קרית ספר/מטמאי משכב ומושב/א

קרית ספר ‏ מטמאי משכב ומושב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות קפ להיות הנדה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי תהי' זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וגו':

מצות קפא להיות היולדת טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' כימי נדת דותה וגו':

מצות קפב להיות הזבה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא וכל המשכב אשר תשכב עליו וגו':

מצות קפג להיות הזב טמא ומטמא כדין הכתוב בו איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו וגו' וכל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות מטמאין כולן במגע ואדם במגע ומשא ומשכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב הטומאה ומטמא מדף על גבו בזב כתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו וגו' וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישטף במים וכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וגו' והנושא אותם יכבס וגו' קאי אמשכב ומושב וק"ו זב עצמו דמטמא במשא וכתי' וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא ומשכב ומושב ומרכב הן אב טומאה לטמא כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וגו' והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא וגו' מטמא מדף על גבו כדדרשינן בת"כ וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהיה עושה מדף על גבו דהיינו כלים שינשאו למעלה מן הזב שהם ראשון לטומאה והיא טומאה קלה ולהכי קרי לה מדף לשון קול עלה נדף דלית ביה מששא הכי נמי הך טומאה דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובזבה כתיב וכל הנוגע בם יטמא וכבס בגדיו וגו' וקאי אמשכב ומושב דכתיב ביה כל המשכב אשר תשכב עליו וגו' וכל הכלי אשר תשב עליו וגו' וק"ו זבה עצמה ומשא דכתיב בזב והנושא אותה יכבס וגו' דקאי אמשכב ומושב דכתיבי נמי הכא גבי זבה ומרכב נמי מטמא בזבה דכתיב גבי נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושב' עליו בנגעו בו יטמא ותניא בת"כ משכב זה המשכב אשר היא יושבת עליו זה המושב כלי זה המרכב שנאמ' בנגעו בו אי זהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב שאין טעון כבוס בגדים הנוגע במרכב בנושאו ומשום הכי לא כתיב הכא יכבס בגדיו אלא יטמא עד הערב וזבה מטמאה מדף ג"כ. ונדה מטמאה במגע דכתיב בה וכל הנוגע בה יטמא וגו' וכתיב בה ג"כ משכב ומושב בהדיא ומרכב מרבינן מכלי כדאמרינן לעיל ותניא בת"כ כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהיה הנוגע בה מטמא בגדים דלא כתיב יכבס בגדיו הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים ומהאי ק"ו נמי יש ללמוד הנושאה ויולדת הויא כנדה כדכתיב בה כימי נדת דותה תטמא וגו'.

ב

אחת זבה קטנה ואחת זבה גדולה שוין לטומאה כדתניא בת"כ אין לי אלא רואה ג' שהיא מטמאה משכב ומושב מנין לרואה שנים שתטמאה משכב ומושב ת"ל כל ימי זובה כמשכב נדתה ובין בזבה מחמת עצמה או מחמת אונס כדתניא נמי התם או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת האונס כשהוא אומר זוב לרבות את האונסין ובפ' בנות כותים נמי תניא כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס מטמאה ואחד זב בעל שתי ראיות או שלש טומאתן שוה כדתנן פ"ק דמגלה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת ז' שניהם שוים מנא הני מילי דתנו רבנן רב סימאי אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא דכתיב ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הרי שתי זובות מנויות כאן וקראו טמא ומנה שלש וקרא טמא כדכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הרי לך שלש זיבות וכתיב טומאתו היא אם משתים טמא למה מנה שלש הא כיצד ב' לטומאה כדכתיב טמאה בתר ב' וג' לקרבן ולא מציא למימר ב' לקרבן ולא לטומאה חמירה אלא כבעל קרי בעלמא ושלש אף לטומאה חמירה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה ג' מביא ב' אינו מביא כדמסיק התם.

ג

קטנה בת יום א' מטמאה בנדה בת עשרה ימים בזיבה בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כדתניא ריש פרק בנות כותים אשה אין לי אלא אשה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה כי תהיה זבה ובנדה קמשתעי קרא כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ותניא נמי אשה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים לזיבה מנין דבציר מהכי ליכא זיבה שבעת ימים נדה ושלש ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נידות כדדרשינן סוף מסכת נדה מקרא דבלא עת נדתה תלמוד לומר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' ותניא אשה אין לי שמטמאה אדם בביאתה אלא אשה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע תנוקת בת ג' שנים ויום אחד מנין תלמוד לומר ואשה ואמרינן התם דבת יום אחד ילפינן מקרא כדאמר' מריבויי דוי"ו דכתיב ואשה כל שהיא אשה משמע אפילו בת יום א' לנדה משתמעא מקרא אבל בת ג' שנים ויום אחד לא משמע מקרא טפי מבת שנים או בת ארבע אלא הויא הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא דוי"ו דהאי קרא איצטריך לאיש שאינו מטמא באודם כדאיתא התם ובת עשרה ימים לזיבה נמי מקרא דמשמע כל שהיא אשה ובבציר מעשרה ימים אינן ימי זיבה כדאמ' וכיון דאין זבה בלא נדה לא הוה צריך יתירא דוי"ו דנדה אלא למעוטי איש מאודם חד מיעוט למעוטי ש"ז אדום וחד למעוטי דם כדאיתא התם. קטן בן יום אחד מטמא בזיבה כדילפינן נמי התם לרבי יהודה דכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה וכו'. אחד גרים ועבדים וישראל מטמאין בנידה וזיבה כדתניא בת"כ דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב וגו' בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים מנין תלמוד לומר ואמרתם אליהם דכיון דכתיב דברו אל בני ישראל מאי ואמרת אליהם הוסיף אמירה אחרת לגרים ועבדים דמטמאים בזיבה וכו'. סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה כבריאין כדתנן פ"ק דזבין.

ו

אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם כדילפינן לעיל מוי"ו דכתיב גבי ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע למעוטי איש מאודם דאף על גב דקרא לאו באודם מיירי ע"כ כיון דקרא יתירא הוא לדרשא אתי ומה שיש לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה ואין אשה מטמאה בלובן ילפינן נמי התם פ' בנות כותים מדכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע וי"ו יתירא למעוטי אשה שאינה מטמאה בלובן כאיש וכו'. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בלובן ובאודם וטומאתן בספק כדתנן פ"ב דזבין ובפרק המפלת אמר רב דאין שורפין עליהם את התרומה ואם ראה לובן ואודם כאחד דממה נפשך טמא אי הוי איש או אשה ואפ"ה אין חייבין על ביאת מקדש קרבן משום דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דהיינו שלוח טמאים ממקדש ודרשינן זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ואפילו הכי שורפין עליו תרומה דממה נפשך טמא באודם או בלובן ואף על גב דבזב נמי כתיב זכר ונקבה כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה האי זכר ונקבה צריכי לדרשיה אחריתי כדאיתא התם פרק המפלת וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו כדתניא בתוספתא דזבין ריש פרק ב' דכיון דאינהו אינן חייבין נוגע בזוב היוצא מהם גם כן לא חמיר מאינהו גופייהו וכו' נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה הרי זה חייב על ביאת המקדש בתוספתא תניא הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וכן הביא התוספתא רבינו שמשון ז"ל פרק ב' דזבין ולא מצאתי גם כן לשון התוספתא שכתב הראב"ד ז"ל שטומטום חייב על נגיעת אודם או לובן של אשה או איש ודאין אבל הדין אמת הוא שהרי טמא הוא בטומאת זוב זכר או נקבה ודאין כדאמרינן ומה שכתב הראב"ד ז"ל דנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה שיהיה חייב הוא דבר תימה.

ח

דם הנדה או דם הזבה או היולדת מטמאין בכל שהוא במגע ובמשא בריש פרק דם הנדה תנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין ובגמרא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמא במגע ובמשא אף מדוה מטמאה יבש מנלן דכתיב דם יהיה זובה וגו' יהיה בהויתו יהא ואפילו יבש מעיקרו דיהיה ריבויא הוא וכיון דדם נדה מטמא כדאמר' זיבת זבה נמי דהא מטמא באונס הנדה וכדאמרינן לעיל ואיכא נמי ק"ו בגמרא לאחרים גורם טומאה דהיינו לזב' שתטמא לעצמו הנוגע בו לא כ"ש ולא אמרינן שעיר המשתלח יוכיח לרבא פרק בנות כותים וכו' דמים טמאים כדילפינן פ' כל היד מדכתיב דמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה והוי בכלל ד' וירוק טהור כחכמים דמטהרין דלא הוי נמי כמשקה הזב והזב' דמטמאי כדאמר רבי מאיר משום דרבנן סברי דומיא דרוק דזב שמתעגל ויוצא שמתאסף תחלה ואחר כך יוצא לאפוקי דם כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון וכו'.

ט

אשה שיצא הוולד מדפנה דם היוצא עמו הוי אב הטומאה כדם הנידה והזיבה והלידה כדא' פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון בבריתא דאמר רב יוסף כגון שיצא ולד ודם דרך דופן ובמקור מקומו טמא קמיפלגי דרבנן סברי מקור מקומו טמא הילכך טפת דם מטמאה ואף על גב דדרך דופן לאו ראיה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא כדילפינן התם למקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה כדכתיב יען השפך נחושתיך ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאלו הוא מקומו הילכך טמא והיינו לטומאת ערב לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכת בשר וכיון דאיהו טמא דם שנגע בו אף על גב דיצא דרך דופן הנוגע בה טמא. מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה כדאמר רבי יוחנן התם וטיפי מרגליות הוא דם לבן וצלול והיינו לטומאת ערב משום דנגע במקור ונוגעים בה ביציאתן אבל טומאת שבעה לא דחמשה דמים טמאים ותו לא ודוקא תרתי טיפין כדאמרינן דודאי מן המקור באו ונגעו בו אבל אחת אימא מעלמא אתיא מן הצדדין ולא מטמא.

יב

זובו של זב הוא מאבות הטומאה בזב כדתנן ריש פרק דם הנדה ובגמרא זוב מנ"ל דטמא דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא שהטפה עצמה טמאה וכתיב הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן ואיצטריכו תרי קראי כדאיתא התם וכו'. ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא אלא הויא כשכבת זרע כדילפינן בת"כ מדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע דזב שראה ראיה אחד הרי הוא כבעל קרי טובל ואוכל פסחו לערב כיון דהקיש זב לבעל קרי היינו כשראה ראיה א' דומיא דבעל קרי ואינו קרוי זב לטמא אלא אחר ראיה שניה כדילפינן לעיל וכדאמ' פרק ב' דהלכות מחוסרי כפרה וכו' ראה ראיה אחת כשתים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה כדתנן פרק קמא דזבין ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דכיון דזב מטמא בכל שהו כדילפינן מדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו טמא אם כן ראה מרובה בשתים כמגדיון לשילוח הויא כשתי ראיות כיון שיש שהות לטבול ועדיין הוא רואה ובת"כ אמרינן אין לי אלא ג' ראיות דכתיב ג' זמני זוב אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה כל שהוא החתים אפילו כל שהו בשרו אפילו כל שהו ואם נאמרו בגדולות למה נאמרו בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם אחת מרובה כשתים או בשלש הוי זב וכתב הרב דאין טמא אלא מסיט טפה אחרונה דהויא כראיה שניה דראשונה לא הויא אלא כבעל קרי כדילפינן לעיל וכו'.

יג

ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא פרק בנות כותים בעיא דרב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא משום דאיתרבי מצורע למעינותיו מדכתיב לזכר יתירא והזב את זובו לזכר וכו' או דילמא לאו מעין הוא והוי כשאר ראיה ראשונה של זב דלא מטמאה אלא בקרי ואמר אביי מאי תיבעי ליה לרב יוסף והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו ואקשיה רחמנא הכא לזב גמור בעל שתי ראיות דכתיב והזב את זובו הרי ב' ראיות וכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו כדאמר' מה זב בעל שתי ראיות זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא אפילו ראיה ראשונה וכו'.

יד

רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחת משלשתן אב טומאה דין תורה דתנן ריש דם הנדה דזוב והשכב' זרע והניע והרוק מטמאין לחין וכו' ובגמרא רוק מנלן דתניא וכי ירוק הזב בטהור וכו' כיחו וניעו שהן מין רוק ומי האף שלו מנין תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דוכי ירוק דריש ובברייתא תניא מימי רגליו ובגמרא מנלן דתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה דכתיב וזאת תהיה טומאתו ודרשינן האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב ולא תימא דאתי מדינא רוק הבא ממקום טהרה טמא מי רגלים הבאים ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאין דדם היוצא מפי האמה יוכיח דטהור דכתיב זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפי האמה טמא אלא טהור ולא תימא איפוך דדם היוצא מפי האמה להוי טמא מריבויא דוזאת ומי רגלים יהיו טהורים ממיעוטה דזובו טמא וכו' דדומיא דרוק מרבינן מה רוק מתעגל ומתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק ופרכינן והרי חלב אשה שמתעגל ויוצא ואמר מר דחלב אינו מטמא אלא טומאת משקין אלא אמר רבי יוחנן וכו' מה ברוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו יצא דם וחלב דאינן חוזרים ונבלעים דמיד יוצאים ושכבת זרע הוי כמי רגליו דאי איפשר שלא יהיה בה צחצוחי זיבה דזיבה מטמא בכל שהוא כדאמרינן לעיל וכו' ובפ"ה דזבין תנן נמי שכבת זרע בהדי זובו של זוב ורוקו ומימי רגליו ומרוק איתרבו כולהו ובסוף פרק כיצד הרגל מייתי ליה בק"ו מרוקו הכי ומה רוק שהוא טהור בטהור הוא טמא בטמא דכתי' וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו וגו' הרי שהוא טמא באדם טהור דמטמאה במגע כדכתיב וכל אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ודרשינן פרק יוצא דופן או איש לרבות את הנוגע אינו דין שיהא טמא שכבת זרע כזב כרוק. ואחד זב נדה וזבה ויולדת כל אחת מהן רוקו ושכבת זרע וכו' ומימי רגליו הוי כרוק הזב כדאמרינן והזוב דומה לביצה המוזרת ושכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.

טז

תשעה משקין בזב ג' מהן אב הטומאה רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו דכיון דמרבינן להו מרוק הוא דומיא דידיה ושלשה הן ולד הטומאה דמטמאין טומאת משקין לבד כדתניא התם פרק בנות כותים בבריתא דתשעה משקין בזב זיעה וליחה סרוחה ורעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאת חמורה ובת"כ יליף להני טהורים הכי יכול הזיעה והלחה והרעי יהו טמאים ת"ל טמא הוא הוא טמא ולא אלו אוציא את אלו ולא אוציא דמעות עינו ודם מגפתו וחלב האשה שהן מטמאין טומאת משקין תלמוד לומר זאת מיעט ונראה דמדאוריתא לא מיטמו כלל דהא מיעט להו דומיא דזיעה ולחה ורעי ומשום דאיקרי משקה כדילפינן פרק דם הנדה תניא דמטמאי טומאת משקין וכן מצאתי בתוספות פרק אמרו לו דאינן אלא מדרבנן כיון דבעי רביעית לטומאה ולא מטמא בכל שהוא כשאר משקין דזב וכו'. היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק דאי איפשר בלא צחצוחי רוק כדמוקי פרק מצות חליצה הא מתניתין דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא תלמוד לומר הוא וכו' דמיירי בשותת אבל מוצץ אי איפשר בלא צחצוחי רוק ולהכי יבמה שמצצה ורקקה דם אמרינן דלא תתיבם שאי איפשר לדם היוצא במציצה בלא צחצוחי רוק וכתי' בה וירקה וכו':

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.