קרבן העדה/יבמות/יא/א

קרבן העדה יבמות יא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נושאין על האנוסה. בג"מ:

ר"י אוסר. דכ' לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה:

גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. דעל האנוסה משמע שעדיין היא אצלו ונושא אחת מקרובותיה עליה וזה ודאי אסור אלא הכונה אחר שאנס או שפיתה אשה מותר לישא בתה או אחת מקרובותיה:

דרך נישואין שנו. הא דתנן האונס והמפתה על הנשואה חייב לאו דוקא שהיא נשואה לו עכשיו אלא אפי' נשא אשה ומתה או גירשה ואח"כ אנס אמה חייב כיון שבתה היתה נשואה לו מעיקרא:

תמן תנינן. חולין פ' אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה. לא עבד איסורא:

ואח"כ שחט את בתה. של הראשונה בו ביום נמצא בשחיטה זו עבד תרי איסורי הראשונה ובתה דה"ל אותו ואת בנו ושנייה ושלישית ה"ל בנו ואותו:

סופג את הארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

סופג שמנים. אע"ג דשם אחד הן מ"מ תרי איסורי עבד:

ה"ג א"ר לעזר סומכוס וריב"נ וכו':

דהא תנינן תמן. כריתות פ' אמרו לו:

חייב עליה. לפעמים משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו כגון שהיה נשוי את בתה ואת בת בתה מבתה אחרת ואת בת בנה:

הן. בחד קרא כתיבו ובחד לאו הלכך אין חילוק חטאת ביניהם:

מודה סומכוס בראשונה. ברישא דמתני' דפ' אותו ואת בנו תנן שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים לא פליג סומכוס דשם אחד הן אבל סיפא שני שמות הן אותו ואת בנו ובנו ואותו נמצא דסומכוס וריב"נ לא אמרו דבר אחד דהתם שם אחד הן:

אשכח תני. בברייתא דאף ברישא פליג סומכוס דתניא בתוספתא שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין:

מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין. דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:

אף אשה ובת בנה ובת בתה. אע"ג דבלאו אחד נאמרו חייב עלייהו שני לאוין:

בכולהון. בכל העריות הכתובים בפ' קדושים כגון כלתו דודתו זכר ובהמה כתיב שכיבה:

וכאן. באשה ואמה:

כתיב לקיחה. איש אשר יקח את אשה ואת אמה:

עד שתהא הראשונה זקוקה לו. דהיינו כשהיא נשואה לו חייב על השני אפי' בא עליה באונס:

או אינו אלא דרך נישואין. שגם שנייה לקוחה לו:

ומשני כבר אמרנו שאין קידושין. תופסין בעריות אלא ודאי בנישואי הראשונה איירי קרא:

והכתיב לא יקח איש את אשת אביו. כתיב לשון קיחה אע"ג שאשת אביו מחייבי מיתות ב"ד היא שאין קדושין תופסין בה:

ומשני בא להודיעך. דאינו חייב משום אשת אב אלא כשהיתה מותרת לו עד שלא נשאה לאביו:

והכתיב איש אשר יקח אשת אחיו נדה היא. ואשת אחיו בכרת וכתיב גביה כי יקח:

ה"ג ותובן ע"י ייבום וכ"ה בסנהדרין. וה"פ ועוד איכא לאשכוחי לקוחין באשת אחיו ע"י ייבום:

ה"ג ותובן לאחר מיתת אחותה. וה"פ ועוד כיון דשייך לקוחין באחות אשתו לאחר מיתת אשתו לכך נקט בה לשון קיחה:

שלא תאמר קין. והבל איך נשאו אחותם ומשני קרא חסד הוא שעשה הקב"ה חסד עם בריותיו והתיר להן אחותם כדי שיבנה העולם וכיון שאז בהיתר נשאן שייך בהו לשון קיחה:

אמרתי עולם חסד בנה. כלומר ע"ז נאמר עולם חסד יבנה:

והכתיב אלמנה וכו' לא יקח. לר"ע פריך דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין:

שאם קידשה. כה"ג להאלמנה קידושין תופסין בה אע"ג דשאר חייבי לאוין אין קידושין תופסין בהן בהנך תופסין:

שמע כולהון וכו'. אמתני' דר"פ הנשרפין קאי כל השנוייה שם שהן בשרפה יליף מהאי קרא מגז"ש וכיון דילפי' לעריות בגז"ש שוין לכל הדברים לבד מה שמפורש בקרא דאינן שוין בהן וילפינן נמי מחמותו דבעינן דרך נישואין כדמסיק:

ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא וכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא אתיא זמה זמה לגז"ש:

מה למטה ג' דורות. בתה ובת בנה ובת בתה:

אף למעלה שלשה דורות. חמותו ואם חמותו ואם חמיו אסורות:

מה למטה. בתה ובת בתה בל"ת דכתיב לא תקח:

מה למעלה. חמותו אינו אלא דרך נישואין כדקאמרינן לעיל דכתיב גבה לשון לקיחה ללמדך שאינו חייב עד שתהא הראשונה זקוקה לו א"נ דרך אונסין לא מיקריא חמותו:

אף למטן. אשה ובתה דוקא דרך נישואין וה"ה בת בתה ובת בנה:

מה למעלן. חמותו בשרפה דכתיב איש אשר יקח את אשה ואת אמה באש ישרפו אותו ואתהן אף למטן בתה ובת בנה ובת בתה בשרפה:

מה למטן עשה בת זכר כבת נקבה. בת בנה ובת בתה שוין ל"א מה למטן בת בנו ובת בתו אסורין כבת בנה ובת בתה:

אף למעלה עשה אם. חמיו כאם חמותו ל"א אף למעלה עשה אם אמו כאם אמה:

ה"ג וכדרבי מאיר דרבי מאיר אומר גזירה שוה במקום שבאת דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בשרפה וכרבנן דאינון אמרין גזירה שוה כאמור בה דור שלישי שלמעלה מנין שהוא בלא תעשה בין כרבנן בין כרבי מאיר דור שלישי שלמטן מנין שהוא בשרפה. וה"פ לרבי מאיר דאמר גזירה שוה במקום שכתוב כלומר דון מינה ומינה פי' לכל דבריה נלמוד ממנה מאחר שעיקרו של דבר למדנו מחבירו אף לכל דבריה נלמוד ממנה קשיא אחרי שבאת ללמוד דור ג' למעלה מלמטה ולמטה אינו אלא בלא תעשה דהא לא כתיב שרפה למטה אם כן אף למעלה לא יהא אלא בלא תעשה אף על גב דגבי חמותו שהוא למעלה כתיב שרפה מכל מקום אם חמותו דילפינן מבת בתה תהא כאמור בבת בתה עצמה שהיא בלא תעשה. ולרבנן דאמרי גזירה שוה כאמור בה והיינו דון מינה ואוקי באתרה פי' עיקר הדבר למדין מחבירו אבל לשאר דבריו שאתה מוצא דינו מפורש ואתה יכול ללמוד מיניה וביה דבר מדבר ואינך צריך ללמדו מחבירו העמידנו במקומו ואל תשווהו לחבירו קשיא דור שלישי שלמעלה מנין

שהוא בל"ת דנימא שלא יהא אלא בשרפה האמור למעלה בחמותו. ובין לר"מ ובין לרבנן קשיא דור ג' שלמטה מנין שהוא בשרפה דלר"מ דאמר דון מינה ומינה דור ג' למעלה איני יודע שהוא אסור אלא מדור ג' שלמטה וכיון דגבי דור ג' למטה כתיב ל"ת אף למעלה בלא תעשה אע"ג דכתיב שרפה למעלה לא מהני כיון דדנין מינה ומינה כדפרישית ולרבנן אף דילפי' למטה מלמעלה מ"מ כיון דגז"ש כאמור בה א"כ לא ילפינן מלמעלה אלא דור שני שיהא בשרפה אבל דור שלישי הרי הוא כאמור בו בלא תעשה ופירוש זה מבורר ומנופה והבן:

ומשני כיון דאייתר לן זמה זמה לגז"ש כאילו נכתב למעלה גם כל מה שנכתב למטה ולמטה כל מה שנכתב למעלה כלומר כאלו נכתב שרפה ולא תעשה למעלה ולמטה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן מקרא אלא בת בתו מאשתו הנשואה דכתיב ערות אשה ובתה ובת בתה ובת בנה לא תגלה ומשמע בין שילדתו לך בין שילדתו לאיש אחר והאי קרא בנישואין איירי כדילפי' בגז"ש דזמה:

בת בתו מן. אנוסתו מנין שהיא אסורה לו:

ומשני כתיב ערות בת בנך וגו' מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אי בנישואין למה לי הא כתיב את בת בנה וגו':

ופריך עד כדון. עד כאן לא שמענו אלא דבת בנו ובת בתו מאנוסתו באזהרה כדכתיב ערות בת בנך וגו' לא תגלה:

לעונש. שרפה מנין:

הנה מהנה זמה מזמה. מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזמה זמה כתיב הכא ערות בת בנך וגו' כי ערותך הנה וכתיב ערות אשה ובתה וגו' שארה הנה זמה היא מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובמה דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שרפה נאמר כאן זמה ונאמר להלן באשה ואמה באש ישרפו זמה היא מה להלן שרפה אף כאן שרפה:

ופריך עד כדון. הניחא לר"ע דיליף למד מלמד כלומר דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש אלא לר' דלית ליה למד מלמד קשיא בת בתו מאנוסתו מנ"ל שהיא בשרפה ופלוגתייהו דר"י ור"ע מפורשת בירושלמי קידושין פ"ק הל' ב':

ומשני תני ר"י. יליף הנה דכתיב בבת בתו מאנוסתו מאתהן דכתיב באשה ואמה דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן דר"י דורש אותו ואת אחת מהן שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא כ"ה בבבלי סנהדרין דף עו וה"ל כאילו כתוב בהו הנה:

בתו. מאנוסתו מנין דבקרא דערות בת בנך דאוקימנא באונסין לא כתיב בתו:

לא כ"ש על בתו. ואין זה עונש מן הדין אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דהא בת בתו מקורבה דבתו אתיא מיהו בסוגיין לא משמע כן:

בת בתו מן הנשואין. בא על בת בתו מן הנשואין ועל בת בתו מן האונסין בהעלם אחת א"נ שהיא בת בתו מן האונסין כגון שאנס אשה והולידה בת ואח"כ נשא אנוסתו מהו מי אמרי' הואיל ומשני לאוין אתיין חייב שתים או דלמא כיון דשם אחד הן אינו חייב אלא אחת:

כל שם בת בת אחת. היא ואינו חייב אלא אחת:

ה"ג הבא על אשה שנשא בתה ובת בתה ובת בנה חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה. שלש חטאות או דלמא כולן שם אחד הן אשה ובתה:

כולהון משום זמה. הכתוב עשאן לכולן אחת דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא ללמד שכולן זמה אחת הן ואינו חייב אלא אחת אם בא על כולן בביאה אחת כאיבעיא דידהו:

למה. לא נאמר שיהא חייב לפחות שתים ודאי בת בתה ובת בנה שם אחד הן דבלאו אחד נאמרו אבל בתה ובת בתה שני לאוין הן דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וה"ג בתך לא תגלה בת בתך לא תקח:

ה"ג אלו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תקח הוינן אומרים דחלוקין בלאוין. אבל השתא דרישא דקרא גם אבת בתה דסיפא קאי כמאן דאינן חלוקין בלאוין דלא הדרי קרא אלא אשה ל"א אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ אלו הוה כתיב בתרווייהו לא תגלה היינו אומרים שחלוקין בלאוין אבל השתא דכתיב לא תגלה ולא תקח איצטריך תרווייהו ללמד דאינו חייב דרך אונסין אלא בעינן שתהא הראשונה זקוקה לו כדאמרי' לעיל בסוגיין והראשון נראה:

לאוין חולקין כריתות. אף אם לא נאמר בשניהן אלא כרת אחד כיון שנאמר לאו על כל אחד בפני עצמו אם עשאן לשני דברים אלו בהעלם אחד חייב שני חטאות:

מה טעמא. כלומר מנ"ל:

וכתיב איש אשר ירקח כמהו. ואשר יתן ממנו על זר ונכרת הרי כרת אחד לשניהן ותנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות וקחשיב נמי מפטם וסך שמן המשחה לשנים וא"ר יוחנן מנינא למה לי לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ש"מ דלאוין מחלקין ובבבלי כריתות דף ג' דייק ליה בענין אחר:

ופריך וכר"י. דאמר מזהירין מן הדין אבל אין עונשין מן הדין בתו מאנוסתו מנ"ל שהיא בשרפה דליכא למילף עונש שרפה מק"ו דבת בתו:

ומשני ואתי'. הא דר"י כהא דתני חזקי':

ובת כהן כי תחל לזנו'. ה"ל למכתוב ומה ת"ל ובת איש כהן:

ה"ג להבי' הבא על בתו מן האונסין שתהא בשרפה. וה"פ ובת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה עם אביה באש תשרף:

אפי' לאזהרה. כלומר ולא תיקשי לך עונש שמענו אזהר' מנין דאפי' לאזהר' מצינן למילף לבתו מאנוסתו:

אל תחלל את בתך. להזנותה כלומר אתה בעצמך אל תחלל את בתך בזנות:

ומ"ט דר"י. דמתני' דאוסר באנוס' אביו:

מה מקיימין וכו'. ורבנן האי כנף אביו מאי עבדי ליה:

ומשני תמן בבבלי אמרו תירוץ לקושיא זאת ולא ידעו מי אמרו:

כנף הסמוכה לאביו. ואיזהו זו אשת אב:

ופריך בלא כך. אפי' לא נאמר ולא יגלה כנף אביו מי לא הי' חייב עליה משום אשת אב וקרא למה לי:

להתרייא. שאם התרו העדים למי שבא על אשת אביו משום כנף אביו הוי התראה וחייב עליה. מודה ר"י במכות. הבא על אנוס' או מפותת אביו שאינו לוק':

מודה ר"י בקרבן. אם בא עליה בשוגג שאינו מביא קרבן:

ה"ג מודה ר"י בשאר כל העריות שהוא מותר. וה"פ אם אנס אשה מותרת להנשא לאחיו:

שאם קידשה. לאנוס' אביו שתופסין בה קידושין שאינ' אלא חייבי לאוין וצריכה הימנו גט:

מהו שיהא הולד ממזר כר"י. אם בא על אנוסת אביו והוליד ממנו מי הוה הולד ממזר דהא סמוך ללא יגלה כתיב לא יבא ממזר או לא:

לא יבא פצוע דכא וכו' הפסיק הענין. בין לא יגלה כנף אביו ובין לא יבא ממזר להודיעך דמכנף אביו דהיינו אנוסת אביו לא הוה ממזר:

ופריך הפסיק הענין לאשת אב. נימא נמי דהפסיק קרא לא יבוא פצוע דכא אף לענין אשת אב דכתיב לפני לא יגלה כנף אביו ולעיל ס"פ החולץ אריב"ח כל התנאים השנויי' שם במשנתינו ופליגי איזהו ממזר כולהו למדו מקרא לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר:

בכלל כל העריו' היתה. דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ויצאה אשת אב מן הכלל דכתיב לא יקח איש אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר:

ופריך ותצא אשת אב וכו'. כי היכי דקאמרת דיצאת אשת אב ללמד על כל העריות לממזר ה"נ נימא שיצאת אנוס' דהיינו לא יגלה ללמד על כל אנוסין שבעריות לאיסורא ולעיל אמרינן מודה ר"י בשאר כל העריות:

א"ל. בשלמא אשת אב היתה בכלל כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות העושות שבו נכללו כל העריות כולן ושפיר דנין אותו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אבל אונסין מעולם לא נכללו במקו' אח' דליהוי אנוסת אביו יוצא מן הכלל:

ופריך ותצא אשת אב ותלמוד על אנוסת אביו. הא מיהת אשת אב ממש הוי בכלל ואנוסת אביו נמי אשת אביו היא אלא שאין חייבין עליה מיתה כנשואה מ"מ ה"ל דבר שהיה בכלל:

א"ל אם. היא אשת אב אינה אנוסה כלומר אין אנוסה בכלל אשת אב דאנוסתו מיקרי ולא אשתו ושני שמות הן ואין לדון אנוסה בדבר שהיה בכלל שלא נכללה מעולם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף