קרבן העדה/נזיר/ה/א

קרבן העדה נזיר ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בש"א הקדש טעות הקדש כו'. בגמרא מפרש טעמא:

דינר זהב כו'. רישא קמ"ל מידי דקדוש קדושת הגוף והכא קמ"ל מידי דקדוש קדושת דמים ובסיפא קמ"ל דבר הראוי למזבח ואפ"ה אינו אלא קדושת דמים דחבית של יין ראוי הוא למזבח אלא כיון דסתם הקדש לבדק הבית ימכר לצרכי אותו המין ודמיו יפלו לבדק הבית:

גמ' תמן תנינן. תרומות פ"ג:

שלמים ואמר עולה. לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין:

בא לומר חולין כו'. אמתני' דידן קאי הא דפליגי ב"ש ואמרי הקדש בטעות הוי הקדש היינו אפי' היה בדעתו לומר חולין ואמר עולה הוי הקדש הואיל והוציא הקדש מפיו:

במתכוין להקדיש. הוא דאמרי ב"ש דהוי הקדש בטעות שהיתה כוונתו להקדש אלא שטעה להוציא מפיו מה שלא היה בלבו להוציא לכך ההקדש שהיה בלבו קיים אבל אם לא היתה כוונתו להקדש אף ב"ש מודו דלא הוי הקדש דאמירה לחוד בלא לב לאו כלום הוא:

ה"ג הדא מתני' מה היא וכ"ה פ"ק דתרומות. וה"פ הך מתני' דתרומות דתנן המתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום כמאן אתיא:

ע"ד דר"י. לר' ירמיה במחלוקת שנויה כלומר לא אתיא אלא כב"ה דלב"ש השתא בשלא היתה כוונתו להקדש אמרי דהוי הקדש בשהיתה כוונתו להקדש לא כ"ש:

ע"ד דר' יוסי. אתיא מתני' אפי' כב"ש והא דתנן לא אמר כלום היינו שאין באמירתו כלום וההקדש הראשון שהיה בלבו קיים:

ה"ג תני בשפתים ולא בלב. וה"פ כתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים דוקא שהוציא בשפתים מה שהיה בלבו אבל אם היה בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין לאו כלום הוא:

יכול שאני מוציא את הגומר בלב. להוציא פת חיטין והוציא פת סתם ת"ל לכל אשר יבטא האדם:

אינו חייב עד שיוציא בשפתיו. אבל גמר בלבו לאו כלום ומפרש למתניתא כדפרשינן:

ופריך והתני. כתיב כל נדיב לב עולות לומר כל שגמר נדבתו בלבו ה"ז עולה או אינו אלא המוציא בשפתיו. דוקא הוא דהוי קרבן אבל קבלה בלב לאו כלום הוא:

מוצא שפתיך וגו'. גבי נודר קרבן כתיב:

ומשני מאי דאמר שמואל. בהך ברייתא דתני דאפי' גמר בלב סגי היינו לקרבן דמפורש קרא כל נדיב לב עולות אבל בשבועה בעינן שיהא פיו ולבו שוין ל"א מה דאמר שמואל דבעינן שיוציא בשפתיו היינו לענין קרבן שבועה אבל לנדבת קרבן סגי שיגמור בלבו כדכתיב כל נדיב לב:

תמן תנינן. שקלים פ"ב:

המכנס מעות. כונס מעות ומקבץ על יד פרוטה אחר פרוטה וכשהתחיל לכנס אמר הרי אלו לשקלי וחשב מה שכנס יחד ומצא שהותירו על שקלו:

מותרן נדבה. יפלו לשופרות שבמקדש העומדים להקריב בדמיהן הנמצאים בתוכן עולות לקיץ המזבח וב"ש לטעמייהו דאמר הקדש בטעות הקדש:

מותרן חולין. שלא נתכוין זה אלא לכנס עד כדי שקלו:

שווין שמותרן חולין. דהוי כאומר מפורש אם אכנס יותר משקלי אביא מהן שקלי והמותר יהיה חולין:

אילו לחטאתי. כנס מעות ואמר הרי אלו לחטאת מודו ב"ה שהמותר נדבה:

ה"ג שאביא מהן חטאתי כו':

מה פליגא. כי פליגי במכנס פרוטה אחר פרוטה אבל היה צבור מעות לפניו ואמר אלו לשקלי והותירו הכל מודים שמותרן נדבה דהא חזי להו ורואה שהן יותר מחצי שקל ולא היתה כוונתו אלא להקדישן דומיא דשקלים שהן לקרבנות ציבור לפיכך יפלו לנדבה שהן לקיץ המזבח לעולות:

אבל באומר אלו כל עמא מודיי שהמותר חולין. שזה ודאי כוונתו להוסיף על שקלו ואין אדם יכול להרבות בשקלים לפיכך מותר חולין:

אמר ר"ש. סיפא דמתני' המכנס כו' תנן אר"ש מה בין כו' וקס"ד ר"ש לדברי הכל קאמר ואפי' לבית שמאי. מה אנן קיימין. אהי קאי דקאמר מה בין כו':

ה"ג אם באומר שאביא מהן שקלי כל עמא מודיי שהמותר חולין אם באומר כו'. כלומר באומר שאביא מהן אין חילוק בין שקלים לחטאת אלא באומר אלו דגם בית שמאי מודו בשקלים חולין ובחטאת נדבה:

מה עביד לה רבי יוסי. הא ממתניתין משמע דאפילו בצבור מעות נמי מותרן חולין לפי שיש להן קצבה ולעולם לא קידש יותר מקצבתו:

ומשני פתר לה. מפרש מתניתין דאיכא לחלק בין שקל לחטאת במכנס ואמר אלו ואליבא דב"ה אבל בצבור מעות ואמר אלו אף בית הלל מודו דמותר נדבה:

ה"ג אותו השני מה את עביד ליה נישמעיניה מן הדא הפריש חטאתו סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים וסבור שהוא חייב שתים ונמצא. שאינו חייב אלא אחת אותה שנייה מה את עביד לה אלא רועה ה"נ אלו לנדבה היאך אתה אומר אלו וכ"ה בשקלים. וה"פ קאמר ת"ש מהך ברייתא דתניא הפריש חטאתו כו' והשנייה רועה ה"נ בשקלים המותר יפול לנדבה ופריך איך מדמית שקלים לחטאת דהתם הוה כאומר אלו לחטאתי דתנן מותרן נדבה ובשקלים אמרינן באומר אלו לשקלי מותרן חולין:

תמן תנינן. מנחות פי"ב:

במרחשת והביא במחבת. מה שהביא הביא דאימר לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא וידי חובתו לא יצא:

דב"ש היא. קס"ד מתני' איירי דטעי וסבר שכך נדר ונודע לו אח"כ דטעה אפ"ה קדש ש"מ דאתיא כב"ש דאומר הקדש בטעות הקדש:

ולמה. אין אנו מפרשי' למתניתין כדברי הכל ואיירי באומר יודע אני שאמרתי להביא במחבת ואפ"ה אני מביאה במרחשת הלכך מה שהביא הביא דאמרינן נדבה אחרת הוא:

וחזר ואמר במרחשת יצא. דאמרינן תפוס לשון אחרון:

אמר הרי עלי או במחבת כו' וחזר ואמר במרחשת. מהו מי אמרינן לאו חזרה היא אלא אכוונה ראשונה קאי או דלמא חזרה היא:

קובען אפילו בפה. ממתניתין מוכח כן אמר להקריב מנחה זו במחבת אע"פ שלא הניחה בתוכה נקבעת ואם לא הביא' במחבת פסולה:

סברין מימר. סברוהו למימר אף האומר מנחה זו עלי להקריבה בי"ט חייב להקריבה בי"ט:

אפילו כלים קובעין. הניחה לתוך מחבת אע"פ שלא אמר כלום הרי היא קבועה למחבת ואינו יכול לשנותה:

תמן תנינן. תמורה פ"ב:

עשה שוגג כמזיד בתמורה. דכתיב יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד:

ה"ג לשוגג בלא תעשה ולמזיד בלא תעשה. וה"פ שוגג לקי כמזיד:

ה"ג אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה לא קדש. אפי' בתמורה:

ה"ג א"ר יוחנן בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה קדשה אבל בא לומר חולין ואמר עולה לא קדשה. וה"פ ר"י פליג אחזקי' וסובר הא דאריב"י עשה שוגג כמזיד כו' לאו לענין מלקות קאמר דאין מלקות בשוגג אפילו בתמורה אלא לענין זה עשה שוגג כמזיד בתמורה בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה ה"ז קדש אבל לא בקדשים:

ה"ג ואתייא דר"י לריב"י בתמורה כדעתיה דר' ירמיה על דב"ש במוקדשין. וה"פ סובר ר' יוחנן דריב"י סובר בתמורה כב"ש בקדשים וכדפריש ר' ירמיה לעיל דפליגי ב"ש אפי' בא לומר חולין ואמר עולה קדשה:

ופריך ע"ד דר"י. ניחא לחלק בין תמורה לקדשים דבתמורה הקדושה חלה אפי' בשוגג ובקדשי' לא חלה אלא לחזקיה דאמר בתמורה לקי אפי' בשוגג מאי ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין דאמר ריב"י הא במוקדשין אפי' במזיד לא שייך מלקות:

ומשני במקדיש בכור. לזבח אחר במזיד לקי אבל לא בשוגג:

ופריך ומי קדש. הא א"ר יוחנן הקדיש בכור למזבח כלומר לזבח אחר אפי' לדמים לא קדש דאין קדושה אחרת חלה עליו:

הקדיש בעל מום למזבח. וליכא לאוקמי הא דאריב"י לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין היינו שאם הקדיש בעל מום למזבח במזיד לוקה דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו ובשוגג אינו לוקה דהא אפי' בתמורה אין בעל מום קדש א"כ אין חילוק בין תמורה לקדשים:

ומשני אלא במקדיש בעל מום עובר. לא עשה בו שוגג כמזיד במוקדשין משא"כ בתמורה:

ופריך ומחובר הוא למכות. בתמיה הא אפילו המקדיש במזיד בעל מום עובר אינו לוקה:

תיפתר. תפרש למתניתין במקדיש תמימין לבדק הבית. דבמזיד לקי וריב"י בשיטת רבי יהודה אביו קאי דאמר דיש לאו במקדיש תמימים לבדק הבית:

עובר בעשה. שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ודריש אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה נבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה עשה:

רבי הוה יתיב. ודריש בפרשת תמורה בהלכה דאין ממירין בכור בחולין:

ה"ג עבר אבוי דבר פדייה אמר לית אנא ידע כו'. עבר לפניו אביו דבר פדייה וראהו רבי אמר לא נודע לי פירוש הדברים שאמרתי משמי' דרבי יהודה לאמר לאו אמור איך משמע מקרא זה דלאו אית ביה וכי כתוב כן:

דמר רב אסי. וא"ל אבוי דבר פדיי' אין דאמר רב אסי בשם ר"י גורעין אפילו לדרוש מתחילת התיבה לסופה כ"ש דדרשי' הכי א' דלאמר לפניה ולאחריה וה"ק אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא אמור אי עברין אהך פרשתא עוברין בלאו א"נ אל בפת"ח לאמר שיש בפרשתא מצוה שהיא באל והראשון עיקר:

ה"ג גורעין לדרוש מתחלת התיב' לסופה:

ה"ג ויצקת עליה שמן מנחה היא ויצקת שמן על המנחה לרבות כל המנחות ליציקה. וה"פ גורעין תיבה אחת לשנים ושלא כסדר:

תמן תנינן. ערכין פ"ו:

שום היתומים. ב"ד היורדין לנכסי יתומים למוכרן להגבות לבע"ח שמין את הקרקע ומכריזין עליה שלשים יום כל הרוצה ליקח יבא ויקח:

שום הקדש. גיזבר המוכר קרקע ההקדש:

ומכריזין בבקר ובערב. סיפא דהך מתני' תני המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה שלא יחזירנה לעולם ר' יהושע אמר אינו צריך:

ר' ליעזר חשש על הערמה. לכך ידור הנאה שלא יחזירנה דחיישינן שמא ערמה הוא עושה שמגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה אח"כ. ור"י לא חשש להערמה. דסובר אין אדם עושה קנוניא להקדש. ה"ג דר"א כב"ש דבש"א אין אדם נשאל על הקדשו והוא דהוה אמר צריך להדיר הנייה ודר"י כב"ה דב"ה אמרי אדם נשאל על הקדשו והוא דהוה אמר אינו צריך להדיר הנייה. וה"פ ר"י בר בון פליג אר' מנא וסובר ד"ה אדם עושה קנוניא על ההקדש ור"א ור"י בהא פליגי ר"א סבר כב"ש דאין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי וטעה בהקדשו אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך חיישינן דלמא זה המגרש נתחרט בנדרו ולכך עושה קנוניא זו לגרש אשתו לפיכך צריך להדיר הנאה ור"י כב"ה אדם מתחרט בנדרו להקדש וחכם מתירו הלכך לא חיישינן לקנוניא שהרי יכול להתיר נדרו ע"פ חכם ולמה ליה לגרשה לפיכך אין צריך להדירה בהנאה:

ה"ג מה נפשך תהא בו האיש הזה ישאל על הנייתו. וה"פ אם רצונו של האיש הזה שהוא תוהא על נדרו ומתחרט בו ישאל על הניתו ומה לו לגרשה:

מודה ר"י בערב. הערב לאשה בכתובתה ובעלה מגרשה צריך הוא להדיר הנאה הימנה קודם שיגרשנה דחיישינן שמא יעשה קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו:

מה א"ר יהושע. באדם שנתן מתנה לחברו ובא הנותן לגרש את אשתו והיא רוצה לגבות כתובתה ממתנה זו מי אמרינן כל הנותן מתנה בעין יפה הוא נותן ומסתמא אינו עושה קנוניא לפיכך אין צריך להדיר הנאה או דלמא כיון דחזינן שאינו חושש לביטול המתנה שהרי ע"י גירושין מפסיד המקבל מתנה חיישינן שמא חזר ממתנה ועושה קנוניא לפיכך צריך להדיר הנאה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

קריבתיה דרבי חגיי. היה בעלה חייב לאחרים בשטר ובא בע"ת וטרף קרקעותיו ורצה הבעל לגרשה:

אתא עובדא. בא השאלה לפני ר' אחא אם צריך להדיר הנאה או לא:

ה"ג קומי דר' אחא אמר א"צ להדיר הנאה ר' יוסי אמר צריך להדיר הנייה אמרין חברייא קומי ר"י יאות א"ר אחא. וה"פ חברייא אמרו שפיר קאמר ר"א דא"צ להדיר:

דאין כו'. דאם מחזיר אשתו אז אף הקרקע חוזרת לבעלה דמה שקנאה אשה קנה בעלה א"כ אף הבע"ח יכול לחזור ולטרוף קרקעו הלכך אין לחוש לקנוניא:

אמר. להו ר"י אין מכאן תשובה דאיכא למיחש שימכור הקרקע ויעשה לה תכשיטין בדמיה או שיכתוב לה קודם שיחזירנה בכתובתה שיהא הקרקע שלה ע"מ שאין לבעלה רשות בה נמצא שאין הבע"ח יכול לטרפה:

משה. גדול הדור שפיר קא"ר יוסי:

ונפק עובדא. ויצא הלכה מבי מדרשא כר' אחא שא"צ להדיר דהלוקח מידע ידע שכל אדם איכא עליה כתובה ולמה קנה הקרקע איהו דאפסיד אנפשיה:

ופריך תמן. לקמן בפרקין תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו והיתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר ש"מ דמהכי שאלה להקדש דהא הקרבנות יוצאין לחולין ומשמע ליה דהך מתני' אתיא ככ"ע:

וכא. והכא את אמר הכי דאין שאלה להקדש:

תמן. הפריש קרבנות לנזירותו ונשאל על נזירותו וכיון שאין כאן נזירות ההקדש ממילא יוצא לחולין אבל הקדש לחוד אין שאלה:

ר"י בשם ר"ה. ור"ח ור"א אמרו הך שמעתתא בשם ר"י:

כל עמא מודיי. הכל מודים שאין שאלה לתמורה ותמורה בטעות הוי תמורה כי פליגי בהקדש בטעות ב"ש סברי כי היכי דתמורה בטעות הוי תמורה אף הקדש בטעות הוי הקדש וב"ה סברי אין למדין תחלת הקדש מתמורה דהוי סוף הקדש שהרי אם לא קדם הקדש אין כאן תמורה:

את תופסו כו'. פליג אר"י וסובר לכ"ע הקדש בטעות לא הוי הקדש ולא ילפינן מתמורה אלא היינו טעמא דב"ש דאת יכול לקיים ולפרש דבריו שמה שאמר שור שחור שיצא כוונתו הראשון שבשחורים שיצא ראשון וכן אם אמר שור לבן שיצא מביתי ראשון נמי הדין כן אבל בהקדש לא פליגי ב"ש וסברי דלא הוי הקדש:

שור שעמד על האבוס. אמר שור שהוא עומד על האבוס או שאמר שור שהוא רבוץ הקדש ונמצא עומד מהו:

ופשיט יהא בה. יהא דין זה כהא דאר"א בשם ר' יוחנן:

בלילה לא עשה כלום. כיון שהפרשתו היתה בטעות שלא היה אפשר לו להבחין אבל ביום אפשר להבחין ואפ"ה הפריש שעורים מסתמא היתה כוונתו לכך לתרום הכרי הזה יהיה חיטין או שעורים וה"נ ביום הוי הקדש ובלילה לא עשה כלום:

שחמתית. חיטין אדומות:

אגרון. לבנות:

אפי' ביום לא עשה כלום. שאי אפשר להבחין בקל:

איל לא כלום. אמר שור שיצא ראשון ויצא איל לאו כלום הוא אבל אם יצא עגל הוה הקדש דכתיב ועגל בן בקר לחטאת והיינו בן שתי שנים כדתניא בת"כ ש"מ אפי' עגל גדול מיקרי עגל וה"ה שור אבל אם יצא כבש לאו כלום הוא ל"א אמר איל ויצא שור לאו כלום הוא אבל אמר עגל ויצא שור הוה הקדש כדפרישית:

סלעים לאו כלום. אמר. דינר שיצא כו' והוציא סלעים שהן יותר מדינר לאו כלום:

פרוטרוט. היציא מעות פרוטרוט בדינר נמי לאו כלום הוא דדינר אמר משמע שיהא דינר ממש:

דינר זהב. אם הוציא דינר זהב הוי הקדש דדינר סתם משמע אף דינר זהב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף