אילת השחר/יבמות/לד/א

אילת השחר יבמות לד א

דף ל"ד ע"א

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשין ביוה"כ, ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב. ובקצוה"ח (סי' כ"ח סק"א) כתב להקשות וז"ל וקשיא לן מאי הוסיף ר' מאיר שבת, דהא במה דהוסיף חיסר אשם, דבפרק כל שעה (פסחים דף כ"ט) תניא האוכל חמץ של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל מאן י"א (לא מעל) ר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פוטר מתשלומין, והקשו בתוס' אמאי פטור מקרבן מעילה משום דקלבד"מ הא אמר בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין, ותירצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עי"ש, וא"כ אם היתה שבת דהוא חייבי מיתות ב"ד ודאי פוטר מתשלומין, דאפי' ר' מאיר לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם לית לי' כדאיתא פרק אלו נערות, וא"כ מאי מוסיף ר' מאיר כיון דמחסר אידך והוא אשם, ע"כ לשון הקצוה"ח. וכן הק' הצל"ח בפסחים (דף כ"ט) ובנתיבות המשפט שם.

ובקצוה"ח שם כתב לתרץ ע"פ דברי המהרש"ל דבמקום שאין מחייבין אותו על החמור מיחייב לצי"ש על הממון הקל, ולכן כאן דאין בי"ד ממשכנין אותו על החטאת דאיסור הוצאה של שבת, ממילא חייב לצי"ש על המעילה, וחייב שפיר קרן וחומש ואשם.

ויש מקום עיון בזה דלא דמיא לכל מקום שאינו חייב אלא לצאת ידי שמים, דהיינו שאין זה חיוב גמור דלכן אין לב"ד כח להוציא ממנו [ואע"פ דכ"ז שלא שילם הוא פסול לעדות, דבמאירי ב"ק דף נ"ו כתב שהוא פסול לעדות] אבל כאן מה שאין ממשכנין אותו אינו חסר בכח ב"ד להוציא אלא משום דבלא"ה יביא קרבנו, וכמ"ש רש"י, אבל זה חוב גמור המוטל עליו, וחיוב זה לכאורה צריך לפטרו מדין קלבד"מ.

ובנתיבות המשפט כתב דשאני התם בפסחים דהוא קדושת דמים, ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת הקדש כמ"ש התוס' בכתובות (דף ל' בד"ה זר שאכל תרומה), מש"ה בעינן שיהיה בר דמים, משא"כ הכא מיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל, ובתשלומין שהם משום כפרה כת' תוס' בכתובות שם דחייב אף בקלבד"מ.

ויש להעיר על זה מהא דאיתא במעילה (דף ט"ו א') דקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדק הבית למעילה, ואם מעילה בקדשי מזבח הוא משום כפרה האיך הם מצטרפין עם קדשי בדק הבית שהם משום גזילת הקדש, וע"כ דתרוייהו חיוב דמים הם משום גזילת הקדש, והעיר כן בשערי יושר (שער ג' פכ"ג).

ואפשר לומר בזה, דהנה בב"ק (ק"א א') מבואר דאם קוף צבע צמר של אחד בצבע של חבירו, אם אין שבח סממנין ע"ג הצמר פטור בעל הצמר לשלם לבעל הצבע, והקשו שם תוס' (בד"ה או דילמא) ותימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה, וכתבו וז"ל ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מכל מקום נהנה גופו, אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר עכ"ל. והמבואר מדברי התוס' דבכדי להתחייב בתשלומי מה שנהנה איכא חילוק בין הנאת ריוח בממונו לבין הנאת גופו, דהיכא דההנאה היא מה שהרויח ממון, אינו מתחייב רק כשההנאה באה לו ע"י מעשיו או מעשה בהמתו, משא"כ בהנאת גופו מתחייב בעצם מה שנהנה גם כשאינה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, וכ"כ הרא"ש חילוק זה.

ועי' ש"ך (סי' שצ"א) שכתב לדינא סברא זו דבהנאת גופו לא בעינן מעשיו או מעשה בהמתו כדי להתחייב, אלא עצם זה מה שנהנה גופו מחייבו אף בלא מעשה.

והנה בהא דבקלבד"מ פוטר מתשלומין מצאנו ב' אופנים, האופן הא' הוא כשעשה ב' מעשים בזמן אחד, מעשה אחד שמחייבו מיתה ומעשה שני המחייבו ממון, דאמרינן קלבד"מ ופטור על הממון, ואף שאין שייכות בין מעשה המחייבו מיתה למעשה המחייבו ממון, מ"מ כיון שנעשו ברגע אחד אמרינן קלבד"מ, דברגע שמתחייב מיתה אין מחייבין אותו ממון. כמו שמצינו בכתובות (דף ל"א) בזורק חץ וקרע שיראין שאין שייכות בין חילול שבת בהזריקה המחייבתו מיתה לבין קריעת השיראין המחייבתו ממון, ורק משום שעשה שניהם בזמן אחד נפטר מדין קלבד"מ.

וביארו האחרונים שהגדר בדין זה הוא דמעשה שעושה בזמן שמתחייב מיתה לא נחשב כעשיה דידי' והוי כאילו עשאו אחר ולכן לא מתחייב על הקריעת שיראין דהוה כקרע אחר ולא הוא. ומה"ט כתב הגרע"א בכתובות (דף ל"א) דגם מעשים שאינן בעצמם המחייבים ממון רק הם תנאי לחיוב ממון, אם עשאם בשעה שמתחייב מיתה גם בזה נחשב כלא נתקיים התנאי ופטור מממון, משום דקלבד"מ הוי כעשאו אחר.

ובקצוה"ח (סי' ל"ח סוף סק"א) הקשה בשטר שיש בו רבית דקיי"ל כחכמים דגובה את הקרן, אמאי גובה את הקרן נימא קלבד"מ וייפטר מהקרן [למאן דאית לי' חייבי מלקיות שוגגין פטורין מתשלומין עי"ש], וגם שם הביאור הוא דכיון דמתחייב על עבירה של רבית דנין לי' כאילו לווה אחר ולא הוא, ואף דקיבל ממון חבירו, מ"מ חיוב קרן של ההלואה אי"ז בגלל שיש לו כסף של חבירו, רק דמעשה ההלואה מחייבו וכיון דקים לי' בדרבה מיני' נחשב כאילו אין מעשה הלואה. ולכן גם במזיק ובאותה שעה מחלל שבת פטור מממון דנחשב שנעשה הנזק מעצמו ולא הוא המזיק.

ולפי דרך זו צריכים להוסיף דגם היכא דההיזק נעשה ע"י בהמתו, אם בשעת ההיזק עבר עבירה שמחוייב מיתה ייפטר מממון, דבשעה שמתחייב מיתה לא נחשב מעשה בהמתו, והוי כמעשה שנעשה ע"י אחר שאינו אחראי על מעשה זה.

והאופן הב' של קלבד"מ הוא היכא שעושה מעשה אחד, שבמעשה הזה גופא יש ב' חיובים חיוב מיתה וחיוב ממון, אמרינן קלבד"מ דהמעשה שמחייבו מיתה אינו יכול לחייבו גם ממון.

ולפי"ז אולי יש ליישב קושית הקצוה"ח, דהנה באוכל חלב של מוקדשין והוציאה בפיו, שהקשה הקצוה"ח שיהא קלבד"מ דהחיוב מיתה של ההוצאה תפטור חיוב ממון של המעילה, ובזה הרי אין שום שייכות בין החיוב מיתה לחיוב ממון, שהרי הם ב' מעשים נפרדים, דהחיוב מיתה של הוצאה בשבת הוא על ההנחה שנעשית בשעת בליעה, והחיוב ממון להקדש הוא על מה שנהנה באכילתו מהקדש, ואם באנו לפוטרו משום קלבד"מ היינו כמו אופן הא' שנתבאר לעיל דגם בשני מעשים נפרדים אם הם נעשים בזמן אחד, ועל מעשה אחד יש חיוב מיתה, אז נפטר מהחיוב ממון של המעשה השני, וכפי משנ"ת מה דפטור הוא משום דע"י קלבד"מ נחשב דמעשה המחייבו ממון כאילו לא נעשה על ידו, וא"כ י"ל דהכא גבי מעילה אף אם נאמר קלבד"מ, הרי רק נאמר דהוי כאילו עשאו אחר, ולענין מעילה לא מהני לפוטרו במה שנעשה ע"י אחר כיון דחיוב מעילה הוא על ההנאה, ובהנאת גופו חייב גם בעשה אחר ואי"צ מעשה דידי' כדי לחייבו, כדהבאנו לעיל מתוס' בב"ק ק"א, וממילא דלא יועיל קלבד"מ במה שנתחייב מיתה על ההוצאה לפוטרו מממון על חיוב מעילה דהנאה.

[ודברים אלו הם לפי מה שייסד הגר"ח זצ"ל דחיוב מעילה הוא משום גזילת הקדש וכחיוב ממון לחבירו, ובזה אנו צריכין למש"כ תוס' בב"ק דף ק"א דהיכא דנהנה גופו חייב אף אם אי"ז ע"י מעשיו או מעשה בהמתו, אך אם נאמר דחיוב מעילה הוא תלוי בדיני איסור ולא בגדרי ממון, פשוט דכל שנהנה גופו חייב גם בלא מעשיו כלל, וכמ"ש תוס' בכתובות דף ל' ב' ד"ה ואי דלא, דמיתה פשיטא דחייב גם בתחב לו חבירו, וממילא לא שייך בזה פטור דקים ליה בדרבה מיניה].

ומה שמבואר בפסחים (דף כ"ט) דגם לגבי מעילה יש קלבד"מ לענין אוכל חמץ של הקדש בפסח, כמו שהביא הקצוה"ח, התם שאני דשני החיובים גם חיוב מעילה וגם חיוב כרת של חמץ שניהם באים על אותה הנאה, וכיון ששניהם הם על אותה הנאה, בזה באנו להאופן הב' של קלבד"מ דעל מעשה אחד אי אפשר לחייבו ב' חיובים, ואחרי שחייב כרת על ההנאה משום חמץ, תו לא שייך לחייבו ממון על ההנאה משום מעילה, ולא משום דנחשב כאילו לא הוא נהנה מהקדש, לכן לא תועיל סברא הנ"ל, משא"כ גבי אוכל מוקדשין והוציאו בפיו דהחיוב מיתה הוא על ההוצאה, ולא משום הנאת אכילה, ובזה מה שאנו באים לפטרו על החיוב ממון להקדש הוא ע"י שנחשיב דההנאה נעשתה ע"י אחר, וזה לא יכול לפטור כיון שגופו נהנה וכמשנ"ת.

והנה בב"ק (דף ד' א') חשיב קולא באדם מה שאינו משלם את הכופר, ושור חמור שמשלם כופר, וכתבו תוס' וז"ל הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקלבד"מ וכו' ואור"י דלאו פירכא היא כלל דלא מפטר משום קלבד"מ עכ"ל. וביאר המהר"ם סברת ר"י דאינו נפטר מכופר ע"י קלבד"מ, משום דקלבד"מ שייך רק היכא שהזיק ממון בהדי מיתה, כגון שהמית את אחד וקרע את בגדיו, וכמו שנגף אשה הרה והמית את האשה וגם יצאו ילדיה שפטרו הכתוב מטעם קלבד"מ, דהוי ב' חיובים בשביל ב' דברים, ובזה יש קלבד"מ, אבל לענין אדם ההורג נפש לא שייך שחיוב מיתה של רציחה יפטור חיוב כופר כיון דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג עי"ש.

ולכאורה מדברי מהר"ם אלו סתירה למשנ"ת לעיל דגבי אוכל חמץ של הקדש בפסח יש קלבד"מ דשני החיובים על אותה ההנאה, דלדברי המהר"ם אדרבה בכה"ג שהכל בא על מעשה אחד לא שייך קלבד"מ [ובאמת יש חולקים על המהר"ם ולשיטתם לא קשה].

אמנם לא דמי דמש"כ המהר"ם שאין קלבד"מ, זהו רק בכה"ג של כופר ומיתה על הרציחה, דגם החיוב מיתה וגם החיוב כופר שניהם באים על הרציחה, ובזה כתב המהר"ם דכיון ששניהם הם עונשים על הרציחה לא שייך קלבד"מ דהוי כעונש אחד גדול, משא"כ גבי אוכל חמץ של הקדש, אפילו שהם שני חיובים על הנאה אחת, אבל החיובים הם משום שעובר בהנאה זו ב' איסורים נפרדים שכל איסור מחייב עונש בפנ"ע, דאיסור מעילה מחייבו ממון ואיסור חמץ מחייבו כרת, ובזה גם להמהר"ם יש קלבד"מ, דכיון שנתחייב כרת על הך הנאה משום איסור חמץ, לא נוכל לחייבו על אותה הנאה ממון מחמת האיסור מעילה, ולא שייך כאן לומר שיחשב כאילו שניהם הם עונש אחד גדול ויהא חייב שניהם, כיון דב' העונשין הם על ב' איסורין נפרדים שכל איסור מחייב עונש לעצמו.

ויש להעיר מהא דאיתא בכתובות (ל"ד ב') בהיתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת דאי משעת אונסין מתחייב אמרינן קלבד"מ ופטור מממון, והרי שואל חייב גם במתה כדרכה, א"כ אין אנו צריכים כלל למעשה דידי' לחייבו, וא"כ נמצא דהוי כב' מעשים נפרדים, חיוב שבת על מעשה הטביחה וחיוב שאלה על מה שהבהמה לא נמצאת בעולם, וזה דומה למה שאמר ר' מאיר דאם היתה שבת והוציאה בפיו חייב, ונתבאר דחייב על שבת ומעילה כיון שלחיוב האכילה אין אנו צריכים למעשיו כמ"ש תוס' בב"ק (דף ק"א) וכנ"ל, וא"כ ה"נ בשאלה הרי אין אנו צריכים למעשיו ואעפ"כ אמרי' דפטור משום קלבד"מ, נמצא דגם היכא שלא מיפטר בעשאו אחר שייך קלבד"מ, דבכל מקום אמרי' דחיוב ממון לא יכול לחול על האדם ברגע שמתחייב מיתה, גם במקום שהחיוב ממון אינו בא דוקא משום מעשיו [ועי' באילה"ש בכתובות שם].

וי"ל בזה עפי"מ דחקר במחנ"א (הלכות שאלה ופקדון סי' א') ביסוד חיובא דשואל, אם הוא מפני שקיבל עליו להתחייב באחריות להבעלים, או דהוא מפני שכל הנאה שלו. והנה לפי צד זה דהוא מפני שכל הנאה שלו בהשתמשות של החפץ, מה דחייב גם כשאינו נהנה ומשתמש בפועל, הוא משום דכיון שיכול להשתמש הוי כאילו משתמש בזה, ונמצא דחיוב שואל ג"כ הוי מחמת דמה שזה ברשותו להשתמש דינו כמשתמש, וא"כ שפיר י"ל דגם בפרה שאולה וטבחה בשבת דאמרינן קלבד"מ, הגדר הוא דהוי כאילו משתמש בה אחר ולא הוא, וכיון דלא הוא המשתמש, פטור מאונסין, ולא דמי לההיא דאוכל חלב מן המוקדשין דמחויב בהנאת גופו בלא שום מעשה, וממילא קלבד"מ לא יפטור בשני מעשים וכמשנ"ת לעיל בארוכה [ועי' אמרי משה סי' ל' סקכ"ה].

אי אליבא דרבי יהושע האמר טעה בדבר מצוה פטור. יל"ע אם דין זה דטעה בדבר מצוה הוא רק במכוין לשם מצוה, או כל שעוסק במצוה וטעה פטור, ולכאו' אם דוקא במכוין לשם מצוה פטור, הוי מצי לשנויי דהכא לא מיירי במכוין לשם מצוה אלא נושא אשה סתם, דגם מי שאינו מכוין לשם שמים נושא אשה ולכן אין בו הפטור דטעה בדבר מצוה, ומשמע דבכל אופן כיון שזה מעשה מצוה, פטור גם כשאינו מכוין לשם מצוה.

והעירו מלשון רש"י בד"ה ור"מ אליבא דמאן, מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה, דהי' סגי לכתוב לישא אשה, ומה שהוסיף לדבר מצוה, משמע דצריך שתהא כונתו לקיים מצוה, ומ"מ אינו מוכרח.

הכא בתרומה בערב הפסח עסקינן דזמנה בהול. ופרש"י שלא תשרף. ויל"ע אי מיירי דוקא כשבהול כדי שלא יהא צריך להפסיד תרומה, או גם בשאיכפת לו ההפסד ממון, ולכאו' אם בהול רק משום הפסד ממונו הרי אינו בהול מחמת המצוה ולמה פטור, ומשמע דא"צ שיהא בהול מחמת קיום המצוה, אלא כל שזמנו בהול והוא טעה בדבר מצוה סגי כדי לפוטרו.

כולהו משכחת להו וכו'. לכאו' כל איסורי שפיר חיילי מיד משהגדיל, אבל איסור אשת איש אינו חל מיד, אלא בתחילה נעשה גדול ואח"כ חלין הקידושין, ונמצא שזה משהו אחרי שאר האיסורין ולא יחול.

בשופעות מתוך י"ג וכו'. הק' הראשונים מתי הביאו שתי שערות, הרי אם קודם לתחילת י"ג הא שומא נינהו, ואי בלאחר תחילת י"ג תו אין כאן בת אחת, והרשב"א כתב דאפשר לאוקמא כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרי' מדהשתא גדול בצפרא נמי גדול ע"ש. וק"ק דנמצא דמיירי דוקא באופן כזה שלא בדקו כולן בתחילת היום רק באמצע היום, דהא אם מיד בתחילת היום בדקו ועדיין לא הביאו שערות לא יועיל מה שמצאו בהן שערות אח"כ לומר שהיו בהן בתחילת היום [ועי' משנה למלך פ"ב מהל' אישות הי"ח מש"כ בזה, והק' עליו בגליון רע"א שם].

רש"י ד"ה ור"מ. מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה. יל"ע באיזה מצוה מיירי, הרי עצם הנישואין דהיינו חופה כבר עשה, וברי"ף כתב משום בעילת מצוה, ולכאו' המצוה היא פרי' ורבי' או עונה, וא"כ לאו דוקא בעילה ראשונה, ולמה נקט התנא בשעת כניסתן לחופה. וכן קצ"ב מש"כ רש"י (בד"ה אבל הכא) דהכא אין זמן קבוע למצוה, הרי מחוייב במצוה בלילה הראשונה.

רש"י ד"ה לאיחיובי אינהו. דבהך יומא אתו לכלל עונשין. וכן בד"ה ומתוך י"ב וכו', מדנקט רש"י דבאין לכלל עונשין, משמע דרק לעונשין תלוי בשנת י"ב וי"ג, אבל איסור יש עליו כבר קודם לכן. ועי' בקהלות יעקב (סי' ל"א) שהביא מה שכתבו בזה האחרונים אם יש לקטן איסורים. ועי' באו"ח סי' שמ"ג ברמ"א ובט"ז שם.

רש"י ד"ה ומתוך י"ב. שנולדו הזכרים באחד בתשרי וכו' ומסרו קידושין שיחולו ליום המחרת. הנה בשו"ת רעק"א (סי' קנ"ט) נסתפק בעושה קנין קודם שבת שיחול בשבת אם מותר. ולכאו' מדנקט רש"י אופן זה שעשה קנין שיחול בראש השנה, יש לדייק קצת דשרי, דאע"פ דלגבי מה דאיירינן לענין לחול דין אשת איש לא נוגע האיסור דרבנן שלא לעשות קידושין ביו"ט, מ"מ למה נקט רש"י כגון א' תשרי, הי' יכול לנקוט יום שאין בו איסור עשיית קידושין, משמע קצת דגם בעשיית קידושין שיחול ביו"ט ג"כ מותר.

בא"ד. ומסרו קדושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשין גדולים וכו'. ובתוס' הק' דהא אין מעשה קטן כלום, וכן הק' הרשב"א, ובמשנה למלך (פ"ד מהל' אישות הלכה ז' בהג"ה) הק' מדברי הרשב"א לקמן (דף ק"ט ב') דבמקדש את הקטנה וגדלה בהדי' עשאום כמתנה בשעת קידושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות ומהני מדאורייתא, הרי מבואר מהרשב"א דמהני לקדש קטנה לכשתגדיל, וסותר למה שכתב כאן להקשות על רש"י דלא מהני. וכן הק' בנודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' נ"ב), והביא דבמגיה על המל"מ כתב לחלק בין קטן לקטנה, וכתב על זה הנודע ביהודה דאינו רואה שום טעם לחלק בין קטן לקטנה.

ואפשר לפרש חילוק בין קטן לקטנה עפ"י מש"כ הר"ן בנדרים (דף ל') דבקידושין אין האשה עושה כלום אלא מה שמסכמת לקידושין, וא"כ י"ל דקטן שצריך את המעשה שלו כדי לעשות קידושין, סובר הרשב"א דלא מהני מעשה שעושה קטן שיחול בגדלותו, דאין מעשה קטן כלום, משא"כ האשה דאין צריך מעשה שלה, רק את הסכמתה, מהני שפיר הסכמה שלה בקטנות כדי שתתקדש בגדלותה [ודומה לכך בקטן שנותן רשות למי שרוצה שיטול נכסיו דהוי לי' שפיר הסכמה, כיון שא"צ את מעשהו רק הסכמתו, ולזה מספיק דעתו של קטן].

תוד"ה אם היתה שבת. דבליעתן זו היא הנחתן. יל"ע למה אין ההנחה מיד בהנחה בפיו ורק בשעת בליעה, וצ"ל דכיון שאינו רוצה בהנחה עד שיבלענו, לא ניחא ליה בהנחה זו שבפה, ולכן חשיב הנחתן רק כשבולע.

תוד"ה והוציאו בפיו. וקשיא לרבנו יצחק וכו'. ליישב דברי רש"י י"ל דודאי מודה רש"י בשני איסורין שונים כמו כאן איסור אכילה ואיסור הוצאה, לא שייך בזה אין איסור חל על איסור, לולא דאיסור שניהם תלוי בחלות קדושת היום המאחד אותן, אמנם עצם כניסת קדושת שבת וכניסת קדושת יוהכ"פ לא היה שייך שתחול קדושתן זה על זה, אם לא היו חלין בבת אחת, דהקדושה שלהם אי"ז תלוי בפרטי האיסורים כגון מלאכה ואכילה, ולכן פרש"י דצריך לזה שיהיו בבת אחת, אמנם לשון רש"י לא משמע כן.

ותוספת שבת ויו"ט אינו נוגע לאיסור חל על איסור, ואפי' כשקיבל שבת מתחילה יכול אח"כ לחול יו"ט וכן להיפך, כיון שהתוספת היא מחמת השבת, וכיון דעיקר השבת ויו"ט חלין שניהם ממילא גם התוספת. ועי' מש"כ באילת השחר במכות כ"א ע"ב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א