קרן אורה/יבמות/י/ב
תוס' בד"ה לפי שאינן בצרת צרה הקשה כו'. כגון שנולדו אחין להם אחר שחלץ וקדשה דלא קיימין עליה בלא יבנה. עכ"ל. ואין זה מדוקדק דלר"ל לאו משום לא יבנה הוא דאתיין עלה אלא כרת ג"כ הוא דאיכא:
בד"ה החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' דאמרינן בקדושין הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה דרך בנין אסרה תורה. עכ"ל. ונוסחא זו ליתא שם בקדושין וצ"ל כמ"ש מהר"מ ז"ל דהתוס' ז"ל מדמי לה כי היכי דבמחזיר גרושתו אמרינן דרך הוי' אסרה תורה ה"נ אמרינן בחלוצה דרך בנין בית אסרה תורה עכ"פ מוכח מכולי' דלר"י נמי איכא לאו בחלוצה וצרת' בין לו בין לאחין. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום כתב דבחלוצה וצרתה ליכא אלא איסורא מדברי סופרים כשניות. וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו דבסוגיין ובפ' ר"ג משמע דחייבי לאוין היא:
ונראה לומר לדעתו ז"ל דסמך אסוגיא דפרק החולץ דדרשינן קרא דלא יבנה דלא לחלוץ לחדא ונייבם לחדא. וקרא לאו מיותר היא והשתא לא שמעינן מהאי קרא אלא דאין עליו חיוב לייבם השניה. אבל איסורא ליכא. כיון דכבר הותרה לו דאי בעי מייבם לה. ולא ס"ל כמ"ש התוספות ז"ל דמסברא ה"א דכרת נמי איכא אפילו בחלוצה גופא. אלא אדרבה מסברא ליכא איסורא לא בחלוצה לר"ל ולא בצרות לר"י כיון דמותרות היו לו לאחר מיתת אחיו תו לא הדר וחייל עליה איסור אשת אח אפילו לאחר חליצה ויבום ובזה פליג ר"ל עליה וס"ל דצרות כדקיימי קיימי כיון דלא חלץ להו הרי הם כאילו אינן זקוקות לו כלל. ובירושלמי איכא למ"ד דלמאן דמחייב על הצרה כרת תפסי בה קדושין [לשוד] למפרע לאחר שחלץ לחברתה משום דהוי כאילו לא היתה זקוקה לו. ולר' יוחנן בכולהו מצוה הוא דליכא דכבר איפטרו כולהו ביבום וחליצה של אחת מהם. אבל איסור' לא הדר חייל עלייהו:
ועפ"ז א"ש נמי מש"כ הרמב"ם ז"ל דאחר יבום הצרה בעשה דיבמה יבא עליה ולא על חברתה ולמה האי קרא תיפוק ליה מקרא דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים כמו שכתב הוא ז"ל שם להאי דרשא. ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דבית אחד הוא בונה לא שמעינן רק דליכא חיובא ליבם שניהם. אבל איסור' לא שמעינן. להכי איצטריך למילף מקרא דעליה אלא דלא מצאתי מקום מוצא לדרשא זו. והוא לטעמי' אזיל דצרות ועריות יליף מקרא דולקחה. ולא איצטריך ליה עליה לצרות ועריות. אבל כ"ז אינו מבואר בש"ס:
ולענין מאי דאמרינן דלר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה לא לו ולא לאחין. כדאמרינן עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום. לענין אחין י"ל דטעמא אחרינא הוא לר"ע משום דס"ל לקמן דהכתוב קראה ביתו. וא"כ אסורה על האחין מחמת החולץ דהוי כגרושת אחיו. ועיין בירושלמי בסוגיין ותמצא סעד לזה. וי"ל דרב ששת דמוקי לסיפא דעמד אחד מן האחין כו' כר"ע ג"כ מהאי טעמא הוא. ולא תיקשי עליו מאי דמסיק הש"ס בקושיא ליתני לדברי ר"ע אין לו עליו כלום. דז"א דברישא דהחולץ קידשה מודה ר"ע דצריכה חליצה כמו בגרושת אחיו ואח"כ נשאה. ומש"ה תני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום:
אבל הא דמוכח ממתניתין דפ' ר"ג דהוא עצמו ג"כ עובר בלאו על החלוצה וצרתה ולר"ע אין קדושין תופסין בה ודאי תמיה גדולה היא לדעת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בפי' המשנה שלו שם בפ' ר"ג שכתב וז"ל אמנם זהו דעת ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחלוצה לפי שכשנחלץ חזרה להיות ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו עכ"ל. הרי הדברים מבוארים דהולך הוא לשיטתו דלאו בעלמא ליכא בחלוצה. והא דאין קדושין תופסין בחלוצה לר"ע הוא משום דס"ל דחזרה להיות כערוה. אבל דבריו ז"ל נפלאו בזה דהיכן מצינו לר"ע דסובר כן. ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם בפ' הנ"ל שתמה ג"כ על לשונו בפי' המשניות ויותר הי' לו לתמוה על עיקר הדין שכתב בחיבורו דליכא לאו בחלוצה. דלשיטתו מוכרח הוא לפרש כן שם בפרק ר"ג. ולענין מש"כ לדבריו ז"ל דמסברא לא יחול עליו איסור אשת אח לאחר שהותרה לו שעה אחת צ"ע בזה לקמן בפלוגתא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. ושם יתבאר עוד אי"ה ודו"ק היטב. ולישנא דרבי פרק ר"ג דאמר שר"ע הי' עושה חלוצה כערוה מסייע ליה קצת דמשמע דהי' עושה אותה כערוה ממש. אבל בפרק החולץ (דף מה) מבואר דרבי מטעם חייבי לאוין הוא דקאמר עיין שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |