קרן אורה/זבחים/לג/א

קרן אורה זבחים לג א

דף ל"ג ע"א

תוס' בד"ה מכלל כולי והא דאמר רב תחליפא כו' זאת ולא ס"ל וביומא שם כתבו לתרץ דהכא בפסח דהוי בקרבן יחיד ס"ל לרבא דדחוי' היא ומהדרינן אטהורים. וזה דלא כמש"כ שם דף ז' בד"ה כיון דהא דמהדרינן אטהורים בקרבן יחיד הוא רק מדרבנן וא"כ לרבא דמדאורייתא התירא הוא היכי קאמר הואיל ואידחי אידחי ונראין הדברים דמדאורייתא אין חילוק דלא אשכחן אלא חד פלוגתא בכל קרבנות ציבור אי הותרה או דחוי' ומנלן לחלק ביניהו ולומר דבפסח לכ"ע דחוי' היא:

ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמר רבא מה לי [חד] דחי' מה לי שתי דחיות הא מצינו גבי מת מצוה דאיצטריך קראי יתירא אם ניתוסף עוד איסור ותחילה ילפינן לכהן לחוד דמידחי מפני מת מצוה ואח"כ יליף לכהן ונזיר ולמש"כ א"ש קצת דהכא כיון דטומאת מת עליו אין הזיבה מוספת עליו טומאה וצ"ע יותר בזה:

שם גמרא לימא מסייע ליה כו' אמר רב יוסף הא מני ר' יוסי בר"י היא ולהאי לישנא למאי דקיי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה ולא מרחק צפון גם במצורע תיכף לסמיכה שחיטה ומעייל ידיו וסמיך ולאידך לישנא דרב יוסף דבכל כחו בעינן וראשו ורובו מכניס לא אפשר לתכוף סמיכה לשחיטה והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה'. מח"כ כתב בסמיכת אשם מצורע דמעייל ידיו וסמיך והיינו כשינויא קמא דרב יוסף ובפ"ג מה' מעה"ק כתב דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ ע"כ ראשו ורובו מכניס וא"א ע"י הכנסת ידיו. והכ"מ ז"ל כתב שם דהא דבעינן בכל כחו הוא ממימרא דרב יוסף לאיכא דאמרי וזה קשה דא"כ ראשו ורובו הוא מכניס ומדברי הרמב"ם ז"ל שם נראה דאע"ג דבעינן סמיכה בכל כחו מ"מ אפשר לסמוך בהכנסת ידו ע"ש הלכה י"א וצ"ל לדבריו ז"ל דלכ"ע בכל כחו בעינן וקאמר רב יוסף דלהכי לא התירו לו לכתחילה ע"י הכנסת ידיו משום דרגילות הוא להכניס ראשו ורובו כדי לסמוך בכל כחו אבל בדיעבד אם הכניס ידו וסמך הוי סמיכה והוא ז"ל פסק כלישנא קמא דרב יוסף ולא חיישינן להכנסת ראשו ורובו וגם קיי"ל דלא מרחק צפון להכי כתב במצורע ג"כ דתיכף לסמיכה שחיטה ע"י הכנסת ידו והלח"מ ז"ל בפ"ד מה' מח"כ הקשה הא בפ"ג מה' מעה"ק כ' דטמא לא יסמוך ואכתי היכי מותר במצורע לסמוך בעזרה או למה לא יסמוך טמא לכתחילה ע"י הכנסת ידו ע"ש שהאריך והדברים פשוטים דטמא אינו סומך לכתחילה מדרבנן דביאה במקצת נמי איסורא דרבנן עכ"פ איכא וכמו שכ' לעיל ודווקא הכא במצורע הוא דאמרינן ליעייל ידיו וכמו שכ' התוס' ז"ל בד"ה ניעול ונסמוך אבל שאר טמאים קי"ל בכל דוכתי דמשלחין קרבנותיהם ואין סומכין ועוד נ"ל לד' הרמב"ם ז"ל דבמח"כ דליכא אלא מכות מרדות בעזרה מנ"ל דאיכא איסורא כלל בביאה במקצת כיון דליכא אלא איסור דרבנן בביאה במקצת אפי' בטמא הכא במח"כ לא גזרו כלל והך מתניתא דס"ל דשל מצורע לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה ע"כ כמ"ד מרחק צפון אתיא והכי משמע שם בתוספתא דנגעים דכהאי תנא ס"ל ע"ש:

אלא דלפ"ז צ"ע מש"כ שם דהתנופה של אשם ולוגו הכהן לבד מניף ואמאי לא יניפו גם הבעלים עם הכהן ככל תנופות ע"י שיכניס ידיו לעזרה ועי' שם בכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל ובלח"מ שם מש"כ בזה. ואינו מספיק כיון דאפשר לקיים שניהם הבעלים והכהן מנ"ל למעוטי בעלים מתנופה זו ובשמעתין יתבאר עוד בזה:

שם גמרא מאי קסבר אי סמיכה דאורייתא ותיכף לסמיכה כו' דאורייתא ליעול ולסמוך כו' ואיכא תרי לישני לרב אדא בר מתנה לחד לישנא מדרבנן הוא משום גזירה שמא ירבה בפסיעות ולאידך לישנא דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וי"ל דלישנא קמא ס"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה והא דלא מעייל ידיו או כמ"ד מרחק צפון או כרב יוסף דראשו ורובו מכניס אלא דפריך ליעול ולסמוך ע"ז משני גזירה שמא ירבה בפסיעות ואידך לישנא ס"ל כמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ולהכי בזו איני קורא תיכף כו' דידו ג"כ אסור להכניס וע"ז יקשה נמי ליעייל ידיו דרחמנא אמר וליכא לשנויי משום גזירה דבהכנסת יד ליכא גזירה וע"כ צ"ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וא"כ בתנופה לכ"ע יכול להכניס ידו להניף אפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה כיון דמצות תנופה כך היא בידי הבעלים והכהן א"כ רחמנא אמר ליעול ובאמת בתוספתא שם מבואר כן דהתנופה והסמיכה היה ע"י הכנסת ידו לעזרה אלא דלא היה תיכף לשחיטה דהשחיטה היתה בצפון המזבח ומה שהוציא הרמב"ם ז"ל לתנופת מצורע דהיתה בכהן לחוד כבר כתבתי דלא מצאתי תי' מספיק לזה אם לא כדברי ר"י קורקוס ז"ל דשמעתין מוכח דלא היה שום הכנסת יד של מצורע בעזרה לא בתנופה ולא בסמיכה ופשטי' דקרא דמצורע ולקח הכהן את הכבש כו' והניף אותם משמע דלא היתה התנופה אלא בכהן לחוד:

והתוס' ז"ל בד"ה סמיכת כו' הקשו מ"ט דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ע"ש ונראה דמהאי טעמא גופא לאו דאורייתא היא כיון דעדיין טמא הוא וסמיכה בטהורים היא ומצורע דאסור ליכנס לא הוי בכלל הקיש דאשם לחטאת. אלא דקשה דהא עיקר קרא דכחטאת כאשם דילפינן מינה סמיכה לאשם גבי מצורע כתיב והיכי מצינן למימר דסמיכתו לאו דאורייתא וע"כ לרבנן דר"א לעיל בפ"ק סמיכת אשם מצורע דאורייתא והא דאמרינן הכא דלאו דאורייתא היינו דהך ברייתא ס"ל הכי ולא קיי"ל הכי ומיושב בזה קושית התוס' ז"ל מהא דמנחות ד' ס"א דוודאי איכא תנאי דס"ל סמיכת אשם מצורע דאורייתא ולר"א דדריש הקישא דכחטאת כאשם למילי אחריתי אליבי' איכא למימר דסמיכה זו לאו דאורייתא וא"ש נמי הא דלעיל דף ד' דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה דאליבא דר"א קיימינן התם ואליביה י"ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דהקישא דכחטאת כאשם למילי אחרינא איצטריך ועי' בתוס' בד' הנ"ל שכ' דלא מצי למיתני כל אשמות כו' חוץ מאשם נזיר כו' לא ידענא מנ"ל דאשם נזיר סמיכתו לאו דאורייתא ג"כ דלא אשכחן בשום דוכתא מאן דאמר הכי ולפמש"כ נראה דדווקא אשם מצורע קאמר דלאו דאורייתא ועי' בה"ז ז"ל שכ' דנזיר טמא ג"כ בכלל מח"כ הוא ול"נ דלא הוי מח"כ אלא זב ומצורע וכן מבואר בכמה דוכתי:

שוב ראיתי דמש"כ התוס' ז"ל לעיל ד' י' ע"ב דהקישא דכחטאת כאשם היינו קרא דכתיב גבי מצורע אינו מוכרח אלא בפ' צו גבי תורת האשם כ' כחטאת כאשם תורה אחת יהיה ומהאי קרא ילפינן כל הני מילי לר"א ולרבנן אתי לסמיכה ובת"כ פ' צו יליף סמיכה לאשם מתורה אחת יהיה כו' ע"ש ומ"מ י"ל דלרבנן דדרשי להאי הקישא לסמיכה ה"ה כחטאת האשם דגבי מצורע דרשינן ג"כ לסמיכה ואליבייהו סמיכת אשם מצורע דאורייתא. אבל לר"א דאיצטריך הקישא למילי אחריני נהי דבכל אשמות יליף נמי לסמיכה מחטאת דאין הקיש למחצה אבל במצורע לא ילפינן סמיכה בהקישא כיון דעדיין טמא הוא ואינו יכול ליכנס לפנים אע"ג דחטאתו בעי סמיכה ועדיין טמא הוא כדתני שאין יכול ליכנס עד שמזין מדם חטאתו ומדם אשמו מ"מ אשם הוא עיקר הכשירו וחטאתו אינו מעכב ועדיין צ"ע בזה וכבר הארכתי בזה במקום אחר בדברי הרמב"ם ז"ל בעיכוב קרבנות מצורע כי יש בזה מקומות הצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף