שיירי קרבן/יבמות/ח/א

שיירי קרבן יבמות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הערל נשיהן לא יאכלו. פי' בקונטרס דשוויוה חללה בביאתו וכו' וכ"פ רש"י וכ' הרשב"א ואינו מחוור דהא קיי"ל אין חלל אלא מפסולי כהונה וי"ל משום דמשוי לה זונה וכ"פ הרמב"ם משום דמשווי לה זונה ע"כ. ולדידי קשיא עוד מה ענין חללה לנבעלה לאסור לה אלא מדתנן במתני' סתם משמע בכל ענין לא יאכלו נשיהן בתרומה וסתים לן תנא כר' יהודה דסובר פצוע דכא שנשא בת גרים אסורים בתרומה והיינו מטעם דילפי' ק"ו מחלל נמצא שאף זו חללה היא וכ"מ ברש"י ותוס' דף נז ע"א וה"פ דשוויוה חללה בביאתו אפי' הוא בת גרים ואם אינה בת גרים הרי נבעלת לפסול לה והויא לה זונה דקסבר רש"י אף מחייבי לאוין הויא זונה וכמש"ל פ"ד הי"א בתו' בד"ה המחזיר וכו'. ומ"ש רש"י בדף סט במתני' ואם אינן ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין שהרי נתחלל בביאת פסול לה אין הכוונה שנעשית חללה אלא שנתחללה מכהונה שנעשית זונה בביאתן. ונראה אף מה שפירש"י כאן דשוויוה חללה בביאתו ר"ל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה. וכיוצא בזה כ' הרשב"א בחי' דף עג ע"ב בד"ה והא איכא חללה וכו' וחללה דהכא לאו דוקא אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר:

איש איש לרבות את הערל. כ' תוס' ומ"מ איצטרך למיכתב ערל בפסח דאי לאו דכתיב בהדי' בשום מקום שהוא כטמא לא הוה מרבינן ליה מאיש איש אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח ע"כ וקשה ה"ל למכתב ערל בתרומה ולשתוק מאיש איש. ונ"ל דאיצטרך למכתב ערל בפסח דאי מאיש איש ה"א ערל דינו כטמא ואם רוב צבור ערלים יעשו פסח קמ"ל דלעולם ערלה מעכבת וא"ת הא לא איתרבי ערל אלא כטמא זב או מצורע דכתיב התם ברישא דקרא ואם רוב ציבור זבין ומצורעים אינן עושין בטומאה י"ל הא מיהת אם אכלו זבין ומצורעין מפסח שבא בטומאה פטורין אף על ביאת המקדש קמ"ל דערל חייב ועי"ל הא כתיב נמי בסיפא דקרא והנוגע בכל טמא נפש:

כתיב כל זר לא יאכל קדש זרות אסרתי לך ולא אנינות. וכ"ה בבבלי בסוגיין דמוכל ממעטינן אנינות. וקשה בכל מקום אמרי' דכל ריבויא הוא והכא אמרי' דכל למעוטי אתא ויש לחלק וצ"ע:

מרבה אני את הערל שהוא מחוסר מעשה בגופו וכו'. וא"ת אנינות ה"ל לרבויי שכן אין בידו לתקן דומיא דזב ומצורע וי"ל הא זב ומצורע כל זמן שלא טבלו בטומאתן הן הרי אף שבידן לתקן נמי אסורים בתרומה ודמיין נמי בהא לערל. והא דקחשיב בבלי אין בידו לתקן לגבי אנינות היינו לענין חומרא דאונן אבל לא שיהא דומה בזה לזבין ומצורעין טפי מערל והכי אמרי' בבבלי דתנא דבי ר"י בזב בעל שתי ראיות הכתוב מדבר:

לא אם אמרת במעשר שהוא טעון מחיצה וכו'. וא"ת תיפוק ליה דכתיב וכל זר למעוטי אונן כדאמר ריב"ח בסמוך וי"ל לית ליה דרשא דכל זר אך קשה א"כ ניליף דאונן אסור בתרומה מדאיתקש תרומה לביכורים וביכורים למעשר. ותוס' כתבו בסוגיין דמשום הך קושייא איצטרך וכל זר ע"ש. וי"ל סוגיין אתיא כרבנן דר"ש רפ"ב דביכורים דסברי ביכורים אסורים לאונן דאיתקש למעשר ודלא כר"ש דמתיר משום דתרומה קרנהו רחמנא ותרומה מותרת לאונן דכתיב וכל זר ש"מ דרבנן לית להו הך סברא דאיתקשו ביכורים לתרומה הואיל וקרנהו רחמנא תרומה ועיי' בבבלי בפרקין דף עג ע"ב. וא"ת הא בלא"ה ליכא למילף תרומה מביכורים דה"ל למד מן הלמד כדאמרי' בסמוך וי"ל דוקא בקדשים אמרי' הכי אבל חולין ילפי' למד מן הלמד ומעשר ראשון חולין הוא וכ"כ תוס' בסוגיין. אבל תרומה קדש איקרי כדכתיב ואחר יאכל בקדשים והיינו תרומה. מיהו בירושלמי בכמה מקומות משמע דר' ישמעאל סובר אף בחולין אין למדין למד מן הלמד:

ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד. וא"ת הא ליכא למילף מתרומה שכן מחפ"ז מית' וחומש פדיון ואסורה לזרים וי"ל דס"ל כרת עדיפא כמפורש בבבלי בפרקין דף ע"ג ע"ב. אך קשה בזבחים דף נ' ע"ב גרסי' דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בק"ו מק"ו ומה היקש שאין מלמד בהיקש מלמד בק"ו גז"ש המלמדת בגז"ש אינו דין שתלמד בק"ו. וכ"ש בבנין אב א"כ למאי דס"ד דניליף קדשים מתרומה הוא בק"ו או בבנין אב מאי קאמר דהוה למד מן הלמד הא תרומה בגז"ש ילפינן מקדשים וצ"ע:

אף ממנו שנא' בפסח וכו'. וא"ת אכתי מיבעיא לן קדשים מנ"ל שאסורים לאונן דקדשים נמי ילפי' ממעשר בגז"ש הא כבר אפיקתא ממנו דקדשים לגז"ש מפסח וי"ל אף אונן ילפי' קדשים מפסח בגז"ש דממנו ולא הוה למ"ד מן הלמד דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש כמפורש בזבחים דף נ'. ותוס' כתבו בסוגיין בד"ה דפסח וכו' וא"ת ושאר כל הקדשים מנ"ל דאסורין לאונן מק"ו ממעשר איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי וי"ל בהיקישא דזאת התורה דכתיב נמי פסח וכו' אע"ג דבהאי קרא כתיב נמי מילואים וקדשי שעה נאכלים באנינות לאו בכל קדשי שעה קאמר דנאכלים באנינות אלא בהנהו דאיירי בהו התם ע"כ. הנה מ"ש דאיכא למילף בהיקישא דזאת תורת וגו' מוכח בסוגיין דליתא דא"כ מאי קמיבעיא ליה ערל דאסור בקדשים מנ"ל וגז"ש ל"ל. ומ"ש דלאו בכל קדשי שעה קאמר. קשה הא ודאי בכל קדשי שעה דמילואים אמרי' דנאכלים באנינות שהרי גם על קדשי דורות קצף משה שלא אכלו באנינות ש"מ שמשה נצטווה סתמא שיאכלוהו קרבנות היום באנינות וטעה משה בין קדשי שעה לדורות אבל כל קרבנות מילואים נאכלו באנינות וק"ו הן מחטאת נחשון ומילואים שהן קדשי קדשים. מיהו גם הגזירה שוה דקאמר הירושלמי נראה דלית ליה לבבלי דתלתא ממנו דכתיבי בפסח ובמעשר מצריך צריכי להו בבבלי בפרקין דף ע"ד ע"ש. ואף אם נאמר ממנו דקדשים מיותר מ"מ תיקשי למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. מיהו י"ל דמ"ד מופנה מצד אחד למדין ומשיבין סובר דממנו שלישי דכתיב בפסח לא כתיב קרא איידי דכתיב והנותר כדאמר התם בבבלי אלא איצטרך האי ממנו לאפנויי למילף שאר קדשים מיניה בגזרה שוה וה"ה דה"מ לשנויי הכי בבבלי אהא דפריך ואכתי מופנה וכו' אלא דעדיפא מיניה משני דבמעשר גופיה מופנה:

ומופנה הוא וכו'. לפי' השני שבקונטרס דקאי אגזירה שוה דתושב ושכיר קשה מכדי ר' ישמעאל הוא דיליף הך גז"ש ואיהו דס"ל מופנה מצד א' למידין ואין משיבין כמפורש בבבלי נדה דף כג ודוחק לומר דירושלמי פליג אהא דנדה וס"ל לכ"ע צריך שיהא מופנה משני צדדין:

ע"ד דר"ע לאיזה דבר נאמר תושב ושכיר בתרומה. וקשה הא אפיקתיה לקנוי קנין עולם וי"ל דש"ס סובר דר"ע מפרש תושב ושכיר דתרומה בעכו"ם וקשי' לי' שפיר ל"ל. אך דוחק לומר כן וטפי ה"ל לאקשויי מפסח דודאי מיותר מלומר דפליג ר"ע אהך ברייתא דמצריך תושב ושכיר דתרומה ומוקי ליה בישראל גם הבבלי לא פריך לר"ע אלא אתושב ושכיר דפסח:

אפי' מלן לא יאכלו בתרומה. עיי' פי' בקונט'. ועדיין קשה כיון שמהלן באותה שעה נעשי' עבדיו ולמה לא יאכלו בתרומה וי"ל כיון שלקחן ע"מ שלא יקיימו המצות אע"ג דמלן לא מהני דה"ל כערבי מהול:

ולא הורו. נראה דטעמו מדתניא גר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מטבילין לפיכך מטבילין גר בשבת דברי ר"י ר' יוסי אומר אין מטבילין. וברייתא זו שנויה בבלי פ' החולץ. ש"מ לר' יהודה כיון שמל בפנינו תו לא צריך ולא הויא טבילה תקוני גברא וכי היכי דמטבילין אותו בשבת ה"נ מטבילין אותו בלילה ולר' יוסי אין מטבילין אותו בשבת ובלילה ומספקא ליה הלכה כדברי מי. וצ"ל דלית ליה הך כללא ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

עבד תושב לעולם וגר תושב ה"ה כעכו"ם לכל דבר. וקשה הא מפורש אמרינן לקמן שהגר תושב שוה לישראל בשלשה דברים איך קאמר שהוא כעכו"ם לכל דבר וי"ל הא דקאמר ה"ה כעכו"ם לכל דבר היינו לבטל רשות וליתן רשות דישראל ששכח לערב עם בני המבוי אוסר עליהם עד שיבטל רשותו אבל ישראל הדר עם גר תושב במבוי לא מהני ביטול עד שישכור ישראל רשותו ממנו. וכה"ג מפרש בבבלי פ"ק דחולין דף ו' ע"א הא דאמרינן התם שעשאו לכותים כעכו"ם גמורים. גם בירושלמי בעירובין דף יז ע"ב תניא גר תושב עבד תושב מומר בגילוי פנים הרי הוא כעכו"ם לכל דבר. מעתה הא דקאמר עבד תושב לעולם ה"פ עבד שהוא תושב לעולם שאינו רוצה לקבל עליו רק מצות גר תושב וגר תושב עצמו ה"ה כעכו"ם לכל דבר וכ"מ בבבלי בע"ז פ' השוכר. מיהו לפום סוגיין י"ל דהוי כעכו"ם לבטל ע"ז וע"ש פ' השוכר ופי' זה נראה עיקר והרמב"ם כ' פ"ב מה' עירובין דגר תושב אינו מבטל רשות וכ' הה"מ ודין גר תושב שהוא בזה כעכו"ם מבואר בירושלמי ע"כ ותימא שכן מבואר גם בבבלי פ' השוכר דף ס"ד ע"ש. ומ"ש רש"י פ' החולץ דף מח דגר תושב היינו שקיבל עליו שלא לחלל שבת משמע דחייב נמי בעירוב קשה למה לא יבטל רשות וי"ל דעיקר הטעם בעכו"ם שמא ילמוד ממעשיו א"כ אף בגר תושב איכא למימר הכי ודוחק ועיין בגמרא בסמוך:

יאמרו הדברים ככתבן. וקשה למה לא נאמר הדברים ככתבן הא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה:

דל כן מה אנן אמרין וכו'. וקשה דלמא עכו"ם העובד ע"ז מבטל אבל שאינו עובד ע"ז אינו מבטל וכ"מ בבבלי פ' השוכר דגר תושב אינו מבטל משום הך טעמא וצ"ע:

שלא תאמר הואיל והוא שוה לישראל בג' דברים וכו'. וקשה למה לא קחשיב גר תושב אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך:

ולא תונו. עיי' פי' בקונטריס. גרסינן בערכין דף כט רשב"א אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג א"ר ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו. ופירש"י כתיב בע"ע כי טוב לו עמך וכתיב בגר תושב עמך ישב וגו' דלא תסגיר בגר תושב משתעי דהכי מוקמינן לי' בגיטין פ' השולח וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו' ע"כ מדבריו נראה דגמרי' עמך עמך בגז"ש ובגמרא כפי הגירסא שלפנינו טוב טוב יליף בגז"ש ותמהני שלא הרגיש בזה בבה"ז. גם לפי גיר' רש"י טפי ה"ל למילף מדכתיב גר ותושב וחי עמך דודאי איירי בגר תושב. גם מ"ש רש"י דבגיטין מוקי ליה בגר תושב הא לא קאי הכי במסקנא התם בפ' השולח אלא בעבד שברח מח"ל לארץ ישראל איירי ע"ש. וא"ת א"כ למסקנא דגיטין מנ"ל דלא ישבו בארצך לא איירי אלא בשלא קיבל עליו ז' מצות י"ל דסברי דאף בשבע אומות אם קיבלו עליהם שבע מצות אין בהן משום לא תחיה כל נשמה. והרי הן כשאר גר תושב דודאי מותר לישב בארץ דכתיב לגר אשר בשעריך. והיינו טעמא דהרמב"ם דבפ"י דע"ז מוקי לקרא דלא ישבו בשלא קיבל ז' מצות ובפ"ט מה' עבדים אוקי לקרא דלא תסגיר בעבד שברח ובפ"ו מה' מלכים פסק דאף בשבע אומות משקיבל עליו ז' מצות הרי הוא כשאר גר תושב. ובזה מתיישב קושית הרב בפ"י בגיטין ע"ש. ועיי' ברא"ם פ' שופטים וכי תצא:

מאן תנא בלא יעשוק ריב"י. וקשה מי איכא למ"ד דגר תושב אינו בלא תעשוק הא כתיב לא תעשוק מגרך אשר בשעריך דודאי בגר חושב איירי דכתיב בי' לגרך אשר בשעריך תתננה וכן מפורש בב"מ פ' המקבל דף קיא ע"ב. ודוחק לומר דפליג הירושלמי וסובר דבשעריך נמי איירי בגר צדק. מיהו גם בבבלי נראה דאיכא תנא דסובר גרך אשר בשעריך איירי בגר צדק. דגרסי' פ' החולץ והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר חושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב. ש"מ דאיכא תנא דפליג. ובהכי ניחא קושית תוס' שם בב"מ בד"ה מאחיך וכו' ועוד תימא אמאי איצטריך למיכתב גר צדק מגר תושב נפקא כ"ש גר צדק וא"ל דאי לאו דכתיב גר צדק הוה מוקמי בשעריך לגר צדק דבשעריך לא משמע אלא גר תושב שאוכל נבלות דומיא דלגר אשר בשעריך ע"כ. הרי בפ' החולץ מפורש דאיכא לאוקמי בשעריך לגר צדק וצ"ע:

בנך איש אין את מוהלו בע"כ. בבבלי פ' החולץ דף מח גרסי' אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף וכו' אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ. וכ' תוס' בד"ה אלא וכו' ולא נקטי' בן איש אי אתה מל בע"כ אלא לפרושי מלתי' דרשב"א דאמר מתחלה כופין אותו לשם שפחות ולא לשם גירות א"נ משום דנקט לה במלתיה דרבנן כשם שאי אתה מל בן איש נקט נמי בדרשב"א וכו' ע"ש. וקשה מסוגיין מוכח דליתא דהא לא נקט כאן דברי רשב"א ולא דברי רבנן. ולפירושי בקונטרס קושית תוס' מעיקרא ליתא ע"ש. וא"ת למה לא ימול בנו הגדול בע"כ כדי לכופו לקיים מ"ע שיש בה כרת וי"ל דה"ק אין חיוב מצוה זו חלה על האב יותר מכל ישראל הלכך אינו מעכבו מלאכול בפסח. ורש"י פי' בן איש גר הבא להחגייר אין לו כח למול בנו הגדול בע"כ וכו' ע"ש. וכבר תמהו תוס' על פי' זה ע"ש:

אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצין. משמע דשניהם שקולין פריעה וציצין ומרבינן תרווייהו מחד קרא גם הקדים פריעה לציצין לומר קצת מסתבר לרבויי פריעה דאיתנהו בכל אדם משא"כ ציצין. ובבבלי בפרקין דף עא ע"ב גרסינן אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם דכתיב ביהושע שוב מול את בני ישראל שנית מאי שוב זה פריעה ושנית אתי לציצין. וכ' תוס' הקשה הר"י הלבן הכא דריש משנית ציצין ולקמן דרשי' מהמול ימול ציצין וכו' ולר"י נראה אע"ג דנצטוה אברהם על הציצין שפיר יליף מקרא דיהושע אע"ג דאין בו חידוש וא"ת א"כ מנ"ל דלא נצטוה אברהם על הפריעה י"ל דוקא ציצין דכתיבי בהדיא דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה דהיינו ציצין ולא פריעה ע"כ ע"ש. הנה לסוגיין ליתא לתירוץ זה דהא מוכח דשניהם שקולין. גם קושייתן מעיקרא ליתא דגרסינן בסמוך רב אמר המול ימול מכאן לנולד כשהוא מהול וכו' מכאן לערל שלא ימול. א"כ רב מוקי המול ימול לדרשא אחרינא ולא לציצין ופריעה. מיהו בבבלי מס' ע"ז דף כז גרסי' איתמר מנין למילה בעכו"ם שהיא פסולה רב אמר ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן אמר המול ימול הרי דרב לא מוקי המול ימול למעוטי עכו"ם אך עדיין י"ל דרב ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כדאמר הש"ם שם בע"ז אליבא דר' יוסי דסובר המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם:

אר"ל ואתה את בריתי תשמור אתה וכיוצא בך. נראה דמיתורא קדרי' דכתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך וה"ל למכתב את בריתי תשמור אתה וזרעך אלא ואתה קמא ללמד בא אתה וכיוצא בך. ורש"י פי' בע"ז שם ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך ולא נכרי ע"כ ולא ידעתי איך שמעי מכאן שנכרי פסול למול:

ואין הספק דוחה את השבת. בשבת דף קלה כ' תוס' בד"ה ולא ספק וכו' נראה לר' דאסמכתא בעלמא היא וכי איצטריך קרא לאסור ספיקא וכו' ע"כ. וקשה דגרסי' שם דף קלו ע"א היכי מהלינן בשבת דלמא נפל הוא אר"א ב"א מהלינן ממ"נ אם חי הוא שפיר ואם מת מחתך בשר בעלמא הוא ופריך ואלא הא דתניא ספק בן ז' וכו' אין מחללין עליו שבח אמאי נמהלינו ממ"נ וכו' ע"כ. ומאי קושיא הך ברייתא איירי בשנולד בו ספק כגון שלא גמרו שערו וצפרניו א' ספק אחר אין מחללין דאם מת הוא ספיקא דרבנן מיהא איכא דמטלטל מידי דלא צריך אבל בסתם תינוק שלא נולד בו ריעותא לא גזרו רבנן ושרי. ומ"ש תוס' דאיצטרך קרא לנולד מהול וכו'. קשה למ"ד התם דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בשבת אבל בחול לד"ה צריך להטיף דספק ערלה כבוש' היא לכ"ע ל"ל ערלתו מהיכי תיתי לחלל שבת בספק כקושיא תו' באינך ספיקות ועיי' במהרש"א וי"ל דסד"א להתיר ממ"נ אי ערלה כבושה היא שפיר ואי לאו ערלה היא ה"ל מקלקל בחבורה ופטור בין לר"י בין לר"ש דע"כ לא מחייב ר"י במילה אלא היכא דמתקן ולר"ש צריך מיהת תיקון קצת כמ"ש תוס' שם דף קז ע"ש. ולא דמיא לשאר ספיקות וצריך קרא לאסור וע"ש במהרש"א. ומ"ש תוס' א"נ קרא אתא לאנדרוגינס ונולד כשהוא מהול מסברא ידעינן דא"צ להטיף דם ברית ע"כ. וקשה דגרסי' התם דאמר רב נחמן לראב"ע דעבר אדשמואל דאימר דאמר שמואל דצריך להטיף בחול דספיקא הוא אבל בשבת מי אמר ומשני הוא סובר ודאי ערלה כבושה היא. ומאי קושיא הא כבר אמר ראב"ע דספיקות מותר למול בשבת ממ"נ וכמש"ל דהא ליכא קרא לאסור. ואף לפמ"ש רש"י בשבת דף קז דמקלקל בחבורה חייב דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ לר"ש חייב בחובל ושפיר קאמר דעבר אדשמואל אי ס"ל לשמואל כר"ש. מ"מ גם זה אינו דהא בבבלי בשבת דף מב מפורש דשמואל במלאכה שאצ"ל כר' יהודה ס"ל א"כ ודאי לא עבר אדשמואל וצ"ע:

רבנן דורשין ערל וכו'. ותימא לרבנן ערל ל"ל ולר"י זכר ל"ל. ובבבלי פר"א דמילה דף קלז אמרי' טעמא דר"י דכתיב המול לכם כל זכר ופירש"י כל ריבויא הוא. וקשה לרבנן כל ל"ל ודוחק לומר דרבנן אלו לא דרשי כל. דא"כ הוה לן למפסק כר"י דהא בכולא תלמודא פסקינן כמאן דדריש כל ואנן חזינן באנדרוגינוס פסקי רוב הפוסקים דלא כר"י ועיי' ברא"ש שם. ונ"ל דלרבנן איצטרך נמי כל לאנדרוגינס שחייב למולו דסד"א כיון דבריה בפני עצמו הוא כמפורש בבבלי בחגיגה דף ג' אין בו חיוב מילה כלל קמ"ל. והיינו טעמא דלא פליגי לענין שבת דרבנן סברי דמצות עשה אית ביה אבל אין בו כרת מדלא כתיב כל גבי כרת וכיון שאין בו כרת אינו דוחה שבת ור"י סובר כיון דגילה קרא דיש בו עשה ה"ה כרת נמי חיי'. והיינו דקאר"י אנדרוגינוס דוחין עליו את השבת וחייבין עליו כרת. מעתה איכא לתרוצי נמי סוגיין דסבר רבנן סברי אי לאו דכתיב נמי ערל ה"א זכר דכתיב בכרת לאו בזכר ודאי איירי אלא דומיא דהמול לכם כל זכר אבל השתא דכתיב ערל קשיא זכר ל"ל אלא למעוטי אנדרוגינס מכרת. ור"י סובר אי לא כתיב זכר ה"א ערל דהכא בערל ודאי איירי דומיא דערל דכתיב בפסח. דגרסי' בבבלי פסחים דף סא ע"ב מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי וכל ערל כולה משמע דלמא האי וכל ערל כל דהו כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה ערלה לא פסלה. וכ' תוס' תימא לשתוק מכל ועוד דנימא איפכא זאת כולה משמע כתב רחמנא כל כל דהו וי"ל דידע בעל הש"ס דאיצטרך כל לשום דרשא אחריתי ואיצטריך זאת לגלויי דלא נדרוש כל דהו אבל אי דרשינן איפכא קשיא זאת ל"ל ע"כ. ולפמש"ל נראה דאיצטרך וכל ערל דגבי פסח למעוטי אנדרוגינס דערל משמע אפי' מקצת ערל כדמשמע הכא וכתיב כל דכולא ערלה מעכבת ואי לאו דכתיב וזאת ה"א למדרש לחומרא כל כל דהוא ואפי' מקצת אוכלין ערלים מעכבים ואפי' מקצת ערלה כגון אנדרוגינס מעכב כדמשמע פשטא דערל אבל השתא דכתיב זאת למעט מקצת מנויין ממילא אמרי' דכל למעוטי אנדרוגינס אתי. ולרבנן י"ל איפכא דסד"א למילף ערל דפסח מערל דכתיב גבי' כרת דבעינן כולא ערלה לאפוקי אנדרוגינס ואיצטרך כל לרבויי אנדרוגינס דדרשי' כל כל דהו. והיינו דקאמר רב אשי ממאי דהאי וכל ערל וכו' דייק לומר דוקא האי וכל ערל וכו'. והבן כי דברים ברורים הם ומרפסן איגרא כהלילא דפסחא:

ואותן שלשים יום וכו' מהו לסוכו שמן של תרומה. גרסי' בבבלי בפרקין דף עא ע"א בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלות שלא בזמנו מעכבא או לא אר"ז ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה דכחיב גביה אז יקרב לעשותו ועבדיו בשעת אכילה דגבייהו כתיב אז יאכל בו מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז אז לגז"ש בשלמא עבדיו משכחת ליה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון דזבנינהו ביני ביני אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה לאו דאתייליד בין עשייה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלה אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא היא אלא הב"ע כגון שחלצתו חמה וכו' ר"פ אמר כגון דכאיב ליה עינא ועוד דחק הש"ס לתרץ הברייתא בדרכים שונים ע"ש. והקשה אבא מארי הרב זצ"ל מאי דוחקי' לשנויי דאיירי ביוצא דופן דגרסי' בבבלי בשבת דף קלה ע"א א"ר אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה אלא חייב למולו מיד אחר לידה שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. ופירש"י שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה. והשתא שפיר מצינו זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה כגון דאתיליד ליה יוצא דופן בין עשייה לאכילה וחייב למול מיד ע"כ. ולפום ריהטא קושיא עצומה היא. ויש מי שתירץ בשבת שם מקשה אביי אדרב אסי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה. מעתה אי אפשר למוקמי גז"ש דאז אז ליוצא דופן דהא הך גז"ש נאמרה בפסח מצרים ואז אף כשאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה. והשיב א"מ ז"ל דשגגה היא בידו דודאי פשיטות דר"ז לאו מדאיצטרך גז"ש דהא מיבעיא הך גז"ש ללמד דעבדי' מעכבין העשייה אלא מלשון הברייתא דייק ר"ז דתני מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ואברייתא ודאי איכא לשנויי כדשנינן דאיוצא דופן קאי וקמ"ל לדידן מעכב אכילה דכולא הך פרשתא נאמרה גם לדורות. ויש מי שתירץ דבשבת שם מסיק הא דרב אסי תנאי ות"ק לית ליה דרב אסי ע"ש. הלכך לא מתרצי אמוראי ביבמות כדרב אסי כי היכי דלא נוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא. ונ"ל דליתא נמי להך פירוקא דבה"ג ורוב הפוסקים כתבו דספיקא היא אי הלכתא כרב אסי הלכך יוצא דופן נימול לשמנה ואינו דוחה שבת ועיי' בהרמב"ם והרא"ש. ולפום הך פירוקא קשה מאי מספקא להו הא מהכא מוכח דלית הלכתא כרב אסי. דאי הלכתא כר"א טפי ה"ל לשנויי כחד תנא דהלכתא כוותיה מלדחוק הברייתא כמו שדחקו בתירוצם. ואחרי נשיקת עפרת רגלי א"מ ז"ל נ"ל דסובר הש"ס דרב חמא ב"ע לית ליה הא דרב אסי דא"כ תפשוט ליה בעייתו דערלה שלא בזמנה הוי ערלה. דבר"פ כ' תוס' בד"ה הערל פי' בקונט' שמתו אחיו מחמת מילה והדין עמו דלא דמי לערל שלא בזמנה דמיבעיא לן אי הוי ערלה דהתם כיוצא בו לא הוה בר מילה בשום מקום אבל אחר שמנה אע"ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן ותדע וכו' ע"כ. ואס"ד דרחב"ע כרב אסי ס"ל א"כ מצינו כיוצא בו דהוי ערל אפי' קודם שמנה ודמיא לערל דמתני' דאסור לאכול בתרומה אע"ג דמתו אחיו מחמת מילה אלא ודאי דלית ליה להא דרב אסי לכך אוקמי האמוראים הברייתא כדרב אסי. וא"ת הא במקנת כסף כ"ע סברי דנימול מיד וא"כ קשיא הא מצינו כיוצא בו וי"ל כיון דלא מצינו כיוצא בו בישראל אלא בעבדים אין למילף מהם משא"כ ביוצא דופן אם נאמר דנמול מיד ודאי הוי כיוצא בו. וכ"מ בסוגיין דערלה שלא בזמנה הוי ערלה וקודם ליל שמיני לא הוי ערלה. מיהו מ"ש בתוס' שם ובירושלמי מייתי ראיה ממתני' אאחזתו חמה דממתינין לו למול שלשים יום דאסור בתרומה משמע דמתני' איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ע"כ. משמע דסברי דממתני' עצמה פשיט האי בעי' מדערל שמתו אחיו אסור בתרומה אף ערל מחמת סכנה אחרת הוי ערל. וקשה א"כ ל"ל לאתויי הא דרב אחא וכו' ולפמ"ש בקונט' ניחא. וא"ת א"כ ל"ל לאתויי מתני' י"ל רב אחא אמתני' אמר לשמעתתי'. מסוגיין מוכח דערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה. והרמב"ם כ' פי"א מה' תרומות הלכה ז' סכין את הקטן בשמן תרומה תוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל ע"כ. וכ' הכ"מ אבל סכין וכו' ר"פ הערל בעיא דאיפשיטא ע"כ ותימא בריש פירקין כ' תוס' בזה חולק הירושלמי על תלמודא דידן דבירושלמי פשיטא ליה דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ובש"ס שלנו בעיא היא ולא איפשיטא ע"כ. והדין עמהם דהא דאמר רבא ותסברא וכו' והאי לאו בר מהילא הוא. היינו דאינו מעכב האב לאכול בפסח אבל עדיין י"ל דהוא עצמו ערל מיקרי עכ"ל כן דהא מי שחלצתו חמה או דכאיב ליה עינא דממתינין לו דודאי ערל הוא ואפ"ה אינו מעכב האב מלאכול בפסח. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. וכ"כ מהר"ם מלובלין בחידושיו ע"ש ונראה שהרמב"ם סמך עצמו על הירוש' דלא שבקי' מאי דפשיטא ליה להירושלמי משום מאי דמיבעיא ליה לתלמודא דידן. וקשה למה לא ביאר הרמב"ם דין זה בהק"פ פ"ה דערלה שלא בזמנה אינה מעכבא ואפשר דסמך אמ"ש שם ספ"ט וכיצד יהא הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה כגון שחלצתו חמה שצריך ז' ימים מעת לעת מיום הבראתו וכו' ע"ש. ש"מ דערלות שלא בזמנה אינה מעכבת א"נ שסמך אמ"ש בה' תרומות. ועכ"ל כן דאל"כ קשיא למה לא ביאר בה' תרומות דאם אחזתו חמה תוך שבעה שאינו מעכבו אף לאחר שבעה ושאר דברים הנזכרים בהק"פ ספ"ט ע"ש. ועדיין פש גבן לברורי הא דכ' הרמב"ם בה' תרומות שהנולד כל שבעה אינו חשוב כערל. משמע אבל בליל שמיני חשוב כערל כדאמרינן בסמוך בסוגיין ש"מ דקסבר ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דלילה לא הוי מחוסר זמן ולא זכר מזה דבר בה' בכורות. ובכ"מ פ"ו מה' בכורות כ' וז"ל ודע דאמרי' פ"ק דזבחים ליל שמיני נכנס לדיר להתעש' דלילה לא הוי מחוסר זמן ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ. ונראה שסמך אמ"ש שם בה' בכורות פ"ו הלכה טו לפיכך הלוקח טלאים בתוך ז' ימי הלידה כשמגיע זמנם חייב לעשרן. משמע דוקא תוך שבעה ימים אבל לא בליל שמיני. גם בפ"ג מה' איסורי מזבח הלכה ח' כ' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן ע"כ ש"מ דוקא שבעה ימים אבל לא בליל שמיני:

מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל. כ' תוס' תימא אמאי איצטרך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה ע"כ. ואיני מבין תמיהתם דהא אפשר שחותך רוב עור העטרה ואפ"ה פורע מקצת הנשאר לקיים מצות פריעה. ודברי התי"ט ס"פ ר"א דמילה אין מחוורי' ע"ש:

אר"י דברי ר' יוסי אפי' פירש וכו'. וקשה מה ראיה מפטור לרשות עד כאן לא קאמר ר"י אלא לפוטרו מחטאת הואיל והוציאו ברשותו אבל להתיר לכתחילה מי אמר ויש ליישב:

אף בסכין של מילה כן וכו'. כ' הרמ"א בי"ד סי' רסז ס"ב מותר לטלטל האזמל לאחר המילה להצניעו בחצר וכו' ע"ש ובט"ז שם ובמג"א בא"ח סי' של"א שחולקים על הר"ב בזה. ול"נ ראיה מבוררת לדברי הרמ"א מסוגיין דסכין של מילה איירי דומיא דציצין שאין מעכבין את המילה דלכתחילה מותר. ולא מטעמייהו דהרמ"א ומהרש"ל אלא משום חיבוב מצוה שרי. והא דמייתי מג"א ראיה מדברי הירושלמי ספ"ג דסוכה דף ח ע"ב הניחו בארץ אסור לטלטלו ע"ש נראה האי פליג אר' יוחנן וכוותיה דר"י אית לן למפסק דהוא מארי דתלמודא:

אר"י ד"ה היא שנייא היא הכא וכו'. וא"ת הא אמרי' לעיל פ' הבע"י דף כא ע"א טעמא דרבנן לאיש לאיש המאכיל וסוגיא דהתם אליבא דר' יוחנן אזלא כמ"ש שם בתו' ע"ש א"כ ל"ל הכא למימר טעמא משום שלא הוסיף בה קנין וי"ל אי לאו הך טעמא אף הכא ראוי לאסור דבעינן לאיש המאכיל ואין פצוע דכא מאכיל:

שומרת יבם כהנת שנפלה וכו'. פירשתי בקונטרס דממ"נ אוכלה בתרומה. וקשה הא איכא למימר איפכא דממ"נ אינה אוכלה בתרומה דבתרומה דבית אביה אינה אוכלה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם ומשום היבם אינה אוכלת כדתנן לעיל פ' אלמנה דף כד וע"ק אמאי קאמר ריש לקיש דהא משתמרת לביאה פסולה הא פצוע דכא אסור בה דאתי איסור פצוע ודוחה איסור ייבום וכ"מ בבבלי בפרקין דף עט ע"ב וע"ק מאי מהני שני יבמים הא משעה שעשה בה האחד מאמר כבר נאסרה על אחיו ומאי מהני שגם אחיו כהן דהא ודאי אין זיקה זו מהני לה מידי ועיי' בתו' פ' החולץ דף מא ע"ב בד"ה עמד וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף