קרן אורה/יבמות/לז/א

קרן אורה יבמות לז א

דף ל"ז ע"א

גמרא מי עבדינן תקנתא לכהן כו'. לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל דבמעוברת נמי מהני בריחה. א"כ אין צריך לעשות תקנה לכהן דהא יש לו תקנה לברוח. והנימק"י ז"ל כ' דגבי מעוברת וברת לא מהני בריחה. וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בסוטה שכתבו דאשת כהן לכ"ע אינה שותה דהא אינו יכול להחזירה ואי נימא דבריחה מהני גם לכהן ראויה היא לאחר זמן ע"י בריחה. ומ"מ אין דברי התוספות ז"ל מוכרחים התם דאפילו אי לא מהני בריחה ומשמתינן ליה מ"מ אם עבר וברח עד אחר זמן האיסור אין כופין אותו לגרש אח"כ. וא"כ לכהן נמי מצינו בה שעת היתר וק"ל:

קידש בתוך שלשה וברח כו'. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דאי לא ברח כופין אותו ליתן גט. והרמב"ם ז"ל כתב דתוך ג' אין כופין ליתן גט. ומשמע מדשבק הש"ס למעוברת ומניקה דאיירי בה הש"ס הכא ותני פלוגתייהו בקידש תוך ג' ש"מ דבמעובר' מהני בריחה וכמ"ש הנמק"י. ולפי מה שכ' התוס' ז"ל דתוך ג' חמור. אבל מעוברת ומניקה בקידש לחוד אין צריך להוציא א"ש. ומהא דתנן לעיל גבי הוחלפו הנשים ומפרישין אותן שלשה חדשים אין ראיה דאין צריך להוציא דהתם לא חטא זה ולמה נכוף אותו להוציא בשביל זנות של זה. ועי' בזה בד' ראשונים והאחרונים ז"ל כי רבו הדעות בזה ואם אפי' בשוגג קנסינן ליה או לא אע"ג דלרבנן טעמא לאו משום קנסא הוא. אלא כדי לאפרושי מאיסורא מ"מ כיון שלא עבר במזיד אין כאן חששא כ"כ:

גמרא וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע ליה רובא. לכאורה נראה מכאן דהכרת העובר לא יפחות מג' חדשים אפי' אם נולד לז', וא"כ בכל עת שנשאה בתוך ג' חדשים כו' הא דמספקא לן בספק בן ט' לראשון ובן ז' לשני ע"כ צ"ל דנשתהא הכרת העובר יותר מג' חדשים אי מראשון הוא דאי נימא דבן ז' ג"כ ניכר לשליש ימיו היינו ב' חדשים ושליש. א"כ מצינו דלא נשתהא הכרת העובר יותר מג' חדשים כגון אם נשאה השני בסוף חודש ראשון דאז הכרת העובר בשניהם יחד לאחר ג' ואזלינן בזה בתר רובא דלתשעה ילדן ובן ראשון הוא והיכי תנן סתמא דהוי ספק. אבל אי גם בן ז' אינו ניכר אלא לג' חדשים א"ש דהוי ספק השקול דלמיתלי' בראשון איכא רובא דמסייע ליה. ובשני איכא מסייע מהא דניכר לשלשה חדשים זמן הכרת העובר ומש"ה ספק הוי. אבל היכא דנשתהא הכרת העובר גם לשני נראה דוודאי בן ראשון הוא דהא איכא רובא דיולדת בן תשעה. ומ"מ לישנא דבן ז' לאחרון וודאי ליכא לפרושי אלא אם נשא השני בחודש הג' וכשילדה לז' הוי תשעה לראשון דאי נשאה בחודש א' או ב'. א"כ כי ילדה לתשעה לראשון הוי בן ח' משני דהא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים ואין לומר דבן ז' הוא אלא דאישתהי דא"כ מצינן לאשכוחי נמי בן ט' לזה ולזה כגון שנשאה מיד אחר מיתת אחיו וילדה לתשעה לאחרון. ואפ"ה איכא לספוקי נמי בראשון משום דשמא אישתהי כמה ימים אחר תשעה. וי"ל דבכה"ג אזלינן בתר הכרת העובר. וכיון דלשני ניכר בזמנו וודאי בר שני הוא. דהא ליכא כאן בראשון רובא דילדן לתשעה. כיון דלשני נמי לתשעה ילדה. ובפרק בן סורר ומורה מספקא ליה להש"ס בבן ז' אי הכרת העובר הוי לג' חדשים או לשליש ימיו ובירושלמי בשמעתין מיבעי ליה במה אנן קיימין אי בשבא עלי' מיד לאחר מיתת בעלה והוכר עוברה לאחר ג' חדשים (כצ"ל) ניתני בן ט' לזה ולזה בן ז' לזה ולזה דהא עיבור של שניהם שוין אלא בשבא עלי' לאחר ב' חדשים והוכר עוברה לאחר ג' חדשים ניתני היבמה לא תתייבם עד שיהא לה חמשה חדשים. אלא ש"מ דאין העובר משתהא בהכרתו יותר מג' חדשים. אלא כן אנן קיימין שבא עליה לאחר מ' יום והוכר העובר לאחר חמשים יום. הרי יש כאן ג' חדשים שלימים לראשון ומוקטפין לשני כו' ש"מ שהן שתי יצירות וש"מ שהאשה יולדת לחדשי' מקוטעי'. וש"מ שהאשה מעוברת אינה חוזרת ומתעברת. וש"מ שהאשה אינה מתעברת מב' בני אדם עכ"ל. ודברים אלו צריך ביאור חדא מה שאמר ומקוטפין לשני אי נימא דאפשר שתוכר העובר בג' חדשים מקוטעין הרי זה בהיפוך מסוגית הש"ס דילן דבש"ס דילן אמרינן דלא יפחות מג' חדשים ואפשר שישתהא יותר. ולפי שיטת הירושלמי הוי איפכא דא"א שישתהא יותר. ואפשר שיפחות. ועוד דאימת נולד ע"כ לתשעה לראשון וא"כ בן שמנה לשני הוא. כיון דכבר חלף ארבעים יום למיתת הראשון. ומש"כ הק"ע דלשני ג"כ בר ט' הוא אלא שילדה למקוטעין מקוטעין כזו לא מצינו מקצת חודש הראשון ומקצתו של חודש האחרון אוף לא למ"ד שיפורא גרם. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בנדה. ולמאן דאמר שיפורא גרם ליכא לספוקי בראשון דא"כ הוי חודש העשירי. וי"ל דהיינו דקאמר דאיכא דיולדת למקוטעים ואיכא דיולדת לשלמים ותרווייהו איתניהו. אבל אכתי אפילו למ"ד בב"ר בקרא דכמשלש חדשים דלא בעינן ג' חדשים שלימים מ"מ בעינן רובו של ראשון ורובו של ג'. והיכי אמרינן הכא דסגי בעשרה ימים מראשון ועשרה משלישי. ועוד דהא ארבעים יום בכל הוולדות מיא בעלמא הוא ולא נגמר יצירתו אלא אחר ארבעים. וא"כ אטו בעשרה ימים לבד יוכר העובר וזה לא יפלא דהא לר' ישמעאל דיצירת נקיבה נגמרה לשמנים יום ואפ"ה הכרתה וודאי ג"כ לג' חדשים ניכרת. וצריך לפרש לפ"ז הא דאמרינן ש"מ שהן שתי יצירות היינו דלאו כל הוולדות שוין דיש נוצר לט' שלימים ויש נוצר לט' מקוטעין ומייתי ראיה מהא דאמר ר' זעירא וייצר שתי יצירות יצירה לט' יצירה לז' ה"נ בט' גופא איכא שתי יצירות. אבל מ"מ לישנא דמתניתין ספק בן ז' אינו מיושב לפ"ז. וכבר עמד על זה הק"ע שם. ואמרו שם עוד ש"מ שאין האשה מעוברת חוזרת ומתעברת. ופי' הק"ע דאל"ה אפי' לאחר ג' לא תנשא. וכבר הקשה הוא בעצמו על פי' רש"י ע"ש. ונראה דדייק מדלא משכח אלא ספק בן ראשון ס' בן שני ואי נימא דאשה חוזרת ומתעברת מצינו שתלד לראשון ולשני. והיכא דילדה תאומים אמאי הולד כשר שמא אחד לראשון והשני לשני ושניהם ספק ממזר הם. ומהכא נמי מוכח שאין האשה מתעברת משני בני אדם. דאל"כ שמא משניהם הוא והולד אמאי כשר ואע"ג דלפי מאי דמוקי דבא עליה השני לאחר ארבעים וודאי דליכא למיחש שמא משניהם הוא. כיון דכבר נגמר יצירת הראשון מ"מ דייק מדלא תנן אלא ספק ש"מ דליכא לספוקי משניהם כלל אם לא קודם שנסרח הזרע וכדמסיק שם מהא דגלית הגתי. ועיין תוס' סוטה. אחר כל הנ"ל צריכין אנו לומר דפליגי ש"ס דילן והירושלמי. לשיטת הירושלמי לא הוי ספק אלא בהאי גוונא שבא עלי' לאחר ארבעים ורישא דמתניתין דתנן הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דאם הולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן מיירי שבא עלי' השני לאחר ארבעים והוכר העובר אחר ג' דוודאי מן הראשון הוא. ולפי שיטת הש"ס דילן ג"כ מיירי שהוכר עוברה לאחר דוודאי בן ראשון הוא. דאזלינן בתר רובא או שנולד לז' לראשון. ולפי הנ"ל הא דאסרו חכמים ג' חדשים משום הבחנה היינו משום דלא פלוג אבל באמת עיקר חששא של הבחנה אין כאן אלא בגוונא דהירושלמי או שנישאת לו בחודש ג'. אבל אם נישאת לו בחודש ב' אין כאן ספק דלשני בן ח'. וכן אפי' באמצע חודש א' למ"ד דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. אבל מדברי התוס' ז"ל בד"ה רוב היולדת לא משמע כן שכתבו דאי נימא דסמכינן ארובא אחר חודש א' תינשא ונסמוך ארובא דלתשע' ילדן ולא יבא לכלל ספק. ואמאי לא תנשא בחודש ב' הא אין כאן ספק דלשני בן ח' הוא. וי"ל דכוונתם ז"ל דלא תנשא בחודש ב' על סמך רובא דילדן לתשעה משום דחיישינן למיעוטא שמא תתעבר אח"כ בחודש ג' ויהיה הולד ספק. אבל אין ה"נ אם לא בא עליה השני אלא בחודש ב' דאין כאן ספק משום דלשני בן ח' הוא ואפשר לומר עוד דבן ז' שישתהא לתוך ח' הוא דבר המצוי וכ"ע מודים בה אפי' מאן דפליג ארבה תוספאה בבן ט'. וכן איתא להדיא לקמן(דף מב). ואי קשיא לך כיון דחיישינן למיעוטא בהבחנה. א"כ אפי' אחר ג' לא תנשא שמא מעוברת היא ולא הוכר עוברה עדיין. וצריך לומר דכ"כ לא היה משתהא הכרת העובר לראשון עד הכרת עובר משני אע"ג דלא נתברר כמה משתהא הכרת העובר דהא למאן דאמר דבן ז' נמי ניכר לג' חדשים צ"ל דמשתהא קרוב לו' חדשים מ"מ הא פשיטא לן דאין משתהא יותר מעד ב' הכרות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו למ"ד דהכרת עובר בן ז' הוא ג' חדשים הוא משתהא פחות מו' חדשים מעט. ולמ"ד דעובר ניכר לשליש ימיו היינו ב' חדשים ושליש הוא משתהא מעט פחות מה' חדשים ושליש. ומש"ה אפילו יום אחד בתוך חודש הג' בסופו אסור לישאנה שמא ישתהא הכרת העובר פחות מה' חדשים ושליש אפילו יום אחד:

אלא דא"כ אינו מובן מה שתי' התוס' ז"ל על קושיתם מג' ימי קליטה משום דכ"כ לא משתהא הכרת העובר של ראשון כיון דאפילו ביום האחרון של ג' חדשים אסור משום דכ"כ עביד דמשתהא. א"כ כי יקלט לאחר ב' ימים משתהא ג"כ כשיעור זה והדק"ל אמאי אינו צריך להמתין ג' חדשים וג' ימים. וצ"ל דכוונתם ז"ל דאינו משתהא עד שליש ימים מן השני אלא כמה ימים פחות מזה. וה"ה דהוי שריא לינשא סוף חודש ג' אלא דלא פלוג ועדיין צ"ע:

והאחרונים ז"ל הקשו ביבמה אמאי מותרת להתייבם מיד אחר ג' חדשים שמא לא נקלטה הזרע עד ג' ימים. ונראה דלא חיישינן להא דהרוב נלקטות ביום ראשון כי היכי דלא חיישינן שמא לא הוכר העובר עדיין דמיעוטא משתהא בהכרתו. והרב הגאון מלבוב הקשה בספרו לר"מ דחייש למיעוטא אמאי שרינן לה להתייבם לאחר ג' שמא נשתהא הכרת העובר וכ' דאיכא ס"ס ספק אינה מעוברת וספק נפל ומשמע מדבריו דאפי' למ"ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה מותר לכתחילה כמו קטן ואני כתבתי לעיל דאיסורא איכא כיון דילפינן מקרא דובן אין לו הרי לא הותרה לו כ"ז שהיא מעוברת. ובירושלמי שהבאתי דייק מהא דהיבמה מתייבמת לאחר ג' חדשים דאין הולד משתהא בהכרתו יותר מג' חדשים. ולשיטת הש"ס דילן צ"ל דתרוייהו מיעוטא דלא שכיחא הם דילדה לשבעה ושישתהא הכרת העובר יותר משליש ימיה. ולכ"ע לא חיישינן ליה. ועיין בסנהדרין פרק בן סורר:

תוס' בד"ה וזו הואיל ולא הוכר עוברה כו'. תימא אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבום כו'. דסמוך מיעוט יולדות לשבעה אחזקה ואיתרע ליה רובא ונסמוך ארובא דניכר לשליש ימיה. ולא הבנתי למה להו משום דסמוך מיעוטא לחזקה דהא סברא זו ר"מ לבד הוא דאית ליה ואפילו לדעת הרי"ף בריש האשה דלרבנן נמי אמרינן הכי היינו במיעוטא דשכיח ואמאי לא כתבו בפשיטות כיון דספק הוא ניזל בתר חזקה. ול"נ דלא שייך למיזל כאן בתר חזקה ליבום כיון דעל הולד לא יועיל חזקה זו להחזיקו וודאי בן שני דמאי ענין חזקת יבום להכריע על הולד דבן שני ולא בן ראשון (וכן משמע מלשון התוס' ז"ל שכתבו ויהא נמי ולד שני כשר) כיון דספק יש לו בן והתורה אמרה ובן אין לו וודאי אבל כל שהוא ספק שיש לו בן אסורה להתייבם. ודו"ק:

גמרא שני ממזר מספק ר"א אומר כו'. ופליגי אביי ורבא בפי' דברייתא ורבא מפרש דראב"י מחמיר וקאמר אין ממזר מספק היינו דאין חשוב כוודאי ממזר ואסור בממזרת ואביי מפרש דראב"י לקולא וס"ל דהוי כוודאי ממזר ומותר בממזרת. ולכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ספק מה"ת לקולא. א"כ כיון דמותר מה"ת לקיימה לזו אמאי הוי כוודאי ממזר כיון דלא הוי ביאה אסורה כלל. ונהי דס"ל דספקן בוודאן מותר מ"מ הכא אפי' ספק ממזר לא הוי כיון דמותר לקיימה וצ"ל דמ"מ ספק ממזר הוא ולא מיקרי קהל וודאי ומותר בממזר' וודאי:

ודרך אגב ראיתי לדבר קצת בדיני ספק במחלוקת הראשונים ז"ל. הלא המה הרמב"ם והרשב"א ז"ל שנחלקו בדין זה אי כל ספיקא מה"ת צריך להחמיר בה או מדרבנן לחוד הוא דמחמרינן בה. דעת הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות מדבריהם הוא דמחמרינן בהו והרשב"א ז"ל חולק עליו. וכתב דכל הספיקות מה"ת לחומרא ומקור מחלוקת זו הוא מפרשת אשם תלוי דנחלקו בזה תנאי ואמוראי אי חתיכה אחת שנינו או אחת משתי חתיכות שנינו דלמ"ד חתיכה אחת שנינו הסכימו כולם דס"ל דספק מה"ת לחומרא. דאל"ה אמאי חייב אשם תלוי ולדידן דקי"ל דא' משתי חתיכות שנינו אבל חתיכה אחת פטור בזה הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א ז"ל. הרמב"ם ז"ל דעתו דלמ"ד דחתיכה אחת פטור היינו טעמא משום דמותר מה"ת ודווקא היכא דהויא ב' חתיכות:

דאיקבע איסורא הוא דאסור מה"ת וחייב בא"ת. אבל היכא דלא איקבע איסורא פטור ומותר מה"ת. והרשב"א ז"ל ס"ל דנהי דפטור מ"מ אסור הוא מה"ת. והנה בכריתות שם איכא עוד תרי טעמי בהא דפטור בחתיכה אחת. ר"ז אומר משום דא"א לברר איסורו ולא חייבה התורה אשם תלוי אלא היכא דאפשר להתברר ורבא אמר משום דמצות כתיב. והנה להני תרי טעמי דבעינן אפשר לברר איסורו או בעינן איקבע איסורא. יש לומר כשיטת הרמב"ם ז"ל דמסברא פשיטא להו הכי דכל שאי אפשר לברר איסורו מותר מה"ת. ומש"ה אין לחייבו אשם תלוי. וכן לטעמא דאיקבע איסורא ג"כ סברא בעלמא היא. וע"כ הטעם משום דמותר מה"ת דאל"כ מנ"ל דשני בין חתיכה לשני חתיכות. אבל לרבא דאמר משום דמצות כתיב וודאי דליכא למישמע מינה דחתיכה אחת מותר מה"ת דלעולם גם חתיכה אחת אסור מה"ת והכא גזירת הכתוב הוא דבעינן דווקא ב' חתיכות. אלא דגם להני תרי טעמי מפני שאי אפשר לברר איסורו או דבעינן איקבע איסורא לא מסתבר למימר דפשיטא לן מסברא בעלמא דבסתם ספק אזלינן לקולא דמנ"ל למימר הכי. ואדרבה מצינו בכמה מקומות דהיכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מה"ת כדאיתא בריש מכילתין גבי הקישא דאחות אשה ובקדושין פרק האומר. וע"כ צריך לומר דנראה להו כן למילף ממקום אחר שהקילה התורה בספיקות וכבר מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בעצמו דיש לזה סמך מספק ממזר שהתירה התורה ומספק טומאה ברה"ר. וא"כ רבא דיליף מקרא דמצות ע"כ ס"ל דחתיכה אחת ג"כ אסורה מה"ת דאל"כ למה לי קרא דמצות הא בלא"ה נימא מסברא דלית ביה אשם תלוי כיון דמותר מן התורה:

אך בעיקר הדברים למילף מספק ממזר או מספק טומאה ברה"ר הוא דבר שא"א לומר דהא בספק ממזר לא שני לן בין איקבע איסורא או לא. ועיין במשנ"למ ז"ל פ' ט"ו מהל' איסורי ביאה שכתב דספק ממזר לא הותר ג"כ אלא היכא דלא איקבע איסורא. הוא דבר תמוה כיון דילפינן מקרא דממזר וודאי הוא דלא יבא אבל ספק יבא אטו היכא דאיקבע איסורא לאו ספק הוא. ועוד דאמרינן נמי בקהל וודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא וקהל ספק וודאי חשיב איקבע איסורא דהא איקבע לפנינו כל הקהל וודאי. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהבא מספק אשה שנתגרשה הוי ספק ממזר וממילא הוא כדין ספק ממזר ומדין תורה מותר בישראלית ובממזרת. ועוד דהא רבא הוא דקאמר לה בקידושין ד"ת שתוקי כשר. ולרבא כתיבנא לעיל דע"כ גם חתיכה אחת אסור מה"ת. אלמא דבממזר לחוד הוא דגלי רחמנא דספק מותר וגם לא מטעם דספק לקולא אלא התורה התירה את ספיקו לגמרי. ומש"ה ס' ממזר מותר לישא ממזרת וישראלית יחד אע"ג דסתרי אהדדי. ולא דמי לספק טומאה ברה"ר דהתורה ג"כ טיהרה ואפ"ה אם הלך בשני שבילין טמא דהתם שאני דוודאי איטמא ואין כאן ספק כלל:

וכן למ"ד דחתיכה אחת נמי חייב כי הא דר' אלעזר דמחייב על חלב כוי אשם תלוי אטו אליבי' ספק ממזר מה"ת אסור. וכ"ת ה"נ א"כ אמאי פסקינן כר' אלעזר דוודאן בספיקן וספיקן בספיקן אסור מדרבנן דילמא ר' אלעזר לטעמי' דס"ל בכל ספק דאורייתא לחומרא דמחייב על כוי אשם תלוי. אלא ע"כ בספק ממזר כ"ע מודים דמותר מגזה"כ ולא ילפינן מינה בעלמא. וי"ל דבהא פליגי מאן דמחייב אחתיכה אחת ס"ל דלא ילפינן מממזר לעלמא. ומאן דפטר ס"ל דילפינן מממזר לעלמא. וכי היכי דבממזר ספיקא לקולא ה"נ בכל דוכתי אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת דספק ממזר וודאי בכל גוונא מותר אפילו איקבע איסורא:

ואי נימא דילפינן מספק טומאה ברה"ר גם זה קשה דהא בהדיא מחלקינן בריש חולין בין ספק טומאה לספק איסור. ועוד אדנילף מספק טומאה ברה"ר לקולא נילף מספק טומאה ברה"י לחומרא. ועוד דהתם אפילו היכא דאיכא חזקה ספיקא לקולא. וכמו שהאריכו התוס' בכמה דוכתי וכיון דלא מצינו למילף לא מספק ממזר ולא מספק טומאה א"כ מנ"ל להתיר הספק בכל האיסורין דעלמא. ועוד יש לי להביא ראיות דלכ"ע אפילו ספק חתיכה אחת אסור מה"ת:

א

(א) מהא דאמרי' בכריתות דאליבא דר"א דאמרו לו דס"ל דאשם תלוי בא על הנבילה חייב נמי אחתיכה אחת ואם נימא דמה"ת מותר לאכלה מספיקא היכי מייתי עלה אשם תלוי הא ס"ל דבעינן עכ"פ איסורא דאורייתא דנפקא להו מאשר לא תעשינה:

ב

(ב) מהא דאיתא התם במשנה אכל אחד הראשונה ובא אחר ואכל את השניה שניהם מביאין חטאת בשותפות לר"ש ולעיל שם בסוגיין בעי הש"ס אליבא דר"ש אי מחייב א"ת בספק חלב ספק שומן והשתא אי נימא דכל דלא מחייב אשם תלוי מותר מה"ת א"כ אמאי לא פשיט ממתניתין דמחייב ר"ש א"ת בספק חלב ג"כ דאל"כ אמאי מביאין חטאת כיון דלא חטאו כלל וכ"א היה מותר לאכול הספק מה"ת. כיון דלא חייבה התורה אשם תלוי ע"ז ממילא ילפינן מספק ממזר דבכל גוונא מותר מה"ת אפילו איקבע איסורא. אבל אם נאמר דמסברא בעלמא פשיטא לן דהיכא דלא איקבע איסורא מותר מה"ת אפשר לומר דהיינו דווקא למאן דמחייב בב' חתיכות ופוטר בחתיכה אחת ע"כ צריך לומר דחתיכה אחת מותר מה"ת. אבל למאי דס"ד דלר"ש אפי' בשתי חתיכות פטור מאשם תלוי אין לנו הכרח למימר דחתיכה אחת מותר מה"ת. אלא דא"כ תיקשי מנ"ל באמת דלא חייבה התורה בחתיכה אחת. וע"כ צ"ל או דילפינן מספק ממזר או דמסברא בעלמא פשיטא להו דספק דלא איקבע איסורא לקולא. א"כ הדק"ל אי נימא דלר"ש אינו חייב אשם תלוי א"כ ממילא מותר מה"ת אי ילפינן מממזר אפי' היכא דאיקבע איסורא ולכל הפחות השני דלא אכל אלא חתיכה אחת אמאי מצטרף לחטאת כיון דהוא מותר מה"ת. וי"ל דהשני ג"כ חשיב איקבע איסורא כיון דכבר היה ב' חתיכות וכדמוכח בכריתות שם אבל הדבר תימא לומר דמסברא בעלמא פשיטא להו דספיקא לקולא דמנ"ל למימר הכי:

ג

(ג) עוד יש להביא ראיה מהא דאמר ר' יוסי התם במתניתין אין שנים מביאין חטאת אחת ומסיים שם דכל שבא על חטא אין מביאין בתנאי. ופריך בגמרא ר"י היינו ת"ק וכ"ת א"ת איכא בינייהו דר' יוסי פוטר והתניא כו'. ואמאי לא פשיט ממתניתין גופא דר' יוסי מחייב אשם תלוי דאי פטור מאשם תלוי א"כ מותר מה"ת ובלא"ה אין השני מצטרף לחטאת כיון דלא חטא כלל ולמה לי' טעמא דבא על חטא. אלא ש"מ דאע"ג דפטור מא"ת מכל מקום איסורא איכא. ולמאי דכתיבנא לעיל דלרבא דאמר טעמ' משום דכתיב מצות ספיקא מה"ת לחומרא יש לומר דהני סוגיא אזלי אליבא דרבא:

ד

(ד) מהא דאיתא בחולין פ' כיסוי הדם דיליף ר' יוסי בק"ו דאין כיסוי של כוי דוחה יו"ט מק"ו ממילה ודחי התם ר"א הקפר מה למילה שכן אין נוהגת בלילות כבימים ואם איתא דספק מה"ת לקולא ולאו בר כיסוי הוא כלל. א"כ היכי ס"ד למימר דכיסוי כוי חמור לדחות יו"ט יותר מספק מילה דעכ"פ מחויב הוא למול ואיכא וודאי מצוה אלא וודאי משמע דמחויב הוא מה"ת לכסות מספק:

ה

(ה) הנה קי"ל דחטאת העוף בא על ספק זיבות וספק יולדת ובנזיר איתא דילפינן לה מהקישא דנקיבה לזכר. ונהי דקרא אסמכתא בעלמא ועיקר חיובא כדי להתירו בקדשים. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שגגות מ"מ שמעינן דמה"ת אסורה לאכול בקדשים אם היא ספק זבה או ספק יולדת אע"ג דלא איקבע איסורא. ומש"ה מביאה חטאת מספק ולא חיישינן לחולין בעזרה אבל אי נימא דספק מותר מה"ת ושריא לאכול בקדשים. א"כ היכי מייתא חטאת העוף הא חולין בעזרה הוא כיון דלאו בת חיובא היא כלל. ועוד דמשמע בפסחים פרק כל שעה דחיובא דחטאת העוף מה"ת הוא דמייתי מספיקא גבי פלוגתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואי ספיקא לקולא אין כאן חיוב מה"ת כלל לאתויי מספק חטאת העוף אם לא היכא דאיקבע איסורא. וזה לא נתבאר בשום מקום לחלק בזה. ובאמת יש לדקדק באיסור אכילת קדשים דספק זיבה אמאי לא מוקמינן לה בחזקת טהרה כמו ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה דכתבו התוס' ז"ל בסוף נזיר דמסברא הוא דמטהרינן לי' מטעם דאוקמא אחזקה. ועיין במשנ"למ ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת צרעת דמשמע. מדבריו ז"ל דמה שכתב הרמב"ם ז"ל על ספק בהרת קדמה ספק שער לבן. יראה לי דטומאתן מספק. היינו טומאה מדבריהם ככל הספיקות. ולא משמע כן בסוף נזיר דאמרינן מ"ט דר' יהושע דאמר קיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחילה אלמא דלרבנן טומאה זו מה"ת היא. וא"כ מוכח מכאן נמי דספק מה"ת לחומרא. וכן כתבו התוס' ז"ל בנזיר דלת"ק טומאת ספק היא. ועיין בזה בדברי התוס' בסנהדרין פרק הנחנקין ובתוס"יוט בנגעים ובמשנל"מ ז"ל שם:

ו

(ו) עוד סניף אחד אביא מהא דאיתא במנחות תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהם חברתה אין לה תקנה ובריש ראש השנה משמע דמה"ת אין לה תקנה ולא עבר עליו בבל תאחר ואם ספק מה"ת לקולא אמאי אינו מקריבה בלא לחם. וי"ל דבכה"ג לא שייך למימר ספיקא לקולא דאדרבה נימא איפכא להקריבה על הלחם מחמת ספק:

עוד קצת ראיה מהא דאיתא בבכורות דמיבעיא לן אי פודין את הספק בבהמת שביעית אי נימא כיון דהטלה לעצמו לא הוי בכלל סחורה או דילמא כיון דמעיקרא אסירא בהנאה והשתא שריא הוי כמו סחורה ואי דספק מה"ת לקולא ומדרבנן בעלמא הוא דצריך לפדות א"כ ממילא לא הוי סחורה. וסניפין כאלו רבו למאוד ולא רציתי להאריך. אך עיקר שרש דבר בזה לא אדע בזה מאין לנו למיזל בספיקא לקולא דכבר כתבתי דמספק ממזר ליכא למילף וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ג"כ ומספק טומאה ג"כ ליכא למילף לעלמא וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ מנ"ל למיזל בספיקא לקולא' ואי מדלא מחייב אשם תלוי היא גופא תיקשי מנ"ל דלא מחייב אשם תלוי בלא איקבע איסורא:

ומהא דקי"ל בעלמא דאזלינן בתר רובא דווקא משמע דבספיקא לחוד מחמרינן מה"ת אע"ג דאם היה מחצה על מחצה בסנהדרין ג"כ אין הורגין אותו משום ושפטו העדה והצילו העדה מ"מ אין זה דין ברור ומחויבים לישא וליתן להכריע ע"פ אחד לזכות. עכ"פ מינה ילפינן בעלמא למיזל בתר רובא דווקא אבל ספק השקול משמע דאזלינן לחומרא מה"ת. וכבר הקשה הרשב"א ז"ל מהא דבעי למילף בחולין מריש' של עולה דאזלינן בתר רובא דאל"ה שמא טריפה ואי אפילו ספק מותר למה לן למיזל בתר רובא ואע"ג דיש לומר דזה חשיב איקבע איסורא דהאיכא מיעוט טריפה בעולם ולא ידעינן הי מינייהו. א"כ איכא וודאי איסורא ג"כ. אבל מ"מ אי לאו דילפינן דאזלינן בתר רובא אפ ברובא היתר הוי מחמרינן מה"ת. וא"כ מנ"ל להקל בספק לחוד איזה ספק שיהיה. ועוד מדחייש ר"מ למיעוטא בכל דוכתי. ונהי דמדרבנן הוא דחייש כמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי מ"מ ש"מ דספיקא לחוד מה"ת לחומרא בכל גוונא כי היכי דחייש למיעוטא אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. אלא די"ל דר"מ לטעמיה דמחייב אשם תלוי אפילו בחתיכה אחת כדאיתא בכריתות שם. ולדידי' כל ספיקא לחומרא:

ואין להביא ראיה מהא דדייקינן דאזלינן בתר חזקה מנגעים דילמא אדנפק בצר ליה שיעורא אלמא דמספיק' מטהרינן ליה. ומה שכתבו התוס' ז"ל התם דזה הוי בכלל ספק טומאה ברה"י או ברה"ר אינו מוכרח דספק טומאה בר"ה לא גמרינן אלא בספק מגע או אוהל. אבל לא בטומאה היוצא מגופו. וכן מבואר בתוס' ז"ל במ"א. וכן משמע ממתניתין דס' נגעים טהור דלא שייך בזה רה"ר או רה"י. עכ"פ שמעינן מינה דמקילין מספיקא. דז"א דהש"ס דייק מדמטמאינן ליה טומאת וודאי ועיין תוס' שם:

והאחרונים ז"ל הביאו ראיות לדברי הרמב"ם ז"ל. מהרי"ט ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן כוי אין מכסין את דמו משום דדעתו לודאי ואין דעתו לספק. וכבר דחה הפר"ח ז"ל ראיה זו. ואני לא הבנתי דמאן קאמר הא דאין דעתו לספק רבא. ולרבא כבר כתבתי לעיל דאליביה בחתיכה אחת ג"כ אסור מה"ת. והא דבעינן ב' חתיכות היינו משום דכתיב מצות. ועוד דהא ר' יוסי הוא דקאמר הא דכוי אין מכסין את דמו. ולר' יוסי וודאי ספק מה"ת לחומרא דהא מחייב אשם תלוי אפילו אחתיכה שניה. ולרבא אין לחלק בין איקבע איסורא או לא:

והפר"ח ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן ביומא דר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת. ופריך עליה מהא דתניא כל חלב לרבות כוי וח"ש. ומשני דקרא אסמכתא בעלמא היא דהא כוי ספיקא הוא ולא איצטריך קרא למעוטי ספיקא אלמא דכי היכי דח"ש אינו אלא מדרבנן ה"נ כוי אין איסור חלבו אלא מדרבנן. וגם זו לאו ראיה היא חדא דא"כ לר' יוחנן נימא איפכא מדח"ש אסור מה"ת ה"נ כוי ואנן קי"ל כר' יוחנן. ועוד דאדרבא אי נימא דמסברא ספיקא לקולא מאי קאמרינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא אמאי לא איצטריך קרא לאסור הספק כי היכי דאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר וספק טומאה ברה"ר ולטמא ספק טומאה ברה"י אלא וודאי לא איצטריך קרא דממילא אסירא. והכר"ו ז"ל והחות דעת שניהם כתבו דמיירי בכוי הבא מן התיש וצביה דמה"ת חלבו מותר משום דחלב שור אמר רחמנא ולא מקצת שור כמו לענין מתנות. והכר"ו ז"ל כתב יותר מזה דבכוי הבא מן התיש וצביה כי אכל כזית ממנו אינו לוקה משום דלא אכל אלא חצי שיעור. ודברי שניהם ז"ל אינן מובנים דהמעיים בבכורות (דף ז) דלענין איסור ליכא מאן דאמר דאין חוששין לזרע האב ואין לזה שייכות כלל לפלוגתא דחוששין לזרע האב או להא דשה ולא מקצת א שה אלא הא תליא בפלוגתא דזה וזה גורם ובפלוגתא דר"א ור"י בולד טריפה ועיין באזלין גבי הא דמיבעי לן אבר שיצא לחוץ מהו לגמוע חלבו:

ובספר חוות דעת כתב דהרמב"ם ז"ל הוציא סברתו מהא דאמרינן בסוטה דרב גידל דרש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא וודאי הוא דלא יאכל אלמא כיון דכתיב טמא וואדי טמא ה"נ הא דכתב רחמנא חלב לא תאכל היינו חלב וודאי הוא דלא תאכל אבל לא ספק חלב. וכן גבי קדשים דכתיב זכר תמים בעינן וודאי תמים. ולדבריו יצאנו לחלק בגדר הספיקות דיש מהן דאזלינן לחומרא ויש מהן לקולא. ודבריו אין להם שרש ועיקר כלל חדא דלדבריו דהתורה לא אסרה אלא וודאי חלב, א"כ אפילו איקבע איסורא לישתרי. ועיי' בירושלמי סוף פרק נושאין דאמר בטעמא דר' יהודא דפוטר אפי' בהכה שניהם בבת אחת משום דכתיב אביו וודאי אמו וודאי. ועוד דהא דשמעתין ספק אשת אחיו שיש לו בנים אמאי שריא למאן דבעי ב' חתיכות דהא הכא התירא דאין לו בנים כתיב ובן אין לו משמע דלא התירה התורה אלא היכא דוודאי אין לו בן אבל לא בספק. ומאי פריך הש"ס ממתניתין שם בכריתות למ"ד דבעינן איקבע איסורא. ועוד דלמ"ד דספק חלב ג"כ אסור אפי' בחתיכה אחת אם יחלוק על הא דרב גידל. וכתב עוד דספק טריפה אסור בקרבנות מה"ת גם לדברי הרמב"ם ז"ל. משום דכתיב כל אשר יעבור תחת דוודאי עוברת. וא"כ ספק טריפה אע"ג דמותר להדיוט דהא בשר בשדה טריפה וודאי כתיב אבל לא ס' טריפה ולגבוה אסור. וא"כ מאי פריך הש"ס במנחות למה לי כל אשר יעבור הא ממשקה ישראל נפקא ולפי דבריו הא איצטריך כל אשר יעבור לאסור ספק טריפה ובמחילה מכת"ה שלא בעיון כתב כן:

ובהא דרב גידל ע"כ צ"ל דיליף הכי מדכתב קרא דהבשר אשר יגע בכל טמא בל"ת וקרא דוהבשר כל טהור כתב בקום ועשה ש"מ דאתי לדיוקי טמא וודאי וטהור וודאי וכאן ביש בו דעת לישאל וכאן באין בו דעת לישאל או משום דהני קראי מיותרים המה לגמרי כדאיתא בפסחים (דף כד). אלא דיש לדקדק בהא דקאמר התם דלא יאכל מיותר לשאר איסורים. וכתבו התוס' ז"ל התם משום דהוי סגי אי כתב באש ישרף לחוד. ולפי סוגין דסוטה הא איצטריך למיכתב לא יאכל לדיוקא דספק טומאה מותר לאכול ואי לא כתב רחמנא אלא באש ישרף לא הוי שמעינן אלא דבספק לא שרפינן. וכן הא דדרשינן ממזר וודאי וקהל וודאי ג"כ צ"ל דמאיזה יתורא דקרא הוא דדרשינן הכי. וכמו שהאריכו בזה המפרשים:

וראיתי לבאר כאן דברי הירושלמי במכילתין בהאי מתניתין אמר רבי יוסי כל שאפשר לברר איסורו ולעמוד על ודאו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי היך עבידא היו לפניו ב' זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן וחבירו מונח בתיבה מאחר שאילו אמצא המפתח יכול אני לעמוד על ודאו מהו שיהו חייבים על ספיקו אשם תלוי. (פי' דקמיבעי ליה אע"ג דלאלתר אינו יכול לעמוד על ודאו כיון דע"י מציאת המפתח יכול לעמוד על ודאו מהו לענין אשם תלוי) וקאמר נשמעינה מן הדא הנונס את יבמתו ונמצאת מעוברת עד שלא יוודע לו אם בן קיימא הוא או לא מביא הדא אמרה שאינו מביא (פי' מדלא תנן במתניתין דחייב אשם תלוי קודם שנודע לו והוי ספק א"א אלמא כיון דיכול לעמוד על ודאו וסופו להוודע מספיקו אינו חייב בא"ת). רב אמר כל שאפשר לו לעמוד על וודאו **(כן גרס הפ"מ חייבים כו')** חייבים על ספיקו אשם תלוי היך עבידא היו לפניו ב' זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן. ואח"כ אכל עורב את השני מאחר שהוא יכול לעמוד על וודאו בשעת אכילתו. ואחר אכילת העורב תו אין יכול לעמוד על וודאו מביא אשם תלוי. והיינו דלא פליגי ר' יוסי ורב. ר"י אמר דכ"ז שאפשר להוודע אינו מביא אשם תלוי. ורב מודה בהא. ומש"ה בעי שיאכל העורב השני. אבל רב הוא דחדיש דבשעת אכילתו בעינן שיכול להתוודע. אבל אם אכל העורב תחילה דבשעת אכילתו אינו יכול לעמוד על וודאו אינו מביא אשם תלוי. ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח חלב ברור לפניו. היינו דאיקבע איסורא. וכיון דהיה כאן חלב ברור אפילו אכל העורב תחילה אמאי אינו מביא אשם תלוי. ומשני אע"ג דרב אמר והוא שיוכיח כו' מודה הוא הכא שיכול לעמוד על וודאו. פי' דבעינן נמי שיכול לעמוד על וודאו. ועיין בק"ע בתוספת שלו שפי' איפכא. כיון דבעי חלב ברור א"כ בלא"ה פטור באכל העורב תחילה דהא אין כאן חלב ברור. ובכריתות מוכח דזה נמי חשיב איקבע איסורא כל שהיה שם תחילה חלב ברור אע"ג דכבר נאכל. ופריך התם עלה מהא דאמר ר"א כוי חייבין על חלבו אשם תלוי ומשני דר"א היא וחכמי' פליגי עליה. ופריך עוד מהא דתנן התם בכריתות אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ושני אמאי מביא אשם תלוי הא א"א לברר איסורו אמר ר' יוסה תיפתר שהיתה חתיכה גדולה ואכל חציה והניח חצי' ויש לפרש בין אראשון בין אשני. ואראשון היינו שלא אכל את הראשונה כולה אלא הניח חציה. וא"כ גם באכילת השני היה אפשר לברר איסורו כיון דב' חתיכות היו. או קאי אשני דהשני לא אכלה כולה. ועדיין נשאר חציה ממנה. וכן פי' הק"ע. אבל מה שפי' עוד דהשני אכל מה שנותר מן הראשון הוא תמוה דא"כ אמאי קאמר ר"ש התם דשניהם מביאין אשם וודאי. ופריך עוד ממתניתין דספק בן ט' כו'. הרי אי אפשר לעמוד על וודיו. ומשני מאחר שהוא יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא כמה שהוא יכול לעמוד על וודאו. ולהאי שינויא נראה דה"ה בחתיכה אחת גדולה אע"ג דאכל את כולה מ"מ כיון דהיה יכול לאכול חצי' ועדיין היה אפשר לעמוד על וודאו חייב באשם תלוי אפי' כי אכלה כולה וא"כ ליכא לפרושי הא דאמר לעיל תיפתר שהיתה חתיכה גדולה דקאי אשני דא"כ למה קאמר הניח חציה אפילו אכלה כולה כיון דהיה יכול להניח חצי' השני חייב. אלא צריך לפרש דקאי אראשון. וה"ה דהוי מצי לשנויי דהשני אכל חתיכה גדולה. וע"כ כי קאמר רב דבחתיכה אחת פטור. היינו אם אין בחתיכה זו אלא כזית דאחר אכילתה א"א לעמוד על וודאו. ועפ"ז יש לפרש הא דאמרינן בכריתות (דף יז) דאיכא בין רבא דאמר משום דכתיב מצות ובין ר' זירא דאמר משום דאפשר לברר איסורו איכא' בינייהו כזית ומחצה לרבא ליכא מצות. ולר' זירא אפשר לברר איסורו. ופי' רש"י ז"ל דיש ב' חתיכות באחת כזית ובאחת חצי זית דיש להקשות א"כ ממ"נ ליבטיל ברובא חדא בחברתה ואע"ג דיש לומר דלא שייך הכא ביטול ברוב. כיון דלא ידעינן הי איסורא והי התירא ועיין בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות מש"כ שם בשם הרשב"א ז"ל. מ"מ לישנא דכזית ומחצה לא משמע דאיירי בב' חתיכות אלא יש לפרש דמיירי בחתיכה אחת גדולה יותר מכזית דלרבא ליכא מצות. ולר' זירא אפשר לברר איסורו כיון דהיה יכול לשייר אפי' אחר אכילת איסור כשיעור לא איכפת לן מה שאכל את כולה אח"כ. ולפ"ז אין הכרח למה שכתבו התוס' ז"ל שם, בריש פ' ספק אכל דב' חתיכות בחדא כזית ובחדא חצי זית לא חשיב איקבע איסורא ואע"ג דאין לשונם ז"ל שם מדוקדק דלא מצינו הכי בש"ס שם לענין איקבע איסורא אלא לענין מצות הוא דאמרינן הכי. מ"מ נראה להו דכי היכי דלא חשיבא מצות בפחות מכזית ה"ה דלא חשיב איקבע איסורא. אבל לפי הנ"ל אין זה מוכרח דהש"ס מיירי בחתיכה אחת גדולה יותר מכזית. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דבפחות מכשיעור נמי חשיב איקבע איסורא ע"ש בפ"ח מהל' שגגות ובלח"מ שם:

אלא דבש"ס דילן בכריתות שם ליתא להאי שינויא על מתניתין כי פריך התם על ר' זירא דאמר דבעינן שאפשר לברר איסורו ומשני ר"א היא. מזה משמע דלא ס"ל האי סברא כיון שיכול להערות בה משום דהכל ביאה אחת. וכן אפילו היתה חתיכה גדולה ואכלה כולה ג"כ חשיב א"א לברר איסורו משום דהכל אכילה אחת היא. וא"כ ליכא לפרושי דהא דאמרינן כזית ומחצה איכא בינייהו היינו חתיכה אחת גדולה ואכלה כולה דא"כ א"א לברר איסורו. אלא יש לפרש דאכל כזית והניח המותר דאכתי אפי' בחתיכה אחת אפשר לברר איסורו. אבל אין לומר דש"ס דילן ס"ל דבעינן שיהיה אפשר לברר איסורו גם בשעת הבאת האשם דהא אמרינן התם דלר' זירא דווקא היכא דאכל עובד כוכבים אחת בראשונה הוא דפטור. אבל אם אכל העובד כוכבים השני' וודאי חייב גם לר' זירא כיון דהיה אפשר לברר איסורו בשעת אכילתו ומיד אחר אכילתו ואפילו אם נאבדה השני' אח"כ מ"מ כבר נתחייב באשם תלוי קודם אכילת השני:

ואחר כל הנ"ל נראה דגם לר' זירא לא מסתבר לחלק בין חתיכה אחת לב' חתיכות בעיקר האיסור ולמימר דמותר מה"ת היכא דא"א לברר איסורו כגון בחתיכה אחת דאין טעם לזה להתיר לו משום דלא יוכל להתברר אח"כ. לא יאכל ויהיה אפשר להתברר. ומטעם זה לא הבנתי דברי הפר"ח ז"ל שכתב ליישב קושית הרשב"א ז"ל מהא דחולין דילמא טריפה הוי. וכתב הפר"ח ז"ל דספיקא דאיכא לברורי גם לדעת הרמב"ם ז"ל אסור דא"כ חתיכה אחת ג"כ אסורה מה"ת דאי לא אכיל לה אפשר להתברר. וכ"ת דלא חשיב איכא לברורי אלא היכא דיכול להתברר בלי שום טורח כמו בטריפות לבודקה. אבל חתיכה אחת לא חשיב איכא לברורי כיון דעתה לא נודע אלא דצריך לחזר אחר בקי אכתי מאי פריך הש"ס ממתניתין למאן דפוטר בחתיכה אחת הא במתניתין אסור מה"ת משום דאיכא לברורי בהמתנ' שממתין כדי הכר' העובר אלא ודאי אין חילוק בזה וכי היכי דנרא' ומסתבר דבספיק' דאיכ' לברורי אסור מה"ת להכניס עצמו לספק ה"ה היכא דליכא לברורי ג"כ אסור מה"ת. ואפ"ה פטור מאשם תלוי. וכיון דלרבא ולר' זירא ע"כ כל ספק לחומרא מה"ת ה"ה דלרב נחמן דאמר טעמא משום דאיקבע איסורא ג"כ לאו משום דספקא לקולא היכא דלא איקבע איסורא דהא משמע שם בכריתות דרב נחמן לחומרא קאמר יותר מכולן ולא אתי לאקולי. ואפשר לומר דכולהו, אקראי סמכי רבא דריש ממצות ור' זירא דריש מלא ידע משמע דאפשר להוודע ורב נחמן דריש מאשר לא תעשינה דצריך שיהיה חתיכה אחת חלב ברור שהוא בלא תעשינה. ודרך אגב צריך לדקדק אמאי לא ילקה אם אכל במזיד ספק חלב דהכתיב אשר לא תעשינה. וצריך לומר דאשר לא תעשינה לאו לישנא דאזהרה היא ללקות עליו. עכ"פ שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא ולא ידעתי איה מקום בינה ומקור לשיטתו ז"ל. ועיין בכריתות גבי הא דשקיל וטרי הש"ס דיה"כ יכפר על ספק נזירות וספק מצורע וכל אלו משמע נמי דכל הספיקות ד"ת הן. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל ולא נתבררו הדברים עד יבא ויורה צדק:

ודרך אגב אבאר הלכה אחת בדברי הרמב"ם ז"ל (פ' יח הלנה יוד) באותו ענין מה שפסק בהל' מעה"ק דהשוחט אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בחוץ פטור משום דלא נקבע האיסור ועמד עליו הראב"ד ז"ל מדברי התוספתא דאיתא התם השוחט חטאת העוף הבא על הספק והקריב בחוץ חייב אשם תלוי והשוחט אשם תלוי בחוץ חייב חטאת. וכבר כתב הכ"מ ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כחכמים בכריתות דפטרי באשם תלוי מהאי טעמא דלא איקבע האיסור אלא דמש"כ דהתוספתא אתיא כר"מ דמחייב באשם תלוי אינו מובן דהא בתוספתא חייב חטאת קתני ור"מ אשם הוא דמחייב עליה. והנה התוס' ז"ל כתבו שם בכריתות דחכמים דפוטרים לאו היינו חכמים דפ' המביא דס"ל אפילו אם נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה דלהנהו רבנן הקדש גמור הוא וחייב חטאת משום שחוטי חוץ. ולפ"ז אפשר לומר דהתוספתא אתיא כחכמים דפ' המביא. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן דהא הוא ז"ל פסק בה' פה"מ כחכמים דירעה עד שיסתאב ואפ"ה כתב דפטור אפילו מאשם תלוי אלמא דס"ל אפילו לרבנן דפרק המביא פטור עלי'. והיינו משום דאע"ג דירעה מ"מ ספיקא הוא אי חזי לפנים דאי לא חטא לא חזי לפנים אלא ירעה עד שיסתאב וכיון דלא חזי לפנים אינו חייב משום שחוטי חוץ. ואם כן אכתי דברי התוספתא דלא כמאן. ובאמת דברי התוספתא מסתברין מצד עצמן דחטאת העוף הבא על הספק דתחילת הבאתו מספק הוא שמא יולדת או זבה היא ואי לאו יולדת או זבה היא לא קדוש כלל. מש"ה חייב באשם תלוי אם הקריבו בחוץ. אבל אשם תלוי דהבאתו לאו מספק הוא אלא להגן עליו מן היסורים מה שעבר על הספק ועיקר חיובו הוא על הספק והקדש גמור הוא ומועלין בו מש"ה כי שחטו בחוץ חייב חטאת. אבל מה נעשה אם דברי הש"ס בכריתות שם מפורש להיפך דחכמים פוטרין משום דלא נקבע האיסור. והי' נראה לומר דע"כ לא פליגי רבנן אלא בשוחט בחוץ דאיכא לספוקי שמא יוודע לו ולא יהי' ראוי עוד להקרבה אבל אם שחט בפנים וזרק בחוץ לכ"ע חייב חטאת דהא חזי זריקתו לפנים ואחר זריקה אפילו אם נודע לו לאו חולין הוא דהא הבשר יאכל. וכן נראין ד' הראב"ד ז"ל שם בפ' ח"י מהל' מעה"ק ויתיישב בזה תמיהת הכ"מ על הראב"ד ז"ל מסוגיא דכריתות. אבל מד' הרמב"ם ז"ל לא נראה כן שכתב להדיא שם דכל שאין חייבין על שחיטתו אין חייבין נמי על העלאתו. ע"כ דברי התוספתא צ"ע לשיטתו ז"ל:

ויש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שכ' דינא דפטורא דחטאת העוף ואשם תלוי בהל' מעה"ק לפוטרו מחטאת ואמאי לא כתב האי דינא במקומו בהל' שגגות בדין אשם תלוי. ולענין פטורא מחטאת למה ליה טעמא דלא איקבע איסורא הא אפילו למאן דלא בעי קביעותא לאיסורא חטאת לא מחייב. ומלשון רש"י ז"ל שם בכריתות משמע לי קצת דר"מ ורבנן בחטאת פליגי שכתב ר"מ מחייב משום שחוטי חוץ משמע דלגמרי מחייב ליה אפילו חטאת וטעמא הוא ג"כ משום דלא בעי קביעותא לאיסורא וקרבן גמור הוא לר"מ לחיובי אפילו חטאת ורבנן בעי קביעותא לאיסורא ואין הקדשו הקדש גמור לחייב עליו חטאת וממילא יליף מינה לענין עיקר חיובא דאשם תלוי. וא"ש לפ"ז מה שלא הביא הש"ס שם פלוגתא דר"מ ורבנן להני טעמי דמצות כתיב או דבעינן אפשר לברר איסורו משום דלהני שינויי לא שייכא כלל פלוגתא דר"מ ורבנן להכא כיון דבחטאת פליגי. וא"ש נמי דברי התוספתא דאתיא כר"מ אבל קשה הדבר לומר כן ולדמות פלוגתא דר"מ ורבנן בחטאת לפלוגתא דר"א ורבנן בא"ת:

והנה אם נפרש דבאשם תלוי פליגי רבי מאיר ורבנן יש לדקדק לטעמא דר' זירא דאמר משום דאפשר לברר איסורו א"כ מ"ט דרבנן דפטרי הא אפשר לברר איסורו ולהוודע שחלב אכל. וי"ל דבאשם תלוי א"א לברר איסורו דאם יוודע לו באיזה צד שיהיה הן אם אכל חלב הן אם לא אכל אינו ראוי להקרבה דאם אכל חלב בר חטאת הוא. ולפ"ז בחטאת העוף הבא על הספק לרבנן נמי חייב באשם תלוי דהא אפשר לברר איסורו ולהוודע אם ולד הפילה או רוח הפילה. וא"כ דוקא באשם תלוי פליגי. וכן י"ל לטעמא דמצות כתיב ולטעמא דאיקבע איסורא דדוקא באשם תלוי פליגי משום דבאשם תלוי ליכא מצות ולא איקבע איסורא בשום אופן דאפילו אם היו ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד הראשונה והשני אכל את השניה דזה מביא א"ת וזה מביא אשם תלוי אפ"ה לא חשיב איקבע האיסור דהא אפילו זה שאכל חלב ג"כ לאו בר אשם הוא אולי ידע בבירור שחלב אכל. אבל בחטאת העוף הבא על הספק מצינו דאיכא מצות וגם איקבע איסורא כגון שתי נשים האחת הפילה ולד והאחת רוח והלכו זו למזרח וזו למערב דשניהם מביאין חטאת העוף על הספק לעצמה ויש בהן אחד חטאת ודאי ואיכא מצות וגם איקבע איסורא וחייב עליה אשם תלוי אם שחטה בחוץ אפילו לרבנן וא"כ לכולהו טעמי א"ש דלא פליגי אלא באשם תלוי ועיין מ"ש הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס שם. והדברים ברורים אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן ע"כ עדיין צ"ע. ומהא דאשם תלוי מוכח ג"כ דספק מה"ת לחומרא דאטו נאמר דא"ת מותר מה"ת לשוחטו בחוץ זה לא מסתבר דא"כ לאו קרבן הוא כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף