קרבן העדה/קידושין/א/ד

קרבן העדה קידושין א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' במוסיר'. בעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו:

בהגבהה. ולא במשיכה:

גמ' ה"ג אין מוסירה קונה בנכסי הגר וכ"ה בבבלי פ"ק דב"מ. וה"פ דמוסירה היינו אדם המוסר דבר לחבירו ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני:

בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין וכל הקודם בנכסיו זכה בהן:

כולהם קנה. שהרי כולן נגררים אחריהם וה"ל כאלו מסר לו כולן או דלמא בעינן שימסור לו כל אחת ואחת ולא קנה אלא אותה שמסר לו:

לקנות וולדותיה. שא"ל משוך בהמה זו וקני וולדותיה דלקנות לחוד ודאי לא מהני דמשמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך:

לא קנה. ואיירי בשעדיין לא נתעברה וכדמסיק:

ופריך אלו האומר לחבירו משוך בהמה זו שתקנה משוי שלה. לקנות הכלים שעליה ולא אותה:

שמא לא קנה. בתמיה הא ודאי קנה א"כ ה"ה האומר משוך בהמה זו לקנות ולדותיה קנה:

הדא דתימר. הא דאר"ח לקנות ולדותיה לא קנה בשלא היתה הבהמה מעוברת באותה שעה אבל אם היתה מעוברת מודה ר"ח דה"ל כמשאה של בהמה דקנה:

ההן דנגיד. האי מאן דמשיך נוד מלא יין ונתבקע הנוד בידו ונשפך היין:

לא חייב בה. בתמיה דודאי חייב אף על גב שלא כיון לקנות הנוד אלא היין מהכי משיכת הנוד להתחייב על היין והוא הדין במשוך הבהמה לקנות המשא שעליה קנה:

לכן צריכה. לא נצרכא אלא אפילו לא נתכוין לקנות אפילו היין אלא שמשך הנוד להעלותו לתוך החנות כדי שלא יקחנה איניש אחרינא אפ"ה חייב במשיכה זו אם נשברה תחת ידו:

ה"ג דלא יזכה בה חורין. וכ"ה במסכת ע"ז:

מהו שתקנה בשער הפחות. האומר לחבירו מכור לי חבית יין וא"ל הן ומשך הלוקח החבית מהו שקונה במשיכה זו היין אם אמר המוכר שדעתו למכרו בשער הפחות שבשוק דודאי מתרצה לוקח וחייב באונסין או כיון דלא סמכא דעתיה לא קנה:

דתנינן תמן. פ"ה דע"ז:

פסק. הישראל עמו המעות בכמה הוא מוכר לו המדה אבל עדיין לא מדד דמיו מותרים דמשיכה בעכו"ם קונה כמו בישראל וכשמודדו הישראל בכליו ובא הכלי ברשות העכו"ם קנאו העכו"ם במשיכה וה"ל לישראל זוזי גביה בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק. סכום הדמים כך וכך יין בכך וכך דמים דמיו אסורין דעכו"ם לא קנייא השתא במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה למקנייא במשיכה שמא ירבה לו דמיו הלכך כי נגע ביה הוה יין נסך ברשות ישראל שעדיין לא קנאו העכו"ם עד שיפסוק לו דמים:

אם אומר את וכו'. ואס"ד דמהני משיכה לקנות בשער הפחות א"כ אפילו מדד עד שלא פסק נמי יהו דמיו מותרים דה"ל כמדד ופסק:

ההין וכו'. האי מאן דנוטל כזוניתא כלי דומה לקיתון מן האומן לבקרו אם טוב הוא ונאנסה מידו ונשברה חייב דהרי הוא בנטילה זו כלוקח גמור אי נמי כשואל שכל הנאה שלו:

הדא דתימר. לא אמרן דחייב באונסין אלא בצור ודדמיין לה או בקיסרין שהן עיירות גדולות דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח לבד הוא ה"ל עליו כשואל וחייב באונסין:

ברם. אבל כאן שהעיר קטנה ועדיין דרכו של מוכר לחזור למשקל ולמכור אין הלוקח לבקרו חייב באונסין שאין כל ההנאה שלו אלא של שניהם:

כיון שמסר לו משכוכית קנה כל העדר דה"ל כאומר לו לך משוך וקני:

חוטרא. מקל שמנהל בו הצאן והוא ניכר להצאן שרצים מפניו:

שרקוקיתה. כלי שמצפצפים עליו הרועים והצאן שומעים קולו והולכין אחריו והוא מלשון אשרקה להם ואקבצם:

נגדתא. לשון משיכה והוא עז חריף ההולכת בראש העדר והעדר כולו הולך אחריה:

כיון שמסר לו דליו. הוא כיסוי הבור ל"א הדלי ששואבין בו קנה וה"ל כאומר לו לך חזק וקני:

כיון שצבר. המוכר פירות של לוקח בתוכו קנה דה"ל כאומר לו לך חזק וקני:

דתנינן תמן. טהרות פ"ז:

הבית טהור. כל הטהרות שבתוכו טהורות:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. בלבד ולא סמכא דעתיה לכנוס דמתפס כגנב:

רבי שמעון מטמא. דכשמסר לו המפתח כאלו אמר לו לילך בכל הבית הלכך לר"ש משמסר לו המפתח כאלו א"ל לך חזק וקני:

לא עשה כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ה"ג וולד שפחתו לחבירו לא עשה כלום. וה"פ וכן המוכר וולד שפחתו לחבירו וכו':

אויר חרבתו לא עשה כלום. דאין אדם מוכר דבר שאין בו ממש:

ומשייר מעשרותיה. דכל המשייר בעין יפה הוא משייר וה"ל כמשייר שדה למעשרותיה וכן כולם ה"ל כמשייר מגופו וגוף הוא בעולם ודבר שיש בו ממש:

ופריך והיך אפשר וכו'. כלומר מי שרוצה למכור אויר חורבתו כיצד יעשה:

תיפתר. תפרש באומר המוכר לקונה תלוש מן החורבה דבר שהוא לתקנת החורבה דה"ל חזקה בגוף הקרקע ואגבה קנה האויר דה"ל כמוכר גוף החורבה לאויר:

ה"ג מן החורבה הזו וקנה אויר שבה:

וכא. והכא גבי מעשרות נמי אם אומר לו תלוש מן הקרקע הזה שתקנה אגבה אחד מעשר מפירותיה קנה:

בחצר שאינה של שניהן. לא של מוכר ולא של לוקח:

תני ר"ח ופליג. ברייתא דמייתי בסמוך דתני ר"ח פליגא אדרב:

או בחצר שאינה של שניהן. וכגון שלא נתן להם בעל החצר רשות לכנוס שם דה"ל כר"ה:

אבל ברשות הלוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית הלוקח:

כיון שקיבל עליו. המוכר וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה:

זכה. הלוקח מיד אע"פ שלא משך ולא מדד דקני ליה רשותו:

ברשות המוכר לא קנה. במשיכה סתם אלא בהגבהה שהיא קונה בכל מקום:

או עד שעה שימשוך. ויוציאנה מרשות מוכר לר"ה או לרשות לוקח:

ברשות זה שהן מופקדין אצלו. שהפקיד המוכר פירותיו אצל אחר:

לא קנה. הלוקח במשיכה דמסתמא הקנה הנפקד למפריד רשותו וה"ל כרשותו של מוכר ולא קנה עד שיזכה בהן הלוקח בהגבהה או במשיכה חוץ לרשותו לר"ה:

או עד שישכור לו הנפקד מקומו. שהתבואה מונחת שם:

כי הא וכו'. כלומר כיון דמקרא שמעינן דבהמה דקה נקנית במשיכה שפיר פשט ר"א דבהמה גסה דוקא במסירה:

ה"ג דר"י שלח לשאול לר' אלעזר וכו'. ולהכי מייתי בסמוך שאר שאלות ששלת ר"י לר"א:

א"ל ולא מתניתין היא. לר"י אמרו מאי תיבעי לך מתניתין היא שבהמה גסה ניקנית במסירה:

ומשני אית תניי. יש תנאים שמחליפין ותני במתניתין וחכ"א אף בהמה גסה ניקנית במשיכה לכך שאל ופשטו דבמסירה דוקא ולא במשיכה וחכמים לא פליגי אלא בבהמה דקה דנקנית במשיכה:

בכור שנטרף. בכור אדם שנעשה טרפה תוך שלשים יום ללידתו מי אמרינן אי לאו דנטרף היה בריא כל שלשים יום ולאו נפל הוא וחייב בפדיון או דלמא השתא מיהא לא חי שלשים יום שלימות ופטור ל"א שנטרף היינו שנהרג תוך ל' יום:

א"ל כמו שמת. הוא ופטור מפדיון ה' סלעים של הבכור שנאמר אך פדה תפדה את בכור אדם אך מיעוטא הוא למעט כה"ג שפטור מפדיון:

שילייא שיצאה וכו'. דקיי"ל המפלת שלייא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שלייא בלא וולד אלא שנימוח בתוכה:

מקצתה היום וכו'. מיבעיא ליה מאיזה יום מונין לה ימי טומאה וימי טהרה:

אם לדם טהור. שיכלו ימי טהרה שנותנין לזכר כדכתיב בקרא מונין מיום הראשון:

ואם לדם טמא. שיכלו ימי טומאת לידה של נקבה מונין התחלתן מיום שני:

הדא דתימר. לא אמרן:

בשלא יצא עמה. עם השליא וולד גמור:

הראשון חייב. בכל מה שהיה חייב כשהיה אצלו ואין דין הבעלים עם השני אלא עם הראשון א"נ אפילו באונסין חייב וכן משמע בסמוך:

ה"ג רבי יוחנן אמר הראשון חייב. וכ"ה בבבלי פ' המפקיד:

תמן תנינן. ב"מ פרק המפקיד:

השוכר פרה מחבירו והשאילה. השוכר בימי שכירותו לאחר לעשות בה מלאכה ומתה בבית השואל כדרכה:

ישבע השוכר. למשכיר שמתה כדרכה ופטור שהשוכר פטור מאונסין:

והשואל. שחייב באונסין ישלם להשוכר:

אלא תחזור הפרה לבעלים. משום דחשיב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל:

והוא שנתן לו. המשכיר רשות להשוכר להשאיל פרתו אם ירצה:

לא בדא. לא בזה אמרו חכמים שהשוכר ישבע למשכיר אלא השוכר חייב אפילו באונסין ששינה מדעת הבעלים וה"ל פושע דקסבר שומר שמסר לשומר אחר חייב באונסין:

ופריך ושואל. אמאי איצטריך ר"ח לאשמועינן דאם שינה חייב הא אפילו לא שינה השואל חייב באונסין:

ומשני אלא. איצטריך משום הא דתנן בב"מ. ס"פ השוכר את הפועלים מתנה וכו':

להיות פטור מן השבועה. ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה:

ואתא מימר לך. ובא ר"ח לאשמועינן אפילו פטרו המשאיל להשואל להיות כש"ח אם שינה והשאילו לאחר ומתה באונס חייב לשלם:

ביקש. המשכיר להשביע את השואל שמתה כדרכה מהו שיכול להשביעו או דלמא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את:

נשמע מן הדא. תא שמע ממתני' דפ' הכותב:

כתב לה. לאשתו:

אינו יכול להשביעה. שלא עכבה משלו כלום:

אבל משביע הוא את יורשיה. אם גרשה ומתה ויורשיה תובעין ממנו כתובתה משביען שלא עכבו כלום משלו:

ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין כתובתה נשבעי' עליה:

הדא אמרה. זאת אומרת דכי היכי דיכול הבעל להשביע את הבאים ברשותה ה"נ המשכיר יכול להשביע את השואל שהוא בא ברשות השוכר:

וההיא. והך שבועה דכתובת אשה ילפינן מהך דהשוכר לענין זה שאם לא פטרה משבועה יכול להשביע' כי היכי דהשוכר יכול להשביעו למשכיר אם ירצה:

לא צריכא וכו'. הא לא איצטרך למילף מהתם דמגופה שמעינן דוקא בשפטרה משבועה הוא דאינו משביעה אבל בשלא פטרה משביעה:

ומה צריכא למילף. כי איצטרך למילף מהתם היינו דאיירי נמי בשנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין:

כיי. כי האי דאמר ר' הילא וכו' דמתני' דהשוכר איירי בשנתן לו רשות להשאיל ה"נ בשנתן רשות שיהיו בניה אפטרופסין אבל לא נתן לה רשות ומעצמה עשתה בניה אפטרופסין אע"פ שפטרה משבועה משביעה כדאמרינן גבי שואל שפטרו להיות כש"ח כיון ששינה מדעת בעלים חייב:

צריך להעלות לו שכר וכו'. אדר' ינאי קאי דאמר אבל אם לא נתן לו רשות השוכר חייב באונסין ותחזור הפרה להבעלים מ"מ חייב השוכר לשלם כל דמי שכירות הפרה עד שמתה להבעלים:

שאלוהו הבעלים. הפרה מהשוכר ומתה כדרכה בבית בעלים מהו שיהו הבעלים חייבים לשלם להשוכר כאלו השאילה לאחר או לא:

אמר ליה כן אנן קיימין. הכי קיימא לן אם שאלו הבעלים מהמשכיר ואכלוה תוך ימי שאילות אמר ר"י בר' בון שלהם אכלו ופטורין:

היך עבדין עובדא. הלכתא מאי בשומר שמסר לשומר:

אמר ליה. שנים נגד ארבעה אין מורין הלכה כהנך שנים והכא ר' לעזר ור' יוחנן ור' ינאי ור' חייא רבה כולן ס"ל הראשון חייב ור' יהודה ששאל מר"א וריש לקיש סוברין השני חייב לא שבקינן דעת ארבעה נגד שנים:

א"ל. ר' זעירא שנים נגד שנים הן שר' אלעזר תלמידו דר"ח הגדול הוא ור' יוחנן תלמידו דר' ינאי והרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד:

האחין שחלקו וכו'. כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיהם וחלקוה אחים הנותרים נכסי אביהם ואחר כך ייבם אחד מהאחים אשת אחיו המת מהו שיחזירו לו כולן מחלק ירושתם כפי המגיע על חלק אחיהם שמת שהרי אלו לא חלקו עדיין היה היבם נוטל גם חלק אחיו המת או דלמא כיון שבשעה שחלקו היו כולן ראויין ליבם אשת אחיהם זכו כולן בחלקם:

ה"ג א"ל זכו כולם בנכסי המת. וכדפרישית:

מצוית דעתיה על דר' לעזר. כלומר חיבר דעתיה לדעת ר"ל וכדמסיק. מצוית לשון צוותא:

ולא שנא. אם חלקו ואח"כ ייבם או בשייבם אחד מהן ואחר כך חלקו בשוה ואחר החלוקה תובע היבם חלק שמת זכו כולן בנכסי המת:

ולמה א"ל. ר"א באחין שחלקו ואח"כ ייבם טפי הל"ל אפילו ייבם ואח"כ חלקו שזכו כולן בנכסי המת ויותר נ"ל דגרסינן ולמה לא א"ל:

ומשני מה דשאליה. רב יהודה השיבו והוא שאל אחלקו ואח"כ ייבם:

ופריך ולמה לא שאל. ר"י גם אייבם ואח"כ חלקו מה דינו:

ומשני משום דא"ר אבינא בשם ר"א בכור שחלק כפשוט. בנכסי אביו:

חזקה וויתר. חלקו ויבם נמי בכור קריא רחמנא כדכתיב יקום על שם אחיו הבכור הלכך כשייבם תחלה ואח"כ חלקו פשיטא ליה דזכו כולן בחלקם שכבר ויתר ולא קמיבעיא ליה אלא כשחלקו קודם הייבום שעדיין לא זכה בחלק המת ולא שייך לומר וויתר ופשיט דאפילו הכי אבד חלקו כיון דבשעת חלוקה יד כולן שוו בחלק המת:

האחין שחלקו. לאחר שעמדו זמן מה בשותפות בנכסי אביהם איך ומה הן חולקין:

חולקין. אף הבגדים שעליהן שנעשו מירושת אביהם אבל הבגדים שעל בניהן ובנותיהן שנעשו מתפיסת הבית. אין חולקין שמסתמא מחלו זה לזה:

העושה שום לבתו. העושה כלים לשומן בנדונית בתו שקנה בתפיסת הבית:

ה"ג מביאין שום לאמצע וחולקין. דהא ודאי לא מחלו:

קטלא. בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים מכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה ולפעמים הוא חשוב:

בראויה להשתמש בחול. שהקטלא אינה חשובה וראויה לימות החול אבל אם היא חשובה שראויה לרגל היא לאמצע:

כלי שבת. בגדי שבת שעל בניהן ובנותיהן:

צריכא. קמיבעיא ליה אם הן לעצמן או לאמצע:

אילין בולסייא. הנך מראות של זכוכית שהבנות רואות בהן אם הן כבגדים של חול והן לעצמן או לא:

חכים את. ניכר אתה שיש לך מראות הרבה לפיכך אתה שואל עליהן:

ה"ג סגין מביאין וחולקין. וה"פ דודאי לאו בכלל בגדים הן ולאמצע:

מהו לגבות. מיורשים מעבדים כמקרקעות או דלמא כמטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:

האנס והגזלן והגנב. שלקחו בהמה ומתה או כלים ונשברים מי שמין הנבלה והשברים לבעלים והפחת משלמין או דלמא הן מטפלים בנבלה והן משלמים בהמה או כלים כעין שגנבו:

חזקה שאין הבעלים מטפלין במיתה. דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן מהאי קרא אלא גנבה דחיים שנים ישלם בגניבה כתיב בגזלה מנין:

בעיינה. כעין שגזל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף