אילת השחר/זבחים/כד/א

אילת השחר זבחים כד א

דף כ"ד ע"א

אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. לכאו' הא דילפי' עומד על הרצפה מכלי שרת היינו ע"י במה מצינו, ויל"ע אם כל הני חציצות דאמרי' לעיל (דף י"ט א') כגון נימא וכדו' יחוצו ג"כ כשיהיו בין רגליו לרצפה כמו בבגדי כהונה [ובעמודי אור סי' ל"ז נקט דה"ה כאן], וא"כ אם תהיה נמלה קטנה בין רגליו לארץ תחוץ, וקשה האיך יזהרו מזה [אמנם לפמ"ש בלקוטי הלכות דכשיש מעט חציצה באופן שיכול לעמוד בטוב אף כשיגביה חלק זה, לא הוי חציצה וכדלקמן באילו ינטל האבן וכו', א"כ דבר מועט שיחוץ לא איכפת לן כיון שיכול לעמוד גם בלי חלק זה].

אמנם באופן דאיירי בליקוטי הלכות קצ"ע מה מועיל מה שיכול לשנות מצב רגלו, כיון שבאופן זה הרי הוא חוצץ, וגם אם יעשה רגליו כן הא אין דרך שירות בכך.

אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא. ואע"ג דבעלמא מין במינו אינו חוצץ מ"מ הכא חייץ כדאיתא ביומא (דף נ"ח א') דשאני רגל דלא מבטל ליה, ובתוס' לקמן (דף ק"י א') כת' הטעם דאין דרך שירות בכן [ועי' ברעק"א שכבר העיר על דבריהם דביומא איתא טעם אחר ועי' חזו"א שם].

ויל"ע מסברא מה הי' הו"א דשייך לומר כאן דמין במינו אינו חוצץ, לפמש"כ תוס' (שבת צ"ג ב') דמין במינו בטל אליו, וזה שייך לכאו' רק בחפצים או בהמה, אבל אדם אחר האיך יתבטל אליו רגל של חבירו.

רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רגלו אחת על האבן וכו'. יל"ע למה נקט התנא גם כלי וגם אבן הא תרוייהו הוי חציצה, ולפי מה דמבואר בתוס' בשבת (דף צ"ג ב') שהי' סברא דאבן לא תחוץ דהוי מין במינו עם הרצפה, י"ל דלהכי נקט לה תנא עומד ע"ג האבן לומר דאפי' שהיא מין במינו מ"מ חוצצת, והטעם דחוצצת כת' שם תוס' הואיל ולא מבטל לה לקרקע כיון שנתקלים בה ההולכים שם [ועי' עולת שלמה שכתב עוד סברא דכיון שהאבן אינה קדושה לא חשיב מינו של הקרקע].

אמנם צ"ב מה יועיל כאן מין במינו אינו חוצץ, דהא אמרי' להלן בנדלדלה אבן ואין דעתו לחברה דהוי חייצא, וא"כ אבן זו העומדת ע"ג הרצפה הרי אין דעתו לחברה לארץ ומה יועיל מה שהיא מינו של הרצפה, הא מ"מ אינה עומדת להיות רצפה ובכה"ג בודאי חייצא.

ובעצם דברי התוס' בשבת יל"ע מה כונתם, דהנה אהא דאמרי' התם דאם יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה ואם לאו פסולה, כת' תוס' וז"ל מהכא ליכא למפשט דמין במינו חוצץ דאבן הוא ממין הרצפה ומין בשאינו מינו חוצץ דכלי אינו ממין הרצפה ובעיא הוא בפ' הוציאו לו בהניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם, דודאי סיב מבטל ליה אבל כלי ואבן לא מבטיל ליה דאבן נתקלים בה ההולכים שם עכ"ל. ותמוה מה שהביאו בעיא דהניח סיב בתוך מזרק להכא, דהא סיב הוי מין בשאינו מינו וזה בודאי חוצץ ולית מאן דפליג בהא, ובמהרש"א שם מבאר דכונת תוס' להוכיח מהא דמיבעיא לן רק במין בשאינו מינו ע"כ דמין במינו לא חייץ, וקצ"ב דהא התם בסיב בתוך מזרק לא מיבעיא לן אלא משום דחלחולי מחלחל, ומאי ראי' דבאינו מחלחל לא חייץ מין במינו הא לא איירי בהכי, וצ"ב.

ואפשר דיל"ע אם אפשר לעשות את רצפת העזרה מזהב וכלי מתכות כמו כלי שרת, דא"כ י"ל דגם כשהרצפה מאבן והכלי ממיני מתכות הוי כמין אחד כיון שהכל ראוי לרצפה, ואם נימא דאי אפשר מ"מ י"ל דהתוס' מיירי בכלי שהיה ממין הרצפה, ומשמע להו דגם בהכי הוי הכלי חציצה בינו לבין הרצפה כיון דכלי הוא, וצורת הכלי שבו משוי ליה לאינו מינו של הרצפה [וכעי"ז מבואר לקמן דף ק"י א' לענין אימורין], וע"ז היה לתוס' סברא לומר דבאופן שעומד על הכלי ורוצה שהכלי ישמש לו בתור רצפה, הרי הוא רוצה שהכלי יהיה כאן ולא תהא חציצה, דבכל מקום חציצה הוא כשיש דבר שאין רצונו שיהא עליו, אבל הכא דאדרבה רוצה שהכלי יהא על הרצפה בשביל שיעמוד עליו, בכהאי גוונא לא תהוי חציצה הגם שזה אינו מינו, ומ"מ חזינן דחוצץ גם בזה, ולכן הק' דבהניח סיב בתוך מזרק רוצה שיהיה הסיב בתוך הכלי, ומבעיא לן אי מבטל ליה, והיינו דכיון שרוצה שיהא כן לא הוי חציצה אפי' שזה אינו מינו, והרי הכא בכלי חזינן דמ"מ הוי חציצה, ותירצו דהתם מבטל ליה לכלי ומש"ה סברא דלא חייץ הואיל ורוצה בכך, אבל אבן וכלי דלא מבטל ליה הואיל ונתקלין בו הוי חציצה.

רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה וכו' רואין כל שאילו ינטל הכלי ותנטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת ויעבוד עבודתו כשרה. הכונה היא דבמצב הזה שעומד ונשען על רגלו האחת אין מוסיף לו בעמידה מה שרגלו האחרת על האבן כיון שעיקר עמידתו על הרגל שעל הרצפה, וכן משמע הלשון דאם יוציאו את האבן לא יצטרך לשנות כלום בעמידתו, ולפי"ז דוקא כשרגלו אחת על אבן גבוהה או כלי גבוה כשר, משום שאז הוא עומד נשען רק על רגלו אחת והרגל שעל האבן הרי היא כתלויה באויר, אבל כשתהא רגלו אחת על הרצפה ורגלו אחת על חציצה מועטת כגון עפר וכדו' עבודתו פסולה, כיון דבמצב זה הוא נשען על ב' רגליו, רק שיכול לשנות עמידתו ולהישען רק על רגלו אחת, ולא סגי בהכי.

והנה רש"י בבכורות (דף מ"ה ע"ב) כתב הטעם דאיטר רגל פסול לעבודה משום דלעמוד לשרת כתיב כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין, ועי' במקדש דוד (סי' ט"ו) מה שהעיר לפי"ז מהא דאמרי' הכא דכשרגלו אחת על הרצפה וכו' עבודתו כשרה, ולא מפלגינן בין עומד עם רגלו הימנית על הרצפה או על רגלו השמאלית, והרי כשיעמוד על רגלו השמאלית ויעבוד עבודתו פסולה ע"ש.

אך נראה דאין כונת רש"י לומר שיש דין לעמוד ברגל ימין, אלא שזה פסול בגברא מה שעיקר עמידתו בשמאל.

שם. הנה בשבת (דף צ"ג ע"ב) מייתי ראי' מהכא דמסייע אין בו ממש, מהא דלא איכפת לן מה שרגלו אחת על האבן, וכן לגבי ימין ושמאל כתב הרמב"ם (בפ"ה מביאת מקדש הי"ח) קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה שהמסייע אין משגיחין עליו עכ"ל, ומקורו בתוספתא קרבנות (פ"א).

והנה משמע מזה דכשקבל בימין ושמאל כאחד עבודתו פסולה, ודוקא בשמאל "מסייעתו" כשרה, וכן מבואר בתוספתא שם, והק' האחרונים דבתוספתא דחולין פ"א איתא דישראל ונכרי שהיו אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן כשרה, אלמא דכשר ופסול דעבדי כהדדי מקרי עבודה בכשרות, ומ"ש ימין ושמאל כאחד דעבודתו פסולה, והוכיח מזה הקהלות יעקב (סי' י"ג) דפסול שמאל אי"ז רק חסרון בכשרות אלא שהוא פוסל את הקרבן, ושאני מנכרי בשחיטת חולין דאינו פוסל את השחיטה אלא שאינו ראוי כיון דלאו בר זביחה הוא, וכשיש ישראל בר זביחה סגי בהכי, וכ"כ בספר ראש המזבח.

אמנם אפשר דהחילוק הוא בין פעולה הנעשית על ידי אדם אחד בשתי ידיו, לפעולה הנעשית ע"י שני בני אדם, מפני שאדם אינו יכול לעשות ב' פעולות בבת אחת ממש, דהמוח אינו יכול לפעול על ב' דברים כאחת, ולכן אפי' כשעושה בבת אחת ע"כ במציאות רגע אחד הוא פועל בימין ורגע אחד בשמאל, ולכן עבודתו פסולה דנמצא שחלק מהעבודה נעשתה ע"י שמאל לחוד, ודבר זה שייך גם בעבודת קבלה דכשאוחז המזרק בב' ידיו ע"כ נשען מעט על הימין ומעט על השמאל, ומש"ה אמרי' בתוספתא דעבודתו פסולה, ומשא"כ בב' בני אדם אין חסרון זה [ועי' בחי' ר"ח הלוי (הל' תמידין ומוספין) ובחזו"א מנחות (סי' כ"ב סק"ו) לגבי חפינת ורידוד הקטורת ע"ג האש, שהוכיחו דכשרה בשמאל מהא דעשאו בב' ידיו].

ובענין אי זרות הוי פסול, עי' בשטמ"ק לעיל כ"ב ע"ב אות ב' שכתב דבנכרי אין "פסול" זרות, וכן העירו מדברי הגרעק"א בריש פרקין שהק' דזר יפסול משום דאי עביד לא מהני, וכתב דנ"מ לענין זה דאין יכולין להחזיר עבודתו, ומבואר נמי דהוי פסול.

[ויל"ע לענין כתיבת ס"ת דשמאל פסול, מה הדין בכותב בב' ידיו כאחת, אם הכתיבה פסולה או התם שאני מקדשים].

והנה יושב יל"ע אם זה שם פסול או הוי רק חסרון בשירות, ולכאו' אין שייך לומר דהוא פסול דהא הוי כהן וימין, רק שאינו עושה בצורה הראויה לעבודה ולאו שם עבודה עלה, וכדאמרי' לעיל (דף י"ט ע"ב) דכתיב לשרת "ושירות מעומד הוא" אלמא דבישיבה לא מקרי שירות. וא"כ לפי דברי האחרונים דזר הוי פסול ועושה פסול בקרבן, ק"ק דלעיל (דף ט"ז ע"א) אמר רב משרשיא דהא דזר פסול ילפינן מיושב, וכיון דיושב גופיה אינו אלא חסרון דאי"ז שירות, האיך נילף מיניה דזר הוי פסול באופן חיובי, כיון דיושב גופיה אינו כן.

ומה"ט ה"ה בעומד ע"ג כלים וכדו' וכן כל הנך דהחסרון בהם משום דלאו דרך שירות, אינו פוסל את הקרבן דהוי רק חסרון וכמו שלא נעשית העבודה, ואף דלא שנה הכתוב לעכב בהם, צריך לומר דהנך דמסברא ידענו דאי"ז שירות אין צריך שנה הכתוב, כיון דמסברא אמרי' דאי"ז שירות, ודוקא ביושב דמסברא לא ידענו דלא מקרי שירות ואתא קרא למימר דלא הוי דרך שירות, בעינן ביה נמי לעכב.

[ונפקא מינה בזה אם יושב הוי פסול ישיבה או משום חסרון עמידה, לענין סמיכה אי פסלה כישיבה, דאי נימא דהוא פסול של "יושב" ממילא סמיכה לא תפסול, דכשסומך עצמו לא מקרי ישיבה, אבל אם זה משום חסרון עמידה, א"כ סמיכה נמי פסלה, וכ"מ בתוס' לעיל (דף י"ט ב') ד"ה וליתב].

וכן נ"מ בשנים שקיבלו את הדם אחד עומד ואחד יושב, דאם יושב זה פסול כמו זר דפוסל את הקרבן ע"י עבודתו, ה"ה עומד ויושב יהי' פסול, אבל אם הוא משום חסרון עמידה סגי בכהן העומד והשני אינו פוסל, ואף דחלק מהעבודה נעשית ע"י יושב שאין לזה דין שירות, מ"מ כיון שאין בו פסול חיובי הרי הוא מצטרף לעבודה כדחזינן בישראל ונכרי ששחטו דשחיטתן כשרה.

רש"י ד"ה הואיל ורצפה מקודשת [כן גרס בשטמ"ק]. לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות וכו'. משמע דאי לאו דדוד קידשה לא היה אפשר לעבוד עבודה דבעי קדושת המקום, וצ"ב במשכן שלא קידשו את הקרקע האיך הי' כשר לעבוד שם.

ובחזו"א כתב וז"ל נראה דעמד ע"ג כלים פוסל אף במשכן אף שאין שם קדושת המקום מ"מ לא חשיבא עמידה, אלא א"כ עומד על הקרקע ולא בעומד על התלוש ואי"ז דרך שירות וכמ"ש תוס' (לק' ק"י ע"א) דחציצה שבכאן הוי משום שאין דרך שירות ע"י חציצה עכ"ל. אמנם לפי"ז לא הי' פסול רק בעומד ע"ג כלים וכדו' שהם דברים גבוהים דבזה שייך לומר דאין דרך שירות בכך, אבל אם יעמוד ע"ג חציצה של משהו כגון נייר וכדו' לא שייך לפסול מצד דאין דרך שירות בכך.

לעיל (דף כ"א א') בהא דמבעיא לן מהו שיקדש ידיו ורגליו בכיור, ביארנו דאין דין דוקא לעמוד על הרצפה, אלא בעינן שיעמוד על מקום המיועד לעבודה, והא דקדיש דוד רצפה היינו לא דקדיש את החומר של הרצפה, אלא קידש את המקום שתופס הרצפה שזהו המקום שצריך לעבוד בו, וכן מה דמיבעיא לן להלן אי קדיש עד ארעית תהומא, היינו לא רק מקום שתופס הרצפה, אלא כל עומק הקרקע מקרי קרקע העזרה, ולפי"ז במשכן אף שלא הי' קידוש, מ"מ כיון שנאמר להם מפי הגבורה לקבוע את המשכן במקום מסויים, ממילא נקבע שזהו מקום העזרה ובעינן שיעמוד על קרקע זו בלי חציצה.

רש"י ד"ה לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת. כדכ' ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. הנה במל"מ (פ"ב מהל' יוהכ"פ) נסתפק אם כשיש מים בין בגד"כ להאדם הוי חציצה, והאי ספיקא אם מים חוצצין יל"ע גם לענין כלי שרת אם מים יחוצו בין ידו לכלי אי הוי חציצה, ואי הוי חציצה נמצא דאחר שמקדש יו"ר צריך לנגב ידו לפני שמתחיל לעבוד.

תוד"ה הואיל ורצפה מקדשת. דוד קידשה וכו' אלא בשירי מנחה. והיכן הקריבו את המנחה עי' בתוס' שבועות (דף ט"ו א' ד"ה אין עזרה), והנה מסתמא בשעה שקידש לא היתה שם רצפה, ולמאי דמיבעיא לן דקדיש רק רצפה עליונה נמצא דקידש דבר שלא בא לעולם. וכן משמע מזה דאפשר לקדש את העזרה גם כשאין לה עדיין מחיצות, ומ"מ צ"ל שכבר היה ידוע מקום העזרה ומדותיה וקידש כל מקום זה.

בא"ד. ומה שפירש בקונטרס שקידש בשתי תודות ובשיר אינו כן דעזרה אינה מקדשה בשתי תודות אלא בשירי מנחה. עי' בטהרת הקדש שרצה ליישב לרש"י דדוד קידש קרקעית העזרה, וזה הי' ע"י שתי תודות, והאויר לא נתקדש עדיין [דלא היו מחיצות עדיין], ושלמה קידש את האויר ע"י שירי מנחה. ואינו מבואר למאי בעי לקדש את האויר דממ"נ אם כשאוחז הכהן את המזרק בעינן ג"כ קידוש אויר כדי שלא יפסול הדם א"כ למה הועיל קידוש הרצפה, ואם באופן זה א"צ לקידוש אויר כיון שנמצא ביד אדם העומד על הארץ ורק כשתלוי באויר הי' נפסל, למה צריך לקדש בשביל זה, ועי' תוס' שבועות י"ז א'.

והנה בספר חי' מרן רי"ז הלוי (עמ' פ"א) כתב דאיכא ב' הלכות בקידוש העזרה א' דין בחירת מקום העזרה ב' קידוש העזרה. ולפי"ז יש שרוצים ליישב קושית תוס' על רש"י דבשביל בחירת מקום היה צריך דוד שתי תודות, ומה שאמרו בשבועות דקידוש העזרה הוא ע"י שירי מנחה היינו לעשות את קדושת העזרה.

אמנם בחירת מקום העזרה לכאו' אי"ז קידוש המקום כלל ולמה יהא צריך לעשותו ע"י שתי תודות [ועי' במקדש דוד (סי' א' סוסק"ב) מש"כ לפרש דברי רש"י].

תוד"ה הואיל ורצפה מקדשת (הב'). פירוש דמקדשת האדם לעבוד עבודה. הנה בחזו"א (קמא סי' ל' סק"ב) הק' דלקמן (כ"ו א') אמרי' דבנתלה וקבל פסול משום דאין דרך שירות בכך, ומשמע דאי לא"ה היה כשר, והרי לא עדיף מעומד ע"ג כלים, דהא בקבלה בעינן שיהא בעצמו של כהן ממש, וה"נ בעינן שיעמוד על הרצפה, וכן בבגדי כהונה מיבעיא לן אי רוח חוצץ, ועד כאן לא מיבעיא לן דאינו חוצץ אלא משום דלמא דרך לבישה היא, אבל הכא אם הוא באויר הלא אינו על הרצפה, ותירץ דכל אויר העזרה נתקדש אלא דבעינן שיהי' כולו באויר עזרה אבל אם עומד ע"ג כלים נמצא שרגליו בחול ע"ש.

ולקמן (דף ל"ב ע"ב) דמיבעיא לן אי ביאה במקצת שמה ביאה מוכח דאויר העזרה נתקדש, דאלא"ה למה יהא אסור לטמא להושיט אצבעו לאויר העזרה, ומבואר דאויר העזרה נמי נתקדש, וכמו שכתבו תוס' בשבועות (דף י"ז ע"א).

אמנם כשיש כלים על הארץ והוא נתלה באויר יל"ע אם יועיל, וזה תלוי בגדר קדושת האויר דאם הקרקע מקדשת "כנגדה" עד למעלה, צריך שלא תהא חציצה בין האויר לארץ, אבל אם זה דין קדושה באויר העזרה מצד עצמו, לא איכפת לן מה שיש הפסק בין האויר שהוא נתלה בו לבין הקרקע.

ובחזו"א שם כתב נראה דאם הוא באויר אע"ג דתחתיו כלים ע"ג הרצפה מ"מ מקרי פנים, וראיה לזה מהא דלקמן (נ"ד א') אוירא דבנימין קרקע דיהודה, אלמא דקדושת אויר לחוד סגי אף לקדושת מזבח, וכמו כן בעזרה כיון דאויר פנים כפנים דמי לא איכפת לן במה שתחתיו כלים.

ויל"ע בראי' שהביא מהא דאוירא דבנימין וקרקע דיהודה, דלא אמרו שם אלא דאויר הסמוך למזבח יש לו דין כמו המזבח, ואי"ז דין קדושה על האויר שיהא לו קדושת מזבח מצד עצמו, דהא אפי' אם היו מקדשין את הקרקע שתחתיו לא היה מועיל להחשיבו מזבח דהא אי"ז מזבח, וע"כ זה רק דין דהאויר שסביב המזבח נטפל למזבח והוי כמזבח, וא"כ אין ראי' לכאן שתהא קדושת עזרה על האויר בלי שתהא קרקע תחתיו.

ובעצם קושית החזו"א דאויר יחוץ הואיל ומיבעיא לן אם חוצץ בבגדי כהונה כך יחוץ ג"כ בין רגליו לרצפה, עמדו בזה עוד אחרונים, ובברכי יוסף (או"ח סי' כ"ז) כתב לחלק דהתם בבגדי כהונה לא מיבעיא לן מטעם חציצה אלא משום דהרוח מבדלת את בגדו מבשרו ולא קרינן ביה על בשרו, וזה לא שייך כאן, ובאמת בגמ' לעיל (י"ט א') לא מיבעיא לן "אויר" מהו שיחוץ, אלא נכנסה לו "רוח" ומשמע שהיא סברא דוקא ברוח וכנ"ל [וע"ש משנ"ת על דרך זה].

בא"ד. לכאו' הלשון מקדשת האדם אינו בדוקא דאין הרצפה מקדשתו אלא דע"י זה מתכשר לעבוד, וזהו מה שהוסיפו תוס' דאינו יכול לעבוד במקום אחר, דכיון שאינו יכול לעבוד במקום אחר, א"כ מה דשאני כאן הוא דמכשרתו לעבוד כאן, והלשון מקדש יש לפרש שהוא לשון הזמנה, כדכתיב התקדשו למחר ופרש"י הזמינו עצמכם, וכן כאן המקום המיוחד זהו המייחד את הכהן שיוכל לעבוד.

[ואין להקשות האיך מועיל לקדש את הכהן כשרק רגלו אחת על הרצפה, דהקידוש הוא בעמידתו על הרצפה וכשעומד על רגל אחת מתקדש בזה, ועי' שפ"א].

והנה במרומי שדה (לעיל כ"א ע"א) הק' דאם הרצפה מקדשת את האדם, א"כ יושב פסול גם בלאו טעמא דלעמוד לשרת כיון שבגדיו חוצצין בין גופו לארץ, ורוצה לחדש דכלי שרת אינו חוצץ.

אך י"ל דמה שהוא צורך האדם אינו חוצץ, ולכן הבגדים טפלין אליו. ונ"מ דלפי הנצי"ב נמצא דכשיעמוד על מזרק לא יחוץ, וזה חידוש, רק הכלל הוא דהבגדים כיון שדרך בני האדם לילך עמהם הרי הם טפלים אליו ולא חייצי, ומה דאמרי' לעיל (דף י"ט א') דצלצול שבידו יחוץ, התם אי"ז בגד שדרכו ללבוש רק מניחו בשביל המכה, ואמנם בטבילה חייצי הבגדים כיון שתלוי בדרך האדם, ואין דרכו לטבול עם בגדים, אבל הכא דדרכו בכך לא הוי חציצה.

ובאופן אחר יש לומר דכיון דבגדי כהונה דינו ללבשן בשעת עבודה אינם חוצצין [ולא משום דכלי שרת אינן חוצצין], ונ"מ לפי"ז דמנעלים ברגליו הוו חציצה.

בא"ד. דאי אחיז לי' בחיצון בדופניו שמטלטל הפנימי על ידו ה"נ דהוי לקיחה מטעם בית יד אלא הכא במאי עסקינן כגון שנותן החיצון מתחתיו דלא מהני כלל לפנימי. אינו מובן למה בנותן החיצון מתחתיו לא מהני לפנימי ולמה זה גרע מאוחז בצד הכלי, ועי' בט"ז (או"ח סי' תרנ"א ס"ק ו') שהאריך לבאר זה ועדיין צ"ע.

והי' אפשר לומר דדרך לקיחה יש שאדם לוקח בבית יד, אבל אין דרך לקיחה ע"י כלי בתוך כלי וישים יד למטה בכלי החיצון, אבל לשון תוס' דכ' דל"מ כלל לפנימי לא משמע כן.

נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תבעי לן דודאי חייצא וכו'. לכאו' משמע דהשתא הוי פשיטא לן דקדיש עד ארעית תהומא, ומיבעיא לן רק מצד חציצה אי חשיב חציצה בינו לקרקע או דכיון שדעתו לחברה לא חשיב חציצה. ועי' בחזו"א שמפרש דלהאי לישנא פשיטא לן דרצפה מעכבת, והספק הוא אם אבן מדולדלת חשיבא כמחוברת ושם רצפה עליה או לא, ולשון הגמ' דבאין דעתו לחברה ודאי "חייצא" אין הכונה לדין חציצה דלעיל בעומד ע"ג כלי וכדו', אלא ר"ל ודאי שם חציצה עלה ולא שם רצפה עלה ע"ש.

וק"ק דלשון הגמ' "חייצא" משמע יותר דמטעם חציצה ממש קאתי עלה, אך גם אם לא נפרש כהחזו"א אלא השאלה מטעם דחייץ לרגלי הכהן, ג"כ צ"ב ממ"נ דאי לא בעינן רצפה א"כ מ"ט האבן הזאת תהא גרועה מקרקע בעלמא של עפר וצרורות ולמה תחוץ לרגלי הכהן, וגם אי ס"ל דבעינן רצפה ממש היינו אבנים רצופים על הרצפה, מ"מ למה אבן זו לא תוכל לשמש ג"כ בתור רצפה, ואולי משום דצריך שתהי' מחוברת ליתר האבנים, ולקמן הבאנו מהרמב"ם דמשמע דהשאלה מצד דצריך חיבור להקרקע.

נדלדלה האבן ועמד עליה מהו. יש לעיין אם דוקא שהי' ונדלדלה, דכיון דהיתה חלק מהרצפה אז אע"פ שנעקרה מהני דעתו לחברה דלא בטל ממנו שם רצפה, אבל אם לא הי' עדיין האבן מחובר ודאי לא מהני מה דדעתו לחברה או לא שנא, ועי' בזבחי אפרים.

שם. הנה הא דמיבעיא לן דאבן תחוץ הק' בקרן אורה לפמ"ש תוס' בשבת (דף צ"ג ב') דעומד ע"ג אבן הוי חציצה כיון דלא מבטל ליה לאבן משום שנתקלין בה, והרי הכא ודאי מבטל ליה דדעתו לחברה, אך אפשר דכל זמן שהיא מדולדלת ומתנועעת לכאן ולכאן עדיין נתקלין בה ואינו מבטלה שם [ועי' כעי"ז בחזו"א סוד"ה ותבעי].

שם. יל"ע מה הכונה דעתו לחברה אם לחברה לקרקע או לחברה לאבנים הסמוכות לה, ודבר זה תלוי בביאור הספק של הגמ' דאי ס"ל השתא דהרצפה העליונה קדיש א"כ צריך שיתחבר עם כל הרצפה, אבל אי ס"ל דעד ארעית תהומא קדיש העיקר צריך שתהא מחוברת לארץ. ויש לומר ג"כ צד שני דאפי' אי רצפה עליונה קדיש, מ"מ כל אבן בפני עצמה ע"י שמחוברת לארץ הוי לה רצפה וא"צ חיבור עם שאר האבנים, דהוי להו כהרבה רצפות. אמנם אם נימא דאבן אחת מקרי נמי רצפה א"כ לא יהא צריך ג"כ שתהא מחוברת לקרקע, אלא עצם זה שהאבן מונחת על הארץ יחשב כרצפה, וע"כ דשם רצפה היינו הרבה אבנים רצופות יחד, וא"כ בעינן דוקא שיהיו סמוכין יחד ולא שייך להחשיב כל אחת בפני עצמה לרצפה. שו"ר בלשון הרמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הי"ט) שכתב נתנדנדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת בשעת העבודה עד שתחובר "בארץ" משמע דצריך לחברה לארץ ולא לאבנים הסמוכות.

כי תבעי לך דדעתו לחברה וכו'. יל"ע במי הדבר תלוי אם בדעתו של הכהן העובד שם על אבן זו, וכל מי שרוצה לתקן בעזרה יכול לתקן, או שזה תלוי בב"ד, רק הכונה שכהן זה ילך לב"ד להודיע ולדאוג שיתקנוה, ואין לפרש דהכונה היא שעומדת להתחבר ולא מיירי דוקא שיש בדעת מישהו בפועל לחברה, דא"כ הו"ל למימר כי תבעי לך בעומד לחברה ולא לתלותה בדעת כלל, ואמנם בסתמא משמע דלא אמרי' דעומד שיחברוה, דאין ידוע אם יחברו אבן זו או יביאו אחרת טובה יותר.

והנה הרמב"ם (פ"ה מביאת מקדש הי"ט) כתב דלא יעמוד על אבן שנדלדלה, ולא הזכיר חילוק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה, ובר"י קורקוס בסוף וכ"מ כתבו דהרמב"ם למד דכל הבעיא לא איירי אלא לענין לכתחילה, וגם באין דעתו לחברה לא מיפסלי העבודה, ולהכי כתב דלכתחילה לא יעמוד עליה ויעבוד בכל אופן גם בדעתו לחברה כיון דבעיין לא איפשטא, אמנם המל"מ תמה מאד על דברי הכ"מ וכן בלקוטי הלכות, ולכן פי' הלקוטי הלכות דס"ל להרמב"ם דבסתמא הוי כדעתו לחברה ולא הוצרך להזכירה, ועי' ברדב"ז (פ"א מבית הבחירה ה"י) שכתב על דרך זה [וכעי"ז צידד הר"י קורקוס דבריו דאפשר דמש"כ הרמב"ם עד שתחובר בארץ, כונתו לדקדק דבדעתו לחברה מיירי, וכעי"ז כת' הקרית ספר ע"ש].

נעקרה האבן ועמד במקומה מהו. יל"ע כשנעקרה האבן ורוצה ליתן שם אבן אחרת, אי נימא דקדיש דוד רצפה האיך יוכל ליתן אבן אחרת הרי דוד לא קידש אבנים אלו, ובחי' רבינו חיים הלוי (הל' בית הבחירה), כתב דאין לפרש דכל עיקר חלות קדושת עזרה היא על הרצפה העליונה בלבד, ואם חסרה הרצפה העליונה פקעה קדושת המקום לגמרי ואין כאן קדושה כלל, דלפי"ז נמצא דכשיחזירו את האבן למקומה צריך קידוש ב"ד מחדש וזה לא שמענו, אלא ודאי דהא פשיטא דכל שנתקדש בקדושת עזרה כל המקום עד התהום הרי הוא מקודש ועומד בקדושת עזרה, וגם כשנעקרה הרצפה העליונה מ"מ עיקר קדושת המקום לא פקעה, והא דרצפה עליונה קדיש הוא דין בקדושתה לענין הכשרה לדין עזרה, וכשחסר רצפה עליונה אין חסר בקדושת העזרה אלא חסר דין בהכשר העבודה. וע"ש דמפרש דפליגי רש"י והרמב"ם אם כשחסר אבן אחת בטלה קדושת העזרה, והרמב"ם ס"ל דאי רצפה עליונה קדיש א"כ בנעקרה האבן נפסלה כל העזרה, דכיון שאותו מקום חסר ביה קדושת המקדש ממילא חסר במדת המקדש והכל בכתב נאמר במקדש דכולו כמו שהוא נתקדש.

אמנם זה חידוש דדין הכל בכתב מעכב קדושת העזרה, וגם בגמ' לא נזכר כלל דהנידון הוא משום הכל בכתב, ובגליונות החזו"א שם תמה על זה דהא מוסיפין על העזרה, ובחזון יחזקאל הביא דבביאור הגר"א (יו"ד קמ"א אות ל"ה) מבואר דאין המדה מעכבת.

והכי קמיבעיא ליה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך. ולכאורה מיירי לענין דיעבד לפסול העבודה, ומ"מ חיוב מיתה ליכא כדממעטינן לעיל יושב וה"ה להנך, דגם יושב החסרון הוא בשירות ומעטיה קרא.

והא דחשיב ליה דאינו דרך שירות, עי' ברדב"ז (פ"א מבית הבחירה ה"י) שתמה קצת מ"ט לא חשיב דרך שירות, ויש לומר דכשכל הקרקע מרוצפת והוא עומד דוקא תוך הגומא הוי שינוי מכדרך.

קיבל בשמאל פסול וכו' באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין. יל"ע פסול מנ"ל, דהא בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, ולעיל בריש פרקין צריך פסוק דזר פסול ולא סגי במה שכתוב כהן, ולמ"ד דון מינה ומינה י"ל דמאחר שבמצורע כתיב תהיה וילפי' מינה לעכב, ילפינן נמי בגזירה שוה להכא לעכב, אבל למ"ד דון מינה ואוקי באתרה לא ילפי' הכל כבמצורע וצ"ב מנ"ל לעכב, [ואולי מאחר דכתיב האי קרא גם בחטאת יחיד וגם בנשיא הוי כשנה הכתוב לעכב וצ"ע].

ואולי י"ל דמצינו להרבה דברים שיש עדיפות וחשיבות בימין, א"כ גם עבודת הקרבנות ידענו מסברא דמצוה בימין, וממילא במה שכתבה תורה ימין הוי כשנה הכתוב לעכב, כיון דבלי קרא ידענו דמצוה בימין לא מחמת דין מיוחד בקדשים. ומה דמבואר בתוספתא (פרק א') דלר"ש אין טעון ימין דמשמע דאין ענין כלל לעשות בימין דוקא, ולדברינו נהי דלר"ש אין פסוק לימין מ"מ יצטרכו לכתחילה ימין מסברא, אפשר דכונת התוספתא דאין דין מחמת עבודת קרבן, אבל אה"נ לכתחילה צריך לעשות בימין מחמת דבכל דבר עדיף ימין.

ור"ש ממ"נ אי אית לי' גז"ש וכו' ואי לית לי' גז"ש כי נאמרה יד בקבלה מאי הוי. לכאורה מה קשה אולי גז"ש דיד ודאצבע הם שני דברים, וכי אם יש גז"ש על תיבת יד מוכרח להיות גם על תיבת אצבע, משמע דהגז"ש נאמרה ללמוד עבודת הקדשים ממצורע ולא את המילים. וצ"ע דאמרינן יבמות י"ז ועוד דוכתי ושב הכהן ובא הכהן היינו שיבה היינו ביאה, ולמה לי זה תיפוק לי' דזה מענין אחד, ודוחק לומר דזה גופא הכונה דשב ובא כיון דהכל ענין אחד לכן ילפינן גז"ש כזאת וצ"ע.

איפשר דעביד ליה אוזן לשפת מזרק ומקבל ביה. פי' דהואיל וכן שייך למילף קבלה מגז"ש דאצבע הואיל ושייך קבלה באצבע, ומעתה גם כשמקבל בכל היד צריך ימין, ומיהו משמע דלא איצטריך לומר טעם זה אלא לר"ש, אבל לרבנן ילפינן מאצבע אצבע אפי' אם לא הי' שייך לקבל באצבע.

[ויל"ע לענין הזאה דצריך לעשותה באצבע הנקראת אצבע, אם כשרה ג"כ כשיעשה את ההזאה עם ב' אצבעות יחד האצבע והאמה, ואם יזה רק באחרת לא באצבע משמע קצת דמעכב, עי' כתובות ה' ע"ב, ואם מעכב כשמזה בב' האצבעות יחד יהי' תלוי, דאם היה שיעור הזאה באצבע לחודה לא איכפת לן מה שמזה גם עם האמה, אבל אם אין שיעור הזאה רק בצירוף שניהם תהיה הזאתו פסולה].

רש"י ד"ה אלא. ואי אפשר לקבל דם בכלי באצבע לבדה. צריך להבין מאי ס"ד דמקשה דאי אפשר לקבל ע"י אצבע והא שפיר קאמר דאפשר דעביד ליה אוזן.

וצ"ל משום דברוב פעמים קשה להחזיק באצבע מזרק שיש בו הרבה דם, וזה לא נקרא דאפשר לקבל, ומשני דמ"מ סגי במה דאפשר ע"י הדחק לקבל באצבע.

ובמאי דמשני דעביד ליה אוזן היינו משום דבית יד לא הוי חציצה ומקרי שפיר שאוחז את הכלי אפי' שאי"ז הכלי עצמו.

והנה כשמקבל ע"י שאוחז באוזן הכלי ע"כ לא יהא הכלי עומד בשוה דמתעקם ע"י אחיזתו באוזן, וא"כ לא יוכל לקיים את הדין דלקמן (כ"ה ב') דצריך שיראו הורידין אוירו של כלי דכנגד עקמימות הכלי לא מקרי כנגד אויר הכלי, דדוקא כנגד תוכו ושוליו מקרי אויר כלי אבל כה"ג תיכף ביציאת הדם אינו כנגד אויר כלי, אך דין דיראו אויר הכלי אינו מעכב, ושייך שיקבל באופן זה ולא יקיים את הדין לכתחילה.

במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפליגי וכו'. יל"ע אי פליגי בסברא האיך לדרוש את המקראות או שנחלקו במה שקבלו מרבותיהם האיך ניתנו כללי הדרשות למשה מסיני, ומה שמצינו בעלמא דפליגי בסברא האיך לדרוש הוא בדרשה אחת דפליגי היכי משמע קרא, אבל כאן זה מחלוקת על כל הדרשות האיך לדרשן, והוא דבר חידוש דפליגי בסברא בדבר כזה, דהא נ"מ בזה להלכה בהרבה גופי תורה, אמנם מצד שני לא הזכירו כלל שקבלו מרבותיהם, גם הא ר"א ב"ר שמעון פליג על אביו וס"ל דמקרא נדרש רק לפניו וקשה לומר דקיבל אחרת מאביו, ומשמע יותר דפליג בסברא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א