מראה הפנים/נזיר/ה/א

מראה הפנים נזיר ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בית שמאי. מאן דמר שמואל לקרבן. הכי מסיק לה נמי בבבלי שבועות דף כ"ו ולא בעינן עד שיוציא בשפתיו אלא בשבועות ובנדרים אבל בהקדש ובתרומה גלי רחמנא כל נדיב לב. ומשמע דמפשטא דקרא קדריש הכא בשפתים ולא בלב ולא מיתורא דלבטא וכן פירשו התוס' שם:

אותו השני מה את עביד ליה סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב באומר אלו. כדפרישית דאליבא דרבי יוסי קאי הבעיא דאי לרבי ביבי הא קאמר באינו מכניס פרוטרוט אלא אומר אילו סתם על המונח לפניו הכל מודים שמותרן חולין ולדידיה לא שייכא הבעיא דבין שאת מדמי לה לסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב או לאומר אלו השני לא קדש וליכא למימר נמי דלרבי ביבי ואליבא דבית שמאי בעי דהא ודאי למכניס פרוטרוט אין לדמות דהפריש שנים סתמא קאמר ומשמע שהפרישן כאחת אלא ע"כ לרבו יוסי קאי ואליבא דכ"ע הוא דבעי דאי מדמינן לאלו השני נדבה ופשיט לה נמי לשיטת רבי יוסי דכמו בחטאת השני לנדבה הכא נמי כאומר אלו והשני לנדבה. והשתא אליבא דרבי ביבי דקאי המסקנא כוותיה כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שקלים הלכה י"ג דאין חילוק בין מכניס פרוטרוט או שלקח מעות בידו ואמר אלו המותר חולין ומשום דקאמר הכא מתני' מסייע לרבי ביבי כדפירש הכ"מ שם. גם בהפריש שתים נמי דינא הכי והשני חולין דלא מדמי הכא שקלים לחטאת אלא לומר כשם שבחטאת הפריש שתים כאומר אלו הוא כן נמי בשקלים וא"כ לבית הלל דסברי לעולם מותר חולין באומר אלו וה"נ בהפריש שתים. וכך הם דברי הרמב"ם שם הלכה י"ב שכתב המפריש שקליו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדש המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד אם בזה אחר זה האחרון לא קדש ואם בבת אחת האחד שקלים והשני מותר שקלים ע"כ וכלומר השני מותר שקלים וחולין הוא כדכתב שם בהדיא לקמן אלא דמה שמחלק בין בת אחת ובין זא"ז דבזה אחר זה האחרון לא קדש דמשמע שאינו יכול לשנות האחרון לשקלו והראשון לחולין וחילוק זה לא מצינו כאן וזהו מה שהשיג עליו הראב"ד ו"ל שם וכתב בירושלמי אינו כן אלא האחד חולין לפי שהוא או כמי שהוא סבור שהוא חייב ואינו חייב או כמי שאמר הרי אלו לשקלי דלב"ה מותרן חולין ע"כ ר"ל דהרי לב"ה לא מחלקינן בין לקח מעות בידו ואומר אלו ובין לקח אחת אחת נוטל מהן לשקלו והשאר חולין ואפילו הראשון שהיה בידו כשאמר אלו לשקלי וכדמשמע ג"כ מדברי הרמב"ם בעצמו בדין זה ע"ש וא"כ מאי שנא בהפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד נמי הא' חולין לפי מה שהוא ואם רצה נותן השני לשקלו והראשון יהיה חולין זהו כוונת הראב"ד ז"ל בלי פקפוק. ומ"ש הכ"מ על דברי הרמב"ם בזה לא ירדתי לסוף דעתו ולפי גירסתו שם בהסוגיא דהכא דהרי הרמב"ם בהדיא קאמר והשני מותר שקלים וידוע דמותר שקלים חולין הוא ואין ספק שט"ס בדבריו שם. ובענין השגה זו אפשר ליישב לדעת הרמב"ם דלמד מהכא דמדמי שקלים לחטאת בדין זה לענין דהפריש שתים כאומר אלו דמייא והיינו כל חד וחד לפי דיניה בחטאת השני לנדבה ובשקלים השני חולין כדפרישית לעיל לשיטת רבי ביבי וכי היכי דבחטאת מצינו האי חילוק בדין וה דאם הפריש שתים. כאחת מכפר באיזו מהן שירצה והשני' רועה כדאמר רבי אושעיא בתמורה דף כ"ד בהפריש שתי חטאות לאחריות וכן ביומא דף ס"ה ומשמע התם נמי דאם הפרישן בזא"ז מצוה בראשון כדאמר התם לרב ע"ש וה"ה נמי בשקלים בנידון זה. ובמאי דכתבתי לעיל ניחא לי נמי בהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מפסולי המוקדשין הלכה ו' המפריש חטאתו כו' הפריש שתים או דמי שתים וכסבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת יביא אחת והשאר יפלו לנדבה ע"כ והלח"מ תמה על זה מאי שנא דבחטאת פסק השני לנדבה ובשקלים פסק השני חולין והא מהכא משמע דראוין להיות שוין בדינים אלו כו' ע"כ ולפי מה שכתבתי לק"מ דלא משמע הכא אלא לשיטת רבי יוסי אבל לרבי ביבי ודאי לא דמיי להדדי אלא בהא דהפריש שתים כאומר אלו דמי וכל חד לפי דינו כמבואר הכל אליבא דבית הלל ולפי המסקנא זהו מה שנראה לע"ד אתר העיון:

קובען אפילו בפה. בבבלי מנחות דף ק"ג מסיק דדוקא בשעת הנדר קביעותא מילתא היא אבל בשעת הפרשה לא. וה"נ כל זמן שלא הפריש קביעותא בשעת הנדר הויא כדפרישית:

חזקיה אמר לשוגג בלא תעשה ולממיר בל"ת. כה"ג פליגי בתמורה דף י"ז אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי כו' והרמב"ם בפ"א מהל' תמורה נראה מדבריו שהוא גורס כגי' התוס' שם גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש אלא דמחלק שם בין נתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דלוקה ובין דומה שמותר להמיר והמיר שאינו לוקה וכתב הכ"מ הטעם שכיון שהמיר שלא מדעתו הוי כאנוס ואינו לוקה. ויש לתמוה דהא קי"ל אומר מותר שוגג הוא כדפסקי הרמב"ם בפ"ז מהלכות שגגות. ומסוגיא דהכא משמע דס"ל להאי ש"ס המקדיש בעל מום עובר אינו לוקה על הקדישו כדמתמה לקמן ומחובר הוא למכו' אבל הרמב"ם בריש איסורי מזבח פסק דלוקה גם על הקדישו כמו בבעל מום קבוע וכתב הכ"מ דכן איתא בספרא:

מודה רבי יהושע בערב. כלומר מודה לרשב"ג דקאמר התם בהדיא אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה צריך שידיר הנאה ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ערכין הלכה כר"א בהא דהקדש ולא כרבי יהושע משום דרשב"ג קאי כוותיה דקאמר אף הערב וכדפירש שם הכ"מ והא דבעי הכא במתנה נראה דעיקר הבעיא אם יכול לחזור ולטרוף ממנה כשיחזירנה אח"כ והיינו דפשיט לה מהאי עובדא דב"ח. אבל בערכין דף כ"ג משמע דא"צ לדור הנאה אלא בהקדש ובערב דאע"ג דקאמר התם טעמא דבלוקח לא משום דאיהו הוא דאפסיד אדנפשיה דהא מידע ידע דיש לה כתובה והאי טעמא לא שייכא במתנה מ"מ מדקאמר התם דתנן תנן ודלא תנן לא תנן ש"מ דדוקא להני קאמר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף