קרן אורה/יבמות/לד/א

קרן אורה יבמות לד א

דף ל"ד ע"א

מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל כו'. מכאן משמע נמי כשיטת הרשב"א ז"ל לעיל דר' יוסי לית ליה איסור כולל והא דקאמר חייב שתים היינו לקוברו כו'. דלשיטת התוס' ז"ל אמאי לא מוקי למתניתין כר' יוסי דאית ליה נמי לכולהו כדתניא בברייתא דזר ששימש בשבת דר"י אומר חייב שתים:

הא אתמר עלה בתרומה בעה"פ דזמנו בהול. כתבו התוס' ז"ל דהמ"ל משום דתרומה מיקרי עבודה וכתיב ופועל ידיו תרצה ובפסחים איתא הני תרי שינויי ונראה דתרווייהו צריכי אוקימתא דערב הפסח משום בבא דרישא שם האשה שאמרו לה מת בעליך או עבד שמכרו רבו דבהא נמי ר"י פוטר. וע"כ משום דמיירי בתרומה בעה"פ דזמנו בהול ובבא זו דנודע שהוא בן גרושה איכא למימר טעמא משום דמיקרי' עבודה ואפי' חללין שבו תרצה. והרמב"ם ז"ל פרק יו"ד מהלכות תרומות כתב בהלכה י"ב וכן כהן שנודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן לבד ואם היתה תרומת חמץ ערב פסח הרי אלו פטורין מלשלם. וכתב הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל לתרווייהו לישני בתרומה ערב פסח פטור לגמרי אף מן הקרן הואיל וזמנו בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה אינו משלם אלא הקרן כמו בת כהן שנפסלה. ואיני מבין דבריו ז"ל דאכתי מאי טעמא דר' יהושע באשה שגרשה בעלה או עבד שמכרו רבו אמאי פטורין מן החומש בשאר הימים שאין זמנן בהול. וע"כ צ"ל דכל הני שהיו אוכלין תרומה כבר כמו אשת כהן או עבד כהן לא חשיבי זרים אפי' אחר גירושין או שיחרור כיון דכבר אכלו. ומש"ה אין משלמין אלא קרן וצ"ע:

ובאותו ענין ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דנזיר ששתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש. והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם מן התוספתא. והכ"מ ז"ל כתב דהטעם כיון דיין אסור לו בלא"ה לא חשיבא שתיה לשלם את החומש. ודין זה הוא פלאי ומה בין זה לאוכל תרומת חמץ בפסח דלמ"ד לפי מידה משלם צריך לשלם קרן וחומש ואין כאן מקומו בזה:

ועיין בדברי הרי"ף ז"ל שביאר היטיב חלות האיסורין דשמעתין דלראובן שנשא תחילה נאסרה אחותה עליו משום אחות אשה ואשת ראובן נאסרה על שמעון משום א"א ואשת אח בבת אחת. חזר ונשא שמעון את האחות נאסרה על ראובן משום א"א ואשת אח ע"י איסור מוסיף מיגו דאיתוסף עליו איסורא לעלמא ולשאר אחיו איתוסף נמי לדידיה. וא"כ לגבי ראובן ליכא אלא איסור מוסיף לחוד ולגבי שמעון הוא דאיכא כולהו בת אחת היינו א"א ואשת אח וכולל היינו אחות אשה ומוסיף הוא נדה. ולענין הנשים אשת ראובן חייבת בכולן א"א ואשת אח בבת אחת ואחות אשה משום איסור מוסיף מיגו דאיתוסף על שמעון איסור שאר קרובות איתוסף נמי לגבי דידה ונדה הוא איסור כולל מיגו דאיתסרא לבעלה מיתסרי נמי לדידי'. ואשת שמעון על ראובן תחילה אסורה משום אחות אשה אח"כ כשנשאה שמעון נאסר ראובן עלי' באיסור א"א ואשת אח ע"י כולל דמיגו דנאסרה לעלמא ולאחיו חל נמי על ראובן. כללא דמילתא מה שאצל האיש איסור מוסיף אצל האשה הוא איסור כולל. וא"כ לעיל לר' יוסי בנשא חי ואח"כ נשא מת דהוא חייב, שתים משום דאשת אח חל על אחות אשה במוסיף. אבל היא אינה חייבת אלא אחת כיון דלית ליה כולל והיא צריכה להאסר בהחי ע"י כולל מיגו דאסירא בשאר אחיו אסורה נמי לו. ויותר מזה יש לדקדק באשת איש ונעשי' חמותו דאמר ר' יוסי דנידון בא"א וחמותו לא חל עליו ע"י כולל והיא היה לה לידון משום איסור, חמותו דעלה דידה איסור מוסיף מיגו דאיתוסף עליה איסורא בשאר קרובות איתוסף נמי לגבי דידה. ומצינו בועל ונבעלת נידונין בשני מיתות וצ"ע:

גמרא בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כו'. ופי' רש"י ז"ל שנולדו כולם ביום אחד רק האנשים קדמו שנה אחת ונשלם גדלותן כאחד וביום מישלם י"ג לזכרים וי"ב לנקיבות מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת ע"ש. והקשו התוס' ז"ל הא לא מצי לקדש עד שיגדיל. וא"כ אכתי נידות קדים. והרשב"א ז"ל ביאר יותר דמה שנתנו קידושין ביומא דמישלם שיחול למחר בעת גדלות לא מהני דהוי כמו לאחר שאתגייר בימי' הקדמוני' ותלי בפלוגתא דר"מ ורבנן בלאח' שאתגייר. ולר"מ שפיר חלין הקידושין לאחר גדלותן והמשנ"למ ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות האריך לקיים פירש"י ז"ל דבהא אפי' רבנן מודו דתלין הקידושין כיון דאינו מחוסר מעשה אלא זמן. ולענ"ד היה נראה דאפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא מודה דקידושין לאו כלום היא. דע"כ לא קאמר ר"מ אלא בבר דעת דקנינו קנין אלא דעתה לאו בר קנין הוא לזה כמו עובד כוכבים דלאו בר קדושין הוא. וכי אמר לאח' שאתגייר בימי' הקדמוני' חיילי שפיר הקידושין אבל הכא דקטן אין אמירתו וקנינו כלום מאי אהני מה שאמר דלאחר שיגדל יחולו הקדושין כיון דאמירתו לאו כלום הוא. והרשב"א ז"ל לקמן בפר' ב"ש גבי הא דאמרינן דקדושי קטנה לכי גדלה גדלי קדושין בהדה כתב בטעמו של דבר דהוי כמו שאמר הרי את מקודשת לאחר גדלות ולכן מהני הקדושין כמו הרי את מקודשת לאחר שלשים יום דאם חזרה בה חיילין הקדושין לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות. וטעמא דמילתא שנשאר עלי' השעבוד של הדינר ומתקדשת בו לאחר ל' או לאחר גדלות. ואע"ג דקטנה לא משתעבדא מ"מ כיון דתקינו לה רבנן נישואין משועבדת לו ולכי גדלה הוי קדושין ד"ת עכ"ל. העולה מדבריו ז"ל דברצונה הדבר תלוי ואם רצתה מיד בשעת גדלות חלין הקדושין ע"פ השיעבוד שיש לו עלי'. והיינו דווקא בקטנה דתקינו לה רבנן קדושין ויש לו עליה שיעבוד. אבל קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואין. ומה שנתן לה לא מתורת קדושין נתן לה כי נתאכלו המעות ודאי אינה מקודשת דבמה תתקדש לו ואפילו אם לא נתאכלו המעות ג"כ לאו קדושין הם כמו לאחר שאתגייר לרבנן דאמירתו לאו כלום הוא דהוי דבר שלא בא לעולם והכא אפילו ר"מ מודה דאמירת קטן לאו כלום הוא. ועיין בדברי המגי' ז"ל שם במשנ"למ. ובס' אבני מילואים כ' דבקטן שקידש את הגדולה שפיר חיילין קדושין לדע' הרשב"א ז"ל דהא משתעבדא לו. ול"נ דז"א דבעינן שתשתעבד לו לקדושין. ומה בין זה דאמר לאחר שיגדיל ובין לאחר שאתגייר דבכל גוונא אין הקידושין נגמרים אפילו לאחר שנתגייר ועלה בדעתי לחלק בין קטן לקטנה מטעם אחר דבקטנ' שפיר גדלי קדושין בהדה דעיקר האמירה תליא באיש שהוא גדול והיא ניקנית לו ממילא לכי גדל' אבל קטן אמירתו לאו כלום היא [וכן מבואר סברא זו בדברי הפוסקים]. אלא דא"כ תיקשי מלאחר שתתגיירי אמאי אינה מקודשת. ולמה לא יגמרו הקידושין אחר שנתגיירה אלא ודאי כל היכא דליכא השתא סרך קדושין כלל אמירה דהשתא לאו כלום היא. ולאחר שתהי' ראויה לקדושין צריך אמירה מחדש. וע"כ ליכא למימר בטעמא דקטנה דגדלי קדושין בהדה אלא מחמת דתקינו לה קדושין כמ"ש הרשב"א ז"ל. ובדעת רש"י ז"ל הי' נראה לומר דמש"ה כתב דביומא דמישלם י"ב וי"ג מסרו להם הקדושין. היינו סמוך לערב של וי"ג ואמירתן בזה לא גרע מהי' מדבר עמה על עסקי גיטין וקדושין דאין צריך אמירה מחדש. והנתינה ג"כ חשיבא נתינה כיון שלא נתן לה אלא לאחר שיגדלו ולכי גדלי ברצונם בקדושין נגמר הנתינה וכל הקדושין באו יחד ובכה"ג גם לאחר שאתגייר או תתגיירי אם רגע לפני הגירות בימים הקדמונים נתן לה כסף שיגמר נתינה זו לשם קדושין לאחר גירות אפשר ג"כ דהוו קדושין ועדיין צ"ע:

ועל שיטת הגאונים ז"ל דגרסי בשופעת מתוך ג' לאחר ג' והוא דקודם ג' דלא חזיא לביאה לא חל על הזכרים האיסורים כלל. יש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל קריבה של ערוה אסור בל"ת אפילו חיבוק ונישוק א"כ איסור זה ודאי חל אפילו קודם ג' ואכתי היאך חלין האסורין זע"ז כיון דחד מינייהו קדים באיסור לאו ולר"ש אפילו חמור על קל לא חייל ואולי קטנה כיון דאינה ראויה לביאה. בקריבתה ג"כ אין כאן איסור תורה:

והמל"מ ז"ל הקשה עוד על רש"י ז"ל דהא עיקר הגדלות תלוי בהבאת שתי שערות. וא"כ אכתי אין גדלותן בבת אחת. והרשב"א ז"ל הביא קושיא זו בשם הרמב"ם ז"ל. וכתב ליישב דמיירי שראו שערות ביום הראשון של גדלות ומחזקינן לכולהו שבאו השערות בתחילת הגדלות ואמרינן מדהשתא גדולה בצפרא נמי גדולה כי היכי דפליגי גבי בוגרת ביומא דמישלם שית ורב אמר הרי היא בוגרת לפנינו. ואין הענין דומה לגמרי דהתם ביומא דמישלם הוא דפליגי. אבל לאחר ששה לכ"ע מחזקינן לה בבוגרת והכא ע"כ דווקא ביום שלאחר י"ג קאמר דאי ביומא דמישלם י"ג הא עדיין קטנה היא ושומא היא. וא"כ בזה אפשר לומר דכ"ע מודים בזה דמחזקינן לה לגדולה מצפרא כמו התם לאחר ששה. ויש לחלק דהתם קאמר אין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד וחזקה זו עדיפא מחזקת סימנים לאחר י"ג. ומש"ה כתב דהכא ביום שלאחר י"ג ג"כ פליגי רב ושמואל. אבל אין לפרש דהרשב"א ז"ל ג"כ ביומא דמישלם י"ב קאמר וס"ל כפי' ר"ת בנדה דתוך הפרק כלפני הפרק וכמו שפי' הטור ז"ל דבריו דביומא דמישלם קאמר דבזה אין כאן חזקת סימנים להחזיק ולומר מדהשתא גדולה מצפרא נמי גדולה דהא בכל דוכתא בעינן י"ג ויום א' דווקא. ובאמת מדברי התוס' בנדה פרק יוצא דופן נראה דמפרשי לדברי ר"ת ג"כ ביום שלאחר גדלות. ור"ש ס"ל דזמן הבאת שערות דווקא בסוף היום ור"י ס"ל דבתחילת היום הוא זמנן. ולא מצאתי טעם נכון לסברא זו למימר דלר"ש בעינן דווקא יום אחד שלם. ומה שכתב המשנ"למ ז"ל בפ"ב מהלכות אישות לפרש דס"ל לר"ש דיינין שעות אין זה מספיק דא"כ לא בתחילת היום או בסופו הדבר תלוי אלא בשעות. אבל הטור ז"ל פי' דברי ר"ת דביומא דמישלם י"ג פליגי ר"י ור"ש. וכן הביא הרמ"א ז"ל בשמו בסי' קנ"ה. אבל מה שכתב כן ג"כ בשם הרא"ש ז"ל לענ"ד אין הכרע לזה ולפי הנוסחא אשר לפנינו בדברי הרא"ש ז"ל מבואר הדבר להיפך דפליגי ביום אחרון של י"ג ויום אחד כו' ע"ש. אלא דנראה דהנוסחא ישנה היתה ביום אחרון של שנת י"ב לנקיבה וי"ג לזכר והוא כשיטת הטור ז"ל. וכן מבואר בפסקי הרא"ש ז"ל. אבל ממה שכתבו דלר"י הוי זמן שערות מתחילת היום ולר"ש בסוף היום. משמע כשיטת התוס' ז"ל דלשיטת הטור ז"ל בסוף היום לר"ש ג"כ שומא היא אלא דווקא בתחילת יום שאחר י"ג. וממה שכתבו שם דכי האי גוונא פליגי בקדושין גבי קידשה אבי' כו' דפליגי ביומא דמישלם שית אין ראיה דהכא נמי ביומא דמישלם קאמר דהא ע"כ לא דמיא לגמרי דהתם כ"ע מודים דכל היום הוא זמן סימני בגרות אלא בחזקה פליגי אם ראו הסימנים בערב אי מחזקינן לה בוגרת מצפרא והכא פליגי אי זמן סימנים הוא כלל. אלא ע"כ לדומיא בעלמא כתב כן ושפיר יש לפרש דהכא נמי ביום התחלת זמן גדלות פליגי. עכ"פ לכולהו פירושי משמע דלר' יהודה גדולה היא מיד שהביאה שערות ביומא דמישלם. והמשנ"למ ז"ל כתב לישב בשיטת הטור דברי רש"י ז"ל בשמעתין דמש"ה כתב שמסר לה קדושין ביומא דמישלם דהשערות שהביאה ביום זה מהני לה להיות גדולה אחר היום הזה. והוא דבר חדש ולא מצאתי כעת מי שאומר כן ותוך הפרק כלאחר הפרק משמע דלגמרי כלאחר הפרק דמי וגדול' היא מיד וכמו תוך זמן כלאחר זמן. ובלא"ה מפי' רש"י ז"ל בנדה משמע דלא ס"ל כפי' ר"ת בזה וצ"ע ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף