קנאת סופרים/שורש/ט

קנאת סופרים ‏ שורש ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לפי שיטת הרב ז"ל המתבררת בזה השרש נקטינן דהיכא דאיכא לאוין רבים על מניעה אחת אינו לוקה אלא אחת ונימא שהוכפלו הלאוין כדי לחזק הענין ולהחמיר עליו בידי שמים לא להרבות עונשין בידי אדם כפי מנין האזהרות. אמנם אם הלאוין שנתרבו יש הבדל ביניהם בענינים ומה שיורה בו הלאו האחד לא ייוחד עם ענינו של הלאו האחר אז יחוייב מלקות על כל אחד מהן וזהו שאמרו עליו לוקה שתים או יותר וג"כ באמרם שהם משם אחד או שני שמות ירצו בו ענין אחד או שני ענינים, וע"ז המונח הביא הרב ראיה מפרק כל שעה (דף כ"ד.) שאמרו שם ואימא לעבור עליו בשני לאוין וכו' א"ל כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי פירוש כל היכא דמצינן לחלק ולהבדיל בין כל אחד מהלאוין באופן שיהא לכל אחד מהן ענין בפני עצמו ניחא טפי מלומר בהן שהוכפלו כדי לחזק האיסור לבד לפי שאז נקראין לאוי יתירי פירוש שלא באו להוסיף חיוב לעובר בהן אלא יתחייב העובר במלקות אחת לבד אבל אם יש לכל אחד ענין בפני עצמו לאו יתירי נינהו לפי שיוחד בכל אחד מהן עונש המלקות ולא לחזוק האיסור לבד ומזה המין השני יתמנה כל אחד מן הלאוין למצוה בפני עצמה:

והרמב"ן ז"ל כתב עליו שנשתבש בזה בשיבוש גדול כי כשבאו לאוין רבים על ענין אחד דעתו הוא שיהא חיוב מלקות לכל אחד מהן והביא ראיה מן אותה סוגיא עצמה דלעיל פרק כל שעה כשאמרו שם ואימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' דהיינו לדידיה שנכפלו בו הלאוין שהאחד הוא בא ממעשר בהיקש שדרשו בו והאחר מלאו הכתוב בו הרי דריבוי הלאוין גורם ריבוי המלקיות וכשנכפלו במצוה אחת לאוין הרבה לוקה במנין הלאוין שבו והוסיף עוד בזה תנאי דהיינו דוקא שהלאוין המיותרים לא יצטרכו למדרש מן המדרשים כגון לאוין שנאמרו גבי כלאי בגדים שהם נדרשים אחד בלבישה ואחד בהעלאה שאז לא ילקו בו אלא אחת מפני שבאו הלאוין לתשלום הענין וכן הלאוין של איסור דם אצטריך כל אחד לגופיה כדאיתא בכריתות וכו':

ולא זכיתי להבין מאין יצא לו להרמב"ן ז"ל להחליט זה שלא כדעת הרב כדי לשבשו בשבוש גדול לפי דעתו. דאי מההיא דפרק כל שעה לא איריא כלל דלעבור עליו בשני לאוין דקאמר התם היינו שיהא איסורו חמור לא להכפיל העונש בידי אדם אלא הוי דומיא דלעבור עליו בעשה ול"ת שאמרו להחמיר ענשו גם בידי שמים וקס"ד לדמותו לפוטיתא שבפעולה אחת עובר בכמה לאוין וה"נ נימא דכוותה ומשני דלא דמו כלל לפי שבזה יהיו הלאוין מיותרין ולא דמו לפוטיתא וכיוצא בה שהגם שבפעולה יחידית יעבור בה כמה לאוין מ"מ אינן לאוי יתירי כיון דהרבה שמות נינהו דהיינו שהאיסור של פוטיתא הוא מורכב מענינים מתחלפים אבל הכא יהיו הלאוין יתירי פירוש שלא יהא בהן חיוב אלא במלקות אחת וכל היכא דלאוי יתירי נינהו פירוש שעל מניעה אחת איתמרו היכא דאיכא למדרש דרשינן וניחא טפי לקרותן יתירי לשיטת הרב ז"ל דאם נאמר שיש בכל אחד מהן חיוב מלקות למה קורא אותן יתירי והלא כל אחד מהן אצטריך לגופיה לחייב בו את העובר עליו ועוד מאי קאמר דכל היכא דאיכא למדרש דדשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי דאיפכא הוה לן למימר דכיון דלגופייהו אצטריכו דהיינו לרבות ענשן בב"ד כפי ריבוי הלאוין ליכא למדרש בהו כלל:

ועוד י"ל דאיכא לאסתיועי לאותו הכלל דלעיל לפי דעת הרב ז"ל ממה שראינו באותן סוגיות שהביא הרמב"ן ז"ל והוא אומר בהן שנכפלו לתשלום הענין ולפיכך לא ירבו בהן המלקיות כגון לבישה והעלאה דשעטנז וכן המניעות הנאמרות באיסור הדם שהן נפרדים לחמשה מיני דמים כפי הנדרש בהן ואחרים כיוצא בהן דודאי ניחא למדרש בהו כדדרשי רז"ל משום דבלאו הכי הוו יתירי לפי הכלל של הרב דלעיל, אמנם לא אתי שפיר לדעת הרמב"ן ז"ל דמהיכא תיתי למדרש בהו דנימא דאצטריכו לגופייהו כדי לחייב בכל אחד מהן מלקות בפני עצמו:

עוד באר לנו הרב ז"ל שני מיני לאוין שבכללות, המין האחד כשיהיה לאו אחד כולל ענינים רבים שלא יתמנה אלא למצוה אחת וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו לכ"ע כדאיתא בפ' ארבע מיתות ( דף ס"ג.) כגון לא תאכלו על הדם או לפני עור לא תתן מכשול ולא תשא שמע שוא וכדומים שנכללו באזהרה אחת ענינים רבים, והמין השני כשיזהיר הכתוב בלאו אחד דברים רבים תכופים זה לזה בוא"ו העטף וכשהם עטופים קצתן על קצתם לפעמים חוייב בכל אחד ואחד מהן מלקות בפני עצמה מחמת איזה לימוד שדרשו בו רז"ל ליחודי לאו לכל אחד ואחד וכל אחד מהן יתמנה ג"כ למצוה אחת בפני עצמה ויש מזה המין ג"כ שלא דרשו בו למצות חלוקות, וזהו ג"כ לאו שבכללות שנחלקו בתלמוד אי מיחייב בכל אחד מהן או לאו והמסקנא אליבא דהלכתא לפי דעת הרב שלא ילקה אלא אחת אבל בלאו שבכללות של המין הראשון הכתוב לעיל לכ"ע אין לוקין עליו כלל:

והרמב"ן ז"ל הרבה להביא ראיות לסתירת דברי הרב וכבר האריכו למעניתם מהר"י די"ל והר"ד ויט"ל בס' כתר תורה שלו בתחילת ל"ת וגם בעל לב שמח ענה חלקו לזכות את הרב כפי כחו והריני חוזר על הדרוש הזה בקיצור:

ואמינא דלע"ד סברא רבתי איכא שלא לחייב על אזהרות רבות משם אחד אלא מלקות אחת במאמר הרב ז"ל ממאי דטרוח רבנן לאודועי כפל החיובין שאפשר ליכשל בהן בפעולה יחידית כאילו היה זה חידוש ודבר זר ולפיכך איכפלו תנאי לאשמועינן אותו כגון האי דתנן בפ' אלו הן הלוקין יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין ודכוותה טובא, ובגמ' נמי הוו עלה אמוראי וליחשוב נמי הא וכו' כל אחד כפי דרכו כנראה שם ומשמע ודאי דרבותא היא אצלם ומלתא דלא שכיחא שיתרבו כמה חיובין בפעולה אחת לבדה, ומכאן נ"ל שיש הוכחה לאמיתות כללו של הרב ז"ל ושאין הדין נותן להרבות בחיובין לפי רבוי האזהרות על פעולה אחת אם לא שיהו משמות הרבה פירוש מענינים שונים של איסור דהוה קס"ד שלא יתרבו החיובין בפעולה יחידית אף אם הן נמשכין משמות הרבה קמ"ל דלא דדוקא אם יהיה ריבוי אזהרות על פעולה אחת וכלן משם אחד איכא למימר דלחזק האיסור קא אתו ולא להרבות מלקיות אבל האזהרות ישתנו בעניינן אף שהפעולה מצד עצמה היא יחידית יתרבו החיובין לפי הלאוין השייכין באותה פעולה וכללו של הרב ז"ל שריר וקיים:

ומה שנשאר בתימה על הרמב"ן ז"ל הוא כשנדקדק בדברי הרב עצמו ממילא רווחא שיטתיה באופן נאות מבל מענותיו של הרב הנחמני ז"ל עד שנראה לכאורה דאגב שטפיה לא דק שפיר בדברי הרב שהרי כתב בבירור דכל עוד שנכפלו האזהרות מבלי ענין נוסף או שלא דרשו בהן לתשלום דיני המצוה או שילמד ממגו ג"ש לא ילקה בהן העובד אלא מלקות אחת כי לא ילקה אחד שתי מלקיות על שם אחד פירוש על ענין אחד אלא ילקה הרבה מלקיות על הרבה שמות פירוש על הרבה ענינים שבאה האזהרה על כל אחד מהן ביחוד, ואם נחפש בטענות הרמב"ן ז"ל לבדוק אחריהן יתברר למעיין שהן מהמין השני דהיינו שחלוקין ביניהם או בגופין או בשמות ומש"ה נתרבו בהן מלקיות ולא דמו לההיא דפרק כל שעה שעל איסור אחד אמרו ואימא לעבור עליו בשני לאוין פירוש דוקא לעבור ולא שילקה שתים:

עוד הביא רמב"ן ז"ל לשון הרב דלקמן ל"ת סי' קע"ט והפליג לתמוה עליו כאלו עבר על דברי הראשונים ז"ל שלא בהשתכלות הראוי אלא כמתלהלה ולא דק שפיר בהן ובשיטתן והאמת יורה דדכו כי לפי המובן מדבריו בנוסחאות שלפנינו יש בו מן הקושי העצום מה שלא יעלם כי איך יצוייר שהרב ז"ל עצם עיניו מראות בטוב העיון בלשון בה"ג בהל' דגים ורב אחא משבחא בפ' ח' וגם שאר הגאונים עמם ונמשכו אחריהם הרב בעל ס' הערוך ערך פוטיתא ורש"י ז"ל וכל רבני צרפת עמו ואיך יעלה על הדעת דאשתמיטינהו כל הנך רבוותא להרב ז"ל ושלא באה נפשו בסודם כדי להתימר בכבודם אדרבה שהחליף הכוונה באמרותם ונכנס לקפחם בטענותם חלילה וחס רחמנא ליצלן מהאי דעתא ולבי אומר לי שטעות נפל בהעתקות ספרי הרב ז"ל ולשונו שהובא בדפוס צריך תיקון והכוונה היתה להזכיר לגנאי אותו הפירוש שהוא מביא ולומר עליו שהוא רחוק מן האמת יותר מכל שאר פירושים ששמע או ראה באותו הענין של פוטיתא ושלא ימשך ולא ישלם אלא על חילוף השרשים האמיתיים שבא עליהן המופת בלשון התלמוד וכו', והעולה מדבריו שעל אותו הפי' ביחוד עמד הרב לדחותו ולהרחיקו יותר מכל שאר הפירושים ששמע על אותה הלכה לא שכוון מאתו לומר שלא שמע ולא ראה פירוש אחר בלעדו על אותה סוגיא. והריני מציע לפני המעיין לשון אחר דומה לזה הבא בדברי הרב לעיל בשרש השביעי כתב שם וז"ל, וכבר טעה בזה כל מי ששמעתי בו ימנה אשת איש מצוה ונערה מאורסה מצוה ובת כהן מצוה ואין הדבר כן וכו', כי אפשר להבין בו שכל מי ששמע הרב שימנה אותן לשלש מצות טועה ולאפוקי שאר מחברים שלא הלכו בזאת הסברא שהוא ג"כ ידעם ולא מצא בהם שטעו בזה ואפשר ג"כ שיהיה הנרצה אצל הרב שכל מוני המצות ששמע מהם הרב ז"ל כלם מנו אותם לשלש מצות באופן שלא נודע אצל הרב ז"ל זולתי אותן של זה הכת שמנו אותן לשלש מצות והמתבונן בלשונות אלו ימצא שיש פנים לשתי ההבנות דלעיל. וכמדומה לי שגם הרמב"ן הרגיש בזה ולא נעלם מרוחב בינתו שיש לחוש לטעות נוסחאות בדברי הרב שהרי כתב כמתמיה וז"ל אבל לא ראיתי מעולם לאחד מן הראשונים שפירשו כך וכו' הא אילו ראה כן לאחד מן הראשונים היה תולה בו שעליו ביחוד כיון הרב ז"ל לדחותו ודלא כנוסחת הספרים שלפנינו שנראה מהם דעל כל פירוש ממי שקדמו הוא עורך מלחמתו וכולהו בחדא מחתא מחתינהו מבלי שיור כלל ועיקר:

והרמב"ן ז"ל הביא עוד לשון רש"י ז"ל דפרק אלו הן הלוקין דלמה לא ילקח עוד מלקות אחרת מלאו שביעי שנאמר בפרשת קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' ונתן טעם לזה דלאו בשרץ כתיב דלשון בריות גדולות הוא אבל שרץ קטנה ונמוכה, והוא ז"ל הקשה עליו דאע"פ שהוא נופל על בריות גדולות כענין שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער מצינו אותו אף על השרצים והביא ראיות מן הכתוב. ולע"ד איכא למימר דרש"י ז"ל כיון לומר דלשון רמישה שייך גם בבריות גדולות ולפי זה התם בפרשת קדושים אבהמה ועוף דלעיל מיניה קאי כיון שהלשון הוא משותף לבריות קטנות וגדולות ורש"י ז"ל עצמו בפרשת בראשית כתב ורמש הם שרצים שהם נמוכים ורומשין על הארץ ונראין כאלו נגררים שאין הילוכן ניכר וכו', ולמען לא יקשה לדברי עצמו במ"ש כאן י"ל דלשון רמישה משתמע לתרי אנפי, והדבר מובן לפי ענינו ואפשר נמי דאף לפי המונה דלשון רמש הוא דבר נמוך כמו לשון שרץ דהרי בשניהם תרגם אונקלוס ריחשא שייך למימר דהושאל גם לבריות גדולות מפני שבתחלת ההויה שלהן בבטן אמן הם גופים קטנים מאד ואולי כגרעינו של חרדל ודומין ממש בראשית יצירתם לרמשים הנמוכים וכמו כן לשון שריצה הושאל לב"ח גדולים כמו פרו וישרצו שנאמר כן לרמוז על ריבוי ההולדה לדמיון השרצים וכמו שפירש"י ז"ל על אותו הפסוק שהיו יולדות ששה בכרס אחת כלומר שהיו נולדים רבי המספר כשרצים ונקט ששה לפי שיש בכתוב ששה לשונות של ריבוי ויש להביא ראיה דרמש הוא לשון משותף לבריות גדולות וקטנות ג"כ ממה שכתוב שם רמש ואין מספר וכו' דטעמו כפול כדרך הנבואות וטעם רמש כטעם חיות קטנות עם גדולות. וקרוב למה שכתבתי בישוב רש"י ז"ל מצאתי בספר לב שמח לענין הוראת לשון רמש דמשמע הכי ומשמע הכי לפי מאי דמשתעי קרא ודלא כמהר"י די"ל שכתב דמשמעות רמש לעולם בגדולים דליתא ולשון רש"י ז"ל דפרשת בראשית שהבאתי לעיל יוכיח:

הוסיף עוד רמב"ן י"ל לטעון על פירוש הרב בההיא דפוטיתא לוקה ד' וכו'. ונ"ל למידק בשיטת הראשונים ז"ל בהך שמעתא דמאי רבותא לדידהו הא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע משום ארבעה לאוין דאתמרו כלהו בשרץ המים והלא לא נשתנה זה המין מכל שרץ המים שבעולם ובכל אחד מהמינים מחייבי בארבע מלקיות מקראי וזיל קרי בי רב נינהו ומ"ש פוטיתא דנקט מכמה שרצי המים דאיברו בלי אומד ובלי מספר בזה הים גדול ורחב ידים, והגם שכבר הרגישו בזה הקושי המחברים ובחמת זה פירש רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין פוטיתא שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפי' הכי כיון דבריה היא ואתו ביה לידי חיובא מארבעה לאוין וכ"כ רמב"ן לקמן הפוטיתא הזכירוהו בגמ' לקטנותו כמו שיחדו הנמלה לקטנותה ע"כ. והרב המ"מ בסוף פ"ב מהל' מ"א גם הוא כתב וז"ל ומה שהזכירו מנין אלו בגמרא הוא לרבותא שאע"פ שהם קטנים ביותר לוקין עליהם כל אלו המלקיות ע"כ. מ"מ כל זה איננו שוה דעדיין קשה אמאי נקט פוטיתא כאלו יהיה דבר שאינו מצוי והלא כמה וכמה מיני שרצים הגדלים במים קטנים מאד עד כי חדל לספור ובכל אחד מהן שוה אל הפוטיתא באיסורו ושייך למימר שילקו עליהם ארבע מלקיות הללו וגם במיני דגים גדולים בתחלת הוייתם הם קטנים מאד וזה דבר מפורסם וברור מאד, וכן אנמלה וצרעה איכא לאקשויי כה"ג דכיון דכללא הוא אצלנו דליכא שיעורא גבי בריה דמשום דחשיבא ואפי' בכל שהוא מחייבי בה מאי חידושא קמ"ל אביי בזאת המימרא לפי סברת הנך רבוותא דאיפליגו על הרב ז"ל ואמאי נקט אלו המינים כאלו היו משונים בקטנותן והלא שכיחי טובא כמה מינין מלבד אלו קטנים מאד ולכן נראה דלפירוש הרב ניחא טפי דפוטיתא לדידיה הוא מין משונה וזה המציאות לפי שבטבעו הורכב מכמה איסורים מתחלפים באיכותן וכיון דהויא מלתא דלא שכיחא הרי הוא כדאי שיזכירו אותו להודיע שיש בו ארבעה איסורין שונים מארבעה שמות, אבל לפי שיטת הראשונים דאין באלו שום הבדל משאר השרצים הקטנים דרבו מאד למיניהם ודאי קשיא לפי ענ"ד טובא מאי אשמעינן בזאת המימרא דפוטיתא וכו':

ותו קשיא לי אמאי נקט בכלל ארבעה לאוין דשרץ המים לאו דולא תטמאו בהם ונטמתם בם שאינו אלא נתינת טעם ללאו הקודם כאלו יאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ כדי שלא תטמאו וכו' וכבר הביאו הרב ז"ל לעיל בשרש החמישי בכלל אותן לאוין שבאו לנתינת טעם ולא לאזהרה וז"ל שם וכן אמרו ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אחר זכור המינין שנאסרה אכילתן נתן טעם לזה וכו' ע"כ. וקשה בעיני ממה שלא ראיתי מי שהעיר בזה והרב עצמו באותו הפירוש שהביא בשם יש מי שאומר לא זכר מזה הלאו כלל ומכאן הוכחה ג"כ שלא הביאו הרב ז"ל לאותו הפירוש לפי שיטת בה"ג וסיעתו כמו שחשדו בזה הרמב"ן ז"ל אלא ודאי מפרש אחר הוה דלא הוה קאי בשיטת הגאונים ז"ל:

ותו איכא לעיוני במאי דכתב רש"י ז"ל בפרק בכל מערבין וז"ל ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרסינן ולא גרסינן לילקי ה' דשבע בעי למלקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים ע"כ. נמשך הוא ז"ל למאי דכתב מקמי הכי דקרא דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הם שני לאוין בכלל והם שרץ הארץ ושרץ המים, וכפי שיטת הגאונים ז"ל. והכא אם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו א"א שיהא סובל שתי המשמעיות משום דליכא לחיובי תרתי מלקיות מלאו אחד ולהכי הוכרח רש"י ז"ל לומר דשבע בעי למלקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים דדל מהכא שתי מלקיות דשרץ המים מלאו דאל תשקצו ולא תטמאו שהרי נמנו לשני לאוין לגבי שרץ הארץ לא מצינו תו לחייב בהו משום שרץ המים כי אתו לאלקויי ב' מלקיות מלאו אחד ולפ"ז על כרחין לומר דליכא בשרץ המים אלא שני לאוין. ולא הבנתי מהיכא תיתי לדחויי מהאי קרא האזהרה משום שרץ המים דכיון דלפי המשמעות שלו מיירי בשניהם מה דאית לדחויי האי מקמי אידך דנימא שקולים הם ויבאו שניהם ולפ"ז שייך להקשות מה שהקשה הרב ז"ל על אותו הפירוש דלעיל שגנה אותו ודחאו בשתי ידים משום דאתי לחיובי שתי מלקיות מלאו אחד וגם הרמב"ן ז"ל הודה בזה שהוא טעות ברור. ואולי מ"ש רש"י ז"ל דהוה בעי למלקי ה' דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים לאו בדוקא קאמר הכי אלא הכי קאמר או שלש דשרץ הארץ וארבע דשרץ המים דאי חשבת להני שני לאוין בהדי שרץ הארץ וליהוי ביה חמשה לאוין ליכא אלא שני לאוין בשרץ המים ואי קא חשבת להו בהדי שרץ המים דליהוו ארבעה לאוין לא ליהוו בשרץ הארץ אלא שלשה לאוין נמצא דממה נפשך לא פשו להו כלהו לאוין ממנין שבעה, ומלבד דדחיקא מלתא טובא להבין כך בלשון רש"י ז"ל עוד רבתה הפליאה ממה שלא ראיתי שנתעורר בזה שום אחד מהמפרשם ז"ל:

ותו ניחא טפי לשיטת הרב ז"ל ההוא כללא דכייל לן דלא הודו בו הקודמים, וגם הרמב"ן ז"ל שדא ביה נרגא דלא יחוייב במלקיות הרבה העובר על איסור אחד משם אחד דאיכא למימר שלא הוכפלו עליו הלאוין כי אם לחזק הענין דומיא דעשה ול"ת. ונ"ל דאיכא סיוע לזאת הסברא ממאי דאיתא פרק אלו הן הלוקין דא"ל רב פפא לרבא והא לא דמי לאו זה ללאו דחסימה דיש להוציא מזה דמה שאינו דומה לאותו הלאו לגמרי לא מיחייב ביה וה"נ איכא למימר דדוקא מניעה אחת משם אחד דומיא דלאו דחסימה מיחייב בה מלקות אחת כי המניעה היא הגורמת חיוב עונש המלקיות וכיון שבה כפל הלאו מ"מ איסור שמנע אותנו ממנו אחד הוא בעינו לא יתרבו מלקיות ברבוי הלאוין כל היכא שהמניעה אחת היא בין כלן ומילפותא דלא תחסום אין לנו אלא לחייב מלקות על כל מניעה כמו בלאו דלא תחסום. ונ"ל דהכי משמע נמי מלשון ספרי דפ' כי תצא מה חסימה מיוחדת מל"ת והוא לוקה כך כל שהוא מל"ת ע"כ, והני לאוי יתירי לא אתו ליחודי מל"ת אלא למצוה אחת בין כלן ולפיכך אין לנו אלא מלקות אחת:

ומלבד שדרך הרב סלולה ממוקשי הדוחקים דלעיל עוד נלע"ד דמתרצא שפיר מטענת הרמב"ן ז"ל מההיא דפ"ג דעירובין במאי דמקשו התם ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ כמו שאבאר לקמן בעז"ה, באופן שיסתלקו ג"כ שאר קושיות שהקשו עליו, וראשונה אבאר שיטת הרב לפי קוצר עיוני. ואמינא דלפי דרכו ז"ל תלתא לאוין אתמרו בסוף פרשת שמיני להזהיר על שלשה מינים מתחלפים ביניהם ממיני השרצים וייחד לכל אחד מהן ענין בפני עצמו והיינו דמנאן הוא ז"ל לשלש מצות חלוקות לקמן במל"ת סימן קע"ו קע"ז קע"ח הלאו אחד מ"ש שם וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וזהו הנקרא סתם שרץ הארץ דהיינו מיני שרצים המתהוים בארץ כגון החולד והצב נחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהן שכתבן הרב ז"ל בפ"ב מהל' מ"א ואלו אסורין הם מתחלת הוייתם בין שרצו בין לא שרצו וכמו כן התולעים הנולדים בפירות בעודם מחוברים לקרקע דגם הם בכלל זה האיסור בין פירשו בין לא פירשו כמו קישות שהתליעה באיביה דקאמר שמואל ופסק הרב כוותיה בפ"ב מהל' מ"א ודלא כבעל ספר החינוך שמנה אלו הנולדים בפרי בעודו מחובר לקרקע בלאו דלא תאכלום מה שאינו לפי שיטת הרב וקרא דכתיב שורץ על הארץ לאו למימרא ששרץ דוקא אלא שבמינו לשרוץ על הארץ והוא בינוני במקום תאר. ולא ניחא למימר לפי שיטת הרב ז"ל כמ"ש רש"י ז"ל עלה דכיון שהיא מהלכת בתוך הקישות שהיא מחוברת לקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע, שהרי לא יכוון זה עם מ"ש הוא ז"ל בפ"ב מהל' מ"א דבהתליע האוכל והוא מחובר אותה תולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה ע"כ, וכ"כ הר"ן בפרק אלו טריפות על מימרא דרב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חדש דתולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי מחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל ע"ג קרקע ואפי' לא הלך שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה וכ"כ רשב"א ז"ל בחידושיו ובספר ת"ה בית ג' שער ג' ולענין ברייתא דספרא דמייתי לה התם פרק אלו טרפות הולך על גחון זה נחש כל לרבות השלשול ואת הדומה לשלשול על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החפושית וכו' צריך לומר דכל זה נמשך ללאו הקודם דלא יאכל ובתר הכי מרבה קרא הני ריבויי שיהו נכללין בלאו קמא ולא בלא תאכלום דבתר הכי כי היכי דלא תקשי לן מה שהוקשה להרב בעל לחם משנה התם בפ"ב מהל' מ"א יעו"ש. ומצאתי בפירוש החומש להרב רלב"ג ז"ל שכתב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כלל בזה שמונה שרצים שזכר ושאר שרצים וכו' ואח"כ זכר סימניהן ואמר כל הולך על גחון וכו', וכל זה מכוון לדעת הרב, ונ"ל ראיה לדידהו מאי דתניא נמי התם על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשין וכו' דמדדייק הכי משמע דעל הארץ היינו כל המתהוים בארץ וכייל נמי נחש ושאר מינין שנולדים בארץ, וכן בספר החינוך סי' קס"ב מנה בלאו דלא יאכל נחשים ועקרבים חפושית נדל וכיוצא בהן:

הלאו השני הוא ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואיתא בסיפרא בכל השרץ הרומש על הארץ אע"פ שאינו פרה ורבה ומכאן דקדק הרב לומר כי השרץ השורץ נקרא שיש לו כח המוליד בדומה והרומש נקרא כאן אותו שהוא מתהוה מן העפושים וזהו נלמד מיתורי הלאוין דדרשינן בהו שיורו על עניינים מתחלפים דהיכא דמצינן למדרש דרשינן:

הלאו השלישי הוא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם והוא כגון תולעים המתילדים בפירות ובזרעים כשהם בתלוש מן הקרקע וכן בשאר מאכלות ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן זרעים או פירות או מאכלות הרי הן בכלל זה הלאו דהיינו משפירשו לאויר אבל קודם שפירשו מותרים כדאיתא בספרא להוציא את היתושין ואת הזיזין שבעדשים וכו' ואיתא נמי התם להביא את שפירשו לארץ וחזרו הא קודם שפירשו מותרים ומדנקט שפירשו שירצה בזה שיצאו מן החור שלהן משמע שמיד שיצאו נאסרו ואף שפירשו על הפרי עצמו שפירשו מן החור מיקרו דהיינו נמי שפירשו לאויר העולם פירוש ולא שיהו עדיין טמונים בתוך החור שלהם או בתוך הפרי מבפנים שלא לאויר העולם וקרא דכתיב לבל השרץ השורץ על הארץ לאו דוקא על שטח הארץ קאמר אלא כל שיצאו מן החור שלהן ופירשו לאויר העולם שורץ על הארץ מיקרי פירוש שנעשה שרץ הארץ מיד כשפירש דומיא לההיא דאמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבייתא וכו' וא"ל רב חסדא תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן וכו' וצריכין אנו לומר כן מדנקט בברייתא שפירשו ולא קאמר ששרצו על הארץ וחזרו או שריחשו על הארץ משמע שהפרישה לאויר העולם מן החור שלהן היא הגורמת האיסור והיינו נמי לשון רש"י ז"ל בפירוש החומש דמשיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו וכן בפרק אלו טרפות בד"ה באיביה אידי ואידי באיביה כלומר הא דשרי נמי באיביה דכל כמה דלא נפקא לאויר, לאו שרץ הארץ היא ולא תסייעיה, והכי דייק לשון הרב בקיצור המצות שהקדים בחיבור היד בהל' מ"א המצוה י"א שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאויר ומכאן יצא לו להרב ז"ל לחייב שתים אם שרצו אח"כ על שטח הארץ אחרי שפירשו מהחור שלהן מאחר שהן שני שמות כדכתיבנא לעיל לפי שיטתו ז"ל וז"ל הרב ג"כ לקמן בלאו קע"ט. ואשוב אל הכוונה שהתחלתי לבארה ואומר כי כשיקרה שיתילד ב"ח בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ואח"כ יצא לאויר ואע"פ שהוא לא נגע בשטח הארץ הנה אם אכל אחד חייב מלקות אחת לפי שבא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זאת ואם פירש על הארץ והלך בה חייב על אכילתו אחת משום שרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואחת משום שקץ הוא לא יאכל ע"כ. ועם זה המאמר זכינו לעמוד על ישוב נכון ממה שהקשה על הרב הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק בכל מערבין ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ שיש לפרש בה דהכי קאמר אילו הוה קים ליה לאביי דדגים גידולי קרקע נינהו פירוש שניזונין מן הקרקע הוו נמי בכלל לאו דלא תאכלום דומיא דאותן שרצים שנולדו בפירות תלושים ויצאו לאויר ורחשו ע"ג דבר אחר ואפילו על הפרי עצמו שיצאו מתוכו דאסירי מלאו דלא תאכלום הכא נמי כשרוחשים כיון שנזונים ג"כ מן הקרקע חייבין נמי מלאו דלא תאכלום מצורף לאיסורא משום שרץ המים וכשהן רוחשין עוד על הארץ ממש שהם מהמינין החיים בין במים בין ביבשה ניתוסף אליהן עוד לאו אחר דלא יאכל, ובהכי א"ש מאי דמקשו התם ולילקי נמי משום שרץ השורץ על הארץ פירוש מלאו דלא תאכלום מלבד לאו אחר דלא יאכל דבשניהם כתיב בהו שרץ השורץ על הארץ, ועם זה אין צורך לתיקון נוסחאות שכתוב בהן לילקי ה' כמו שהוכרח רש"י ז"ל למוחקן כדי לקיים שיטתו שהיא כשיטת הגאונים ז"ל ורמב"ן יעו"ש בדבריו. ונמצאו דברי הרב עולין כהוגן באותה סוגיא דלעיל שלא מצאתי בדברי זולתי יישוב נכון לדידיה ממה שהקשה ממנה הרמב"ן על הרב ז"ל:

ועוד ניחא טפי לשיטת הרב ז"ל מאי דאיתא פרק אלו הן הלוקין אמר רב יהודה האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ, דמשמע ודאי דבמלקות אחת לחוד הוא דקא מיחייב מדמייתי לקמיה בסמוך הא ואביי אמר לוקה ארבע, ולפי פירוש רש"י ז"ל דהוא תולעת הנמצא בכרוב קשיא אמאי לא אמרו בו דלוקה ה' כמו נמלה דבתר הכי במימרא גופא דאביי והלא תרוייהו שרץ הארץ נינהו ומה חילוק יש ביניהם, ובמה שהקשו התם התוס' על רש"י ז"ל דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא לא הבנתי למה לא הרגישו ג"כ בזה, וגם בקושיתם דלעיל נ"ל דיש לתרץ בעד פירוש רש"י ז"ל דבכרוב שהוא תלוש מיירי דשכיח בתוכו האי כיניתא וידוע היה אצלם דמעלמא קא אתי דומיא לקוקאני דפרק אלו טרפות והכי דייק לשון רש"י ז"ל למימר תולעת הנמצא בכרוב ולא קאמר הנולד בכרוב וגם לפירוש ר"ת שהביאו התוס' שם שהוא כמו דג קטן הנמצא במחרישה לא הבנתי מ"ש זה משאר שרץ הארץ וזה הפירוש עצמו הביאו הערוך ערך כיניתא בשם שאלתות גדולות ולא קא מיחייב בה אלא מלקות אחת ולא נתברר אצלי מ"ש משאר שרצים דלוקה בהו ה' ועוד דפוטיתא עצמה אילו הוה אמרינן דדגים גדולי קרקע הוה לקי ז' ה' מום שרץ הארץ וב' משום שרץ המים כמ"ש רש"י ז"ל התם פרק בכל מערבין:

ותו נשאר אצלי מקום עיון בפירוש רש"י ז"ל על מתני' דפרק אלו הן הלוקין עבר עבירה שיש בה שני לאוין כגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם ע"כ, דמשמע דלאו בשיטתיה קאי ונשמר מלפרש בה שיש לה שני לאוין הנכפלים באיסור אחד, והרב ז"ל בפרק י"ז מהל' סנהדרין כתב ז"ל מי שנתחייב מלקיות הרבה בין על עבירות הרבה בין על מעשה שחייבין עליו מלקיות הרבה ע"כ, חזינא ביה שדקדק לכתוב על מעשה שחייבין עליו וכו' ולא קאמר על עבירה אחת וכו' כדנקט בתחלה על עבירות הרבה ורצה לאפוקי איסור אחד בלאוין הרבה דלא מיחייב אלא חדא לפי דעתו ז"ל ולרש"י ז"ל י"ל דריהטא דמתני' דלעיל יש חורש תלם אחד וכו' החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם וכו' נקטיה לפרושי הכי על אידך מתני' ולאו בדוקא פירש כך:

ולא ליקשי לן מ"ש הרב בפ"ב מהל' מ"א ז"ל אלו המינין הנבראים בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל וכו' דלאו דוקא נקט ויצאו לארץ דה"ה כשיצאו ע"ג דבר אחר וכנראה מלשון רש"י ז"ל התם פרק אלו טרפות אלא שהרב תפס לו לשון הברייתא דתורת כהנים כי כן דרכו ז"ל להעתיק דברים כאשר הן במקורן והיינו מ"ש שם להביא את שפירשו לארץ וחזרו וה"ה אם פירשו על הפרי עצמו או ע"ג דבר אחר מדנקט שפירשו משמע הכי והרב ז"ל דקדק בעוצם בינתו לכתוב אח"כ בסוף הדין הנזכר אבל אם לא פירשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבו דמדלא כתב אם לא פירשו על הארץ וכו' משמע דלא פירשו כל עיקר בעינן להתירם ומשמע נמי דחילוק משמעות יש בין פירשו לארץ לפירשו על הארץ: ן

ותו לא ליקשי לן נמי מ"ש עוד ז"ל פירשו לאויר ולא נגעו לארץ וכו' דאיכא לפרושי כה"ג דפירש מן הפרי התלוש ולא שריחש ע"ג דבר אחר אלא שפירש לאויר וקודם שיגיע לארץ קלטו בפיו ובלעו ודא הוא מאי דאיבעיא לן בגמ' שם לאויר העולם מהו וכמו שפירש רש"י ז"ל התם עלה והכי דייק נמי לשון הרב שם או שנמצאת תולעת על הגרעינין מבפנים משמע מינה היכא דלאו מבפנים היא אלא גלויה לאויר העולם דמיחייב ואע"פ שהוא על הפרי עצמו סגי לחיובא, ועוד ראיה ממה שלא הביא הרב מאי דאבעיא לן לפי נוסחת ספרים שלפנינו ע"ג תמרה מהו דמשמע דלא הוה גריס לה מדלא הביאה בחיבור עם שאר הבעיות דאיבעו עליה, ונמצא דלדידיה אם פירש ע"ג הפרי עצמו פשיטותא היא דמיחייב ובמאי דכתב עוד או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר היינו שנכנס מזה לזה מבפנים באופן שלא ריחשה לאויר העולם כל עיקר ולפיכך אסורה מספק משום דלא איפשיט בעיין:

נמצינו למדין לפי השיטה דלעיל דהני לאוין מיתוקמי לענינים חלוקים ע"פ הכלל דפרק כל שעה המובא לעיל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן להו בלאוי יתירי. ודע דשאני הכא דמחולקין למיניהם כל אחד מהלאוין ולפיכך נמנו למצות חלוקות ולא דמו לחמשה לאוין האמורים בדם דדרשי להו בפ"ק דכריתות אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים וכו' ומ"מ לא נמנו אלא למצוה אחת, דשאני הכא שהם במינים שונים של בעלי חיים שהתורה אסרה כל אחד לעצמו וכי היכי דשרץ העוף הוא ל"ת מיוחד לעצמו משרץ המים ומצות חלוקות הן הכי נמי הני שרצים מינים חלוקים נינהו ואיכא ליחודי כל חד מינייהו למצוה בפני עצמה:

וממה שביארנו יעלה ג"כ תירוץ נכון למאי דפריך הרמב"ן ז"ל על הרב דפירשה לאויר העולם מהו דבעי רב יוסף לאו היינו פירשה ע"ג דבר אחר או ע"ג עצמה מבחוץ לאויר העולם דהכא שאני דלא ריחשה על שום דבר אלא נפלה מן החור שלה ובהיותה עדיין באויר קלטה בפיו קודם שתגיע לארץ או ע"ג דבר אחר ובעיא דפירשה ע"ג תמרה אינה בספרי הרב כדלעיל ובספר החינוך בסימן קס"ג הקשה גם הוא לע הרב ולא אחז דרכו בזה דלע"ד יתורץ הכל במה שכתבתי:

והני תלתא לאוין דכתיבנא שלשה שמות נינהו אחד לשרץ הארץ ואחד למתהוים בפירות ומאכלות ואחד לנולדים מן העפושים ומהן יש שפרין ורבין ומולידין בדומה ויש שאינן פרים ורבין ואינן מולידין בדומה כן נמצא אצל הטבעיים. והתנשמת הכתובה בתורה במיני עופות טמאין פירש"י ז"ל שהוא דומה לעכבר הפורח בלילה ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה וכן העטלף הוא עוף דומה לעכבר שיש לו כנפים בלי נוצה ואמרו בו שהוא לפעמים נולד מן העפוש וכן אמרו על שרץ אחד שנולד בתוך הים ואח"כ כשהוא גדל יולדו לו כנפים ויעופף באויר בשאר עופות וכמה מינים כאלה מורכבים מטבעים הרבה ושייך לחיובי בהו מכמה לאוין חלוקים בעניניהם וסודות היצירות לא נפלאו מן הרב ז"ל כי בחכמת התולדת רב גובריה ואיישר חיליה עד דכ"ע קרו עליה וכל רז לא אניס ליה:

וגם במה שהקשה עוד רמב"ן ז"ל על מאמר הרב שיש בנולד מן העפוש מין שהוא עוף ושרץ העוף וכו' ולוקה עליהם משום עוף טמא וכו'. ממה שהתבאר פ' אלו טרפות (ס"ג) שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות שפירשן הכתוב ולא בא בתורה לאו לאסור כל עוף טמא בכלל אלא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם וכו'. נ"ל לומר שמה שאסר הכתוב בלאו דעוף טמא ופרטן הכתוב הן המפורשין להדיא ועוד כלל במה שאינן מפורשין האיסור באותו הלאו עצמו באמרו למינה למינו למינהו למינה שיוכללו בהן גם המתהוים מן העיפוש שידמו אל המפורשין, וכמו שנמצא בשרץ הארץ מינין מתהוין מן העפוש ויש באותו המין נולדים מזכר ונקבה כגון עכבר וכיוצא בו והכי איכא למימר שהוא דבר מצוי ג"כ בעופות דשייכי בהו איסור לאו דעוף טמא ושרץ העוף, ולפ"ז המונח ניחא טפי ההיא דרב יהודה דפרק אלו טרפות (ס"ב:) הני כרזי דבי חלפי שרו ודבי כרבי אסירי אמר רבינא ומלקינן עלייהו משום שרץ העוף, וכתבו התוס' תמן דלא משמע כפי פירוש רש"י ז"ל דאיירי בחגבין כיון דכולה שמעתין בעופות איירי ועוד דאי בחגבים טמאים איירי פשיטא דלקי עלייהו משום שרץ העוף אלא בעופות קטנים מאד איידי דשורצין על הארץ וקמ"ל דמטעם שרץ העוף אסירי דלא מיקרו עוף ולא משום דמחסרי סימני טהרה עכ"ל. ולא הבנתי מה הרויחו בתירוצם דסוף סוף אילו הוו מייתו לה להך מימרא במקום דשייך דהיינו בענינא דשרץ העוף היינו למדין ג"כ דמשום ליתא דשרץ העוף לקי, ועוד דמה שהקשו עוד דפשיטא דלקי משום שרץ העוף כבר תקן בזה רש"י ז"ל באמרו דרבינא אשמעינן דלאו ספק נינהו אלא ודאי טמאין ולפי שיטת הרב מסתבר טפי דמאי דקאמר רב יהודה אסירי היינו משום עוף טמא ובהכי ניחא דמייתי לה לההיא בסוגיית עופות טמאין ואתא רבינא וחדש דמשום שרץ העוף נמי מיחייב שהוא מין מורכב משני הענינים. ובמאי דכתב עוד רמב"ן ז"ל דאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות שפירשן הכתוב לאו דברי הכל היא ולא ס"ל הכי להתוס' בפ' א"ט (דף ס"א.) בד"ה מה נשר מיוחד וכו', וכן כתב רשב"א ז"ל בחידושיו דסוגיא דהתם אינה הולכת ע"ד זו, איברא דקים ליה להרב בחיבור היד בפ"א מהל' מ"א דמנה בתורה מיני טמאים בלבד ומי שמכירן ובקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואינו צריך בדיקה, ולפ"ז איכא למימר דהיינו דוקא בעופות שאינן ממינין מורכבין אבל במורכבין מעניני העוף ושרץ העוף לא קא מיירי:

ולענין לאו שבכללות הנה הרב ז"ל הרחיב בו הביאור לפי שיטתו וגם הרמב"ן ז"ל הרבה להשיב עליו ולברור מנה יפה לעצמו מכל הנהו מילי מעלייתא דנפקי מהבנת כמה סוגיות חמורות דאתמרו בהא מלתא, ואחריהם מהר"י די"ל והר"ד ויטאל בספר כתר תורה שלו בריש מל"ת ובעל לב שמח האריכו למעניתם להחזיק בדעת הרב כיד ה' הטובה עליהם. ואני הצעיר לא אמנע את עצמי מלבא אחריהם לבאר מה שנלע"ד שצריך תוספת ביאור לקיים מה שנאמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש:

ואמינא דלענין מ"ש הרמב"ן ז"ל למה פסק הרב כלישנא קמא דפ' כל שעה א"ד חדא מיהא לקי וכו', הלא טעמו ידוע מהכלל המסור לנו מאת תלמידי רבינו יונה בשם רבם בפרק אלו דברים לענין נוטל אדם את ידיו שחרית וכו' וז"ל ולענין פסק נראה למורי הרב לפסוק הלכה לקולא כמו חד לישנא ולא מפני שהוא אחרון שאינו נקרא אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא בגמ' בסתם והלשון האחר בלשון איכא דאמרי אבל היכא דשניהם מביא הגמ' בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא שיש לנו לפסוק כמו הלשון שמיקל יותר בנט"י דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ, ומינה בהא דידן דמדאורייתא היא יש לדון כלשון המחמיר וברייתא דאיתא התם אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב לסיועי ליה ללישנא קמא הוא דקא מייתי לה על דרך תניא כותיה דפלוני דממילא הויא תיובתיה דבר פלוגתיה וע"ז סמך הרב לפסוק כלישנא קמא, ולא היה זה נחשב אצלי לשום ספק, ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא קמא אזלא כמבואר בפ' ד' דתמורה (דף ז':) בשמעתא דהמעלה איברי בעלי מומין לגבי מזבח עיין בפירש"י והתוס' שם:

ואני תמה עוד במה שהקשה הרמב"ן ז"ל על הרב מההיא דסנהדרין דאין לוקין על לאו שבכללות והלא זה סיוע למה שהעלה הרב ז"ל במין הראשון של לאו שככללות ולראיה נקטיה דכשהלאו כולל איסורים מתחלפים בענינם מבלי שיפרוט לך הכתוב שום איסור ביחוד אין לוקין עליו אליבא דכ"ע כגון לא תאכלו על הדם ודומה לו ג"כ לאו דלא תעבדם לענין גיפוף ונישוק וכו' והתם בגמ' השוו את המדות ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו להקישן להדדי מבלי הפרש כלל דקרא דלא תעבדם לפי הפשט עבודה ממש כדרכה משמע ולא דרך כבוד בעלמא אלא דמיתורא דקרא נפקי להו הני שלא כדרכה להזהיר עליהן באזהרת לאו גרידא וכ"כ התוס' שם פ' ארבע מיתות דאפי' למ"ד בס"פ כל שעה דלקי אנא ומבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום מכל אשר יעשה מגפן היין הנהו קראי מפרשי טפי ממאי דמפרש קרא דלא תעבדם לענין גיפוף ונישוק וזהו מכוון ממש לדעת הרב במין הראשון מלאו שבכללות דליכא שום מחלוקת בגיפוף ונישוק אע"ג דאיפליגו בנא ומבושל וזג וחרצן וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובת סימן קמ"א וז"ל ומיהו הדברים עתיקין שענין לאו שבכללות בגמ' אין כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כאותו האמור בסנהדרין פרק ארבע מיתות גמ' המגפף והמנשק וכו'. והרב ז"ל בחיבור היד פ"ג מהל' ע"ז כתב ז"ל המגפף ע"ז והמנשק לה והמכבד והמרביץ לפניה והמרחיץ לה והסך והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד אלה עובר בל"ת שנאמר ולא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הם ואעפ"כ אינו לוקה על אחד מהן לפי שאינן בפירוש ע"כ. דקדק בלשונו הצח לומר שדברים אלו בכלל עבודה הם פירוש ולאו עבודה ממש ושאינו לוקה על אחד מהן לפי שאינן בפירוש ע"כ דהיינו לאו שבכללות שהוא נחשב כן אליבא דכ"ע משום דלא קא מפרש להו קרא כל עיקר וזהו מכוון למה שהבאתי לעיל מדברי התוס' ז"ל לחלק בין נא ומבושל או זג וחרצן דאליבא דמאן מפרשי טפי בקרא דכי אם צלי אש ומכל אשר יעשה מגפן היין ממאי דמפרשי גיפוף ונישוק וכו' בקרא דלא תעבדם, ונמצא דאין מקום לדמיונו של הרמב"ן ז"ל שרצה לדמות בין זה הפסוק דלא תעבדם ללאו דלא תעשה כל מלאכה ביו"ט דשאני אבות מלאכות דכולהו מלאכה דוקא נינהו והנם כמינים שונים תחת הסוג אבל הכא גיפוף ונישוק ושאר עבודות של כבוד בעלמא אינן בגדר עבודה שדרכה בכך אלא מיתורא דקרא בעלמא קא אתו:

ותו איכא לעיוני במאי דאיפליגו הרב ז"ל ושאר רבוותא לענין נא ומבושל אי מיחייב בהו אחת או שתים היכי דמי, דאי בשתי אכילות זו אחר זו ואוכל כזית מכל אחד מהן ודאי דמיחייב תרתי לכ"ע דאי עביד בנא לבדו שאכל ממנו שתי אכילות בכזית לכל אהד נמי חייב שתים וה"ה במבושל לבדו וכההיא דתנן בנזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, אלא ודאי מאי דאיפליגו רבוותא הוא היכא דאכל מתרוייהו בהדי הדדי והתרו בו משום אל תאכלו ממנו נא ומבושל דלדעת רמב"ן ז"ל ושאר רבוותא חייב שתים דומיא דלא יחבול רחיים ורכב וכמ"ש התוס' בפרק המקבל (דף קט"ו.) וז"ל וחייב משום שני כלים וכו' פירוש אפילו בהתראה אחת אם הכל בפעם אחת רחיים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחיים ורכב לוקה שתים דאי בשתי התראות אפי' רחיים ורחיים חייב כדאמרינן גבי נזיר אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת ע"כ. ולדעת הרב ז"ל דס"ל על נא ומבושל דאינו חייב אלא אחת י"ל דשאני התם גבי רחיים ורכב דתרי כלים נינהו והיינו דתנן להדיא וחייב משום שני כלים דוק מינה דבלאו הכי לא לקי אלא אחת וכגון הכא גבי נא ומבושל דעל כרחין בפסח אחד מיירי דהרי אינו נאכל אלא למנויו אלא דלא נצלה כהלכתו שצלאו נא חוץ מאבר אחד שבשלו במחובר דומיא דהא דקאמר רב ששת בפרק אין צולין (דף ע"ד.) נשלק ממנו אבר אין זה מקולס דהיינו ששלקו במחובר והכא נמי צלאו נא חוץ מאבר אחד שבשלו במחובר ואכל כזית נא וכזית מבושל בבת אחת והתרו בו משום אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל בהתראה אחת ובכי הא מיירי פלוגתייהו ז"ל, ונלע"ד דאפשר נמי בגוונא אחרינא כגון שצלאו נא ואח"כ בשלו דבכזית אחד ממנו שהתרו בו משום נא ומבושל ג"כ לוקה שתים להנך רבוותא דלעיל דסבירא להו דלא כדעת הרב כי היכי דקי"ל כרבנן דפרק אין צולין כבשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו שהוא חייב ולדידהו בשני לאוין חייבין חדא משום נא וחדא משום. מבושל:

ולענין לאוין שבכללות חלקם הרמב"ן ז"ל לשלשה מינים מתחלפים וברור למעיין דתרי קמאי ליכא בהו פלוגתא דהודה לו להרב ז"ל בהן אבל במין השלישי לא הודה בו להרב ז"ל. וז"ל רמב"ן והמין השלישי הוא לאו שיש בו כלל ופרטים בתחלה או בסוף כגון הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש וכן בנזיר כולל מל אשר יצא מגפן היין לא יאכל ולדברי הכל הפרטים יתירין ולוקין עליהן על כל אחד ואחד דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש מפרט בנא ומבושל למה לי ש"מ ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים וכן אמרו בנזיר וענבים לחים ויבשים לא יאכל וכו' עד סוף הענין. ואני הפעוט והשפל בגמרא ואפל בסברא שמעתי ולא אבין מאי ראיה היא דקא מייתי הרמב"ן ז"ל דמיתורי הנפרטים בכתוב יש ללמוד חיובא על כל אחד מהן והלא כבר דרשו בו רז"ל בזה לענין אחר התם (בפ' כיצד צולין דף מ"א.) נא ומבושל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש ולדעת הרב ז"ל מיפרשא שפיר דאי לא הוה פרט לך הכתוב נא ומבושל הוה לקי נמי אם אכל ממנו חי כמו בלאו דלא תעשה מלאכה ביו"ט שהן מלאכות רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליהן הכא נמי גבי לאו דלא תאכלו כי אם צלי אש דהיינו לא תאכלו מה שאינו צלי אש הוה לקי על נא ומבושל וחי דכולהו משם אחד חשיבי דהיינו פסח שאינו צלי אש אבל השתא פרט לך הכתוב נא ומבושל לומר דהני דוקא בלאו של חיובא נינהו ולא על החי, ובהכי ניחא לקרותו לאו שבכללות כיון שהוא כולל ענינים בדיניהם משתנים דחי לא קאי בחיובא כמו נא ומבושל שיצאו מן הכלל וכיון דלמילף מינייהו על מה שלא נפרט בכתוב קא אתו לא מייתרי כדי שנלמוד חיובא על כל אחד מהן ולגבי נזיר נמי דרשו בו (בפ' ג' מינין דף ל"ד:) בריבוי ומיעוטי ופרט וכלל ופרט מענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע הא אי לאו יתורא דלחים ויבשים דבכלל ענבים נינהו דהיינו מין אחד ובשני שמות לא הוה גמרינן על זה בפני עצמו ועל זה בפ"ע ומדלא ילפי הכי בנא ומבושל ואצטריכו לדרשא אחריתי כדלעיל קרוב יותר לומר ששניהן לאו אחד נינהו לענין חיובא דאינו חייב על שניהם שאכלם בבת אחת ובהתראה אחת אלא מלקות אחת כדעת הרב ז"ל:

ויש לגמגם עוד במאי דכתב הרמב"ן ז"ל בההיא דפ"ק דתמורה המעלה איברי בעלי מומין לגבי מזבח וכו' דפסק הרב כדרבא אע"ג דאתותב התם ודברי הרמב"ן ז"ל באו בקיצור ולשון סתום, ולפי הנלע"ד המכוון הוא דפלוגתא דרבא ואביי התם אינה בשאר מחלוקת דאביי ורבא לענין לאו שבכללות אלא הכא לרבא ילפינן חיוב הקטרת כלו מלא תקריבו אלה לה' דמדכתיב על המזבח לה' משמע כל העולה על המזבח דהיינו זריקת הדם והקרבת האישים דתרווייהו מלאו דלא תקריבו נפקי לחייב על כל אחד מהן מלקות כיון שהן גופים מוחלקים ומעשים מתחלפים ואתא אח"כ לאו דואשה לא תתנו מהם לחייב גם על מקצתו ולפי זה בהקטרת כלו מיחייב תרתי משום כלו ומשום מקצתו דתרי לאוי נינהו אבל אביי סבר דילפינן תרווייהו בין כלו בין מקצתו מלאו דואשה לא תתנו מהם וכיון דגמרי להו מלאו אחד אי אפשר לחייב הקטרת כלו בשתי מלקיות ואותיבו ליה ממאי דתני עובר משום חמשה לאוין. וניחא לפ"ז מ"ש רשב"ץ בלאו ק' דלפי רמב"ן רבה גרסינן ולא רבא והיינו דהוזכר קודם אביי אבל לפי דעת הרב דגריס באותה סוגיא רבא ולא רבה ולדידיה הסוגיא מהופכת מגרסאות שלנו, ההבנה היא דאפליגו אביי ורבא בענין לאו שבכללות כמו שנחלקו בשאר סוגיות הדומות וכיון דקי"ל כרבא לגבי אביי ממילא אידחיא לה אותה ברייתא דקים ליה בתיובתא מינה ועוד דהוה מצי לדחויי דעובר משום חמשה שמות היינו איסורין מתחלפין ולא שיהו כלן בחיוב מלקות ודכוותה מצינו בפ' אלו הן הלוקין (י"ז:) לר"ש לוקה חמש חמשה איסורין הוו. וכבר העלה הרב לעיל דאפי' תמצא לשון חכמים עובר על כך וכך לאוין לא יתחייב מזה לחייב מלקות על כל אחד מהן, וגם ראיתי בס' החינוך פרשת אמור סי' ש"ו שכתב דמן הנראה שלא יהיה במקדש בעלי מומין להקריבן למזבח חיוב מלקות לפי שאין בו מעשה ונראה מדבריו שלא עשה עיקר מאותה ברייתא ואפשר נמי דלא חש התלמוד לפרוקי ההיא תיובתא דרבא משום דבריר לן בכוליה תלמודא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם והמעיין בפירוש רש"י והתוס' ז"ל התם ימצא דקים להו כדעת הרב בהבנת אותה סוגיא וגם דנפקא לן מינה דהלכתא כלישנא קמא דפרק כל שעה לענין לאו שבכללות דחדא מיהא לקי כמו שדקדקתי לעיל ועם זה מוכרחים אנו לומר לפי דעתם ז"ל דברייתא דהתם אין ללמוד ממנה לפסוק כמ"ד לוקין על לאו שבכללות כיון דבסוגיות אחרות שבגמרא לא חשו לה מכלל דקים להו דמשבשתא היא:

ועוד לא נתחוור אצלי מה שרצה הרמב"ן ז"ל לאקושי לאו דנא ומבושל ללאו של איסורי נזיר עד שתמה על הרב ז"ל למה לא השוה את המדות בין זה לזה דכי היכי דמנה איסורי הנזיר למצות חלוקות היה לו ג"כ למנות למצות חלוקות נא ומבושל והקשה עליו למה לא נהג כן והלא שתיהן נאמרו בגמרא ובשתיהן אמר רבא לשון אחד אין לוקין על לאו שבכללות. ונלע"ד דכד מעיינינן שפיר אין מקום לתמיהתו ממה שביאר לנו לעיל הרב ז"ל החילוק שיש לחלק במין השני של לאו שבכללות שגם הוא יפרד והיה לשני חלקים שונים, האחד הוא מה שבארו בו לחייב על כל אחד ואחד מהנפרטין ממנו בכתוב אף כשעשאן בבת אחת ובהתראה אחת כמבואר לעיל וגם כל הפרטים שבו יש למנותם כל אחד ואחד מהן למצוה בפני עצמה לפי שאנו דנין כאלו בא לאו מיוחד לכל אחד ואחד מהן וזה מכח ייתור הכתוב או לימוד אחר כמו גבי נזיר וכיוצא בו, והחלק השני שלא בארו בו שום לימוד כדי לחלק בין הנפרטים ואז יש למנותן כלן למצוה אחת וחיוב אחד בין כלן כגון נא ומבושל שאכלן בבת אחת ובהתראה אחת שאז אינו לוקה אלא אחת דלפי שיטת הרב בלאו של הכללות הן נחשבין דלא לקי אלא חדא כלישנא קמא דגמרא וממה שאחז"ל הטעם בזה משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה דמחמת זה הטעם למר חדא מיהא לקי ולמר אפי' חדא לא לקי משמע ודאי דחיובי האיסורין תלויין בלאוין הכתובין בהם דלפי ריבוי הלאוין המתחלפין בעניינם כן ירבו המלקיות כמאמר הרב ז"ל דאי כרמב"ן ז"ל דלא מפרט איסוריה כלאו דחסימה הוה ליה למימר:

איברא דלפי שיטת הרב ז"ל מימרא דרבא דאין לוקין על לאו שבכללות לגבי נא ומבושל יובן דאפי' אכלן שתיהן כאחד לא לקי אלא חדא כלישנא קמא דקי"ל כוותיה אבל גבי זג וחרצן ירצו בו באופן מתחלף דחדא מיהא לקי דוקא שאכל זג לבדו או חרצן לבדו דאבבא קמייתא דאביי קאי ולאפוקי דלא לקי על לאו דמכל היוצא מן הגפן אבל אי אכל זג וחרצן כאחד לוקה שתים ללישנא קמא כדילפינן בכל איסורי נזיר בפ' ג' מינים וכן מוכח מלשון הרב דלעיל שכתב והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אחת בלבד לוקה ולכן נמנה אמרו יתברך אל תאכלו ממנו נא ומבושל מצוה אהחת ע"כ, וכתב עוד בסמוך לגבי זג וחרצן ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ר"ל מכל אשר יעשה מגפן היין שיחשוב אביי שלוקין עליו ע"כ, הרי לנו מלשון הרב בבירור שיש לחלק בהבנת הגמ' בין נא ומבושל לזג וחרצן כמו שחלקנו לעיל. איברא דנמצא בדברי הרב לקמן לשון מגומגם שאינו מכוון למ"ש לעיל וז"ל, ואחר התבאר שאמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל מצוה אחת וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מן הגפן על הנזיר מצוה אחת מפני שהם כלם פרט כמו שהתבאר בגמ' עכ"ל, דודאי אין זה אלא טעות הנוסחאות ואולי נשאר מהעתקות ראשונות שבא מספרו של הרב ז"ל שאח"כ כשחזר על החיבור הדר ביה ממה שכתב בתחלה כדמוכח ממ"ש הרמב"ן ז"ל שמצא בספר הפלאה להרב ז"ל שמנה איסורי הנזיר מצות רבות והלא גם בזה החיבור לקמן מנאן לה' מל"ת ומכאן שיש חילוף בין מהדורא בתרא למהדורא קמא להרב ז"ל וזוהי שנזדמנה ליד הרמב"ן ז"ל:

ותו לא הבנתי מאי קאמר רמב"ן ז"ל שלא היה ראוי למנות למצוה אחת הנפרטים ונזכרים בתורה כגון נא ומבושל והדומים לו וכ"ש בעמוני ומואבי שאי אפשר שלא ילקה אותן שתים לפי שהם גופים מוחלקים וכו', כי אדרבה כיון שנאמרו בלאו אחד ולאו דרשי בהו רבנן מידי ליחודי לאו לכל אחד ואחד היא הנותנת שאין למנותן אלא למצוה אחת ומיחייב שתים לא בשביל שהן נמנין לשתי מצות אלא מפני שהעובר בשתיהן הוא עובר בזה אחר זה והויא כעין שאמרו בנזיר אמרו לו אל תשתה אל תשתה וכו' שחייב על כל אחת ואחת וכשנחפש באותן שהביא עוד רמב"ן לראיה יבחן בהן ג"כ ריבוי עבירות בפעולות מתחלפות או כפולות ולזה יתרבו בהן העונשים:

וגם הוא דבר תמוה אצלי ממה שלא השגיח הרמב"ן ז"ל במצות ציצית דלקמן סי' י"ג וי"ד דשם נתברר בשלמות מאין יצא לו להרב ז"ל שיש למנותה למצוה אחת וגם מה שהמציא סברא לדעת הרב דלבישת ציצית הוא מעשה אחד אבל הנחת תפילין תרתי פעולות נינהו ואח"כ דחאה משום דנמצא ג"כ בק"ש שחובה לקרותה ערבית ושחרית וכן מצות הקטורת בקר וערב ושני תמידין בכל יום וכל אלה למצוה אחת יחשבו דלפי האמת אין דמיונן עולה יפה ואי מינייהו לא איריא כלל לפי שהתפילין יש חילוף בין זו לזו באופן עשייתן ובתוארן ג"כ כמה הבדלים ביניהן לעיכובא מהלל"מ ומקום הנחתן ג"כ מיוחד לכל אחד מהן ומצות דלעיל אין ביניהם חילוף כלל ומה שבא הציווי לכפול בשמירתן כמה פעמים בכל יום אין זה מספיק שיתמנו לכמה מצות כיון שאין שום הפרש בעצמות המצוה לא מצד החומר ולא מצד הצורה ולא מצד הפעולה שיוחדו כלן מבלי שינוי והבדל משא"כ בשתי התפילין, ולקמן בשרש י"ג העלה הרב שהמצות לא ירבה מספרן כמספר הימים שתתחייב בהן המצוה ההיא, ופשוט הוא דאף בהכפל המצוה פעמים רבות בכל יום לא ירבה מספרן מחמת זה:

ועוד ממה שהובא בילקוט פרשת תרומה מדרש פסיקתא על פסוק ועשו לי מקדש ודאי משמע דהקרבת ב' תמידין בכל יום למצוה אחת תחשב כמו שמנאן הרב ז"ל לקמן מ"ע וז"ל שם שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו בשעה שא"ל ועשו לי מקדש אמר משה לפני הקב"ה וכו' ובשעה שאמר את קרבני לחמי לאשי אמר משה אם מכניס אני כל חיות שבעולם וכו' א"ל הקב"ה לא כמו שאתה סבור אלא זה האשה אשר תקריבו לה' שני כבשים ולא שנים בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכו' ע"כ, דמלישנא דולא שנים בבת אחת וכו' משמע דקרבן שניהם אחד הוא לענין הצווי נצטוו להקריבן ככל יום דהיינו מצוה אחת דבלאו הני הכי הול"ל לא כמו שאתה סבור אלא כבש אחד בבקר וכבש השני בין הערבים ומדקאמר ולא שנים בבת אחת משמע דלהקל עליהם לבד צוה להקריב בכל יום שנים בשתי פעמים דאע"ג דמצוה אחת נינהו לא צוה עליה בבת אחת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.