קרבן העדה/מגילה/א/ט

קרבן העדה מגילה א ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ספרים. תורה נביאים וכתובים:

בכל לשון. בכתב ובלשון של כל אומה:

אשורית. לשון הקדש:

אלא יוונית. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ודברים אחדים. קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב שפה אחת:

שהיו מדברים בשבעים לשון. וה"ק שפה אחת שהיה כ"א מבין שפת חבירו אע"ג שדבריהם היו מיוחדים שלכל א' היה לשון לעצמו:

בלשון יחידו של עולם. באותה לשון שהיה מדבר הקב"ה ביום שנתן תורה לישראל:

בלשונו של יפת. היינו לשון יון וה"ק הלשון היפה של יפת ישכון באהלי שם:

גומר. הם היושבים. בארץ גרממיה וכן כולם כדמפרש ואזיל:

מדי כשמועה. כמשמע' יושבים במדינת מדי:

מכאן לתרגום. פליג אהא דדריש בר קפרא יפת אלהים ליפת יפיפיתו של יפת אלא יפת הוא כמו ירחיב דכן מתרגמינן כי ירחיב כי יפת ומכאן שמעינן דדברה תורה בלשון תרגום:

דבית גוברין. שם מקום:

לעז. היינו יווני:

רומי. לשין רומיים לקרב הלבבות שהוא דברי רכים ופיוסין:

סורסי. לשון ארמי:

לאילייא. לקינה:

עברי. לה"ק:

לדיבור. שהוא לשון צח:

לכתב. שהוא כתב מאושר כדלקמן:

אשורי. בני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון שמדברים בלשון ארמי:

עברי. בני עבר הנהר יש להם לה"ק וכתבם גרוע שהוא כתב ליבונאה:

בחרו להם. לישראל מן השמים:

שהוא מאושר. משובח ומפואר בכתב שהוא נאה:

שעלה בידם מאשור. שהוא הכתב שנשתנה ע"י המלאך בימי דניאל כמפורש שם ובו כתב עזרא את התורה:

שתינתן התורה על ידו. כיון שצדיק גמור היה ובבבלי בסנהדרין יליף מקרא:

אלא שקדמו דור משה. שהיה דור דעה וששים רבוא מישראל:

וכתב הנשתון. כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך כדלעיל:

כתב. ארמי ולשון ארמית. ואפילו הכי לא כהלין כתבא לקרותו אף על פי שהיו שם יהודים הרבה בבית בלשצר אלא שנשתנה להן הכתב באותו היום:

ברעץ. כתב עברי:

נהפך להם לרע"ץ. לשון תרעץ אויב א"נ בהיפוך האתוון הוא לצער:

וכשזכו. כשחזרו בתשובה:

גם היום. רישא דקרא שובו לבצרון אסירי התקוה פי' שובו לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מיתנבא וקאמר גם היום מה ששכחת את משנה התורה אחזיר לך:

את משנה התורה. רמז לנו משה רבינו שכתב זה שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו התורה בכתב אשורית:

ווי העמודים. יתידות כסף העשויים כמין אונקליות וקבועים בעמודים שבהם תוחבים לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווי"ן אלמא בימי משה תבנית אות וא"ו כעין וא"ו שלנו:

מ"ד ברעץ. דהיינו בלשון עברי ניתנה התורה:

עי"ן מעשה ניסים. שעי"ן של כתב עברי סתומה כסמ"ך שלנו:

סמ"ך מעשה ניסים. שהאותיות היו חקוקות משני עבריהם בלוחות וזו אין לה דביקות שהיא באויר:

לא ה"א שלהם. שהאמוראים בתראים היו פותחים הה"א לשופרא בעלמא כדאיתא בבבלי בהקומץ וקאמר דאף הראשונים כתבו כן:

ולא מ"ם שלהם סתום. דסובר דמנצפ"ך נתחדש אח"כ ולא היה שם מ"ם סתומה א"נ שהיה מ"ם שלהם פתוחה מגגה לרגלה כמו הה"א:

בדקו וכו'. כלומר לכך התירו יוונית לפי שבדקו ומצאו שאין כל לשון מסוגל לפרש כל דברי תורה אלא לשון יוונית:

בורגני. איש א' שפל אנשים שהיה דר בבורגני והוא בית קטן עשוי לשומרי העיר אי נמי עשוי כמין שובכין לאצור בו פירות:

בידא. הוציא כמו החודש אשר בדא מלבו:

ארמית מתוך יונית. נמצא שאף לרשב"ג מותר לכתוב ארמית:

תירגם עקילס הגר. הוא תרגום אונקלוס:

יפיפית מבני אדם. שזהו הלשון היפה של בנ"א ועליה קאמר יפת אלקים ליפת שיפיפותו של יפת יהא באהלי שם:

ולמה. לית אנן אמרין במתני' דאיכא נמי בין ספרים לתפילין ומזוזות שבספרים נכתב פרשה אחת בשני דפין ובתפילין ומזוזות אין פ' אחת נכתבת בשני דפין:

ר' חייא כתובה. כך שמו אפשר שהיה סופר:

דרבה. גדולה מזו היה לו להקשות ליתני נמי הא שהספרים נכתבים בשני עורות פרשה אחת א"נ אתפילין של יד ומזוזה פריך והראשון נראה:

נאמר דף א' וכו'. היה לו לומר שהספרים נכתבין אפי' דף א' בשני עורות שמדבקין שני עורות זה תחת זה וכותבין עליה:

לית היא דרבה. וכי אין זו גדולה מכולן:

אמר להן שכן. בדף אחד שני עורות אפילו ספרים אינן נכתבים:

תולין. אם שכח תיבה או אות בספרים תולין אותו בין השיטין:

אין תולין לא בתפילין ובמזוזות. דה"ל שלא כסדרן וכתיב והיו בהווייתן יהו כסדרן:

ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות. שכתבם בכתב אשורית אין תולין בהן:

תפילין ומזוזות שכתבם. בכתב יוני תולין בהן:

ה"ג היה כותב אלה עמעס וה"פ שכתבן בכתב כהה אם היתה כל הפרשה כולה כתובה כן כשר ואם לאו פסול דהוה ליה כמנומר:

ביריכו. רגל ימיני:

אם גורדו. אצל הנקב ונשתייר אח"כ כמלא אות קטנה כשר דנמצא שאף למעלה אצל הנקב מוקף גויל דסובר דאף בפנים צריך להיות מוקף גויל:

מכלה את הגויל. שכרעא דגימ"ל מתפשטת עד סוף הגויל מלפניה צריך לגרדו עד שיהיה מוקף גויל מד' רוחותיה:

אם היה הגויל מקיפו מכל צד. בלא גרידה כשר.:

אתייא דר"ח. דאמר דגרידה מהני כרב ושניהם פליגי אאשיין דאמר דגרידה לא מהני:

עירב את האותיות. כגון שנכנס רגל ך' של שיטה העליונה בתוך ט' של שיטה תחתונה או ראש ל' בתוך ד' או ה':

אית תניי וכו'. תנא חדא כשר ותנא חדא פסול:

מ"ד כשר וכו'. כלומר ולא פליגי מ"ד כשר שעירבן מלמטן כגון שכתב תפארתינו כזה נו שהוי"ו בתוך הנו"ן כיון שהוי"ו בתוך המשך הנו"ן שלמטה כשר:

מ"ד פסול מלמעלן. כגון שהמשיך ל' לתוך ה' שבאה לתוך ה' עצמה פסול אע"ג שיכול לגרוד הל' אפילו הכי פסול והיינו כאשיין:

כגון ארצינו תפארתינו. כשר:

ארצך צריכה. אם משך רגל התחתון של צד"י וכתב הכ' בתוכה מיבעיא ליה דכיון דכ' מאותיות הגדולות צריכה שתהיה משונה מהצד"י וה"ל עירוב או לא:

לא יעמוד אדם וכו'. הואיל ומייתי להא דאר"א בר"ש בשם ר"י מייתי נמי להך:

התכוון לקראת וגו'. וכשצריך לנקביו אינו יכול לכוין כל כך:

בדקים. מי רגלים הוא דצריך להפסיק אפי' באמצע תפילה דאיכא למיחש שיעשה כרות שפכה אבל בגדולים אם יכול לדחוק ולהעמיד עצמו לא יפסיק ואפי' מותר לעמוד ולהתפלל אם יודע בעצמו שיכול לסבול:

שתהא טהור ונקי. שתפנה עצמך קודם שתלך אל בית אלקים א"נ כשיהיה נקרא לע"ה לדין יהא טהור ונקי:

מקראך לקבר. כשיקראו אותו לקבר יהיה ברוך מכל המתים שיאמרו ברוך בואך:

עת ללדת ועת למות. דקרא יתירא אלא ללמד שביד האדם שתהיה עת מיתתו כעת לידתו:

היה עשוי כחצי חליטה. שכתב כל הפרשה של המזוזה בחצי עיגולים זה בתוך זה כגלדי הבצלים נמצא ששורות התחתונות מתקצרים:

שורה העליונה. ולאו העליונה ממש אלא שיש למטה הימנה עוד שתי שורות צריך שיהא בה שלש תיבות:

התחתונה אפי' על הארץ. שהיא סוף הפרשה דיו ואף התחתונה צריכה שתי תיבות אלא דסד"א כיון שהן תיבות קצרות צריכין יותר קמ"ל דסגי בהו:

סמפון. באלכסון כעין שלש זוית:

והאמצעית איני יודע. אם סגי לה בב' או גם היא צריכה ג':

כיצד הוא עושה. לתקן שלא תצא הדיו:

לוחכה. להעור בלשונו והיא מתרככת והנקבים נסתמים:

מוחק את החול וכותב את השם. במקום המחק:

למה. מיבעיא ליה מ"ט מותר אי מפני שהן ג' תיבות ונראין כשורה בפ"ע ואין זה בזיון לשם או דלמא מפני שיש בו גם תיבה שהיא חול שתולה ואינו בזיון כל כך:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי טעמים:

הרי הן ג' תיבות. ומותר לתלותן:

לה' צריכה. אפי' אם תמצא לומר מפני שהוא חול מיבעיא לן לה' מי אמרי' כיון שיש באותה תיבה עצמה חול שרי או דלמא כיון שאף החול שבו הוא משמש להשם אסור:

צריך לכתוב ה"א. דהלה' תגמלו זאת למטה מכפיפתה של למ"ד דנשמע שהיא תיבה בפ"ע ונפרשה הא לה' תגמלו זאת:

פתוחה. שעושה פ' שמע שבה פתוחה שאף ע"פ שהיא סתומה בתורה מ"מ כיון שאינה סמוכה בתורה לפ' והיה אם שמוע ליכא קפידא:

פתוחה מראשה. שהניח חלק בראש השיטה כשיעור ט' אותיות ואח"כ התחיל לכתוב היינו צורת פ' סתומה:

פתוחה מסופה. שסיים באמצע שיטה והניח בסוף כשיעור ט' אותיות והתחיל לכתוב בתחלת שיטה השנייה זו היא פ' פתוחה:

פתוחה מכאן ומכאן. כשתצטרף מה שהניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה יהיה שיעור ט' אותיות זו סתומה היא:

אם יש בו. כדי שיעור לכתוב ב' או ג' שיטין לתקנו:

ארבע. אם החסרון כדי שיעור ד' שיטין אינו קורא בו:

אף בקרע כן. אם נקרע גליון הס"ת ונכנס הקרע בג' שיטין יתפור בד' שיטין אל יתפור אלא יגנזנה:

פ"ה טעיות וכו' מתקנו וקורא בו. ויש ספרים שאין בה עשרים דפין הרי מגיע לכל דף יותר מג' טעיות ואפילו הכי מתקנו:

כאן בספר גדול. שיש בו דפין הרבה אם יש בו פ"ה טעיות אף על פי שאינו מגיע לכל דף ג' טעיות גונזו:

כאן בספר קטן. שלפי שיעור פ"ה אותיות יגיע לכל דף יותר מג' טעיות אזלינן לחומרא אם יש ג' טעיות בכל דף צריך גניזה:

מציל את כולו. שאפי' כמה טעיות בכל דף מצלת עליהן דף זה השלם:

מה שלם. מיבעיא ליה האי שלם דקאמרת אם שיהיה דף א' שאין בו טעות אבל אי אית ביה שלש אינו מציל או דלמא אם יש בו דף א' שאין בו ד' אבל ג' מציל דהואיל ואיתיהיבת רשות לתקן ספר תורה שיש בה ג' טעיות בכל דף מתקן נמי להך דף ומצלת על כולן אף על פי שיש ד' טעיות בכל שאר דפין והכי מסיק בבבלי:

חגרא. אחיו של ר' בא בר' בינה נתן ספר תורה לרב חננאל לקרות בה אם היא כשרה דרב חננאל סופר היה:

א"ל. ס"ת זו צריכה דעת צלולה לעיין בכולה אם אינה צריכה גניזה לפי שמצא בה יותר מג' טעיות בכל דף וי"מ צריכה תפילה לכפר על מי שקרא בה שהיו בה הרבה טעיות בכל דף והראשון נ"ל:

מה שלם וכו'. כלומר אף במעשה זה יש להסתפק אם היה הדף שלם בלא שום טעות או שלא היו בו ד' טעיות:

תיפורה. שיתפור כל היריעות של ס"ת יחד הל"מ:

קשרי תפילין. שיהא בשל יד כיו"ד ובשל ראש כדל"ת הל"מ:

אפילו קשירה תמה. ואם יש קשר אחר ברצועה מלבד הקשר שקושרין בראש אין זו קשירה יפה ל"א קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה ופי' זה נראה:

גודא דרצועה. הרצועה הארוכה התלויה חוץ מהקשר והרא"ש כתב גודא דרצועתא שנפסקה הרצועה ותפרה בגידין ונפסק הגיד והתיר לו לחזור ולקשור הגיד וי"ג גידא דתפילי ומיירי בתפירה מרובעת שבתיתורא:

ושרון ליה. והתירו לו:

אפסיק. פעם אחרת והתירו שלא מן הדין דשני קשרים ודאי אסור דאינו נאה:

הלכה. למשה מסיני זה שהוא תופר ס"ת לחבר היריעות יחד צריך שישייר בתפר למעלה ולמטה:

ומחי ליה על מוחא. כלומר הקשו על דבריו:

אם הלכה. היא למה לי טעם שלא יקרע שאין הל"מ צריכה טעם כי היכא דלא אמרינן טעם על מצות התורה:

ואם לא קרע. שהטעם הוא פשוט שאין לתפור עד למעלה שלא יקרע קשיא הלכה למה לי:

מסרגלין. משרטטין:

וכורכין בשיער. התפילין לאחר שגללן וכרכן וטולין במטלית על הפרשיות ונ"י פי' וכורכין וטולין במטלית אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ בגד והראשון נ"ל וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה"ת:

ודובקין בדבק. אם היו תפילין כתובין על ד' עורות מותר לדבק אותן ולהניחן על היד:

וכשהוא תופר. כלומר כל מה שהוא תופר בתפילין יהא כתפר הזה בגידין ולא בדבר אחר:

ה"ג עשה סוף הדף לתחלתו פסול וכ"ה במ"ס פ"ב. וה"פ התחיל בסוף הדף ושייר למעלה פסול שנראה כאלו חסר שם דבר:

בתורה. בס"ת צריך להניח ריוח מלמעלה ג' אצבעות:

טפח. שהוא ד' אצבעות בגודל:

וצריך שיהא גומר. הספר כגון כל חומש באמצע הדף ומתחיל הספר השני באותו הדף באמצעיתו כדי שלא יבא לחתוך החומשין זה מזה:

ובנביא. דמותר לחתכו גומר בסוף הדף ומתחיל השני בראש הדף והוא שיניח ד' שיטין ורש"י פי' שא"צ להניח ריוח בנביאים ד' שיטין בין ספר לספר:

אסור. שאין לחתכם זה מזה:

אבל בסוף. הספר אפילו דף אחד מותר לעשות מהיריעה:

ובקלפים. כמה יהא ארכן ועביין לא נתנו חכמים שיעור:

על הגויל. והוא העור שלא נחלק ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו הלכך כותבין בו במקום השיער ובס"ת איירי:

ועל הקלף. הוא עור שנחלק לשנים וחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף וכותבין במקום נחושתו דהיינו בצד הפנימי שלצד הבשר:

אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה. וחיה בכלל:

ממה שאתה. מותר ליתן מבשרו בפיך:

ומשני מינא שאתה נותן בפיך. שמאותו מין אתה מותר ליתן בפיך לאפוקי בהמה טמאה:

ועושין עמוד. של עץ לספר של נביאים וכתובים בסופו שיהא נגלל עליו:

לפיכך. כיון שאין לספרים אלא עמוד אחד בסופן לפיכך נגללין לתחלתן:

אפי' שתי יריעות. אם הניח שתי יריעות בצד א' ה"ל אמצעיתו ל"א אם שתי יריעות הם אמצעית ס"ת ואחת ארוכה מחברתה גוללין לאמצעית שתיהן והראשון נראה:

ובלבד מקום התפר. והוא שיגלל למקום התפר כדי שאם יקרע יקרע התפר:

הופכו. על פניה להגין עליה שלא יעלה האבק על האותיות אם אין לו בגד או שאינו יכול לכפלה:

הראשונים. הכפופים:

ואת האחרונים. הפשוטים:

ביום סגריר. יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם:

אמרין. בואו ונעביד בית הוועד ונדרוש שלא יבטל:

מהו דין דכתיב. מנצפ"ך כפולות:

ממאמר. של הקב"ה למשה למאמר של משה לישראל שלא היה בהם שינוי כדכתיב והאלקים יעננו בקול א"כ שלא שינה משה ואמר לישראל בלשון רבו:

מנאמן. שהקב"ה נקרא האל הנאמן למשה שנקרא נאמן שנאמר בכל ביתי נאמן:

מצדיק. מהקב"ה שנקרא צדיק שנאמר צדיק יי בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק שנאמר צדקות ה' עשה וגו':

מפה. של הקב"ה לפה של משה שנאמר פה אל פה אדבר בו:

מכף ידו של הקב"ה. ניתנו הלוחות לכף ידו של משה:

וסיימו. ועשו חכמים סימנים בתינוקות אלו שידעו שיהיו חכמים גדולים בתורה:

הוון מינהון. היו מאותן תינוקות:

לא ה"א שלהם. סתום אלא פתוחה מלמעלה ואף מ"ם שלהם לא היתה סתומה לגמרי אלא קצת ריוח בין גגה לרגלה לצד שמאל כאויר שבין רגל הה"א לגגה:

ירושלימה. כיון דמשמעות הענין אינו משתנה לא היו מקפידין א"נ ה"ג ירושלימ צפונ תימנ וה"פ באותיות כפופי' בסוף וכ"נ עיקר דירושלימה הרי הענין משתנה דהוי כמו לירושלים שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטל לה ה"א בסופה:

לתלמי. שהיה מלך מצרים וכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל א' וא' וא"ל כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל א' וא' עצה והסכימו כולן לדעת אחת לשנות לו י"ג דברים אלו:

אלקים ברא בראשית. שלא יאמר בראשית שם הוא שכן דרך היוונים לכתוב שם אלהות בתחלת הדבר ויסבור ששני רשויות הן והראשון ברא את השני:

אעשה אדם. שמכאן טעו ואמרו שני רשויות הם בצלם ובדמות. ולא בצלמינו שמכאן טעו המגשימים שיש צלם ודמות למעלה כמ"ש המורה בריש ספרו. זכר ונקביו בראם. שלא יטעו דצלם אלקים הוא זכר ונקיבה לכך כתבו זכר ונקביו בראם שהוא הפלא הגדול שבאדם שהוא נוד מנוקבת והרוח משתמר בקרבו:

ויכל בששי וישבות בשביעי. שלא יאמר א"צ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום הז' והוא לא יקבל עליו מה שדרשו בו החכמים מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וזה גמרו:

הבה ארדה. ולא נרדה לשון רבים ורז"ל דרשו בו מכאן שדרך ארץ שהגדול נמלך בקטן:

בקרוביה. שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרובי' לומר אברהם בלבו והיא אמרה לקרובים:

הרגו שור. שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין אלא כבהמות:

נושאי בני אדם. דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:

ובכל הארצות. שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים הי' וכשתחשוב שנותיו של קהת ועמרם ומשה אינן ת' שנה וכ"ש שהשנים של האבות נכללין בשנות הבנים אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה הגזירה גלו' מצרים בין הבתרים היה ת"ל שנה ומאז היו האבות גרים בארץ לא להם:

ואת הארנבת. כתבו במקומו ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה:

ארנתא. היה שמה ויאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אמו בתורה בטמאים:

לא חמד א' מהם נשאתי. שלא יאמרו חמור לא נשא אבל חפץ אחר לקח:

להאיר לכל העמים. שלא יאמר בן נח מותר בעכו"ם ומדרשו להחליקן בדברים לטרדן מן העולם:

אשר לא צויתי לאומות לעבדם. שלא יאמר אשר לא צויתי שיהיו ובעל כרחו הם אם כן אלהות הן:

לאומות לעבדם. בענין אמצעי ושיתוף דלישראל מפורש צוה שלא לעבדם:

קדש ולמ"ד. של לה' היו כתיבין מלמטן בתחלת שורה שנייה והשם סמוך לו מלמעלה בשורה הראשונה הרי שאף הלמ"ד הנטפל לה' חול:

מאחוריו. כגון אלהיך הרי אלו קדש שכבר קדשו השם:

ומוחק את טפילותיהם. מה שנטפל לו מלפניו:

בית חגירה. שם משפחה:

במיכה. כגון יהיה לו בית אלהים וכגון הקדש הקדשתי לה' הכסף וגו' וכן נכח ה' דרככם:

נחלק. הללו בחד גיסא בסוף שיטה וי"ה בתחילת שיטה אחרת:

ואינו נמחק. תיבת י"ה דקדוש הוא:

חביבי. היינו רבי חייא שהי' דודו של רב:

מוחק אני וכו'. ש"מ ר"ח סבר צריך לקדשו די"ה מהללויה הרי הוא כשאר שמות הקדושים שאינן נמחקין אלא דר"מ פליג וסובר שא"צ לקדשן דאי הוי סובר דכל הללויה תיבה אחת היא ואינו קדוש א"כ מה בין ספר תהילים דר"מ לשאר ספרי תהילים:

הוי. פי' הרי שהוא דהיינו רב אמר הללויה שני תיבות הן וכדעת ר"ח ל"א מוחק אני וכו' שע"כ אמר ר"ח שהיה יכול למחוק כל הללויה של ספר תילים של ר"מ לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דידע שאין זה שם אלא לשון שבח ומסתמא רב כר"ח ס"ל:

מיליהון דרבנן פליגי. הא דריב"ל פליג ארב ושמואל ומדקאמר שהשם והשבח כלולין בו ש"מ דאע"ג דהללויה אינו נחלק אינו נמחק נמי דשבח והשם כלולין בו:

באישור. באשרי:

בתודה. מזמור לתודה הודו לה':

בתפלה. תפלה לעני וגו':

בברכה. נ"ל דל"ג דא"כ ה"ל י"א עם הללויה ובאמת לא מצינו אלא לדוד ברוך ה' צורי ואין זה אלא ממזמור עצמו:

מה נעני. כשעונין בתר הש"ץ הללויה שכך נהגו הוא אומר הללויה והן עונין אחריו הללויה אם יענו אחריו בב' תיבו' או בתיבה אחת א"נ אמתני' דסוכה קאי מה נעני בתר המקרא הלל:

א"ל הכא בפה קומך. פי' כאשר ירצה פיך לענות ענה שר"י עני הכין והכין לפעמים בתיבה אחת ולפעמי' בב' תיבות ובסוכה הגי' א"ל ר' אבא כיפא קומי פי' שפיו סגור מלפשוט כמו כוף ידך על פיך ול"נ דה"ג סיפר קומי וה"פ א"ל ר' אבהו לרבי זעירא רבי אבא סיפר לפניו שרבי יונה ענה הכין והכין:

והוא שענה ראשי פרקים. על כל דבר אומר מי שאינו בקי הללויה אבל בראשי פרקים צריך לענות מה שהוא אומר:

היילין. כמו הידין פירוש איזהו ראשי פרקים שצריך לענות אחריו:

רבנן רברביא. גדולי הדור שעומדין אצל הציבור ושומעין שקצת מהציבור אומרים ברוך הבא והאחרים שותקין ושומעין מה שאילו אומרין ואחר כך אומרים אחרים בשם ה' ושותקין הראשונים והראשונים וגם האחרונים יוצאין בקריאה זו אע"ג שאלו לא אמרו רישא דקרא ואילו לא אמרו סיפא דקרא שמעינן מיניה דהשומע ולא ענה יצא:

עונה הוא אדם. כשנכנס ושומע שלשה שמזמנין עונה אחריהן אמן:

אע"פ שלא אכל. ואינו חייב בברכה זו אפ"ה עונה אחריהן אמן:

אא"כ אכל. דאל"כ שקר עונה שאכלנו והוא לא אכל:

אמן יתומה. מפרש בסמוך:

אמן קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפיו שתהא ניכרת:

ההן דמחייב למברכה. ההוא דחייב לברך ברכה אחת וא' מברך ברכה ההיא והוא אינו שומע אותה אע"פ שהוא יודע איזו ברכה מברך מאחר שהוא לא שמעה לא יענה אחריה אמן אבל אם אינו רוצה לצאת בברכה זו עונה אחריה אמן אם הוא יודע איזו ברכה מברך:

תני עכו"ם שבירך את השם. שבירך להקב"ה בברכת השבת ואינו מברך ברכת הודאה עונין אחריו אמן:

ענה אחריו אמן. שאף אם אין לבו שלם הקב"ה שומע מאמר פיו ומברכך כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים:

כבר מילתך אמורה. אין צורך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה בתורה כדבסמוך:

היך מה וכו'. דסברי דה"ק כבר עבר אדם אחר קודם שבאת וכמו שאמרתי לו כך יהא לך לכך היו מתמיהין כמו שאמרת למברך אמרת למקללו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף