שיירי קרבן/סנהדרין/ז/ה

שיירי קרבן סנהדרין ז ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבל אם היו נשים הרבה כו'. וקשה מי איכא למ"ד ידיעות וגופן מחולקין שאינו חייב על כל אחת ואחת ועוד מי גרעו גופין מחולקין מאשה אחת שבא עליה וחזר ובא עליה בשתי העלמות דחייב שתים כדאמרינן בסמוך ועוד מתי משני לא נצרכא אלא בהעלם אחד משמע דוקא באשה אחת ושמות הרבה הוא דחייב שתים בהעלם אחד אבל נשים הרבה והעלם אחד אינו חייב אלא אחת והא ודאי ליתא כדתנן כריתות פ"ג הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד חייב על כל או"א. ונראה דה"ג אבל באשה אחת והעלמות הרבה כו' דה"פ ר"ש בעי מי אמרינן מתני' בשתי שמות אפי' הוא לבד בשתי העלמות והיא בהעלם אחד אבל באשה אחת ושם אחד ובעל וחזר ובעל והוא בשתי העלמות כיון שהיא בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. א"ל מתני' קמ"ל בשתי שמות אפי' בהעלם אתד חייב שתים אבל באשה אחת בהעלם אחד הוא דפטור אבל בשתי העלמות לעולם חייב שתים ואפי' היא בהעלם אחד כיון שהוא בשתי העלמות. והא דמסיק לפום כן צ"ל חייב על כל או"א. נראה דקאי אמתני' דכריתות וה"ק מתני' איצטרך לאשמועינן בחמש נשים נדות חייב על כל או"א דסד"א כיון שהן אינן חייבין אלא אחת אף הוא כן קמ"ל ודוחק לכך צ"ל דקאי אדר"ש דס"ד למוקמי מתני' דידן בשתי העלמות לא תיקשי לך ל"ל מתני' פשיטא דהא אפי' באשה אחת הדין כן וקאמר דמיבעיא ליה דלמא קיי"ל כדר"ל ואיצטרך לאשמועינן בשתי שמות אף ר"ל כר"י ס"ל דחייב על כל או"א:

והלא הניחוש והעינון כו' עי' בקונט'. וקשה הא אינו חייב מיתה על הניחוש ועינון ולא חטאת על הכישוף א"כ מאי לחלק דקאמר הכא. ונראה שכתב הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם הלכה ט' איזהו חובר כו' או שעשה מעשה עם דבורו ה"ז לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושם הלכה ט"ו כתב מכשף חייב סקילה כו' לא עשה מעשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ע"כ. וקשה א"כ למה ילקה חיבר אלאו זה. ומן התימא על הכ"מ והלח"מ אחרי שהאריכו בענין זה לא הרגישו בקושיא זו גם בתירוצם אינה מתורצת. ולפום סוגיין ניחא כיון שיצאו ניחוש ועינון מן הכלל לחייב עליהן מלקות (ועי' בכ"מ) לא על עצמן יצאו אלא [על] הכלל כולו [יצאו] לפיכך גם חובר חבר חייב מלקות אלא מכשף לחוד פטור ממלקות דלגביה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והבן ובירוש' שבת פליגי אם שני דברים היוצאים מן הכלל מלמדין או לא. וקשה הא תניא (ומביאו בבבלי בפרקין דף ס"ז) א"צ ר"י וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא את זה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מנשף בסקילה. הרי דאפי' שני דברים שיצאו מלמדין. מיהו נראה לקמן סוף בפירקין דירושלמי לית ליה הך ברייתא. ועי' מה שכתבתי שם:

והכתיב ואיש אשר ישכב כו'. כתב בגליון דה"פ ל"ל דיצא לידון בערייה דהא בנדה פרע הכתוב עיקר חיובא משום העראה דהא אפי' נגיעה אסורה וא"כ למה יצאה ומשני אין ה"נ דהיינו יודעין דחייב המערה אבל מיתה לא היינו יודעין שלא תאמר כו' ע"כ. ודברי תימא הם דהא דנדה אסירה בנגיעה אינה אלא מדרבנן. ומאי קאמר בנדה פרט הכתוב כו' הא קושית המקשה היא דלא לפרוט בו העראה. ומאי משני דאיסורא היינו יודעין הא אי לאו דיצא אפי' איסורא לא שמעינן. והדבר פשוט דפריך כיון דיצאה אחותו לידון בהערייה על הכלל כולו יצא א"כ נדה ל"ל ומשני שלא תאמר כו'. אלא אף לפי הגירסא בשבת וכמ"ש בקונט' קשיא מאי טומאה דקאמר הש"ס הא כל עריות כתיב בהו טומאה דכתיב בתר כולן אל תטמאו בכל אלה כמפורש בבבלי יבמות דף י"א ע"א ע"ש ברש"י ובהך פרשתא כתיב נמי נדה משמע דקאי נמי עליה. לכך נראה דגרסינן שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום ערוה לא נעשה בה כו'. וה"פ הואיל ואין בה אלא משום טומאה ואין בה משום ערוה דהכל מודים בבא על הנדה שאין בניה ממזרין כמפורש בבבלי יבמות דף מ"ט סד"א לא נעשה בה מערה כגומר לכך צריך קרא. אך קשה דגרסינן בירושלמי יבמות [פ"ו ה"ב] ר' בון בר ביסנא כו' נאמר כאן לקיחה לא יקח ונאמר בשומרת יבם ולקחה לו לאשה מה לקיחה האמורה בשומרת יבם עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר אף לקיחה שנאמר כאן עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר. א"כ נדה נמי נילף משומרת יבם בגז"ש דקיחה. וי"ל סוגיא דהכא אליבא דר' ישמעאל דאמר אין למדין למד מן הלמד א"כ ליכא למילף משומרת יבם דאיהו גופיה ילפינן בהיקישא מאחותו או בדבר שיצא מן הכלל וצ"ע:

כל אתר דאת מר כו'. עי' בקונט' וכ"מ לשון הש"ס שחלוקין הן היכא דכתיב ערירים יהיו והיכא דכתיב ערירים ימותו. אבל בבבלי פ' הבא ע"י דף נ"ה גרסינן רבה רמי כתיב ערירים יהיו וכתיב ערירים ימותו הא כיצד יש לו בנים קוברין אין לו בנים הולך ערירי ואיצטרך למכתב ערירי יהיו כו' משמע דכל אחד איצטריך לחבריה ואין חילוק ביניהם. גם מבואר שם ערירים יהיו משמע בנים שיש להם בשעת החטא ימותו אבל בנים אשר יולדו לו מחטא ואילך לא מייתי וערירים ימותו משמע בנים הנולדים לי מחטא ואילך ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי. וזה היפך ממשמעות לשון הירושלמי ועממ"ש בסמוך:

דודתו לצורך יצאה כו'. כתב תו' ריש יבמות אהא דקאמר בסמוך אשה שיש כו' יצא אשת אחיו מאמו כו' וקשה מדתנן התם אשת אחיו מאמו פוטרת צרתה ש"מ שהיא בכרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת ותירץ הר"מ דלא אתי למעוטי אלא מערירי דכתיב בהאי קרא אבל כרת יש בה ולא יתכן פי' זה לרש"י שאומר כל כרת הוא וזרעו נכרת אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי ע"ש. וקשה הרי מבואר בסוגיין מאי דדריש ר"ע מדודתו דריש ר"י מנדה ומדודתו ילפינן דפטור נמי מכרת דומיא דדודתו שהיא פטורה מכרת וי"ל הא דדודתו מן האב ולא מן האם ילפינן מגז"ש דודו דודו ובקרא ערות דודו גלה כתיב ערירי א"כ לא ילפינן מיניה אלא למעט. דודתו מן האם מערירי וה"ה אשת אחיו מאמו נמי מערירי הוא דאימעיט אך קשה בבבלי יבמוות דף נ"ד מבואר דודתו מן האם אפילו כרת אין בה ויליף לה מגז"ש דודו דודו וע"ק ל"ל למימר דודתו לצורך יצאה למעט אשת אחיו מאמו הא לגופה איצטרך למעט דודתו מן האם מערירי דוקא ולא מכרת. והא ליכא לאקשויי מאי חזית לומר אשת אחיו מדודתו יליף אימא יצאה דודתו למעט ערוה אחריתי ואשת אחיו מאחותו ילפינן שהיא בין מן האב ובין מן האם וי"ל ילפינן דבר הבא ע"י קידושין מדבר הבא ע"י קידושין ואל תוכיח אחותו שהיא קרובי עצמו וכ"ה בש"ס שם. ומ"ש תו' לא יתכן תירץ הר"ם לפי' רש"י כו'. לפמ"ש בסמוך דסובר הירושלמי היכא דכתיב ערירים יהיו אין העונש שוה להיכא דכתיב ערירים ימותו א"כ י"ל דאתי למעט מערירי דכתיב בנדה אבל לא מכרת א"נ סובר הר"ם דהירושלמי פליג נמי בהא אי בכל כרת זרעו נכרת כי היכא דפליג בערירי כמ"ש בסמוך:

מה דודו שנאמר להלן באחי אביו הכתוב מדבר כו'. עיין בקונטרס וכן פירש"י בבבלי יבמות דף נ"ד ומדקאמר מוטל עליו יותר כו' משמע דאף על קרובי האם מוטל מיהת מצות גאולה. וקשה הא אמרינן התם אמר קרא ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. הרי דאין מצות גאולה כלל על קרובי האם:

הרי כאן שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין את ההכרת. יש כאן חסרון כאשר הגהתי בקונט'. גרסינן יבמות דף נ"ה ר' יוחנן אמר למה יצאה כרת באחותו שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וקשה הא א"ר יוחנן במכלתין דף צ' לאוין מחלקין א"כ למה יצאה כרת באחותו לחלק תיפוק ליה דלאוין מחלקין וצ"ל כתירוץ הירושלמי דאיצטריך אחותו ללמד על הנשים והא דקאמר לחלק לאו דוקא אלא נקט דרשא. הפשוטה אי לא כתיבי לאוין מחולקין הוה מוקמינן אחותו לחלק רמ"ש תו' במכלתין דף ל"ד. והא דקאמר ולר' יצחק דאמר למה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות לחלק מנ"ל נפקא ליה מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה. צריכין נמי לומר דעיקר קושיתו מנ"ל לרבות הנקבות. ורש"י כתב בפרשת אחרי לא תקרבו להזהיר את הנקבה לכך נאמר לשון רבים. וקשה זהו דלא כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה ועוד מאי פריך הש"ס לר' יצחק מנ"ל לחלק תיפוק ליה מלאוין ולרבות נשים שמעינן מלא תקרבו. ועוד יש לתמוה ממ"ש רש"י כריתות דף ג' בד"ה דאמר ר"א כו' ואי קשיא היכן מצינו בעריות אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם דכיון דאיהי נמי מתהנייה משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכבזכור דלא מתהני בעי אזהרה ע"כ. איך נעלם ממנו דברי הת"כ והירושלמי דמלא תקרבו ילפינן או מאחותו גם לשון דאשכחן לאו בכולהו אינו מכוון. והא ליכא לאקשויי הא הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"כ קרא ל"ל לרבות נשים י"ל כמו שתירץ הרא"ם שם כל היכא דכתיב איש צריך רבוי לנשים. ולא מפיו אנו חיין שכך כתבו תו' ב"ק דף ט"ו ע"א. ומ"ש עוד הרא"ם א"נ שאני עריות שכועל האשה שתבעל ופועל האיש לבעול והכתוב הזהיר שלא יבעול כו' והראיה על זה שבזכר צריך קרא לרבות הנשכב והיינו מפני שהפועל השוכב לחוד ע"ש. ואינו נכון דודאי איכא למילף גם הנשכב מלא תקרבו דהא זכר כתוב בפרשתא דעריות וכי היכא דמרבינן אשה ה"נ יש לרבות נשכב. אלא טעמא אחרינא אית ביה כמ"ש תו' יבמות דף נ"ד ע"ב בד"ה בזכור כו' לכך צריך קרא לנשכב כיון שאין דרך ביאה בכך אע"ג דבעלמא ל"צ קרא לחייב האשה הנשכבת ע"כ. ודבריהם אלו תמוהים לפום ריהטא דודאי איצטריך קרא לאשה הנשכבת כדדריש הת"כ מלא תקרבו. אך נראה שכוונתם למ"ש כיון דכתיב לא תקרבו יש לנו למילף גם הנשכב כמו דילפינן מיניה האשה הנשכבת א"ו הטעם משום דאין דרך ביאה בכך. אך הלשון דחוק וצ"ע:

ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין כו'. וקשה הא לא כתיב לכל הקדשים אלא לאו אחד בקדשים לא יאכל ועוד אחרי שיצאו שלמים ל"ל חלוקה דלאוין לכך נראה דה"ג ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים כו' וה"פ ועוד מן הדא מוכח דלאוין אינן מחלקין דשמואל הקשה לר"ז ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים אם אכל בהעלם אחד כזית שלמים וכזית עולה או משאר מיני קדשים יהא חייב על כל אחד ואחד והא קדשים אין בהן אלא לאו אחד ושלמים לא יצאו בלאו אלא בכרת לחוד אפ"ה אמר שיצאו לחלק ש"מ חלוקה דכרת הויא חלוקה אבל חלוקה דלאוין לא הוי חלוקה ואף ר"ז לא קאמר אלא לצורך יצאו אבל בלא"ה ה"א שיצאו לחלק. אך קשה מנ"ל להוכיח מהכא דחלוקה דלאו לא שמה חלוקה הא עדיין י"ל חלוקה דכרת הוי חלוקה וה"ה חלוקה דלאו נמי הוי חלוקה וצ"ע:

ולאו מתני' היא כו'. ירושלמי שבת [פ"ז ה"ב] כתבתי א)וקשה הא תנן ריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה ולחייב עליהן משום פגול ונותר וטמא קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה. והכא קאמר משא"כ בקדשי ב"ה ופשטא דשמעתא משמע דממתניתין דמעילה פריך וי"ל לפמ"ש בקונטרס כאן. עיקר קושית הש"ס מהא דמצטרפין כל מיני קדשי מזבח זה עם זה לטומאה א"כ שפיר קאמר משא"כ בקדשי ב"ה דמסיק בבבלי שם הא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה לא קאי אלא אמעילה אבל לא אטומאה ובשבת שם פירשתי סוגיא זו בכמה מקומות בפנים אחרים ופירושי כאן עיקר:

הזורע והזומר בכלל היו כו'. בבבלי מ"ק דף ג' גרסינן החורש בשביעית ר"י ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בהא דא"ר אבין כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דר' אבין. ונמצא ט"ס בפירש"י וכצ"ל כלל ושבתה הארץ ופרט שדך לא תזרע וכלל שבת שבתוך יהיה לארץ וכיון דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל שהפרט בל"ת אינו אלא כלל ופרט ואמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחריני לא. וקשה לדבריו צ"ל דפליגי הירושלמי והבבלי בזה שהרי מפורש כאן שאין בשביעית כלל בתרא. גם מ"ש כיון דנשתנה כו' קשה נימא כ"ע אית להו דר' אבין מ"ד לוקה דרשינן ליה בפרט וכלל וכללא קמא נדחה ומ"ד אינו לוקה סובר כללא בתרא נדחה מפני שנשתנה. וכעין זה מקשים תו' שם אלא שיש ליישב קושיתם הראשונה שמקשים לפירש"י מנ"ל דר' אבין סובר כן ע"ש י"ל אע"פ שאין כאן הוכחה שר' אבין סובר כן מ"מ צ"ל כן לפרש במאי פליגי גם מ"ש ה"ל לשנויי דכ"ע אית להו דר"א וקרא לאו אסמכתא היא ע"ש י"ל פשוט ליה לש"ס דאסמכתא היא מדכתיב לא תזמור וכדדייק רבא התם בבבלי (דף ג') אבל קושייתנו היא קיימת בין על המקשה בין על המתרץ. ונראה עיקר כמ"ש בספרים ישנים דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט ותו לא. ולפי הגהת המהרש"א בתו' שם צ"ל דאייתי תו' מהירושלמי דליכא כלל בתרא בשביעית ומ"ש תו' בתר הכי חד אמר לוקה לא קאי אירושלמי דלשיטתו מ"ד לוקה לית ליה דר"א ודריש ליה בכלל ופרט וכמ"ש בקונטרס. והר"ש פ"א דשביעית כתב להירושלמי דקאמר טעמא דר"א ושבתה כי' ולמה יצאו כו' היינו דר"א דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ע"כ. דברי תימא הם הלא מפורש כאן ובשבט מילתיה דר"א אמר כלל ופרט הוא ש"מ דר"א לית ליה דר' אבין. ואין ספק אלו זכר הר"ש סוגיין לא היה כותב כן ועוד אי לא דרשי' כלל ופרט אף ביוצא מן הכלל לא דרשינן ליה וכמו שאכתוב בסמוך. ועוד הרי מפורש בסמוך ר"י סובר כלל בעשה ופרט בל"ת אין אחד מלמד על חבירו וזה כר' אבין. אלא ר' יוסי מסיק דגם ר' יוחנן לית ליה דר' אבין וכמ"ש בקונט'. והר"ש סיים ובמסקנא דירישלמי מפרש טעמא אחרת שאינו בגמרא שלנו ע"כ ונראה שכיון למ"ש בסמוך בד"ה טעמא כו' ע"ש ומ"ש תו' כלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים דאיכא מ"ד כיון דהוו בתרי קראי לא דרשינן בכלל ופרט ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן דושבתה הארץ ושדך לא תזרע לכ"ע היינו דורשין אותו בכלל ופרט אע"ג שהן בתרי קראי אי לאו דהכלל בעשה ופרט בל"ת ודוחק לומר דהירושלמי כמ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ועוד הא רבא הוא דאמר כלל ופרט המרוחקים בחד ענינא דנין נימא סתמא דש"ס כאביי ולא כרבא. ועוד ליכא מ"ד תרי קראי הוו כלל ופרט המרוחקים אא"כ מפסיק ביניהם דבר אחר אבל דברים הסמוכים אפי' בתרי קראי לד"ה דנין. ומה נכונים דברי הר"ש שכתב ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ כו' ע"ש. ודעת רש"י שבתון כלל הוא והא דלא קחשיב ושבתה הארץ לכללא קמא שהוא מוקדם בקרא היינו לפי שהיא מרוחק דמפסיק בין הכלל ופרט היתירא שש שנים תזרע שדך כו'. ולפירושי בקונט' נראה עיקר בבבלי כגירסא הישנה דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט מ"ד לוקה לית ליה דר"א כו' לא דכ"ע לית להו דר"א כו' וה"פ כלל ופרט ושבתה הארץ שדך לא תזרע מ"ד לוקה לית ליה דר"א וה"ל כלל ופרט וכיון שיצאו שני דברים ה"ל ככללא בתרא וכמ"ש בקונט'. (וכה"ג מפורש בכבלי דמכלתין פ' נגמר הדין דף מ"ו גבי כלל ופרט המרוחקין) וכ"ת לפ"ז ה"ל לשנויי דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה שני דברים שיצאו מן הכלל ככללא בתרא חשבינן ליה ומ"ד אינו לוקה סובר אפי' שני דברים שיצאו לפרט חשבינן ליהו לא לכלל י"ל ה"ה דהמ"ל הכי אלא חדא מינייהו נקט. תדע דגם לדברי תו' קשה ה"ל למימר דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה כלל ופרט המרוחקים דנין וה"ל כלל ופרט וכלל ומ"ד אינו לוקה סובר אין דנין א"כ כ"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אלא כמ"ש. מיהו אין זה הוכחה כל כך די"ל ניחא ליה למנקט דכ"ע א"ת להו דר"א ומעתה מ"ש המהרש"א וקשה דקאמר יכול ילקה אחרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל ולפי' תו' לכ"ע אין כאן כלל ופרט וכלל ע"כ לפרושי ניחא דבעין כלל ופרט וכלל מיהו הוי. גם לתו' ל"ק דלשיטתם למ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ה"ל כלל ופרט וכלל:

ושני דברים כו'. כתב תו' שבת דף ע' בד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת פי' בקונט' משום דה"ל כלל בל"ת ופרט בעשה וקשה כללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות ועוד גבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן במ"ק דלא דיינינן אבל לגבי דבר היוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ע"ש. ונראה סובר רש"י ביום השביעי תשבות אינו עשה די"ל ה"ק קרא ששת ימים תעבוד חובה היא דומיא דב"נ ששבת חייב מיתה וביום השביעי תשבות רשות משא"כ בחריש ובקציר אשבות ודאי חובה משמע. ותדע דש"ס קאמר שם דף ס"ט ע"א דידע ליה לשבח בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר בעשה דביום הז' תשבות וכקושית תו' שם א"ו כמ"ש. גם מאי דקשיא להו למה לא קאמר דידע לשבת בעשה דושמרתם את השבת. קשה כיון דלא מצינו בשבת אלא לאוין א"כ ושמרתם נמי לאי כדאמרינן בעלמא השמר דלאו לאו ומ"ש תו' גבי יוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום. תימא הרי מפורש בסוגיין לר"י שני דברים היוצאים מן הכלל אפי' ללמד אין מלמדיו וכן משמע בכולא סוגייא מדת דבר היוצא מן הכלל וכלל ופרט שוין בזה. ותו' כתב מנחות דף נ"ה כלל ופרט המרוחקין אין דנין אבל בדבר היוצא מן הכלל דנין. זהו לשיטתם דמחלקין ביניהם אבל לשיטת רש"י שוין. ואין להאריך עתה בפרט זה:

טעמא דר"י כו' עי' בקונט'. מיהו הלשון דחוק ונראה דקסבר ר' בא לכ"ע אפילו כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין והכא שאני דאיכא עשה בפני עצמה ובעשה לא דנין הכלל בכלל ופרט כיון שיש עשה נמי בל"ת. ועמ"ש לעיל בד"ה הזרע כו:

ר"י פתר מתני' יכול יהו לוקין על החרישה כו'. כתב תו' בבבלי מ"ק דף ג' ע"ב בד"ה ר"א אומר חרישה. מהא ליכא להוכיח דר"א אמר אין לוקין על החרישה די"ל ר"א לאשמע הא דאמר לקמן התירו תוספות שביעית הלכך אין לפרש האדרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה ס"ל דלוקין על החרישה ע"כ. הנה לפום סוגיין י"ל כיון דאיכא דמפיך ר"א לדר"י הלכך לא מצי למימר תסתיים דר"א הוא דאמר אין לוקין. ולשיטת או' קשה עדיפא ה"ל למימר קסבר ר"א אפילו לר"ע דיליף תוספות שביעית מבחריש ובקציר תשבות אינו לוקה דהא אינו אלא עשה לכך אין לפרש הא דיכול ילקה על התוספות דקאי אתוספות שביעית. ור"י סובר כיון דגלי קרא דחייב בתוספות כל דין שביעית יש לו כמ"ש תו' שם בד"ה יכול כו'. ור"א סובר אין לדמות התוספות לגוף המצות דהא מצינן בתוספות יוה"כ דגלי קרא שאין בו עונש אלא על עיצומו של יום כמפורש בבבלי פרק יוה"כ דף פ"א ע"ש. ועוד אף לתירוצם קשה מ"מ ה"ל להש"ס להוכיח דר"י הוא דאמר לוקין על החרישה. דאל"כ מאי ס"ד לומר שלוקין על התוספות מדכתיב בחריש כו' הא איצטרך קרא לגופיה לאיסור חרישה אלא ודאי קסבר לוקין על החרישה כמ"ש תו' שם בד"ה שהרי כו' ע"ש. וכ"ת תיקשי למ"ד אין לוקין על החרישה מדר"ע י"ל דסובר הך מ"ד ר' ישמעאל פליג בהא אר"ע וזהו טעם פלוגתייהו ודלא כמ"ש תו' שם בד"ה שהרי כו'. א"נ קסבר אף ר"ע לא אמר אלא לאסור התוספות בעשה ולדברי הכל חרישה בשביעית אסור בעשה וכדא"ר ירמיה בסמוך וצ"ע:

מתניתא פליגא על ר"א כו'. וא"ת הא ר"א לא קאמר אלא היכא דאיכא כלל ופרט דבו שייך שפיר לומר דה"ל דבר היוצא מן הכלל אבל הכא כתיב תחלה הפרט השמר פן תעלה וגו' והדר כתיב שם תעשה כו' וי"ל כל דכן הוא דהא הכא ה"ל פרט וכלל דקיי"ל הכלל מוסיף על הפרט פשיטא דיש לנו לומר דהפרט מלמד על הכלל דה"ל בלא תעשה. מיהו קשה נימא סובר ר"א הכא דאיכא נמי פרט בעשה דכתיב נמי שם תעלה בחד קרא לא דרשינן הפרט דל"ת דכתיב בקרא אחרינא וכ"ש למ"ד בכה"ג ה"ל כלל ופרט המרוחקים ועמ"ש לעיל בד"ה הזרע כו' וצ"ע:

לפום כן צריך מימר לחייב על כל אחת ואחת. משמע דחייב עליהן שלש חטאות אם עשאן בהעלם אחת. אבל בבבלי זבחים דף ק"ז אינו כן. דגרסינן שם א"ר אבהו שחט וזרק לר"י חייב אחת ולר"ע חייב שתים אביי אמר אפילו לר"ע אינו חייב אלא אחת דא"ק שם תעשה הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת זרק והעלה לר"י חייב שתים לר"ע חייב אחת אביי אמר אפי' לר"ע חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לד"ה חייב שתים. וע"ש בפירש"י וסוגיא זו קשה מנ"ל דשם תעשה ללמד שכולן עבודה אחת דלמא לגופיה אתי לאסור כל עשיות כגון שחיטה הקטרה ניסוך ועוד נימא שם תעלה ה"ל דבר היוצא מן הכלל דהא גם העלאה נכלל בשם תעשה כדאמר אביי בסמוך להכי פלגינהו רחמנא כו' ויצא לחלק כדאמרינן בהבערה לר' יוסי מיהו קשיא זו י"ל כיון שהכלל והפרט בעשה אין לומר שיצא לחלק וללמד על לא תעשה שיהא חייב על כל אחת ואחת אבל קושיא הראשונה קשה. וע"ק מאי קאמר להכי פלגינהו רחמנא כו' דלמא לכך פלגינהו שיהא חייב על העלאה ושחיטה שתים אבל זריקה והעלאה דאתיין מחד קרא אינו חייב אלא אחת וי"ל שיהא חייב על השחיטה והעלאה שתים שמעינן מדחילק קרא שחיטה והעלאה בשני לאוין בהעלאה כתיב השמר פן כו' ובשחטיה כתיב ולא יזבחו עוד כמפורש בבבלי שם דף ק"ו. ואף דרבא יליף אזהרת כולן מהעלאה כדאמרינן שה דף ק"ז. אביי פליג כמפורש שם לגירסת רש"ק. והרמב"ם כתב פי"ט מהל' מעה"ק זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין המעלה והעושה שהרי נאמר אשר יעלה העולה ונאמר לעשות אותו ע"כ. ותימא הרי בגמרא מפורש דמשם תעלה ושם תעשה שמעינן דפלגינהו קרא. ולפמ"ש יש ליישב דהרמב"ם סובר כרבא ולדידיה צ"ל דלאו משם תעלה ושם תעשה יליף דחייב שתים וכמ"ש. ומן התימא שלא הרגישו המפרשים בזה. גם נראה מדברי הכ"מ שנעלם ממנו אז סוגיא דסנהדרין דף ל"ד ע"ש. וע"ק מאי קאמר שחט וזרק והעלה לד"ה חייב שתים הלא אף בשחט והעלה לד"ה חייב שתים. ואי בא לאשמועינן דאפילו בשלשתן אינו חייב אלא שתים הא מרישא שמעינן ועיין בכ"מ שם ומדברי רש"י סנהדרין דף ל"ד ע"ב בד"ה אף כו' משמע דעל כולם אינו חייב אלא אחת כיון דאתיין מאזהרה אחת. מיהו י"ל כוונתו אשחיטה וזריקה אבל אהעלאה וחדא מאינך חייב שתים וכסוגיא דזבחים. אך לשון הגמרא משמע דלא קאי אאזהרה כלל אלא מדכללן הכתוב. וכ"מ מסוגיא דזבחים ופירש רש"י שם. וכ"ש לפמ"ש דאביי יליף אזהרה מולא יזבחו פשיטא דקשיין דברי רש"י דהא לאביי קיימינן וצ"ע:

על דעתיה דכהנא כו' עיין בקונטרס. וא"ת מנ"ל דסובר זומר לא הוי כנוטע דלמא לא איירי בזומר כלל וי"ל ה"ק מדקאמר כהנא הנוטע חייב משום זורע משמע דסובר נוטע אינו אב אלא תולדה דזורע לפ"ז אין סברא לומר שיהא זומר תולדה דנוטע אלא צ"ל שהיא תולדה דקוצר אבל ר"ז דקאמר זומר כנוטע משמע דתרווייהו אבות נינהו וזורע אב בזרעים ונוטע באילנות וזומר בגפנים. אך הא דמסיק הואיל ויצא זומר חייב על כל אחת ואחת אע"ג שכולו זורע הן קשה הא תנן ר"פ כלל גדול העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת חייב על כל אחת ואחת וי"ל דוקא אב ותולדות דידיה או שתי תולדות מאב אחד בהדי הדדי אבל הני אבות נינהו. וכ"ת ליהוי כזורע וזורע שאינו חייב אלא אחת וי"ל כיון שהוציא הכתוב זמורה אמרינן דלחלק יצא וחייב על כל אחת ואחת. אך קשה א"כ ה"ל טפי מל"ט חטאות שחייב עליהן אם עשאן בהעלם אחת ואנן תנן אבות מלאכות ל"ט ואר"י שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וי"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף