קרבן העדה/נזיר/ז/א

קרבן העדה נזיר ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן. בגמרא מפרש מנ"ל:

היו מהלכים בדרך. לאו דוקא בכה"ג פליגי אלא ה"ה בכהן הדיוט נמי פליגי דחד טעמא הוא:

גמ' כתיב. בכהן הגדול ועל כו':

מה אנן קיימין. במאי איירי קרא:

ופריך כתיב על כל נפשות. מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא:

ואת אמר אכן. ואיך קאמרת דעל כל נפשות קאי אקרובים הא קרובים מפורשים בקרא:

מכאן איסור אחר איסור בתורה. פעמים כתיבי שני אזהרות בתורה בענין אחד לעבור עליו בשני לאוין:

אלא להתיר מת מצוה. סתמא דש"ס מסיק לא מוקמינן קרא בלאוי יתירי היכא דאיכא למידרש והכא איכא לאוקמי קרא יתירא להתיר מת מצוה וה"ק דוקא לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה:

אית כו'. איכא דילפי היתר לכהנים לטמא למת מצוה מהאי קרא:

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. וה"ק לא יטמא בעל בשארי בעוד שהוא בתוך עמיו שיש לו קוברין שאינו מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי לטמא בו באותו שהוא להחלו להתחלל הוא מכהונתו:

להחלו אינו מטמא. טומאה שהיא לו חולין וזר שאין זה כבודו שיטמא למת אבל מטמא הוא למת מצוה שאין לו בזה שום חילול:

כי קללת אלקים תלוי. רישא דקרא כי קבור תקברנו ביום ההוא ודריש הכי כי קבור תקברנו כל שהוא בכלל אזהרת קללת אלקים:

התיבון הרי עכו"ם. שמוזהרין על קללת השם שהיא אחת ממצות ב"נ ואפ"ה אין מצוה בקבורתן:

ומשני אילו שמיתתן. על ברכת השם בתלייה דהיינו ישראלים עליהם מצווין בקבורה שכן כתיב כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי משא"כ עכו"ם מיתתן על כל אזהרתם בסייף:

קבור מצות עשה. לקבור הנהרג ביום ההריגה:

ה"ג סודר שנחנק בו ת"ל תקברנו יכול יקברו עמו ת"ל כי קבור תקברנו אותו. וה"פ מניין שהדברים שנהרג בהן שהן נקברין ת"ל תקברנו יתירא שמוסיפים לו קבורה לרבות את אלו יכול שיהיו אלו נקברין עמו בקבר אחד ת"ל כי קבור תקברנו יקבר הל"ל אלא שיהא הוא לבדו בקבר ואלו נקברין בתפישת הנהרג:

קבורה לו ולעצו ולאבנו. כלומר מהך קרא שמעינן שקובר הכל בתפישה אחת מעתה כיצד קובר לעצו ולאבנו:

מעמיק. בקרקע ג' טפחים וקוברן כדי שלא יעלה המחרישה:

תקברנו. דרשינן מיניה שיקברנו כלו ולא יקברנו בשנים ובשלשה מקומות:

מיכן שאם שייר ממנו לא עשה כלום דבעינן שיקברנו כולו שנאמר כו' והרא"ש גורס מה ת"ל כי קבור כו':

מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. דהא הך קרא איירי במת מצוה כדאמרי' לעיל הלכך דינו כנהרג דוקא שלם ולא חסר:

ויש כן זו. וכי כן הדין בתמיה גי' הרא"ש ויש כאן זו פי' וכי יש כאן מת מצוה:

בחוזר תיפתר. וגי' הרא"ש תיפתר בחוזר תפרש הא דא"ר יסא שמיטמא לאבר מת מצוה בשכבר ניטמא לשאר הגוף ונשאר אבר אחד שלא קברו חוזר ומיטמא לו אבל לכתחלה לא יטמא לאבר:

אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. שמת:

ביוסי בן פכסס. כהן היה:

נומי. מכה שגורמת לחתוך גם האבר שהיה עליו שלא יכלה הגוף כולו:

הצדיק אובד וצדקו עמו. דליכא למימר כפשטיה שהצדקות גורם לצדיק שיאבד בתמיה הא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא הכי קאמר הצדיק באבידתו עומד בצדקו כגון יוסי שסבל היסורים בשהיית חיתוך אברו שלא יטמא בנו:

כל שהוא צווח. שיבואו אחרים לעסוק במת זה והן רחוקין ממנו ואין שומעין קריאתו:

הרי זה מושך ידו. ולא אמרינן הואיל והתחיל בהיתר יגמור:

עד היכן. כמה יבואו לעסוק במת וימשוך ידו:

וחילופיהן. שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל רוצין לזכות בו:

בשאינן צריכין לו. כלל הוא דמושך ידו אבל אם בלעדו אינו נקבר מהר כל כך אינו מושך ידו א"נ שבאו כדי צרכו שהן שיתא אלפי גברי אבל אם אין שם כל צרכו אינו מושך ידו:

אבל אם היו מכירין אותו. שהוא צורבא מרבנן אינו מושך ידו עד כדי שיעור:

אבל אם היה כבודו לכן. שהוא גברא רבה אינו מושך ידו דאין לו שיעור:

והנשיא כבודו לכן. שכל ישראל חייבין לעסוק בו:

כד דמך. כשמת רבי יודן נשיאה הכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום כלומר הכהנים מותרים לטמא לנשיא:

בכנישתא כו'. בבית הכנסת העומד בין הגפנים בציפורא ששם היה עומד ארונא של רבי יודה הנשיא ודחפוהו לרבי זעירא וטמאוהו באהל המת:

בתר רבי מנא. להתעסק בה ורבי מנא היה כהן:

ולא סליק. ולא עלה:

וא"ל. אם בחיי הנשיא אין מיטמאין לאחיותיהן לאחר מיתת הנשיא לא כ"ש והך מעשה בתר דמית ר"י נשיאה הוה:

אמר רבי נסא. לאחר מיתת הנשיא עשאוה כמת מצוה שבחייו די לה כבוד זה שהנשיא מתעסק בה משא"כ במיתתו:

רבי ינאי זעירא. כהן היה ומת חמיו:

הוא. היה חמיו וגם היה רבו ושאל לר' יוסי אם מותר ליטמא לו ואסר ליה להיטמא לו:

יטמאו לו תלמידיו. כלומר בשביל שהוא תלמידו יטמא לו ולא בשביל שהוא חמיו:

ה"ג רבי יוסי נטמאו לו תלמידיו. וכ"ה ברכות פ"ג:

ואכלו בשר ושתו יין. בשעה שהיה עדיין המת מוטל לפניהם:

חדא מן תרתי לא פלט' לכון. באחת משתים לא עשיתם כהוגן:

למה אכלתם בשר ושתיתם יין. שאונן אסור באכילת בשר ושתיית יין:

לתלמוד תורה. כדי ללמוד תורה:

ר"י. היה יושב ללמוד עם התלמידים בבה"מ והיו בתלמידי' כהנים והביאו מת לתוכו שכך היה מנהגם להכניס המת קודם הקבורה לבהכ"נ או לבה"מ:

מן דיתיב ליה. כל זמן שהיה המת בתוכו לא אמר כלום גם לאחר שיצא לא אמר כלום שלא היה חושש כלל לטומאה זו כיון שהיו יושבים ולומדים א"נ למאן דישב שם ולא יצא לא אמר כלום גם למאן דיצא לא אמר כלו' שלא רצה להתיר בפירוש להתלמידי' שמותר לטמאות לתלמוד תורה. רבי ניחומי. כהן הוה:

נח הוה עבר תחות כיפתא דקיסרין. שהיה מחזיק אותו המקום למקום טומאה ורבי אמי אע"פ שכהן היה עובר תחתיהם ולא היה מחזיקו למקום טומאה:

ר' כהן. כהן הי':

ה"ג אין משום דפריש לי' באש כו'. וה"פ סתמא דש"ס קאמר לא ידעין למה כעס ר' חזקי' אר' כהן אם הטעם שלא היה לו לפרוש מהם משום שמטמא אדם לתלמוד תורה ואלו היה הולך עמהם היה לומד תורה עמהן או משום שהוא מקנתר או פחדן וחשש לדברי רבי ניחומי שאומר שיש שם טומאה והרי ר' אמי עבר ולא חשש:

ה"ג ואי משום דהוה סייטן כלומר סר מן האמת מלשון כי תשטה:

ויוצא לחוצ' לארץ. אע"פ שגזרו טומאה על ארץ העמים:

לדיני ממונות. להציל ממונו שיש לו שם וכ"ש לדיני נפשות א"נ לדון דיני ממונות ודיני נפשות שהן מצוה. ולקידוש החדש. כשאין יכולין לקדש החדש ולעבר השנים בא"י:

ולהציל שדה מן העכו"ם. ואע"פ שאין הפסד בדבר שצריך ליתן לו השדה או דמיו מ"מ שדה ניחא ליה טפי א"נ בשדה בא"י איירי דאיכא קצת מצוה שלא יהיה להם חנייה בא"י:

אם יש לו. רב בא"י ללמוד ממנו אל יטמא לצאת לח"ל:

ה"ג שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לציידן. שהוא ח"ל:

אא"כ הבטיחו לו אשה. ולא על ספק נישואין:

ה"ג מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים. כגון שהיה מת בבהכ"נ אם מותר לכנוס לתוכה כדי לישא כפיו:

גבילה. שם תלמיד:

חזר. רבי אחא ואמר אפשר דלא שמע ממני אלא האי דאמר ר"י בר פזי כו':

וסבר. גבילה השתא דאמרית נ"כ עשה א"כ אתי עשה דנשיאת כפים ודוחה לא תעשה דטומאת כהנים וטעי בזה דבטומאת כהנים איכא נמי עשה קדושים יהיו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

אנא לא אמרי לי'. אחרי שטעה ואנא לא אמרי ליה הביאו ואכה אותו כראוי לתלמיד שהורה שלא כדין:

ר"א. היה יושב ולומד עם התלמידים בבהכ"נ הנקרא מרדתא בקיסרין והיה שם בבהכ"נ מת וכשבא זמן לישא כפיו לא שאלוהו תלמידיו הכהנים אם מותרים לשהות שם לנשיאת כפים או לא וכשהגיע זמן אכילה שאלו אם מותרים לאכול בבה"מ אע"פ שיש שם מת:

אמר לון כו'. כעס עלייהו ר' אבהו ואמר להו אם מצות נשיאת כפים פשיטא לכם שאינה דוחה טומאה דת"ת דוקא דוחה לכך לא שאלתם ממני ועל האכילה שאלתם:

כד שמעון כן. כששמעו שר' אבהו כעס כל אחד ואחד מהתלמידים היה משמט נפשיה וברח לו לילך לביתו לאכול:

כדסלק. כשעלה המלך דוקלינס לא"י ראו את ר"ח פוסע על הקברים שבצור כדי לראותו:

יהא יודע להפריש. יבין ויכיר אח"כ כמה הפרש יש ביניהם:

מהו שיטמא אדם לכבוד אביו ואמו. בטומאה דרבנן:

ר' יסא שמע. דבאה אמו לבוצרה והוא ח"ל ור"י כהן היה:

א"ל אם מפני סכנת דרכים. שיש לאמך לבוא יחידי ואתה הולך נגדה כדי ללותה צא:

ואם בשביל כבוד אמך. שאתה רוצה לילך נגדה בשביל כבודה איני יודע אי כיבוד אב דוחה איסור דרבנן או לא:

עוד היא צריכה לר"י. בתמיה וכי הדבר הזה ספק הוא לר"י ודאי דדוחה אלא שהיה מספקא ליה בשביל ביטול לימודו דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב:

אטרח עלוי. ונתן אמתלאות לדבריו שאין ביטול תורה בהליכתו:

ואמר. ר' יוחנן גמרת לצאת צא ותחזור בשלום:

שמע ר"א ואמר כו'. סד"א הכי אמר ר"י אני איני אוסרך ואיני מתירך אם דעתך נוטה להתיר עשה כדעתך קמ"ל ר"א שאינו כן אלא התירו וכן משמע בבבלי קידושין פ"ק:

אין רשות גדולה מזאת. שהרי בירכו:

לכבוד רבים. ללותם:

מתאימות. שוות שלכל א' יש מעלה וחסרון:

ואם לאו הולך בקרובה. אע"פ שהיא טמאה אינו חושש מפני כבוד הרבים:

עד כדון. מברייתא ליכא למשמע אלא בטומאה דרבנן ועדיין קמיבעיא לן אי גם טומאה דאורייתא דחינן מפני כבוד הרבים:

שדוחה למצות ל"ת שעה אחת. כלומר לפי שעה הוא דדחינן אבל לזמן קבוע לא:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת. מפני כבודו של מת שנראה כלועג לרש:

ופריך והא ר' יוחנן שאל לר' ינאי לפני מעתו של ר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית. מהו שיתפיש ההקדש על גוף העולה או לא:

והוא. משיב ליה ש"מ דמותר:

אמר. מעשה דר' יוחנן היה לאחר שכבר העלו הארון למקום המיוחד לו:

ופריך והא ר' ירמיה שאל. הלכה לר"ז לפני מיטתן של ר"ש ורשב"י והיה ר"ז משיב לו:

ומשני אמר. נאמר כשהיה רחוק מהמטה היה משיב לו וכשהגיע קרוב לה לא היה משיב לו:

הכתפים. נושאי המטה:

ה"ג ר"ז שרע בדיבוריה. וה"פ ר"ז נפל בעוד שהיה מדבר בהיותו מספיד אחד מהמתים:

אתון. נכנסו ורצו להזקיפו ומצאו שנחלש ומחמת חולשתו נפל:

א"ל מהו. שהוא כן:

ה"ג א"ל. להא דאתינן והחי יתן אל לבו בשביל מה שבאנו לכאן דהיינו לתת אל לבו ענין המיתה כדכתיב והחי יתן אל לבו ומרוב עיונו ושומו על לבו דברים אלו נחלש כל כך:

הרי זה. מתעסק בו וקוברו במקומו:

כאלו שפכת דמים. שבזית אותו שלא הבאתו לקבורה במקומו דקיי"ל מת מצוה קונה מקומו כדאמרינן בסמוך:

הוא היה אומר. ר"ע אמר כל שאינו משמש ת"ח חייב מיתה:

מת מצוה קנה מקומו. שהוא מונח שם לקברו באותו מקום כשיעור ד' אמות:

אפי' שדה. חשוב שגדילין בו כורכמין אפ"ה אין להעבירו ממקומו וקוברין אותו שם:

שדה בור ושדה ניר. היה מימין הדרך שדה בור ומשמאלו שדה ניר מפנהו וקוברו בשדה בור שאינו לא חרוש ולא זרוע. ניר חרוש ולא זרוע:

קוברין אותו בשדה ניר. שלעולם קוברין אותו בשדה הגרוע שמקום הקבר נפסד ואסור בהנאה ואין מפסידין ביותר אי נמי על ידי הקבורה מרבה טומאה שאף הזרע שבתוכו נטמא:

אבל בשדה אילן לא. אע"פ ששניהם שוין אפילו הכי אין קוברין אותו בשדה אילן שיאהילו הענפים על הקבר ויהיה כל האילן טמא ואין מרבין את הטומא':

מפני הכשר בצירה. שיאהילו בוצרי הכרם עם סלי הענבים על הקבר ויטמאו הענבים שכבר הוכשרו ע"י זיעה או מוהל היוצא מהענבים או שיטמאו הבוצרים עצמן באהל ע"י הסל ויעשו בטומאה:

החליף. והניח בשדה זרע במקום בור או בשדה כרם במקום זרע:

עובר משום לא תטמא את אדמתך שהרי מרבה את הטומאה:

ה"ג ולא הוא לוי הוא ישראל. וה"פ אין ללוי שום מעל' על ישראל לענין טומא':

בשעת דוכן שנו. בשעה שהיו לוים עומדים על הדוכן הוא דאמרינן יטמא ישראל ואל יטמא לוי שיתבטל ממצותו לעמוד על הדוכן:

ה"ג מודין חכמים לר"א בכ"ג טמא ונזיר טהור שיטמא כה"ג ואל יטמא נזיר ומודה ר"א לחכמים בכ"ג טהור ונזיר טמא שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. וה"פ שניהן מודים כל מי שנתחלל קדושתו הוא יטמא וזה שעדיין בטהרתו לא יטמא אע"ג שאם מוסיפין טומאה על טומאתו חייבין עליה מ"מ השתא מיהו לאו טהור הוא:

ופריך הגע עצמך כו'. אהא דהשיבו חכמים נזיר קדושתו קדושת שעה קשיא ליה א"כ נזיר שהקדישו אביו מרחם שאין קדושתו קדושת שעה נאמר שיטמא כה"ג ומתני' סתמא תנן משמע בכל נזיר יטמא נזיר ולא כה"ג:

ומשני זו תורה. קדושת כהן מן התורה קדושת עולם וקטן שהדירו אביו בנזיר אינו אלא הלכה:

ה"ג דב"ש אומרים תדיר ומקודש מקודש קודם. וה"פ דתנן פ"ח דברכות בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום וטעמייהו דב"ש קדושת היום דהוא מקודש קודם להיין אע"פ שהוא תדיר:

ה"ג כן ר"א אומר תדיר ומקודש מקודש קודם. הלכך נזיר שהוא מקודש יותר שהרי מביא קרבן על טומאתו קודם לכ"ג אע"ג שקדושתו תדיר:

יטמא נזיר שלשים. שקדושתו מועטת וכן כולם:

ונזיר נזירות. הרבה כגון שקיבל על עצמו מאה נזירות כל נזירות לחמש שנים שהן יותר מחיי האדם:

הא נזיר נזירות לא מפני שתגלחתו מרובה. דנזיר עולם מיקל בתער אבל אינו מגלח כל שערותיו אבל נזיר נזירות כל שכלה הזמן שקבע לנזירותו מגלח כל שערותיו כדין נזיר טהור:

מפני שקרבנותיו מרובין. שבכל שנה מיקל בתער ומביא קרבנותיו משא"כ נזיר נזירות אינו מביא אלא קרבן אחת לחמש שנים:

החליף. שטימא עצמו הקל בקדושה מהו:

ומשני ייבא. אתיא כהא דא"ר אמי לעיל במפנה המת לשדה שגורם לו טומאה יותר מחבירו שעובר על לא תטמא את אדמתך הכא נמי עובר אלאו דטומאה אם החליף:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף