קרבן העדה/נזיר/ז/ב

קרבן העדה נזיר ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' על המת כו'. בגמרא מפרש:

ועל כזית נצל. מפרש בגמ' ועל תרווד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת ובגמ' מפרש איזה מת שיש לו רקב:

תרווד. כף גדול שמחזיק מלא חפנים:

על השדרה. אפי' אין בה בשר כלל וכן על עצם גולגולת של הראש אפי' אין בו בשר:

ועל אבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהי בשר כראוי. כל שאלו היה האבר מחובר באדם חי היה יכול להעלות ארוכה ע"י אותו בשר נקרא כראוי והוא פחות מכזית:

ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באהל הלל"מ שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וכן על חצי לוג דם אע"ג דרובע דם מטמא באהל אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג:

ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל על אהלו לא שאין עצם כשעורה מטמא באהל:

וסותר את הקודמים. כדכתיב והימי' הראשוני' יפלו:

עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:

גמ' חד סב. זקן אחד שאל לר"י כיון דתנן במתני' שעל כזית מן המת מטמא ל"ל למתני ברישא שמטמא על מת שלם דכ"ש הוא. שסתם מת יש בו זתים הרבה:

להביא את הנפל שאין בו כזית. בכולו ואפ"ה מטמא:

אבר מן המת מטמא. כדתנן במתני' לא כ"ש כולו שיש בו איברים הרבה:

שלא קרשו איבריו. שכל זמן שלא נקרשו והם רכין אינן נקראים איברים הלכך על כולו הוא דמטמא ולא על מקצתו:

חכים הוא ההן סבא. בתמיה וכי חכם הוא הזקן הזה הלא אינו יודע לשאול הוא:

מכיון. ששאל שאילה הראשונה והשיב לו ר"י בנפל שאין בו כזית ממילא נפשטה האיבעיא השנייה דמסתמא לא נקרשו איבריו כדמסיק ואי רצה לשאול שתי שאלות היה לו לשאול תחלה השאלה השניה אף אם יפשוט לו שלא נקרשו איבריו עדיין איכא למשאל שאלה הראשונה דמ"מ מן הסתם יש במת שלם יותר מכזית:

ה"ג שאלין קדמייתא ולא שאלין תנייתא. וה"פ כיון דנפשט קמייתא דאיכא מת שאין בו כזית ממילא נפשט בתרייתא דאיכא מת שלא נקרשו איבריו:

נהיר את. זכור אתה שהיה ר"י בר אחא עומד כאן בבה"מ ושני שאלות של הזקן שאל בשהיינו עוסקין בהלכות אבילות אי נמי באהילות ולאיזה דבר שאל אם לא נדבר זה אם הנזיר מגלח על נפל שאין בו כזית ועל נפל שלא נקרשו איבריו ש"מ שהדין עם הזקן דאף שיש לגלח על נפל שיש בו כזית עדיין יש לספק בנפל שלא נתקשרו איבריו אם הנזיר מגלח עליו:

שאין הנפלים תורה. מדאורייתא אין טומאה בנפלים דאינו נחשב כולד מת:

ממה. דתנן אשה שהפילה נפל יש לה ימי טוהר ש"מ דנפל ולד הוא זאת אומרת שהוא ולד ונזיר מגלח עליו מדאורייתא:

ר"י בעי. לפ"ז דאזלינן בתר תחילת בריאתו א"כ אף המת יטמא פחות מכזית דהא אר"י להביא את הנפל שאין בו כזית ש"מ דבריית אדם הוא בפחות מכזית:

ונבלה. יטמא אפי' הוא פחות מכזית כתחלת ברייתו שאינו אלא כאפון והוא מין קטניות כדתנן האפונין הגמלונים:

אני ראיתי עגל. גדול כאפון בשפיר של בהמה:

מאי כדון. מעתה איך יקויימו דברי רשב"י:

ומשני מדרשות אמינא. אסמכתא בעלמא קאמר דרוש וקבל שכר אבל באמת שיעורין הלכה למשה מסיני הן:

בשר המת שנתוק. והוא כמו ליחה היוצאת מעיפוש הבשר:

והמוהל. היוצא מבשר המת שנקרש:

ופריך הא עודה. המוהל מחוי ולא נקרש אינו מטמא:

ה"ג לא כן אר"ח בשם רבי חלב המת שהתיכו ה"ז טמא. שהיה מעיקרא כזית שלם:

חתכו. לחתיכות קטנות שאין בהן כזית ואחר כך התיכו ה"ז טהור וה"נ לחלב שהתיכו דמי וטמא ואפי' עודו מחוי:

ר' יודן ור' יוסי. פליגי בתירוצא דהך קושיא:

להוציא מי בשר שבו. לכך טהור המחוי לפי שיש בו מי בשר שטהור גמור הוא:

וחרנה. ואידך:

שאם יקרש כו'. ודאי המחוי טמא והא דקאמר והמוהל הקרוש היינו שאם יהיה המחוי כשיעור שאם יקרש יהיה כזית אבל אם כשהוא מחוי יש בו כזית וכשהוא קרוש אין בו כזית טהור:

תנינן. נדה ריש פ"ז:

ופריך מאי טעמא דר"י ולא מן הנבלה למד. הא ודאי דמן הנבלה למד דכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מותם שהן לחים לכך מטמאין לחים ולא יבשים מיהו כשיכולים להשרות ולחזור לכמות שהיו לחים קרינן אותן ופריך ר' אמי כיון דמנבלה למד נאמר נמי מה נבלה מוסרחת טהורה אף מת מוסרח יהא טהור:

מעתה אין נצל כר' יוסי. לפ"ז צ"ל דנצל של המת טהור לר"י:

אשכח תני. ומצאנו ברייתא השנויה בשם ר' יוסי דיש במת נצל שמטמא:

חברייא. הקשו לפני ר' יוסי כיון דמנבלה למד נימא נמי מה נבלה אין לה רקב דודאי לא הוי כעין מותם אף מת אין לו רקב ואנן לא תנן הכי:

אמר להו לא למד. ר"י מת מנבלה לענין עצמות אלא לבשר דבשר המת מקשינן לבשר נבלה:

אין רקב לבשר. הא דתנן רקב מן המת מטמא לא על רקב מבשר המת קאי אלא על עצמות המת קאי דעצמות יש להן רקב כדמייתי בר קפרא מקרא:

או בקבר. שהוא מיותר לרבות אף קבר של אדם הראשון אע"ג שהוא לפני מתן תורה אפ"ה מטמא:

מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו בקבר אותיות ברקב ללמד שהרקב מטמא:

תני בר קפרא כו'. כלומר וכן תני בר קפרא דקרינן או ברקב במקום או בקבר:

מלא תרווד אחד. מעפר שתחת המקום המיוחד למקום המזבח:

אמר. הקב"ה אבראנו מן אדמת המזבח שהוא מורה על הכנעת היצר והלואי שיהיה לו ע"י כך תקומה:

ופריך קרוב לאלף שנה. היו חיי אדם הראשון כדכתיב ויהיו ימי אדם תשע מאות ושלשים שנה ואיך קאמר קרא והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

אלא לק"ך שנה. אחר מותו הוא נעשה תרווד רקב:

וקשיא עוג מלך הבשן. שהיה אדם גדול וחזק מתבלע לאחר ק"ך לעפר ותינוק בן יומו צריך נמי לשיעור גדול כזה ותו עוג לאחר ק"ך נעשה תרווד רקב ותו לא ותינוק נמי נעשה מלא תרווד:

מקשרי אצבעותיו ולמעלה. דהיינו מתחלת פיסוק האצבעות עד ראשי האצבעות:

מלא היד הגדולה. מלא פיסת היד:

ר"ז ר"ח בשם ר'. היה מראה לתלמידיו הא דר"מ הכי והא דרבנין הכי כלומר ממקום שפוסק שיעורו דר"מ דהיינו בתחילת פיסוק האצבעות משם מתחיל שיעורא דרבנן דשם מתחיל פיסת היד:

איזהו מת שיש לו. תורת רקב שהנזיר מגלח עליו:

בארון של שיש. שאין העפר נשחק ממנו ואין להסתפק בעפר אחר אלא ברקב גוף המת:

אבל נקבר בכסותו. אפי' בארון שיש טהור דכסותו נעשה לו תערובות או בארון של עץ שרקבון ועפרורים של עץ נעשים לו תערובות לפיכך אין זה רקב:

זהו עפר קברות. דתנן פ"ב דאהלות אם יש שם מלא תרווד ועוד טמא אבל בפחות טהור:

אפי' גילגילין קטן. דבר קטן שמתבלבל ריקבת המת ברקיבתו אין זה רקב:

שקברן זה בצד זה. בארון של שיש:

נעשה גלגלין זה לזה. שכל א' מתבלבל בעפר חבירו:

מה נפשך כו'. דליכא למימר ששניהם טמאין דממ"נ אחד מהן גלגלין לשני ואין אנו יודעין איזה מהן גלגלין לשני לפיכך שניהן אין להן רקב:

הגע עצמך. בוא וראה אלו הביא תרווד רקב משני מתים חצי מזה וחצי מזה ועירבן זה בזה טמאין משום רקב א"כ ה"נ יטמאו:

והוה עיינן. אבא בעל עינים היה שהיו עיניו גדולים והיה נראה לר' יוחנן כאלו הוא משחק על דבריו או שמח על תשובתו וכעס עליו ומת וי"מ ר' ייסא היה נותן עיניו באבא ונראה שהוא משחק וקצף עליו ומת והראשון נראה עיקר:

אר"י הא. נאבד איש ועדיין לא שמענו דבר איך יתרץ ר' יוחנן דבריו:

מאי כדון. מעתה מי יתקיימו דברי ר"י או לא:

תמן. התם בחצי תרווד מזה כו' איירי בשאין בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו מלא תרוד לכך כשהרקיבו ועמדועל תרווד מלא רקב מצטרפין כיון שמעולם לא היה כל אחד ראוי לתרוד בפני עצמו:

ברם. אבל ר' יוחנן איירי במת גדול שהיה כל א' לעצמו ראוי לתרוד ונתבלבלו ואפילו בקבר אין מצרפין:

נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה. שנקבר חסר מדבר שאינו יכול לחיות אין לו רקב:

נקברה עמו. אותו חתיכת רגל מארכובה ולמטה ה"ל כשני מתים וכל אחד נעשה גלגילין לחבירו:

מארכובה ולמעלן. כיון דהחיות תלוי בו ה"ל כגוף המת ואינו נעשה גלגילין:

ה"ג קשר מן הארכובה ולמטן. אחר שנחתך מן הארכובה ולמטה חזר ונתקשר או שחזר וקשרו ודבקו בו מהו שיעשה גילגלין או לא:

ואמר. להו א"כ אפי' לא נחתכה כלל נימא דרואין אותה כאלו היא חתוכה שכן דרך להפרד קודם שנעשה רקב ויהיה כגילגלין אלא ודאי מכיון שהיא מחוברת לו ה"ל כאלו הוא גוף אחת א"כ ה"ה בנקשרה:

חסר. מן המת אבר מהו שיהיה לו רקב:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

ואין לו תפושת קבר. דתנן לקמן המוצא מת מושכב בדרך נוטלו ואת תפושתו ואלו הכא כיון דחסר אין צריך ליטול תפושתו עמו:

ואין לו שכונת קברות. דתנן לקמן מצאו שלם ה"ז שכונת קברות וקנה מקומו וכי חסר אבר אחד מהן אינו שכונת קברות ולא קנו מקומן:

ייבא כיי. אתיא כהאי דתנן אהלות פ"ק כמה חסרון בגלגולת כדי שינטל מן החי וימות:

וכא כן. וה"נ אם נחסר דבר שעושה אותו טרפה הוה חסרון ואין לו רקב:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך אם ניקב הושט ואינו חסר ואפ"ה הוא טרפה:

לית לך אלא כהדא. אין לך לפשוט בעיא דחסר אלא כהא:

נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה. לצד הארץ:

יש לו רקב. דבעינן תרתי חסר מדבר שעושה אותה טרפה וזה אע"פ שחסר אינו עושה טרפה ונקובת הושט אף שעושה טרפה לא חסר מידי אבל מן הארכובה ולמעלן לצד הגוף דאית ביה תרתי אין לו רקב:

מאן דאמר דמן. של נפלים מטמאין ברביעית דדינן כמת גדול אף רקב יש להן ומ"ד דמן טהור דלא מקשינן למת גדול לכל מילי אף רקב אין להן:

תלוליות. תילי קרקע:

שהנשים קוברות שם נפליהן. שאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליהן לכך עפרן טמא כשאר עפר קברות ואס"ד שאין לנפלים רקב אף עפרן טהור:

לא מסתברא. טעם דעפר תלוליות טמא אלא משום מוכי שחין שאיבריהן נופלים שקוברין שם איבריהן וכיון שכן אית לך מימר עפרן טמא משום רקב בתמיה הא אין רקב לאבר מן החי אלא טומאת עפרן משום מגע שמא יגע בעצם כשעורה שעדיין לא נרקב א"כ בנפלים נמי איכא למגזר הכי:

ופריך והא תני. תוספתא פ"ב דאהלות:

נטל. מן התלוליות עפר וחזר ונתן לשם עפר אחר טהור דאין לטמאה עוד משום רקב שע"י עפר חדש שנתנו לשם נעשה הרקב שהיה שם גלגילין וטהור ואס"ד דטמאה משום מגע עצם כשעורה לעולם תהא טמאה:

ומשני תיפתר. תפרש הך ברייתא אתיא כרשב"ג ור' יודן הוא דאמר כת"ק:

עקרו. להתל ממקומו טמא דטומאתו משום מגע עצם כשעורה ועדיין בטומאתו עומד אע"פ שעקרו:

רשב"ג מטהר. דטומאה דתלוליות משום רקב וכיון שעקרו וניתן לשם עפר חדש תו אין לו רקב:

וירדו בשיטת ר"ש. מתני' דתנן על השדרה ועל הגלגול' אתיא כר"ש דאל"כ קשיא כיון דתנן רובע עצמות ל"ל למתני שדרה וגלגולת הא אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע:

אפי' מכותתין כו'. אע"פ שאינן מונחין יחד הקבר מצרפן לטמא אדם באהל לכך נקט השדרה והגלגולת דמטמאין באהל אפי' מפוזרין מה שאין כן רובע עצמות צריך שיהיו יחד אבל מפוזרין אינן מטמאין באהל:

ה"ג מטמא אדם באהל. ובתוספתא ליתא:

ה"ג מתניתא דרשב"א דתני כו'. ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שאחריהן אמרו רביעית דם ורובע הקב לתרומה ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולעושי פסח וכ"ה בבבלי ותוספתא פ"ה. וה"פ מתני' דהכא ודאהלות אתיין כב"ד שלאחריהן דתנן באהלו' רובע הקב ורביעית דם והכא תנן חצי קב עצמות וחצי לוג דם:

מדרש אמרוה כו'. לא סמכו על ב"ד שלאחריהם אלא שאמרו כן משמיה דחגי זכריה ומלאכי שכך הלכה למשה מסיני:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף