדושיו קדושין אלא דמ"מ נראה דאין אלו קדושין גמורים אלא כמו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דהוי קדושין אבל אינן גמורין דלא קאי עליה אלא באשם. וה"נ קידושי חציו עבד וחציו ב"ח דאין על אשתו איסור אשת איש גמורה וא"כ למה יהיה הולד ממזר גמור כיון דאינו בא מאיסור א"א גמורה אלא וודאי נראה דלהאי אוקימתא אין לו תקנה כלל. א"כ ה"ה למסקנא דמוקים לה שבא על אשת איש דעלמא נמי הולד אין לו תקנה לגמרי. ושם בפרק השולח אמרינן דאי אין קדושין לחציו עבד כו' אין לו יורשין ואין זרעו מיוחס אחריו. וא"כ ע"כ צ"ל גם למסקנא בבא על אשת איש דעלמא ע"כ ס"ל דיש לו קדושין דאי אין לו קדושין אמאי אין לו תקנה כיון דאין זרעו מתיחס אחריו והרי הוא כעבד גמור דרחמנא אפקרי והולד כשר אלא ש"מ דיש לו קדושין וזרעו מיוחס אחריו. וא"כ מסתבר כפי' רש"י ז"ל דהוי ממזר גמור כיון דזרעו מיוחס אחריו דהא לגירסת רב האי עיקר טעמא דהולד כשר הוא משום דאין זרעו מיוחס אחריו. ובחציו עבד וחציו ב"ח כיון דזרעו מיוחס אחריו שפיר הוי ממזר. אבל לשון הש"ס דקאמר משום דאתי צד חירות ומשתמש בא"א לא משמע כן דמשמע דדווקא משום צד חירות הוא דמיפסל אבל לא משום צד עבדות. ולפי הנ"ל פסול גמור הוא. כיון דזרעו מיוחס אחריו וכ"ז הוא לגירסת רב האי ז"ל:

ולגירסתינו דלא למדוה אלא מאשת אב ג"כ היה נראה דס"ל לסוגיא דילן דיש קדושין לחציו עבד כו'. דאי אין לו קדושין. א"כ אכתי לא דמי לאשת אב ואמאי אין לו תקנה להולד. וכן כתב בספר חוסן ישועות בשם הרשב"א ז"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח דכיון דצד חירות בעלמא יש לי קדושין שפיר הוי דומיא דאשת אב ומצד חירות הוי ממזר. וכן מוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאין לו תקנה משום דצד חירות ועבדות מעורבים זה בזה ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דספק הוא אם יש לו קדושין ומש"ה יאסר בשפחה. שמא אין לו קדושין וכשר גמור הוא. אלא ש"מ דכל שיש בו צד חירות חשיב בר קדושין אע"ג דקדושיו לאו קדושין הם:

והרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות נזקי ממון כתב דראוי ליתן ליורשיו ואין לו. וקשה קצת דהא לשיטתו דספק יש לו קדושין א"כ הוי ליה נמי ספק אם יש לו יורשין ולמה כתב ואין מי יקחנו. ועוד צריך לדקדק למשנה אחרונה דכופין את רבו לעשותו בן חורין ואינו מעוכב אלא גט שיחרור לכאורה לכ"ע יש לו דין קדושין. וצ"ל דכ"ז שמעוכב גט שחרור הרי הוא כעבד לענין יוחסין ויתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

רבא אכשרי' לרב מרי בר רחל כו'. כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. והקשו התוס' ז"ל מהא דאגריפס המלך שפי' רש"י ז"ל דאמו מישראל הוי ואפ"ה נתחייבו שונאיהן של ישראל כלי' ואע"ג דתניא בתוספתא דאין מעמידין מלך בא"י אלא מן המשיאין לכהונה אין זה אלא מדרבנן ומסקי דאגריפם לא הוי אמו מישראל. אבל הרשב"א ז"ל והנימק"י כתבו בדעת רש"י ז"ל דלענין מלך בא"י בעינן שיהיה מאב ואם בישראל. ובשאר שררה הוא דסגי באמו מישראל ולא ידענא מי הכריחם לומר דלמלך דבא"י בעינן אביו ואמו מישראל ואמאי לא סגי באביו לחוד ושפיר קרינן ביה מקרב אחיך דעיקר היוחסין הוא ממשפחת אב. ולדבריהם ז"ל תיקשי [ומצאתי כן בחי' הרמב"ן ז"ל בשמעתין] מרחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית משתי פרידות טובות. ועיין במ"מ בפ"א מהל' מלכים שכתב להוכיח מזה דה"ה אביו מישראל דקרינן ביה מקרב אחיך. ולענ"ד הוא מילתא דפשיטא דמשפחת אב קרוי' משפחה ורבותא הוא דאמרינן דאמו מישראל נמי קרינן ביה מקרב אחיך. ודעת התוס' והרמב"ם ז"ל. דבמלך נמי בא"י סגי באמו מישראל לחוד. ועי' לקמן פרק מצות חליצה בתוס' שם:

תוספות בד"ה מי לא טבלה לנדותה כו'. וכתבו דהא דצריך שלשה היינו לקבלת המצות. אבל לטבילה אין צריך ג' היכא דכבר קיבלה עליה מצות כדין. והרי"ף ז"ל כתב לפי מה שפי' דבריו ז"ל הרשב"א ז"ל והנימק"י ז"ל דלקמן לכתחילה קאמר דצריך ג' אבל הכא בדיעבד לא פסלינן ליה. והיינו נמי היכא דקיבל עליו כבר המצות. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל דהמל בינו לבין עצמו לאו גר הוא כלל. ועי' בדברי הרא"ש ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דפי' להא דשמעתין בטעמא אחרינא שכתב בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה גיורת בימים הקדמוני' שראינוה נוהגת בדת ישראל שטובלת לנדותה ומפרשת חלה. וכן גר בימי' הקדמוני' שנוהג בדת ישראל כגון שטובל לקירויו ונוהג שאר מצות הרי זה בחזקת גר צדק אע"פ שאין אנו יודעין שטבל בפני שלשה. אבל אם בא להתערב בישראל אין משיאין לו לכתחילה עד שיטבול בפני ג' משמע מדבריו ז"ל דכל שנוהג מנהג ישראל מחזקינן אותו לגר **(כל אלי הענינים וגם אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבי' אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)** גמור דמסתמא טבל בפני ג' ואין צריך להביא עדים. וכן פירש הה"מ ז"ל שם. וכתב עוד דלהכשיר בנים שנולדו לו קאמר. וכדמשמע בגמרא שרצו לפוסלו משום דהוה בר ארמאה וארמייתא שלא נתברר טבילתן ע"פ ב"ד וקאמרי מי לא טבלא לנדותה מי לא טבל לקירויו. וכיון שנוהגין דת ישראל אין פוסלין אותן. וכן יש לפרש דברי הרי"ף ז"ל וכמו שכתב הה"מ ז"ל. וא"כ אין ראיה דס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דבדיעבד כשר אפי' אם טבל בפני שנים. ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דאינו גר כלל וכמו שכתב ג"כ הש"ג משמו. וא"כ צ"ע מה שפסק בש"ע דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל בדיעבד אם טבל בפני שנים ונשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה. ומדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן. ובדברי הרי"ף ז"ל ג"כ אין זה אלא לפי מה שפירש הרא"ש ז"ל דבריו דבדיעבד מהני בפני ב' אבל לפי פי' הרשב"א והרמב"ן ז"ל לא מהני אלא אם קיבל עליו תחילה עול מצות. ולפי מה שפירשתי דברי הרי"ף וכמו שכתב הה"מ ז"ל דלשון הרי"ף ז"ל יתפרש כדברי הרמב"ם ז"ל לא שמעינן כלל דמהני אם ברור לן שטבל בפני ב'. ובב"י סי' רס"ח כתב דכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל (שוב מצאתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שהקשה לדברי הרמב"ם ז"ל. כדבסמוך):

אלא דלפ"ז קשה הא דעבדי' דר' חייא דאטבלא לההיא כותית לשם אנתתא. ואמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה כדרב אסי. ולפי הנ"ל הא דרב אסי מילתא אחריתי היא משום שהיתה נוהגת דת יהודית אבל הכא דראשי' טבילתה היתה לשם אנתתא וודאי לא מהני. והפי' הפשוט בשמעתין הוא כמו שכתב הנימק"י דטבילות אלו היה בפני ג' אלא דקמ"ל דאע"ג דלא כיוונו לשם גירות. כיון שנתכוונו לשם דת יהודית סגי בטבילה זו. והכי משמע בירושלמי פרק האומר הביאוהו הפוסקים:

ומלשון הרי"ף ז"ל שכתב דבדיעבד לא פסלינן לבריה. י"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דבנו נמי פסול ופגום הוא ואם הוליד בת פגומה לכהונה. וכן מוכח מהאי עובדא דהוו קרי ליה בר ארמאה. וכמו שכתב מהרש"א ז"ל. ולדעת הרשב"א ז"ל דבנו לאו פגום צ"ל דמשום לעז בעלמא דהוו קריו ליה בר ארמאה הוא דקאמר הכא מי לא טבל כו'. ולשון הש"ע בא"ע ובי"ד נראין כסתרי אהדדי דבע"א ל סי' ד' כתב דהבת פגומה לכהונה משמע דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דלא פסלינן אלא בתו ובי"ד סי' רס"ח כתב דאם נשא ישראלית וילדה בן לא פסלינן ליה כיון שטבל בינו לבין עצמו משמע דמכותי גמור גם הבן פסול הוא וכ"ז צ"ע בדברי הפוסקים:

גמרא הלוקח עבד מן העובד כוכבי' בימי' הקדמוני' וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב"ח מ"ט משום דעובד כוכבים גופו לא קני מאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דאין לישראל בו קנין הגוף יכול להפקיע שעבודו. ויש לדקדק הא אמרינן בבב"ק בפרק בתרא (דף קיו) דכותי קני לישראל לגופי'. ומש"ה לא חשיב עבד עברי הפקעת הלוואתו אלא גזל גמור. וא"כ אמאי יכול להפקיע הכא שעבודו כיון דיש לו בו קנין הגוף בק"ו מישראל. וראיתי בנימק"י שכתב דהא דאמרינן התם דגופו קנוי היינו בתורת משכון והוי כמלוה שיש עליה משכון דאסור ליטול משכונו ממנו דהוי גזל. משמע מדבריו ז"ל דאין לכותי שום קנין הגוף בעבד דהא כותי לא קני משכון. וכן כתב הרשב"א ז"ל דקודם טבילה מהני בזה אי אמר ליה באפי תרי זיל. ולענ"ד לא נראה כן דהא ס"ד דהש"ס דאפי' אם העובד כוכבים עצמו היה נמכר לישראל ג"כ אין גופו קנוי ליה. וכדפריך רב אחא ואימא בכספא וטבילה. והתם ליכא למימר שלא יהיה לו קנין הגוף כלל דלא גרע מעבד עברי הנמכר לישראל דאמרינן דגופו קנוי ולא מהני אי אמר ליה באפי בי תרי זיל. אלא ע"כ קנין הגוף ממש קאמר דלית ליה. אבל מ"מ יש לו קנין הגוף למעשי ידיו. ולא מהני נמי כי אמר ליה באפי בי תרי זיל. וא"כ ה"נ בעובד כוכבים גופי' יש לו קנין הגוף למעשה ידיו אלא כיון דאין גופו קנוי לו לגמרי חשיב כשעבוד בעלמא ויכול להפקיע שיעבודו. אלא דלפ"ז אין שום נ"מ בהא דאמרינן דעובד כוכבים לא קני ליה לגופי' כיון דהשתא נמי לא מהני אי אמר ליה באפי תרי למיזל. ובהפקר לחוד וודאי יוצא לחירות. ורש"י בהשולח כתב דהא דאין קונין זה מזה היינו דלא בעי שיחרור. וצ"ע דהיכן מצינו שיחרור בעובד כוכבים וע"כ צ"ל דנ"מ לענין הולדות דבעובד כוכבי' כיון דלא קני לגופי' אין הולדות לרבו. וכן כתב הש"מ בשם הרא"ש שם בבב"ק:

ואכתי יש לדקדק אי נימא נימא דיש לעובד כוכבים בחבירו קנין הגוף למעשה ידיו. א"כ היכי יכול להפקיע ע"י טבילה לשם בן חורין מידי דהוי בחמץ והרהינו אצלו דאין החמץ מפקיע השעבוד וה"נ אמאי יכול להפקיע כיון דיש לו קנין הגוף קצת בו. ע"כ נראה לקיים דברי הריטב"א ז"ל דעובד כוכבים בעובד כוכבים אין לו קנין כלל דמהיכ' תיתי נימא שיהיה לו קנין הגוף. כיון דהתורה אמרה ולא הם קונים זמ"ז ואין כאן מקום לחול קצת קנין אלא מחמת משכון. וכיון דעובד כוכבי' לא היה קני משכון אין לו קנין כלל. ומש"ה כי מכרו נמי לישראל אין לישראל אלא מה שיש לעובד כוכבים בו. ושפיר יכול להפקיע שעבודו אבל אם נמכר העובד כוכבים עצמו לישראל שפיר יש לישראל בו קצת קנין מתורת משכון. ואפשר היינו נמי טעמא דעבד עברי גופו קנוי. ורב אויא הוא דחדיש ואמר דיש לישראל בו קנין הגוף ממש. וע"ז פריך רב אחא ואימא בכספא וטבילה והיינו משום דעיקר הקנין שנתנה תורה בעבד ואמה הוא כדי לעבוד בהם. והוא דוקא אחר הטבילה דמותר לעבוד בהם. אבל קודם טבילה דאסור להשהותן ולעבוד בהם. אפשר דאין לו בהם קנין הגוף ממש. ונ"מ דאין הולדות שלו. אבל לענין הפקעת שעבודו גם רב אויא מודה דאינו יכול להפקיע משום דלכ"ע יש לו בו קצת קנין הגוף למעשה ידיו. כמו בעבד עברי. אבל הא דאמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים אבל עובד כוכבים גופיה קני משמע דלהאי דינא קאמר דאינו יכול להפקיע עצמו ע"י טבילה אבל אם לאו גופיה קנוי יכול להקפיע עצמו. ועדיין צ"ע בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף