קרבן העדה/סנהדרין/ז/ה

קרבן העדה סנהדרין ז ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא והנך דלא כתיב בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו [אותם] דמיהם בם:

הכא על האם ואשת אב והכלה והזכור. כתיב בהו דמיו בו:

הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. ילפינן בגז"ש כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה:

והמגדף והעובד עבודה זרה והמולך ובעל אוב וידעוני המחלל את השבת. כתיב בהו סקילה וקסבר תנא דידן מולך לאו עכו"ם הוא אלא חק עכו"ם בעלמא הוא מדתני עכו"ם ותנא מולך:

והמקלל אביו ואמו. כתיב בו דמיו בו וחמור הוא ממכה דאית ביה תרתי קלין אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה דתנן לקמן אינו חייב עד שיקללה בשם:

והבא על נערה המאורסה והמסית. את היחידים כתיב בהו סקילה:

והמדיח. עיר הנידחת ילפינן הדחה הדחה ממסית:

והמכשף. דכתיב מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה:

ובן סורר ומורה. מפורש בו סקילה:

גמ'. לכן צריכה. הא דתנן הבא על האם חייב שתים לא נצרכה אלא שהיו השני איסורים בהעלם אחד וקמ"ל דאפ"ה חייב אע"ג בעושה איסור אחד כמה פעמים זה אחר זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הכא חייב שתים שהלאוין מחלקים אבל בשני העלמות לא צריך לאשמועינן דחייב שתים דהא אפילו באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

מתני' משנתינו דוקא באשה אחת שיש לה שמות הרבה הוא דחייב שתים בשתי העלמות אבל נשים הרבה ושם אחד אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא אחת כיון שהן שם אחד:

ה"ג כהעלם אחד הוא:

א"ל לכן צריכה. לא נצרכה מתני' אלא להעלם אחד דחייב שתים דשמות מחלקין אבל בשתי העלמות לעולם חייב אפילו בנשים הרבה ושם אחד:

דאיתפלגון. כלומר לא תיקשי לך מאי מיבעיא ליה לר"ש בר' הלל פשיטא דחייב שתים כיון שהעלמות מחלקין משום דפליגי ר"י ור"ל כשהבועל בהעלם אחד והנבעלת בהעלמות הרבה אם הא חייב אחת והיא חייבת אחת על כל העלם והעלם או דלמא כיון דהוא אינו חייב אלא אחת אף היא כמוהו:

ה"נ כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד:

שלא תאמר נשים הרבה. שכל אחת אינה מביאה אלא קרבן אחד אף הוא אפילו בהעלמות הרבה יעשה כהעלם אחד ולא יביא אלא קרבן אחד לפיכך צריך לומר שאף בכה"ג חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג א"ר בון בר חייא שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין ותני דבי ר"י כן. וה"פ שני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן שיצאו לחלק לחייב חטאת על כל אחד ואחד ולא אמרינן דה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ותני נמי בברייתא דתני דבי ר"י כן:

בכלל. מכשף היו ולמה יצאו לחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו:

כלל בהיכרת. אם נכללו כולן בכרת ופרט אחד מהן והזהיר בו בפני עצמו בכרת שמעינן מדברי ר"י דה"ל דבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

ה"ג דמר ר"א בשם ר"י ונכרתו הנפשות העושות והלא אחותו בכלל היתה ויצאה מן הכלל לחילוק על הכלל וה"פ כתיב ונכרתו הנפשות העושות וכתיב בתריה איש אשר יקח את אחותו כו' ונכרתו לעיני כו' ולמה יצאה לחלק לחייב על כל ערוה בפני עצמה ואפילו עשאן כולם בהעלם אחד דמה אחותו שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה:

והכתיב ערות אחותו כו'. לא תגלה כי את שארו הערה ל"ל הלא אף היא בכלל כל העריות:

לידון בערייה. שחייב בהעראה דהיינו הכנסת העטרה אע"פ שלא גמר ביאתו:

ה"ג וגלה את ערותה:

ה"ג הואיל ואין חייבין עליה משום טומאה לא נעשה בו כו' וכ"ה בשבת. וה"פ הואיל ואין חייבין על הנדה משום ערוה אלא משום נדה לא ילפינן לה משאר עריות לענין העראה ואינו חייב אלא בגמר ביאה לכך איצטריך למכתב העראה בנדה בפירוש:

והכתיכ ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה. חטאם ישאו ערירים ימותו ל"ל דהא כבר כתיב ערות אחי אביך לא תגלה דודתך היא אלא לחלק:

לצורך. עצמו יצא שידון העובר בעונש ערירים ימותו כדמסיק:

ה"ג לידון בערירי הכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גלה ערירים יהיו א"ל לצורך יצאה לידון בערירי דאמר ר"י כו' וכ"ה בשבת. וה"פ ופריך והכתיב ואיש אשר יקח כו' שהוא מיותר אלא לחלק וא"ל אף זה יצא לעצמו שיהא נידון בערירי ואי קשיא תרי זימני לידון בערירי ל"ל איצטריך לכדאמר ר' יודן:

דאמר ר"י. כל היכא דכתיב ערירים יהיו רצונו לומר שלא יוליד בנים ואותן שהיו לו כבר קודם החטא אינן בכלל העונש:

וכל. מקום דכתיב ערירים ימותו אף הבנים שהיו לו ימותו ויקברן בחייו:

דודתו. הא דקשיא לך כרת דכתיב בדודתו ל"ל אומר אני לצורך יצאה למעט אם היה דודו אחי אביו מן האש ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה:

ה"ג. למעט את אשת אחי אביו מאמו:

מה טעמא. כלומר מנ"ל:

באחי אביו מאביו הכתיב מדבר. אם אחי אביו מן האב הוא הוי קרוב לענין גאולה ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף דודתו שנאמר כאן מן האב ולא מן האם:

אף אשת אחיו. איכא למילף מדודתו מה דודתו מן האב אבל לא מן האם אף אשת אחיו דוקא מן האב אבל לא מן האם:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דאמר למדין למד מן הלמד בחולין ילפינן שפיר אשת אחיו מדודתו הנלמדת בגז"ש מגאולה אלא לר"י דאמר אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין אשת אחיו שהיא מהאב ולא מן האם מנ"ל:

ומשני תני ר"י נאמר כאן. ערות אשת אחיך לא תגלה:

יש לה היתר לאחר איסורה. אחר שטבלה חוזרת להיתירה הראשון:

אף אשת אחיו מאביו. הוא דהוי ערוה שיש היתר לאיסורה אם מת אחיו בלא בנים חוזרת להיתירה הראשון להיות מותרת לו אבל אשת אחיו מאמו אין היתר לאיסורה שאין יבום אלא לאחים מן האב ולא מן האם:

הא ר' יוחנן כו'. כלומר גופא ר' יוחנן קשיא ליה לחלק בעריות מנלן ושני מפני שיצאה כרת באחותו אבל ר"א בשם ר' הושעיה יליף ליה חילוק חטאות בעריות מפני שחלוקין בלאוין וכדמסיק:

לאוין חולקין. כריתות וחייב על כל אחד ואחד:

מה טעמא. כלומר כגון מאי:

ה"ג מה עביד לה ר"י באנשים הכתוב מדבר ובאה אחותו ללמד על כל הנשים ולית לר' אלעזר כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה ומה עבד לה ר' יוחנן פתר ואינו מחוור ועוד מן הדא כו' וכ"ה בשבת [פ"ז ה"ב]. וה"פ ור' יוחנן מ"ט לא יליף חילוק חטאות בעריות הואיל וחלוקין בלאוין ומשני הלאוין כתיבו בלשון זכר ובאה אחותו ללמד אף על הנשים חילוק חטאות ופריך ולית ליה לר"א שאף הנשים חייבין כרת בתמיה א"כ ע"כ איצטריך לומר שיצאה כרת באחותו לחלק ומשני אית ליה כרת בנשים ויליף ליה דכתיב לא תקרבו לשון רבים דמשמע אחד איש ואחד אשה ור"י הא כתיב לא תקרבו ומשני ר"י עלה בדעתו לפרש כן ואיני מחוור ליה לפרש רבים דקרא בזכר ובנקבה שהרי מצינו הרבה בקרא פעם מדבר בלשון יחיד על העם ופעם בלשון רבים על פרטי העם ועוד מהא דשמואל בר אבא מוכת דלאוין אינו מחלקין:

ויצאו שלמים כו'. אי ס"ד לאוין מחלקין למה יצאו שלמים לחלק כיון שהן מחולקין בלאוין ממילא חלוקין נמי לחטאת אלא ודאי חלוקין דלאוין לא שמה חלוקה:

א"ל לצורך יצאו למעט כו'. אבל לא לחילוק חטאות וכך שנויה בת"כ והנפש אשר תאכל כל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (שנאמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו') ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליה אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פגול ונותר ואין האוכלן בטומאת הגוף ענוש כרת:

לצורך יצאו למעט קדשי בדק הבית. אבל לא לחילוק חטאות:

ופריך ולא מתני' היא. ממתני' שמעינן דליתא לקושית שמואל בר אבא:

ה"ג קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית. לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא או משום מעלה בחוץ:

משא"כ בקדשי בדק הבית. שאין מצטרפין:

ה"ג מכיון שמצטרפין אינן חלוקין. סיומא דקושיא היא סד"א מקרא יליף ליה דמצטרפין וקאמר כיון דמצטרפין ממילא ידעינן דאינן חלוקין לחטאות דאי חלוקין הן אין לצרפן:

אר"ח וכן היא צריכה ליה. זו היא קושיתו נימא דחלוקין הן כיון שחלוקין בלאו ולא יצטרפו דעיקר טעמא דמתני' דמצטרפין מפני שאין חלוקין:

כלל בעשה ופרט בל"ת. מיבעיא ליה אי דרשינן בכלל ופרט או לא:

מילתיה הי"א. מדברי ר"א דמייתי שמעינן דדרשינן ליה בכלל ופרט:

כלל. היינו עשה:

שדך לא תזרע כו' פרט. היינו לא תעשה:

הזרע והזמיר בכלל היו כו'. ור"א לאו בכלל ופרט דריש ליה דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט אלא כיון דאיכא שני פרטים דמיא לכלל ופרט וכלל לענין זה שלמידין מהן דברים דדמיין לפרט בכל צד אבל מדלא כתיב מפורש כללא בתרא לא הוי כלל ופרט וכלל ממש לרבות כל מילי דדמיא לפרטא בחד צד:

אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. וחרישה עבודת אילן היא שחורשין לאילנות כדתנן ריש שביעית:

מה עבד לה ר"י. הרי יצאו שני דברים ויש למילף מהן:

שני דברים הן. שיצאו מן הכלל הזרע והזמיר ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין את הכלל לומר שיהא חייב על כל או"א וכמו שאינן חולקין אף אין מלמדין:

ופריך על דעתיה דר"א אינן חולקין. בתמיה וכי לית ליה לר"א שאינן חולקין:

ומשני אית לית. שני דברים אינן חולקין אבל סובר דמלמדין מיהת לדברים דדמיין להו בכל צד:

ופריך ולית ליה לר"י מלמדין. בתמיה:

ומשני שנייה היא. ודאימידה ר"י דמלמדיץ אלא שאני הכא שהכלל בעשה ושבתה הארץ ופרט בל"ת לא תזרעו:

ועשה מלמד על ל"ת. כשהכלל בעשה והפרט בל"ת נמצא שהעשה מוסיף על הפרט ניחא דהעשיה תשובה דדחיה לל"ת לכך היא יכולה להוסיף על ל"ת אבל בהפך כשהכלל בל"ת והפרט בששה מודה ר"א שאין מלמדין מהפרט על הכלל:

ה"ג על דעתיה דר"א ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות ע"ד דר"י מהו לחפור כו'. וה"פ ר"א דסובר כלל ופרט הוא והפרט מלמד על הכלל דבעינן דבר המיוחד לעבודת הארץ דומיא דזריעה ובצירה הלכך לחפור בה בורות כו' ודאי שרי אפילו לכתחלה אבל לר"י דאמר הכלל במקומו עומד א"כ אפילו חפירת בורות כו' אסור דבכלל ושבתה הארץ משמע נמי חפירת בורות או דלמא מהני הפרט מיהו לענין זה לפרש הכלל שהיא העשה דלא איירי חלא בעבודת הארץ אבל חפירה מותר:

ומשני כשם שאין. הפרטים מלמדין שלוקין על עבודת הארץ כך אין מלמדים מהם היתר לחפירה ולומר דאיירי דוקא בעבודת הארץ:

טעמא דר"י. שהוא אומר אינו לוקה משמע אבל עשה יש בו מנ"ל שהוא בעשה מדכתיב שש שנים כו':

אפי' עשה אין בו. לר"י:

ופריך והכתיב מלא. לר' יוסי פריך דאמר אפילו עשה אין בו הרי מקרא מלא כתיב ושבתה הארץ דמשמע כל המלאכות אסורות בשביעית בעשה:

לענין ל"ת שבו. קסבר ר"י דריש ליה בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל שאר מילי לא נמצא אין כאן עשה בחרישה ותרווייהו אית להו כלל בעשה ופרט בל"ת לא דרשינן בכלל ופרט ולא פליגי אלא כשישנו שני פרטים אי ה"ל קצת כעין כלל בתרא וכדפרישית בסמוך לר' אלעזר או לא:

ה"ג יכול יהו לוקין על התוספות. ברייתא שנויה בבבלי מ"ק פ"ק וסיים בה פטור:

ר"י. מפרש לה דה"ק יכול. ילקה על החרישה וקרי לה תוס' דאינו מפורש בתורה דבפרשה לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרינן לעיל:

הרי ל"ג וכ"ה בשבת:

יכול ילקה על שני פרקים הראשונים. היינו תו' שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת ונסיב לפטור דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף שביעית היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:

אית תניי תני. איכא תנא דתנא איסור חרישה נפקא לן מקרא דשש שנים כו' ואיכא דמפיק ליה משדך לא תזרע חדא כר"י דאמר אין לוקין על החרישה אבל עשה יש בו וחדא כר"א דאמר לוקין ל"א חד תנא בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על תוספות שביעית ת"ל שש שנים כו' ואתיא כר"י דקאי על החרישה וקאמר כיון דאיכא נמי פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה מוקמינן גם הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל חרישה לא ומאן דתנא ת"ל שדך לא תזרע קאי על איסור שני פרקים וכר"א וה"ק כתיב ובשנה השביעית כו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנה ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפילו על החרישה לוקה:

ה"ג מתניתא פליגא לר"א וכ"ה בשבת. ברייתא קשיא לר"א:

השמר בלא תעשה. בשחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת:

מה העלייה שהיא בעשה. דשם תעשה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:

הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה כו' והשמר לא תעשה:

אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:

בגין דכתיב כו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה מיניה שמעינן דאית בהו ל"ת הא אי לא כתיב היקישא ה"א שאינן בל"ת אמאי הא העלאה בכלל שם תעשה היא וה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אלא ודאי היכא דהכלל בעשה והפרט בל"ת לא דרשינן בדבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א:

ה"ג מה עביד לה ר"א. וה"פ ור"א איך מתרץ להך ברייתא:

ומשני שלא תאמר כו'. ודאי ללמד ששחיטה וזריקה בל"ת לא צריך היקישא דזה שמעינן מדה"ל דבר היוצא מן הכלל והיקישא איצטריך ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת דאף שיצאה העלאה ליכא למשמע מינה שיצאה לחלק דסד"א שחיטה וזריקה שנאמרו בעשה אחת ושייכי להדדי כמו תולדה לאב דהא אם אין שחיטה אין זריקה אין לחייב עליהן אלא אחת והא דיצאה העלאה על עצמה יצאה א"נ לחייב על אחת מהן אם עשאה בפני עצמה אבל לא לחייב שתים לכך איצטריך היקישא לחלק שאם עשאן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת והא דתניא אף שחיטה וזריקה יהו בל"ת היינו כאלו כתיב ל"ת בכל אחת בפני עצמה שהלאוין מחלקין א"נ עיקר קושיתו לר"א היקישא ל"ל אבל מברייתא לא פריך שאינה שנויה בר"ח ור' אושעיא:

חייב משום זורע. שאף הנטיעה לצמוח פירי נעשית וזה אב בזרעים וזה אב באילנות:

דזומר כנוטע. דלצמוחי עביד:

נטע וזמר בשבת. בהעלם אחת:

על דעתיה דכהנא. דאמר נוטע כזורע משמע אבל זומר לא הוי כנוטע אלא כקוצר הלכך חייב שתים:

אינו חייב אלא אחת. שהרי הן שתי תולדות מאב אחד:

ופריך כלום אר"ז. הא לא אר"ז אלא הזומר כנוטע משמע כי היכי דחייב הזומר אף הנוטע כן הוא:

דלמא. שמא אמר הנוטע כזומר שפיר הוה משמע דבא לומר שאין חייב עליהן אלא אחת דהא שיהא חייב על הזומר אין לתלותו בנוטע דזומר מפורש ביה קרא כדמסיק:

הכל. אחד זמירה ואחד נטיעה היה בכלל שדך לא תזרע האמור בשביעית:

ויצאת זמירה. דכתיב וכרמך לא תזמור:

להחמיר על עצמה. שיהא חייב עליה:

וכי מפני שיצאה זמורה להחמיר על עצמה. נאמר שאינה תולדת זורע בתמיה:

הוי. הרי שבנוטע וזומר אין חילוק בין כהנא לר"ז דלתרווייהו חייב שתים ולא קאמר ר"ז הזומר כנוטע אלא לאשמועינן דשניהם זריעה הן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף