קרן אורה/זבחים/לד/א

קרן אורה זבחים לד א

דף ל"ד ע"א

גמרא אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה גם קודם זריקה כמו עצים ולבונה דלוקה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו ורבא אמר מחלוקת כו' אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה משום דאינו לוקה על טומאת בשר אלא היכא דבטוה"ג בכרת וקרינן ביה וטומאתו עליו אבל קודם זריקה דליכא כרת בטומה"ג אינו לוקה על טומאת בשר והא דלוקה על עצים ולבונה היינו אחר שנתקדשו בכלי דקרינן בי' נמי וטומאתו עליו כו' והרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פהמ"ק פסק כרבא דאינו לוקה קודם זריקה בטומאת בשר כ"א לאחר זריקה וכ' עוד שם וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל מלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי לוקה והיינו כרבא דשמעתין דהא דאיתרבי עצים ולבונה היינו דווקא לאחר קידוש כלי דהוי כקרבו מתיריו ואיכא נמי כרת בטומאת הגוף וקרינן בי' וטומאתו עליו כו' ויש להקשות לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בסוף הפרק דליכא חיובא דטומאת הגוף כלל בעצים ולבונה וא"כ אשכחן מלקות בטומאת עצמן אע"ג דלא קרינן ביה וטומאתו עליו וא"כ הדק"ל מנלן דלא לקי אלא לאחר קידוש כלי ולאחר זריקה כיון דלא קרינן כלל וטומאתו עליו בעצים ולבונה ואפ"ה בטומאת עצמן לוקה מריבויא דוהבשר וא"כ אפילו קודם קידוש כלי וקודם זריקה לילקי ונהי די"ל דעצים ולבונה קודם קידוש כלי אינו לוקה משום דלא הוי אלא קדושת דמים כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' איסורי מזבח דיש להם פדיון קודם שנתקדשו בכלי אבל קודם זריקה אמאי אינו לוקה כמו לבונה לאחר קידוש כלי דלא קרינן ביה וטומאתו עליו בטומה"ג ואפ"ה לוקה בטומאת עצמן ולקמן סוף פ' ב"ש גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בדבר שאין דרכו לאכול איכא תרי לישנא בפלוגתא דאמוראי במאי פליגי רבנן ור"ש לחד לישנא איכא מ"ד דלא פליגי אלא בטומאת עצמן בהא מחייבי רבנן מריבויא דוהבשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה על דבר שאין דרכו לאכול ואיכא מ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דקרינן ביה והבשר כו' קרינן ביה וטומאתו כו' ולאידך לישנא לחד מ"ד לא פליגי אלא בטומאת הגוף בהא קאמר ר"ש דליכא חיובא אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה מוהבשר וחד אמר כמחלוקת כו' ור"ש פוטר גם בטומאת בשר כיון דלא קרינן ביה וטומאתו כו' וכ' התוס' ז"ל בסוף פ' הנ"ל דיש ליישב סוגיא דשמעתין לכל הני לישנא ולדידי צ"ע דלפסקו של הרמב"ם ז"ל דבעצים ולבונה אינו לוקה אלא בטומאת עצמן אבל לא בטומאת הגוף א"כ מאי קאמר רבא דבטומאת בשר לכ"ע אינו לוקה דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וכן יקשה לחד לישנא דלקמן דמחלוקת בטומאת בשר כו' אבל בטה"ג ד"ה אינו לוקה והיה נראה דאביי ס"ל כהך לישנא ומש"ה אמר דקודם זריקה ג"כ לוקה לכ"ע בטומאת בשר ורבא אמר לקמן כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולא מיחייב בטומאת בשר אלא היכא דמיחייב משום טוה"ג ולקמן פ' ב"ש יתבאר יותר דעת הרמב"ם ז"ל ומאי דקשיא לי לפי שיטתו דס"ל דחיבת הקודש לאו דאורייתא היא היכי אשכחן טומאת עצמן בעצים ולבונה למילקי עלה וכן מה שנראה מדבריו ז"ל בפי' המשנה שם בסוף פ' ב"ש דעצים דתנן התם לאו לענין אכילה קאמר אלא לענין הקרבה בטומאה ע"ש וכ"ז יתבאר שם בס"ד:

שם גמרא אסברא לך באיברי בהמה טמאה כ"ע לא פליגי ופי' רש"י דהוי בעשה והכי משמע פשטא דשמעתא. אבל הרמב"ם ז"ל פסק דלוקה על הקרבת בהמה טמאה כמו שלוקה על אכילתה וכ' שם הכ"מ ז"ל משום דילפינן בק"ו מבע"מ ע"ש ובלח"מ ולדידי קשה א"כ ילקה נמי על הקדישו כמו בע"מ ואי לא ילפינן הקדישו בק"ו משום דליכא עשה בהקדישו ואין מזהירין מה"ד א"כ איסור טמאה קיל מבע"מ והיכי ילפינן מלקות להקרבתו ועוד דמנ"ל להרמב"ם ז"ל הא כיון דלא איתמר הכי בשמעתין והיה נראה דהוא ז"ל מפרש תיובתא דר' ירמיה מאותה תאכלו כו' לר' יוחנן הוא דקמותיב דאמר דאינו לוקה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה הא גבי אכילה כתיב נמי אותה תאכלו והוי לאו הבא מכלל עשה ואפ"ה גלי רחמנא דלוקה על אכילת טמאה ה"נ בהקרבתה כיון דנאסרה בלאו הבא מכלל עשה איכא נמי מלקות גבה דאכילתה והקרבתה חד דינא להו ומסיק דכ"ע לא פליגי בהא דלוקה דלא ניחא ליה כשיטת רש"י ז"ל דא"כ למה מותיב ר' ירמיה מברייתא דאותה תאכלו דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא הא מילתא דפשיטא היא בכמה דוכתי דלא הוי אלא עשה ובחולין פ' אותו ואת בנו תנן בהדיא דאין לוקין על חולין שנשחטו בעזרה ועוד כמה דוכתי והיכי אמרינן אליבא דר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו אבל לפי הנ"ל ניחא דהכא דווקא קאמר ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין כמו אכילה דנאמר האיסור בלאו מכלל עשה ואפ"ה לוקה עליו ה"נ בהקרבה ור"י ס"ל דאין זה אלא עשה. ולהכי פריך עליו ר' ירמיה מעשה דאותה תאכלו דנאמרה ג"כ בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לקי עליו משום דגלי רחמנא בשפן וארנבת דאיכא לאו ממילא איגלי מילתא דהאי לאו הבא מכלל עשה ג"כ למלקות נאמר וה"נ לוקה על הקרבת טמאה אע"ג דנאמר בלאו הבא מכלל עשה ועי' משנל"מ ז"ל שם בפ"ב מה' מאכ"א שכ' כן בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות ודלא כסברת הה"מ ז"ל ע"ש כן נראה נכון מאוד בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל במכות ד' י"ח איכא נמי מימרא כי האי דבעי רב למימר דכהן שאכל חטאת ואשם לפני זריקה לוקה מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא לאו הבא מכלל עשה לאו הוא ופריך רבא התם עלה ג"כ מהאי ברייתא דאותה תאכלו דשמעינן מינה דלא הוי אלא עשה וכפירש"י ז"ל כאן וצ"ע:

שם גמרא ההוא למצוה פירש"י ז"ל בהמה מצוה להקריב וחיה רשות ולא משמע הכי לשון הת"כ יכול לא יביא ואם הביא כשר משמע דלכתחילה לא יביא מן החיה ועוד דקרא בנדבה איירי ולידור לכתחילה אין כאן מצוה בשניהם ואם נדר צריך להביאן והיכי שייך בזה מצוה ורשות והיה נראה דלמצוה היינו כפשטי' דלכתחילה לא יביא מן החי' אלא בדיעבד ואם הביא כשר להקריב וכדוגמא דתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים אע"ג דלא בא הצווי על שעורים ועשה בזה שלא כהוגן שהביא מה שלא נצטוה מ"מ יקבל הרב מידו אם כבר הביא דחטים ושעורים קרובים במינם הם ולא נתכוין לעבור על ד' רבו אלא להוסיף וה"נ אמרה תורה להביא מן הבהמה ופי' בקר וצאן לכתחילה לא יביא מן החי' דלא נצטוה על זה דלא נאמר לו אלא להביא מן הבקר ומן הצאן אבל אם הביא מן החיה ג"כ כשר הוא והחי' בכלל בהמה והוי כמו שהביא שעורים וחטים דלא חשיב עובר על ד' רבו להכי שינה הכתוב בקר וצאן לאזהורי שלא יביא אלא בהמה אבל חי' הוי כעובר על דברי רבו ואינו מקובל כלל ולפ"ז יש לומר דאין אנו צריכין למש"כ רש"י ז"ל בד"ה ההוא למצוה דטמאה לא דכ' ממשקה ישראל כו' ע"ש. אלא מהא גופא דאפילו ר"ל לא אמר דאם הביא כשר אלא בחי' דהוי כחטים ושעורים דחיה טהורה בכלל בהמה טהורה אבל טמאה וודאי הוי כמעביר על דבריו אפילו לר"ל כמו אם אמר לו הבא לי חטים והביא לו חטים וקטניות דאין זה מוסיף אלא מעביר כיון דלאו ממין שאמר לו רבו לגמרי ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף