קרבן העדה/יבמות/ח/א

קרבן העדה יבמות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הערל וכו'. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלה וטומאה לא נפקו מכלל כהנים אלא אינהו גופייהו מחסרי תקנתא:

ונשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשויוה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה:

ואם לא ידעה. לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן:

גמ' איש איש. מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות ערל כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי קרא תרומה כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים והיינו תרומה דסגי לה בהערב שמש:

ופריך או. נימא איש איש לרבות האונן שאסור בתרומה כי היכי דאסור במעשר וקדשים:

כתיב כל זר. וה"מ למכתב זר כל ל"ל:

ה"ג משום זרות אסרתי לך ולא משום אנינות:

ה"ג או נאמר זרות אסרתי לך ולא אסרתי משום ערלה א"ל וכו'. וה"פ ר' טויפה פריך מה ראית לרבות ערל ולמעט אונן אימא איפכא:

שהוא מחוסר מעשה בגופו. למול עצמו דומיא דזב ומצורע שמחוסרים מעשה בגופן:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולות שבתורה שפיר איכא לרבויי ערל מאיש איש:

כר"י. אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מנ"ל דערל אסור בתרומה:

ונאמר תושב ושכיר בתרומה. תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

פסל בו את האונן. כדילפינן לקמן:

ה"ג לא למדו תושב תושב אלא לדברים האמורים בפרשה. וה"פ לא שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות מפסח דפסח גופיה ממעשר גמרינן הלכך מסתבר לאוקמי מיעוטא דוכל זר למעט אונן וגז"ש דתושב תושב לרבות ערל:

ה"ג טומטום וערל ממקום אחד באו. וה"פ טומטום מרבינן לאיסורא בפסח ובתרומה שהרי ספק ערל הוא וכתיב וכל ערל לא יאכל בו:

אונן. שאסור בפסח לאו בפסח גופיה כתיב אלא ממעשר שני יליף:

מק"ו. ממעשר שני:

הרי הוא אסור לאונן. דכתיב לא אכלתי באוני ממנו:

שהוא טעון מחוצה. שאסור לאכלו חוץ לירושלים דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו:

לא צרכו. אי אפשר ללמד זה מזה:

ללמד מן הפסח. מה פסח ערל אסור בו אף שאר קדשים כן:

לית את יכיל. דאיכא למפרך מה לפסח שאסור בשבירת עצם משא"כ שאר קדשים:

ולא מן התרומה. איכא למילף שאר קדשים:

שהוא למד מן הלמד. דתרומה גופה דערל אסור בה ילפינן מפסח בגז"ש דתושב תושב ובקדשים לא ילפינן למד מן הלמד:

הוי סופך. ע"כ צ"ל דילפינן שאר קדשים דערל אסור בהן מכח גז"ש דבפסח כתיב לא תותירו ממנו עד הבקר ובקדשים כתיב לא תותירו ממנו:

ופשיט ממנו ממנו. ילפינן בגז"ש ממעשר:

מה ממנו שנאמר במעשר. לא אכלתי באוני ממנו:

ופריך ומופנה הוא. בתמיה והלא דרושה היא הא איצטרך ממנו דפסח לגז"ש ותושב ושכיר אצטריך לדרשא אחריתא כדמסיק וכיון דלאו מופנה איכא למפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר וטמא ושבירת עצמות משא"כ תרומה א"נ אגז"ש דתושב ושכיר דלעיל פריך דאינה מופנה וכ"נ עיקר:

זה קנוי קנין עולם. עבד עברי הנרצע בא הכתוב ללמדך שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילוהו ככנעני:

זה קנוי קנין שנים. סתם עבד היוצא בשש שנים:

והקנוי קנין שנים אוכל. בתמיה:

אלו כן. דלא נאמר אלא תושב הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל לכך כתיב שכיר יתירא ללמד דתושב היינו נרצע שהוא מיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה שעומד לצאת:

הכי גרסינן אמר רבי מתיא מכיון דכתיב כל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו כמי שהוא מופנה משני צדדין. וה"פ תושב ושכיר דפסח מיותר דאי בתושב ושכיר דישראל איירי משום דה"ל תושב ושכיר איפטר ליה מפסח בתמיה הא כתיב וכל עדת שראל יעשו אותו אלא בתושב ושכיר עכו"ם איירי ולגופיה לא איצטרך דלא עדיף מערל ובן נכר אלא לאפנויי ותושב ושכיר תרי קראי נינהו שדי חד אלמד וחד אמלמד וה"ל מופנה משני צדדין ולמדין ואין משיבין:

ופריך על דעתיה דרבי עקיבא. דיליף דערל אסור בתרומה מדכתיב איש איש תושב ושכיר דכתיב גבי תרומה ל"ל:

הכי גרסינן ע"מ שלא למוהלן אפי' מלן לא יאכלו בתרומה. דכיון דקנה אותן שלא למוהלן לאו קנין כספו הן שהרי צריך למכרם הלכך אע"פ שמלן אח"כ אסורין בתרומה שהן בכלל תושב ושכיר וכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש:

ואם לאו מותר למכרן לעכו"ם. דשאר עבדים אסור למכרן לעכו"ם שמבטל ממצות ה' שהעבדים מצווין בהן:

הכל כמנהג המדינה. ימכרנו כמו שנוהגין למכור שם:

בעא מיקרוץ. רצה להשכים לצאת לדרך:

למה. אריב"ל לר"י נשיאה שימתין עד למחר:

מפני כבוד הזקן. מפני כבודו של ר"י הנשיא שלא להטריחו בלילה אמר להמתין עד למחר או דלמא משום שאין מטבילין את הגיורת בלילה דכתיב ביה משפט וה"ל תחלת דין ואינו אלא ביום:

ולא הורו. לא רצו לפסוק דין זה:

עבד תושב. אם רוצה להיות עבד ישראל על מנת לקיים שבע מצות אבל לא שאר מצות שעבדים חייבין בהן מותר להשהותו לעולם:

גר תושב. שאינו מקבל עליו אלא שבע מצות הרי הוא כעכו"ם לכל דבר:

ה"ג גר תושב מגלגלין עמו י"ב חדש וכו':

א"ר הילא. א"כ יבואו לטעות ויאמרו הדברים ככתבן:

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. או מכור לנכרי ותניא אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מנין ת"ל לגר תתננה ואכלה או מכור לנכרי בנתינה מנ"ל ת"ל תתננה ואכלה או מכור לנכרי דר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה והשתא כי יאמרו שצריך גר תושב לקבל על עצמו לאכול נבלות יטעו השומעים ויסברו שהדברים ככתבן:

עד שיקבל עליו כל המצות שבתורה. חוץ מאכילת נבלות דאל"כ ישראל מעליא הוא ובבבלי ע"ז פ' השוכר תני לה בשם אחרים:

עד שיכפור בע"ז שלו. אע"ג דמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו כלום עד שיכפור ויבטל לע"ז שלו:

עד שיכפור בע"ז. וכל זמן שלא כפר ה"ה כעכו"ם ל"א עד שיכפור בע"ז והרי הוא כעכו"ם לבטל ע"ז של עכו"ם:

מדברי כולהון. שמעינן:

דצריך שיכפור בע"ז:

ופריך דל כן. דאל"כ מה היינו אומרים שגר תושב אינו מבטל ע"ז הואיל והוא מצווה על הע"ז וכי עכו"ם אינן מצווין על ע"ז הא ע"ז מכלל שבע מצות היא ואפ"ה עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו:

א"ר יוסה. איצטרך לאשמועינן דגר תושב מבטל ע"ז שלא תאמר כיון דהושווה לישראל בג' מצות בלא תעשוק וכו' אף ע"ז לא יבטל כישראל לפיכך צריך לאשמועינן דמבטל כעכו"ם:

בלא תעשוק. דכתיב בשעריך זה גר תושב דכתיב לגרך אשר בשעריך תתננה:

ולא תונה. דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו עמך ישב וגו' לא תוננו והאי קרא בגר תושב איירי:

וגולה כישראל. גר תושב גולה ע"י גר תושב כישראל כדתנן פ"ב דמכות:

ה"ג הרי בלא תעשוק דברי ריב"י:

ואסור בכל מלאכה. שאינה צורך אוכל נפש:

מגבב. מלקט עצים מן השדה וכיוצא בו שאר דבר האבד:

עבד איש. עבד שלקחת מן העכו"ם אתה מל בע"כ של עבד אע"פ שהוא גדול ובן דעת ואי אתה מל בן עכו"ם בעלמא דלאו עבד והוא גדול בע"כ:

הא בן. עכו"ם קטן אתה מל בע"כ אפי' הוא בן שר גדול שבאומות בתמיה הא אינו כפוף תחת ידיך:

אורכינס. שר ומושל:

הא כיני. הא דפריך ר' יוחנן הא בן קטן וכו' לאו אהא דלעיל קאי אלא אהא דמצא בתוכה תינוק וכו' כדמסיק:

מצא בתוכה וכו'. במכשירין תנן מצא תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ותני עלה אם המוצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד ה"ז עבד לשם בן חורין ה"ז בן חורין:

אפי' כבנו של אורכינס בתמיה איך יכופו להטבילו לשם עבד הא קי"ל בן איש אי אתה מל בע"כ:

לא אמר כן. דבן איש אתי למעוטי קטן אלא כדמסיק:

בנך. שהוא גדול והיה לאיש אין אתה מחוייב למול בע"כ אלא העונש חל על הבן ואינו מעכב האב לאכול פסחו ולא אמרי' דבכלל מילת זכריו הוא:

ה"ג כההוא דא"ר הילא הלוקח עבדים ערלים מן עכו"ם ע"מ שלא למול. לא אתיא הך דא"ר הילא דאיצטרך גר ותושב דתרומה לר"ע ללוקח עבדים ערלים וכו' כדאמרינן לעיל בסוגיין כהא דאמר ר' אבוה ור"א:

דממה נפשך אם אתה עושהו לזה שנקנה מן העכו"ם ע"מ שלא למוהלו כעבד איש למה לא ימהלנו בע"כ ואם אתה עושהו כבן איש כיון דע"מ כן מכרו אדוניו מ"מ יכול למוהלו בע"כ דלא ממעטינן מבן איש אלא בנך איש שאין אתה מוהלו בע"כ אלא ודאי סובר ר' הילא כמ"ד בן איש אין אתה מוהלו בע"כ והאי עבד לבן איש דמיא:

ה"ג מה נפשך כעבד איש הוא את מוהלו בע"כ כבן איש הוא את מוהלו בע"כ:

המשוך. מהול שנמשך ערלתו וכסתה את העטרה:

והמל עד שלא נתגייר. כגון ערבי וגבעוני מהול שנתגיירו:

לא יאכלו בתרומה. עד שיטיף מהם דם ברית:

משום קנס. אסור משוך בתרומה הואיל ומשך ערלתו:

גזרה גזרו. לפי שנראה כערל וגזרו אטו ערל ממש:

מה נפיק וכו'. מאי בינייהו:

אין כאן קנס. דהא איהו לא עביד מידי:

אפי' כן. במשך לו אדם אחר או שנמשכה מאיליו נמי אסור מטעם גזרה:

ה"ג המול ימול שתי מילות וכן הוא בשבת פר"א:

לציצין. שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

עד כדון. הניחא לר' עקיבא שסובר כל לשונות כפולין שבמקרא אתיין לדרשא דרשינן שפיר מהמול ימול ציצין ופריעה:

כרבי ישמעאל. אלא לר"י שהוא אומר לשונות כפולין הן ודברה תורה כלשון בני אדם כמו הלך הלכת וכו' דהנך לשונות ודאי לאו לריבויי אתיין אלא כך דרך לשון בני אדם מנלן ציצין ופריעה דמעכבין:

למולות. לשון רבים משמע שני מילות:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דדלמא ערלה כבושה היא העור דבק בבשר:

עד שימול. את עצמו וה"ק המל מי שהוא בעצמו נימול ימול לאחרים:

ואצ"ל עכו"ם ערל. שאינו בר מילה שלא ימול לאחרים:

ואתה את בריתי תשמור. לאברהם נאמר ואתה מיותר אלא ללמד אתה וכל כיוצא בך שהם בני ברית ונימולים כשרים למול לאפוקי עכו"ם אפי' מהול:

והכותי. אע"פ שהוא מהול:

לשום הר גריזים. דמות יונה טמונה להם בראש הר גריזים ולשם אותו דמות הן מלין ולא לשם שמים:

שהמילה צריכה כוונה. שתהא המחשבה פוסלת בה:

עד שתצא נפשו. של המוהל:

המשוך לא ימול שלא יבא לידי סכנה. שיעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמפני אימת עכו"ם משכו ערלתם שלא יכירום שהם יהודים א"נ שמשכום עכו"ם באונס וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דחיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על גר. כגון ערבי מהול דליכא לספוקי בערלה כבושה:

הלכה כדברי התלמיד. הלכה כרשב"א אע"ג דר' יהודה רבו פליג עליה וסובר דאף בנולד מהול פליגי כמפורש בבבלי פר"א דמילה:

אתא עובדא קומי רב. מעשה בא לפני רב בתינוק שנולד מהול בשבת ושאלו מהו להטיף ממנו דם ברית בשמיני בשבת:

ואמר. ופשיט מהא דתני רשב"א מפני שהיא ערלה כבושה ולא תני חיישינן שמא היא ערלה כבושה ש"מ דסובר דודאי ערלה כבושה היא וה"ל ודאי מילה בזמנה ודוחה את השבת:

אין דוחין וכו' וצריך להטיף ממנו דם ברית. בחול דספק ערל הוא ועבדינן לחומרא:

ה"ג אתיליד ליה חד בר כי מסמס ביה מית. וה"פ רב אדא בר אהבה נולד לו בן כשהוא מהול ומיסמס ביה להטיף ממנו דם ברית ומת ע"י מסמוס:

א"ר אבון. לא כך היה המעשה שמת מיד אלא מתחלה נעשה פצוע דכא ע"י החבורה שהטיף ממנו דם וכיון שנפסל לבא בקהל התענה עליו רב אדא והתפלל שימות:

ערלתו ודאי דוחה את השבת. דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפי' בשבת כתיב בסיפא ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא של אחר ולמעוטי ספק אתי כגון שהוא ספק בן ז' ספק בן שמנה חדשים:

ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת. דספק הוא:

ואין. נולד בין השמשות דוחה את השבת דספק זמנו הוא או לא:

אין נולד מהול דוחה את השבת. דספק הוא שמא ערלה כבושה היא או מהול גמור הוא:

ה"ג שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אינו צריך וכ"ה בבבלי פר"א דמילה:

תמן תנינן. חגיגה פ"ק הכל חייבין במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות בעזרה ברגל:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות:

וטומטום ואנדרוגינוס. פטורין שהן ספק זכר וכתיב זכורך:

ה"ג מה אמר כא ר"י. מה אמר ר"י הכא באנדרוגינס מי אמרי' כיון דסובר דמחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דזכר ודאי הוא חייב במצות ראייה או לא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

אף הסומא פטור. מן הראייה ואמתני' דחגיגה קאי:

לית בר נש. אין אדם אומר אף אא"כ הוא מודה במה שאמר זה שלפניו אלא שהוא בא להוסיף ש"מ דמודה ר"י באנדרוגינוס לעניין ראייה דפטור דכתיב זכורך דמשמע זכר ממש ולא אנדרוגינוס:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. א"כ קשיא דר"י אדר"י:

תמן בראייה קאמר זכורך למעט אנדרוגינוס:

והכא. במילה אמר זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו' רבנן דורשין ערל. כתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' ובערל הוי סגי זכר ל"ל אלא ללמד דאינו חייב עד שיהא כולו זכר:

רבי יודה דרש זכר. לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל ללמד דאפילו על מקצת ערל חייבין כרת אם לא מל:

תמן תנינן. שבת פרק רבי אליעזר דמילה:

אחזתו חמה. חולי המחמם כל הגוף:

ממתינין לו שלשים יום. מאותו יום שאחזתו חמה ואחרי כך מלין אותו שסכנה היא לו שמפני תשות דאתיליד ביה ימות מחבורת המילה:

מהו להאכילו. באותן שלשים יום:

מחלבה של תרומה. מחלב העשוי מחיטי תרומה מי אמרי' ערלה שלא בזמנה כי האי שלא הגיע זמנו למול הוי ערלה או לא:

מהו לסוכו. באותן הימים בשמן של תרומה:

אין ערלה אלא משמיני והלאה. אבל משעבר יום שמיני אף על פי שנתעכב מן המילה באונס הוי ערלה דאם לא כן פשיטא דאינו ערל קודם יום שמיני דאין לך אונס גדול מזה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

כל שלשים יום. משאחזתו החמה ביום השמיני:

לילי שמיני מה את עביד ליה. מי הוי כערל שהגיע זמנו ואסור בתרומה או דלמא כיון דלילה לאו זמן מילה דכתיב ביום השמיני ימול ודרשינן ביום ולא בלילה. לא הוי כערל:

ופשיט מן. הא דתני לילי שמיני מיום לידת הולד נכנס לדיר להתעשר אבל קודם ליל שמיני אינו נכנס לדיר להתעשר דמחוסר זמן לקרבן הוא דכתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ש"מ לילה אינו מחוסר זמן אע"ג דאין הלילה ראוי להקרבה דכתיב ביום זבחכם ה"ה במילה ערל הוא בליל שמיני ואסור בתרומה:

ותני כן. ותניא נמי הכי שבעת ימים וכו' משמע דוקא ז' ימים אבל לא בליל שמיני:

תמן תנינן. שבת פרק ר"א דמילה:

אלו הן ציצין המעכבין את המילה. בשר החופה רוב העטרה:

בחופה רוב גובהה של העטרה. כלומר לא תימא רוב העטרה דתנן במתני' רוב היקיפו אלא אפי' רוב גובה במקום אחד מעכב:

בחופה רוב גגה של העטרה. ומיקל מר' אבינא ואינו מצריך גילוי כל העטרה:

בשעה שהוא מקשה. שמחמת הקישוי בשרו מתפשט ואם נראה אז כמהול אסור למולו שניה בשבת:

מל ולא פרע כאלו לא מל. סיפא דמתני' דשבת דמייתי בסמוך היא:

וענוש כרת. אם לא פרע את המילה ל"א ענוש כרת על החבורה שעשה בשבת ולא קיים המצוה:

בשאין ביום כדי למרק. שאין שהות ביום השבת לגמור ולעשות גם הפריעה אז חייב כרת על החבורה אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור ולעשות הפריעה פורע ואינו חושש ופטור מכרת שהרי קיים מצות מילה כתיקונה:

כל שעה שהוא עוסק במילה. ולא סילק ידיו ממנה ורואה שנשתיירו בה ציצין בין שחופין העטרה ובין אינן חופין חוזר וחותכן דסיומא דמילה היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. סילק את ידיו:

אלא על ציצין המעכבין. שהן כמילה עצמה:

היידן ר"י. הי ר' יוסי דמתיר אפי' פירש:

ההוא דתנינן תמן. סוכה פ"ג:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג מדאגבהי' נפק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילת הלולב בידו בכל מקום אשר הוא הולך אף על ההוצאה פטור דה"ל כגמר מצוותו ה"ה ה"נ אף על הציצין שאינן חופין חוזר דגמר מצוה היא:

אף בסכין של מילה כן. מיבעיא ליה אם גם בסכין של מילה הדין כן אם הוציאו לאחר גמר מצוותו פטור משום חיבוב מצוה או לא:

אף במצה כן. אם הוציאה אחר שאכל כזית מהו:

ופשיט מן מה דאר"י וכו' הדא אמרה. זאת אומרת לר' יוסי כל גמר מצוה מותר דה"ל כעוסק במצוה עצמה:

דר"א ור"ש היא. מתני' אתיא כר"א ור"ש דתנן לעיל פ' הבא על יבמתו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר"א ור"ש מכשירין אע"ג דמשתמרת לביאה פסולה אפ"ה מכשירין ה"נ אע"ג דמשתמרת לביאת פצוע דכא שהיא ביאה פסולה אוכלת אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא:

שנייא היא. שאני הכא שלא עשה בה קנין משנפסל אלא הקנין נעשה בה בהכשר הלכך אפי' רבנן מודו דאוכלת משא"כ בארוסין של האלמנה לכה"ג שתחלת הקנין היה בפסול:

אתיין וכו'. פלוגתייהו דר"י ור"ל דהכא אתיין כפלוגתייהו דלקמן:

שומרת יבם. בת כהן שנפלה לפני שני יבמים כהנים כשרים דממ"נ אוכלת בתרומה:

עד שנעשה פצוע דכא. או כרות שפכה:

לכשיבעול. נפסלה אבל כל זמן שלא בעל אע"פ שמשתמרת לביאה פסולה מותרת בתרומה כיון שלא עשה בה קנין בפסול:

היה אחד מן היבמים כשר. לכהונה והשני חלל אף ר"י מודה דאסורה לאכול כבת כהן שהיא שומרת ליבם ישראל דאסורה בתרומה דבי נשא דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם כמפורש לעיל פ' אלמנה:

עשה בה. היבם הכשר מאמר מהו מי אמרינן כיון דעשה בה הכשר מאמר כמי שאינה משתמרת לביאה פסולה היא ומותרת בתרומה או דלמא כיון דזקוקה נמי ליבם האסור לה כמי שמשתמרת לביאה פסולה היא ואסורה:

א"ל. אף בזו פליגי ר"י ורשב"ל דמאמר לאו קנין גמור הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף