מראה הפנים/פסחים/ב/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים
רידב"ז
תוספות הרי"ד
עמודי ירושלים


מראה הפנים TriangleArrow-Left.png פסחים TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל שעה שמותר לאכול וכו'. הקשו התוס' למאי דעביד צריכותא וקאמר דחיה אי משיירא קא מצנע לה. וא"כ היכי שרי להאכיל לחיה אם דרכה להטמין הא תנן בפ"ק מה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה וכ"ש שלא יתן לה לאכול והיא תצניעהו. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה וכו' והרא"ש בשם הר"ש מביא לתרץ דמתנ' בחיה כפותה מיירי שאינה יכולה להצניע וה"ק דאי משיירא לה בשאין כפותה ה"א דנגזור כפותה אטו שאינה כפותה. בלאו הדוחק דפי' הזה קשה דא"א להולמו כלל. דאם נדחוק לפרש כדבריו בהא דקאמר הש"ס אבל חיה דאי משיירא קא מצנע לה אימא לא היינו משום דבשאינה כפותה קמצנע לה אימא אפי' בכפותה לא אבל היאך נפרש להא דהדר קאמר ואי תנא חיה משום דאי משיירא מיהת מצנע הא הכא בכפותה מיירי והיה צריך לדחוק עוד יותר ולומר משום דשאינה כפותה מיהת מצנע הלכך לא גזרינן בכפותה. וכל זה דוחק גדול. ומסיים הרא"ש ז"ל והפירוש הנכון י"ל ומאכיל לבהמה וכו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתני' היתר הנאה קמ"ל. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניעו וה"פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קא חזי ליה היינו דאף אם מחמת טירדא יעלים עיניו מהם יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה עכ"ל ולדבריו מתיישב הא דדקדק המהרש"א על הא דכתב רש"י ז"ל לדיוקא איצטריך וכו' מיהו למאי דעביד צריכותא איכא למימר קצת דלגופיה איצטריך משום דבהמה וחיה גרע דמשיירא דלא שייך באדם עכ"ל. ולדברי הרא"ש דבאמת צריך ליזהר שלא יצניעו א"כ ליכא למימר דהיא גופה צריך להשמיענו. דהא שמעינן לזה מפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצינעה וכו'. וא"כ לעולם צריך הוא ליזהר בזה ובכיוצא בזה והש"ס עביד האי צריכותא למאי דתני השתא לכל הני:

מאן תנא כל שעה וכו'. ר' מאיר. האי ש"ס לא דייק ליה לישנא יתירא דקתני שמותר לאכול כדדייק הש"ס הבבלי דלא בעי לאוקמי המתני' כר"מ דא"כ כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה. ומוקי המתני' כר"ג אע"ג דלית הלכתא כוותיה כדפרישית במתני' ורבי דסתם המתני' איהו גופיה ס"ל נמי הלכה כר' יהודה כדמסיק התם לעיל בפ"ק דף י"ג:

זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הבקר. כדפרישית דמעיקרא ס"ד לדייק ממשנה יתירא שמותר להאכיל לבהמת הפקר אפי' עבר זמנו ודחי לה אלא דמשנה יתירה היא גופה קמ"ל דבשעבר זמנו לעולם אסור בהנאתו של חמץ אעפ"י שאין הנאה לבעל החמץ ממנו וכגון בבהמת הפקר. ובבבלי דדייק ממשנה יתירה וקאמר ל"צ לשעות דרבנן וכדפריש' במתני' ולא מוקי לה כהא דהכא משום דלא מספקא ליה מידי בהא שהרי צריך לבערו בכדי שלא יהא בעיניה אף לחכמים דמתני' ובעי פירור לעולם או כשמטיל לים בעיניה למר דמחלק בין ים המלח לבין שאר נהרות או למר דמחלק בין חטי לנהמא מיהת לכ"ע צריך שלא יהא בעין ומכ"ש שלא יהיה בידו עד שימצא לבהמת הפקר שיאכילנה:

רבי אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. סוגיא זו נשתנית בסוגית הבבלי בהאי עניינא אי בפלוגתא דאמוראי ואי במקצת מהני שנוייא דמשני אהא דפריך הכא והתם והרי וכו' והרי וכו' ולהאי שנוייא דמשני הכא אהא דפריך מחדש שנייא היא שקבע הכתוב זמן א"כ גם מנזיר ל"ק מידי. ולהכי לא פריך הכא מנזיר כדפריך התם. והש"ס דהתם דלא מחלק בין איסור עולם לאיסור שעה משום דחמץ גופיה נמי אין איסורו איסור עולם ואנן שקלינן וטרינן גם מחמץ כדאיתא בהסוגיא. ולהא דמייתי הכא פלוגתא דתנאי דמכילתא דלמר לא יאכל דחמץ לעשות את המאכיל כאוכל משום דאיסור הנאה נפקא ליה מלא תאכל עליו חמץ. ולמר דס"ל דבכל מקום לא תאכל לא משמע אלא איסור אכילה. ולא יאכל דחמץ צריך לאיסור הנאה. ולכאורה היה קשה להא דמהדר התם בדף כג ע"ב מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו וכו' ואמאי לא קאמר בהני גופייהו לעשות מאכיל כאוכל איכא בינייהו דמאן דמפיק איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מלא יאכל לא אייתר ליה לרבות המאכיל כאוכל וכי תימא הא נפקא לן מק"ו משרצים כדקאמר הכא לר' יצחק דסבירא ליה הכי. ומכיון דליכא נ"מ לדינא אכתי קאי האי קושיא מכדי בין למר ובין למר וכו' כעין דהתם. תינח בחמץ דאיכא ק"ו משרצים שור הנסקל דלית ביה כרת מאי איכא למימר והוי לי' למימר לעשות המאכיל כאוכל בשור הנסקל איכא בינייהו. וכ"ת אכתי בשור הנסקל נמי איכא ק"ו משרצים דהן מותרין בהנאה הא אכתי לא ידעינן גבי שור נסקל דאסור בהנאה. אלא מדכתיב לא יאכל. וא"כ היא גופה קשיא להאי מ"ד מנא ליה למידרש לא יאכל דשור הנסקל לאיסור הנאה דילמא לעשות המאכיל כאוכל היא דאתא ואין לומר דסמיך אדרשה דבעל השור יהי' נקי הא לעיל לא קאמר הכי דקא פריך ליה לחזקיה טעמא דכתב ובעל השור נקי וכו'. אלא דהא ל"ק דמיהת ידעינן מכל מקום לאיסור הנאה מנקי דשור הנסקל דאי להנאת עורו אתא א"כ ממילא אית ביה איסור הנאה. והשתא לעולם איכא ק"ו גם בשור הנסקל משרצים וליכא בינייהו לדינא מידי. ואי קשיא הא קשיא הא האי ק"ו משרצים פריכא הוא דמה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה בשיעור טומאתן תאמר בחמץ ושור הנסקל אכילתו בכזית וכעין דפריך להאי פירכא בבבלי יבמות דף קי"ד דלא מצי למילף דם משרצים לענין להזהיר להמאכיל כאוכל משום האי פירכא גופיה. וקושיא זו קשה אדר' יצחק דהכא והדרא נמי קושיין לדוכתה הא דמקשינן למה לי לאהדורי התם לחולין שנשחטו בעזרה לימא בהני גופייהו איכא בינייהו נ"מ לדינא לענין לעשות המאכיל כאוכל. וקושיא זו שייכא נמי לפי' הר"י בתוס' יבמות שם דמפרש דה"ק שכן איסורן במשהו ע"ש. ואם דבלאו הכי יש לדקדק בדבריהם הא דכתבו על פירש"י ולא דק דבהדיא אמרו במעילה דף י"ז דשרצים לוקין עליהם בכזית וכו' הא מסקינן שם כר' יוחנן ודלא כהאי דמפרש לעיל להא דרב שם ע"ש. וע"כ לתרץ בדוחק לקושיין צ"ל דסוגיא דהכא וכן סוגיא דהבבלי דלעיל ס"ל כפשטות שמעתתא דרב דמעילה דהתם דאכילתן דשרצים בכזית ולא ילפינן איסור מטומאה ועיין לעיל בפ"ק בהלכה ח' ד"ה שנייה היא איסור וכו' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

כשם שפירש לך שאבר מן החי ונבלה כו'. בבבלי כאן בהסוגיא ובכל מקום בש"ס מפיק ליה לאבר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ומבשר בשדה טריפה לא שמענו אלא בשר מן החי לר' יוחנן דדריש הכי בשלהי פ' כל הבשר וצ"ל דהכא נמי אבר מן החי לאו דוקא קאמר אלא היינו בשר מן החי והאי לא איתקש לדם כדקאמר התם גבי אבר מן החי. ולפיכך צריך לפרוט בו הכתוב היתר הנאה והא דמייתי הכא הני תרתי לא למילף מינייהו בעלמא קאמר דכל מקום בשאר איסורין דלא תאכל אף איסור הנאה במשמע. דא"כ בחדא מינייהו הוה סגי למיתי למילף בעלמא אלא דקאמר עד שיבא הכתוב ויפרוט לך כשם שפירש לך בהני תרתי בהדיא. וכעין זה מפרשינן גם לדברי הרמב"ם בענין זה במ"ש פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר וגו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה וכו'. לאו דמהני תרתי ילפינן בעלמא לאיסור הנאה מדפרט לך היתר בשניהן דהא בחדא סגי להביא בדבריו ועוד דהא לדידיה דפסק כר יהודה דדברים ככתבן כמ"ש בפ"י מהל' ע"ז. א"כ ליכא למילף מנבלה מידי אלא ע"כ הא דילפינן איסור הנאה לבעלמא לית לן שום כתוב אחר כ"א קרא דאותו כדקאמר התם לר' יהודה דנפקא ליה מאותו אותו אתה משליך וכו' ופסק בכולא כר' יהודה דחולין בעזרה לאו דאורייתא לאיסור הנאה כדכתב בהדיא בפ' י"ו מהל' מ"א הל' ו' וכן חתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהן בהנייה וכו' ומיהו באכילה אסור חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא כמבואר בדבריו בריש פ"ב מהל' שחיטה. ומשום דהכי מסקינן בבבלי קידושין דף נ"ז דמדרשא דכי ירחק ממך וגו' נפקא לן חולין שנשחטו בעזרה וקאי עלייהו בעשה מדאורייתא דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ולפיכך אין לוקין עליהן וא"כ מה שהביא קרא דנבלה לדמיון בעלמא הוא דעד שיפרוט לך היתר כדרך שפרט לך בנבלה ולעולם למילף בעלמא לית לן למילף כ"א מדרשא דאותו כדר' יהודה וכך הוא דעתו ז"ל והא דהביא נמי קרא דהיתר חלב בהנאה משום דגם בו פרט הכתוב ההיתר בהדיא. וזה ממש כעין כוונת הש"ס דהכא וכדלעיל. ועוד דמלמדנו בזה לדעתו להלכה לכל נ"מ דדינא היוצאים מן הסוגיא דר' אבהו ודחזקיה וזה דבחדא פסק כר' אבהו ואליבא דר' יהודה וכדאמרן ובאידך דלא כר' אבהו וזה דהא לר' אבהו אמרינן קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותר' ולדידיה יעשה לכל מלאכה דחלב לטומאה ולטהרה איצטריך והוא ז"ל פוסק בזה כפשטה דהברייתא לר' יוסי הגלילי דלהיתר הנאה איצטריך וטעמיה בהא משום דע"כ למ"ד דחלב וגיד בכלל היתר הנאה דנבלה א"כ ע"כ דיש בגידין בנותן טעם ואנן סתים לן התנא כמ"ד אין בגידין בנ"ט כדתנינן בפרק גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה כלל להת"ק. וא"כ זה דלא כר"ע לא למאי דס"ד וקאמר לימא כתנאי וכי' ולא כדמסיק דכ"ע ס"ל כדר' אבהו בענין לא תאכל וכו' ור' יוסי הגלילי ס"ל כשהותרה נבלה היא הותרה ולא חלבה וגידה ור"ע ס"ל הותר חלבה וגידה. והאי סתמא דפ' גיד הנשה דלא כר"ע ודלא כר' אבהו בהא דס"ל כר"ע והשתא יעשה לכל מלאכה דחלב להיתר הנאה הוא דאיצטריך. והיינו טעמא דהרמב"ם דמביא גם קרא דחלב וכמה שפוסק בפ"ח שם דגיד הנשה מותר בהנאה כבר תירץ הרמב"ם ז"ל בחדושיו הביאו הה"מ דסמיך אק"ו מחלב ומה חלב שענוש כרת וכו' וזהו נמי כר' יוסי הגלילי. ולפי מה שאמרנו הכל ניחא בענין פסקיו ודבריו היוצאים זה מזה. ועיין במפרשיו ובמה שכתב הלח"מ ותראה דיש לפקפק בדבריו ובמה שבארתי דזהו העיקר דלדעת הרמב"ם ע"כ דדריש מאותו לאיסור הנאה ולכל איסורין שבתורה ובזה הכל מכוון בס"ד:

פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו. וכך הוא במס' ערלה ובבבלי כאן ובכל מקום בהש"ס לאחר שנגמר דינו קאמר ויש לפרש דהתם לאחר שנגמר דינו בב"ד קאמר והכא עד שלא נגמר דיניה דקטלא ממש קאמר והיינו הך:

לעשות המאכיל כאוכל עיין לעיל ד"ה ר' אבהו מה שנתבאר מענין זה בסייעתא דשמיא:

עבר והסיק יבא כהדא אם חדש יותץ כו' בהאי מתני' דע"ז כבר ביארתי במקומו דאין הלכה כהאי מתני' דלא אתיא אלא כר"א דס"ל זה וזה גורם אסור ואנן קיי"ל מותר ובין חדש ובין ישן יוצן. ובאפה בו הפת אם אבוקה כנגדו אסור כדמסיק התם ובפרקין דף כ"ז כרבי ובענין דמדמי הכא בעבר זמנו דחמץ לחומרא דע"ז לא אשכחן הכי בסוגית הבבלי והתוס' ריש פרקין כתבו עבר זמנו אסור בהנאה ואסור למבכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס את דמיו וכו' וא"כ אין דמיון לחמץ לע"ז גם לענין אם עבר והסיק:

והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח וכו'. ובבבלי דף כ"ח גרס אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו. ובאמת לגי' דהכא ניחא דהרי באשם תלוי בלחוד הוא עיקר התשובה לר' יהודה וכדפירש"י ז"ל ואתה אומר בקבורה אאשם תלוי קאי דקאמר ר' יהודה יקבר. ואע"ג שהנותר ממנו אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת. והוא בבל תותירו וכלומר דכל הני כלהו לא שייכי בחטאת העוף הבא על הספק דמתחלה עומד לשריפה לרבנן ולר' יהודה להטילנה לאמה. ואינו דומה לנותר וחמץ בכל החלוקות ומה שהביא הש"ס דהתם גם לחטאת העוף נראה דבזה הרגישו התוס' שכתבו בד"ה ואתה אומר בקבורה טעמא דר' יהודה דריש בת"כ מכי קודש הוא הוא בשריפה ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. וכוונתם דלא תיקשי א"כ מ"ט דשתק ר' יהודה ולימא להו שאני התם דמיעטה התורה בהדיא משריפה. והלכך מייתי להא דדריש ר' יהודה תרווייהו מהוא. ומעתה יש להם להשיב לר' יהודה דילמא קרא לא אתי למעט אלא לחטאת העוף בלבד ולא לאשם תלוי דדמיא לגמרי לנותר והיינו נמי שהשיבו לו כך דאתה אינו מודה לנו לא באשם תלוי ולא בחטאת העוף וזה קשה לדבריך ושתק ר' יהודה:

תני עד שלא הגיע זמן ביעורו וכו' ואתיא כר' יהודה. התוס' בפ"ק בדף י"ב ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' מביאין לזה לסייע לפיר"ת שם. וראיתי למי שפלפל על דבריהם ואמר שאין הירושלמי מתפרש בפירוש ר"ת והמדקדק בדברי הש"ס ורואה דהגיע זמן ביעורו דקאמר הכא היינו זמן ביעורו מן התורה כמבואר בפנים ומוכרח הוא דהא ר' יהודה מנותר הוא דיליף יראה דדברי הש"ס הן ממש כפי' ר"ת:

רבי ירמיה בעי פטר חמור שהמית וכו'. בעיא דר' ירמיה אליבא דרבי לר' יהודה מתפרשא ושייכא שפיר להא דלעיל ושאלה דר' בנימין בר לוי יש לפותרו אליבא דכ"ע כמבואר ממה שפירשתי בפנים:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף