לב שמח/שורש/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לב שמח ‏ שורש ט

השרש התשיעי כתב הרב ז"ל שאין למנות הלאוין והעשין כי אם הדברים המוזהרים מהם והמצווין בהם. פירוש כי לפעמים יבואו בכתוב הרבה צוויים או הרבה אזהרות וכלן לחוזק כי הענין המצווה בהם או המוזהר אחד בלבד הוא אם לא כשהחכמים יבדילו ביניהם ויבארו שכל לאו או עשה מהם יכלול ענין שלא יכללהו הלאו או העשה האחר כי הנה אז אינו לחוזק רק תוספת ענין כמ"ש בגמ' ואימא לעבור עליו בשני לאוין ותירצו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ואם תמצאם שאמרו עובר בכך וכך לא תעשה הוא בעבור הכפל לומר שעבר על צוויין רבים או אזהרות רבות זולת כשיאמרו בפירוש לוקה ב' או לוקה ג' כי אז ימנה כל אחד ביחוד כי לא ילקה אחד שתי מלקיות על שם אחד וזה שאמרנו למנות הענין המצווה או המוזהר הוא בתנאי שיהיה לאו ביחוד בכל ענין וענין או דבר שיאמרו המעתיקים שהוא הבדיל הענין קצתו מקצתו וחייב האזהרה לכל אחד מהן אמנם כשיהיה כל לאו כולל ענינים רבים אז ימנה הלאו ההוא לבדו לא כל הענינים שיכללם הלאו ההוא וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו כו' ומין אחד מלאו שבכללות הוא שיהיה לאו אחד ודבר אחד כולל ענינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם שדרשו בו ה' או ששה ענינים וכלם לא תאכלו על הדם יכללם, והמין השני לאו אחד יאסור ענינים רבים מפורשים בזה אחר זה, וזה המין יחלק לב', אם שביארו בתלמוד שחייב מלקות על כל דבר ודבר מהנזכרים באותו לאו ואז נמנה כל אחד מהם מצוה בפני עצמה כי לא ילקה אדם שתי מלקיות על לאו אחד כנזכר לעיל, ואם שביארו שחייב אחת על כל הנזכר שם, ואז נמנה כלם מצוה אחת. זו היא כלל כונת הרב בזה השרש בקיצור ושאר דבריו בו הצריכין להזכר לעניננו נכלול אותם אח"כ בכלל טענות הרמב"ן כדי לקצר כל מה שאפשר:

אמר הצעיר כתב הרמב"ן על זה כי מה שכתב הרב בעשין הוא דבר ברור אך מה שאמר בלאוין למנות המצות על פי המלקיות אינו במדה שהרי אנו מונין שס"ה לאוין והרבה מהם אין בהם מלקות כלל ע"כ. ודבריו אלה נפלאו ממני כי אינני רואה מדעת הרב שהוא יתלה המנין במלקיות כלל לומר שלא ימנה הלאו אם אין לוקין עליו שהרי במצוה רמ"ב כתב אמרם וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב זה יביא לחשוב שהן שתי מצות וכ"ש באומרם וחייב על הריחים בפני עצמן כו' והאריך שם לבאר דאע"ג דלוקין ב' אינן רק מצוה אחת וזה מבואר מאד ממנו שאינו מונה המצות על פי המלקיות ובפירוש כתב בתחלת השרש הזה שאין למנות אלא הדבר המוזהר ממנו ועוד חזר וכתב כבר התבאר שאין ראוי למנות כל לאו בעבור שהוא נכפל ואמנם ראוי למנות הענין המצווה או המוזהר כו', ורצונו בכל זה ברור ומבואר שהוא לא ימעט מלמנות אלא הלאו הנכפל בענין אחד שכיון שהענין אחד לא נביט אל רבוי הלאוין וממנו ודאי הוא שלא יוכפלו המלקיות בהכפל הלאוין כי אין ראוי ללקות יותר מאחת על אזהרה אחת כי אף שנזכרה בלשונות מחולפים הענין המוזהר אחד הוא אבל לא יתהפך שאם לא יהיה בדבר שום מלקות לא ימנה כי למה לא ימנה אם הוא דבר נפרד ואזהרה מיוחדת לעצמה והרי הוא התנה בפירוש שהדבר המוזהר ראוי למנותו ולא התנה בו שיהיה מאותן שלוקין עליהן אם זכר הרב ענין המלקות לא זכרו אלא אצל מאמרם ז"ל בכמה מקומות לוקה שתים או שלש וכיוצא באלו אמר כי מהם נקח שכיון שרבו המלקיות הורו לדעת שהענינים המוזהרים גם כן רבים והאזהרות ודאי מחולפות הן דאם לא כן על אזהרה אחת לא ילקה יותר מאחת וכן גבי לאו שבכללות אמר שאם ביארו הם ז"ל שחייב מלקות על כל אחד מהפרטים הנזכרים שם זו הוראה שכל פרט ופרט מהם ענין לעצמו ויוצא מגדר לאו שבכללות וכמו שהאריך הרב שם בכל זה ויתבאר עוד לפנים בע"ה, ומכל מקום כלל דברי הרב הוא שהמלקיות הוראה על הבדל הלאוין שיהיו האזהרות כמנין המלקיות אע"פ שנראין כלם אזהרה אחת ולאו אחד לא שהלאו שהוא נבדל מעצמו ואזהרתו מבוארת מתוכו לא תמנה כשלא יהיה עליה מלקות כי תרי"ג מצות נצטוו ישראל קאמר רבי שמלאי ולא תעקר שם מצוה ממקומה להעדר המלקות ומעולם לא עלה זה בדעת הרב. והרמב"ן שאמר שימחול זה לו כבר נתבאר בתכלית הביאור שהוא לא חטא בשפתיו ואינו צריך למחילתו וכפרתו:

כתב עוד נשתבש הרב בשיטה זו בשיבוש גדול כי מה שאמר בלאוין הרבה שבאו באיסור אחד שאינו לוקה אלא אחת אינו כן ומפורש אמרו בשני של פסחים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר כו', וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא כו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו כו', ואימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' כו' ר"ל כי בדרך שאמר אביי כן נאמר בזו שלוקה ד' או ה' מלקיות כאחד מפני שנכפלו הלאוין אחד לאו הבא בהיקש ממעשר ואחד לאו זה המיוחד בו הרי ביארו כי ריבוי הלאוין מרבה מלקיות כו' עכ"ל. והנה הוא ז"ל מביא על זה מאמרו של אביי כדי להקשות אל הרב, וקרוב לי שהוא הוא תירוצו כי לדעת הרב כמו שיבא קמן אביי עצמו אינו אומר שם שלוקה אחת וארבע אחת וחמש אלא מפני שיש בנמלה מה שאינו בפוטיתא ובצרעה מה שאינו בנמלה וכשלוקה אינו לוקה על רבוי הלאוין בלבד כי אם על רבוי הדברים הנוספים וא"כ כשלמדו משם ללא יאכל דהכא הכי נמי קאמר ואימא לעבור בשני לאוין אם יש באחד מה שאינו באחר כההיא דקאמר אביי שלוקה ג' כו'. ועוד נראה לפרש מ"ש בגמ' ואימא לעבור עליו בשני לאוין לדעת הרמב"ם לאו היינו ללקות עליו ב' מדל"ק ואימא ללקות עליו ב' כמ"ש שם אביי אכל פוטיתא לוקה ד' כו' וכבר ביאר הרב כאן כמו שזכרנוהו לעיל ההפרש שבין לשון עובר על כך לאוין ללשון לוקה כך וכך, ולפי זה יהיה כאן הפירוש בואימא לעבור עליו בשני לאוין כלומר שכפל הכתיב האזהרה בו להחמיר עליו ולעשותו עובר על שתי מצות ועושה שני איסורין כדרך שכפל שם להלקות ממש ארבע וחמש לדעת אביי ואם כן לא הביא מאביי ראיה אלא שההכפל עושה רבוי מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא, התם שיש תוספת בכל אחד ההכפל מביא מלקות והכא שאין תוספת אינו מביא כי אם איסור גרידא. כן נראה לפרש על פי דרכו של הרמב"ן ומכל מקום הא תירצו שם בגמרא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. והתימה מהרמב"ן שיעשה עיקר מהקושיא ולא מהתירוץ ומסקנת הגמ' ואדרבא מזה המקום שהרמב"ן עושה ממנו קושיא להרמב"ם הוא הרמב"ם הביא אותו לעיל סיוע לו וז"ל רמזו על זה הענין בגמ' פסחים שהם כיוונו לאחד הלאוין שיראה שנכפלו כו' ונאמר בו על צד הקושיא ואימא לעבור עליו בשני לאוין והיתה התשובה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כו':

כתב עוד וכבר דרשו כפלי המניעה שבאו בדם בגמ' כריתות ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד כו' ואלמלא זה היינו מלקין האוכל דם ה' מלקיות ע"כ. וזה ודאי כדמות נבואה לומר דאי לאו הכי היו מלקין ה' מלקיות והרב לא ישמע לנבואתו ולא יאבה לה אבל יאמר ואלמלא זה היה אוכל דם עובר בה' לאוין ועושה ב' איסורין:

כתב והרי הרב מביא כאן מחלוקת אביי ורבא בחובל ריחים ורכב ובאוכל זג וחרצן שאביי מלקה אותו שתים אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד מפני שנכפל בהן הלאו ע"כ. ואנכי לא ידעתי היאך הן דבר אחד ושם אחד דודאי ב' דברים הם כי ריחים אינו רכב ולא רכב ריחים זג אינו חרצן וחרצן אינו זג וב' שמות ג"כ כי זה שמו רכב וזה ריחים זה זג וזה חרצן וכן כל האחרים שזכרום שם, ואם רצונו לומר דריחים ורכב דבר אחד כי שניהם יחד עושין מלאכה אחת שהיא הטחינה וזג וחרצן נמי דבר אחד נחשבין לענין צאתם שניהם מגפן היין מ"מ נפרדים הם כל אחד לעצמו ועכ"פ אינם שם אחד, וזה מבואר:

כתב ועוד אמרו בגמ' מכות אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה ה' והקשינו עליו ולילקי נמי כאידך דר"א דתניא ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן ל"ת על אכילתו אין הכי נמי, הנה באכילת עולה יש בו לאו ממדרשו של ר' שמעון ונדריך זו עולה ולאו אחר הבא ממנחת כהן כליל כל שהוא כליל ואמרו שהוא לוקה עליה בריבוי הלאוין ע"כ:

אמר הצעיר כל מי שיקרא טענות הרמב"ן ז"ל מתוך ספרו בלבד אין ספק שישוב יתפלא על הרב ז"ל ויהיה בעיניו כמתעתע פושע או שוכח כמה סוגיות מבוארות בתלמוד הפך דבריו וזו שזכרה עתה הרמב"ן ז"ל אחת מהן, אך כל אשר ידבנו לבו להבין הדברים על בוריין מאותיות מחכימות במקורן ומקומם בתלמוד הנה הוא יוסיף להפליא הפלא ופלא על הרמב"ן שמקשה על הרמב"ם כפי הפירוש שהוא הרמב"ן מפרש בסוגיא ואותו בלבד זכר ועזב פירוש אחר דשייך נמי התם אשר בו זכות והתנצלות אל הרב ממה שהוא טוען ומקשה עליו. ועתה אומר כי מהמקום הזה עצמו שהרמב"ן בא הנה שכרו אתו, דהא התם במסכת מכות על מה דתניא בשם ר' שמעון אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר כו' הקשו שם והא אין מזהירין מן הדין ותירצו איסורא בעלמא, ופירש"י האי דמייתי להו אזהרה בק"ו לאיסורא בעלמא קאמר ולא למלקות, והקשו עוד והאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש חמשה איסורין הוו וגם שם פירש רש"י משום חמשה איסורין קאמר ולא ללקות עליהן, ולדעתו ז"ל הך שינויא דאיסורא ולא מלקות אף במסקנא קיימא וכשאמרו שם עוד גופא אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש ואמרו עוד ולילקי נמי כו' ולילקי נמי כו' ר"ל איסורא בעלמא לא מלקות ממש, וכן כתבו שם התוס' בד"ה כל שבקדש כו' לפירוש הקונ' דלעיל ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו ר"ל כי אם איסור בעלמא ומשום הכי פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ"מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא עכ"ל. ובזה הוברר שאין מכאן כפי זה הפירוש שום קושיא על הרמב"ם ולא נתנו שם בגמ' לאו ומלקות מדרש או מרבוי לאו כמו שטען עליו הרמב"ן ואע"פ שהוא פירושא דתוס' קאמר דלאו כרש"י מפרשי ליה אלא דמלקות ממש הוא ואיסורא בעלמא דקאמרי ר"ל איסור חדש ע"ש, פשיטא שאין להקשות מפירושם להרמב"ם דאיהו לשיטת רש"י אזיל ולא קשיא ליה מידי:

כתב ושם אמרו עוד כגון שבישל בעצי אשרה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והקשינו עליו ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ועמדה זו הקושיא והרי בכאן לוקה שתים בשם אחד מפני שהוא עובר עליו בשני לאוין וכבר הביאו הרב ז"ל במצוה כ"ה מן הלאוין ולא נזכר לו שרשו ואע"פ שאלו הלאוין אינן בענין אחד מלבד אלא הא' בפרט ע"ז והשני יכלול לפי שהוא נאמר בענין הנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם עכ"ל:

אמר הצעיר חשב הרמב"ן ז"ל לחזק טענתו על הרב עם מה שזכר ממנו שכתב במצוה כ"ה ולע"ד משם תשובה מוצאת לטענתו והרב עצמו כיון שם להנצל ממנה, שלשונו שם כן הוא הזהירנו מחבר דבר הע"ז אל ממוננו אבל נרחק ממנה ומבתיה ומכל מה שמיחס אליה וה"א ולא תביא תועבה אל ביתך, ומי שנהנה ממנה מדבר לוקה, וכבר ביארו בסוף מכות שמי שבישל בעצי אשרה לוקה שתים אחת מלא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום לא ידבק בידך ודע זה עכ"ל. והדבר קשה לכאורה מה עומק או סוד יש כאן עד שיאמר ודע זה, אבל הענין מבואר מתוכו שהחיבור שיחבר איש אל כל שהוא מע"ז ואף שלא יהיה לו הנאה באותו חיבור עובר על לאו דלא תביא תועבה אל ביתך כי זה בחברו דבר אל הע"ז כבר הביא תועבה אל ביתו או בא הוא אל תועבה ומה שנהנה ממנה כו' כלומר אם נהנה ואפילו שלא ע"י חיבור ממונו אליה ג"כ לוקה והעניש כאן ב' לאוין נפרדים אחד לנהנה ואחד למחבר אף שלא יהנה, ולכך אמרו שאם בישל בעצי אשרה לוקה ב' משום שיש כאן שני הדברים גם יחד חיבור והנאה, ולפיכך כתב אחריו ודע זה, כלומר דע והבן שאם לוקה ב' הוא מצד שהם שני דברים ושני לאוים אחד לא תביא ואחד לא ידבק בידך כו' ואל ימהר לבך לומר שזה סותר למה שכתבתי בשרשים שאין לוקין ב' על שם אחד כי כאן ב' שמות הן. כן נ"ל והוא הנכון:

כתב עוד ושנו בספרא מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום ב' לאוין כו' והרב עצמו זכר לנו הבריתא במצוה ב' מלא תעשה עכ"ל. ואני אומר הרב זכרה הוא עצמו ביאר את טעמה וז"ל שם ר"ל שהוא עובר על עשותה בידו כו' ועובר ג"כ משום שקנה ע"ז והושיבה אצלו כו' ולכן ילקה ב' מלקיות ע"כ. הרי ביאר יפה טעם הב' מלקיות שהוא על ב' דברים אחת על ע"ז בעצמה ואחת על שעשאה בידו וזה מבואר יפה בדבריו ולא ידעתי מה הקשה לו הרמב"ן וכתב שהרב עצמו זכר הברייתא כאלו בזה מגדיל עליו הקושיא ואדרבה באותה זכירה הוא מתרצה וק"ל. גם מה שהקשה עוד שהיו מחייבין שתים אחת משום כלתו ואחת משום אשת בנו אם לא היה המיעוט ממלת היא, הוא קל התירוץ דמדשני קרא מכלתו לאשת בנו וכתב לאו אחר על כל אחד בהדיא עשאן הכתוב שתי שמות ללקות עליהם שתים אחת משום כלתו ואחת משום אשת בנו אע"ג דכלה חדא היא:

כתב וראיתי לרב ז"ל במצוה קע"ט בשמועתו של אביי דברים מתמיהים אמר שפירשו בה שמי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים אחת משום כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, וכן מי שאכל כלום משרץ העוף לוקה ב' אחת משום וכל שרץ העוף טמא הוא לא יאכל ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ואם אכל בעל חי א' יעוף וישרוץ על הארץ עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ יהא חייב ארבע, ואם יתחבר לזה ג"כ שיהיה משרץ המים יהא חייב עליו שש מלקיות החמישית משום דג טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו והמלקות הששית משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שהוא כולל אף שרץ המים, וזהו הפירוש שפירש בו כל מי ששמעתי וראיתי דבריו בפירוש זו המימרא והוא פירוש נפסד מפני שחייבו ג' מלקיות מלאו אחד אל תשקצו את נפשותיכם כו', אלו דבריו ז"ל: ובודאי שזה דבר ברור אינו נעלם כלל שאין לחייב ב' מלאו אחד אבל לא ראיתי מעולם שאחד מן הראשונים פירש כך ובידוע שראה הרב דברי בה"ג והוא כתב בהל' דגים בלשון הזה לוקה ד' דכתיב בדגים שקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתוב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הוו להו אל תשקצו ואל תטמאו תרין וכתיב השרץ השורץ סתמא לא שנא דים לא שנא דיבשה הני דויקרא וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו נמלה לוקה חמש משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום אל תשקצו את נפשותיכם כו' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ צרעה לוקה ו' ה' דשרצים ואידך כל שרץ העוף כו' ע"כ בה"ג וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות וכך מפורש בה' הרי"ף, וזהו פירוש הגאונים כלם לא שיהיו מחייבין ב' מלקיות על לאו אחד ח"ו:

אלו דבריו כלם כאשר כתבם הוא ז"ל לא הוספתי ולא גרעתי מהן כלל לגלות אזן אנשים התמיהה שתמה בהן על הרב ז"ל כי רבה היא וגדולה בלי ספק שיכתוב על שם הראשונים פירוש שהם לא פירשוהו ולא זכרוהו כלל וכיחש בם הפירוש אשר הם זכרוהו ואמר לא ראיתיו עד הנה בהיות בה"ג המיוחד שבהם וספרו תמיד פתוח לפניו ושמעתתיה בפומיה כל שעתא ושעתא וליכא ספקא דחזא מלכא הלשון בספרו כמו שהעתיקו הרמב"ן ואין בו זה הטעות אשר הוא מייחס אותו לו שמחייב ב' מלקיות על לאו אחד אין לנו בזה לומר אלא שודאי זה הפירוש שהוא זוכר בשם הראשונים כן ראהו בהם או שמעו משמם כי נאמן הוא ועל שלא שמעו לא יאמר שמעתי וכיון שכן ראה או שמע לא דקדק יפה בלשונו של בה"ג וחשב שבדרכם הוא הולך וטעם גדול יש לו לזה וכמו שהרמב"ן עצמו אומר שהרב לא דקדק בדבריהם כו' מפני שהוא מרחיק שיהא אדם לוקה ב' על איסור אחד אע"פ שנכפלו בו הלאוין ושם פירש שאם באו אלף לאוין מבוארין כלם בשרץ הארץ כו' לעולה אינו לוקה לדעתו על שם אחד אלא מלקות אחת כגון זה הלאו דאל תשקצו את נפשותיכם כו' שאם אכל שרץ הארץ לבדו אין הרב מלקה אותו אלא אחת כו' עכ"ל פירושו ולא כמו שבה"ג מלקה אותו ב' מפני שנכללו בו הלאוין ויאמין הרב שמי שיאמר זה יחייב ג"כ ב' מלקיות על לאו אחד כי אצלו אחד באחד ולכך העמיס זה ג"כ על בעל ה"ג ולא חש לדקדק בדבריו בו כי עיקר מחלוקתו עליו הוא בשתי מלקיות על לאויו כפולים בשם אחד:

וכל עצמו של הרמב"ן ג"כ בזה הוא מרבה תלונותיו עליו וז"ל וכבר הראית לדעת מן השמועה שבפ"ב דפסחים שהעיקר בדברי הראשונים והמלקיות בפוטיתא ונמלה מפני כפל הלאוין בשם אחד ולפיכך רצו לומר נמי בבשר הקדש שנטמא שיהא בו לאו שתי פעמים להלקותו ב' מדמיון פוטיתא ונמלה שלוקה ארבע וחמש עכ"ל. וכבר זכר זה לעיל והשבתי עליו שם מה שיש בו די אלא שכאן הוסיף עוד וכתב אמר הרב אלו אשר נטעו זה השורש הנפסד יאמינו כי מי שילבש שעטנז ילקה ב' מפני שבאו עליו ב' לאוין לא ראיתים מעולם יחשבו זה וזה מבואר לא יעלם מן החרשים ומן האלמים ע"כ. ולשון זה נראה שכן היתה בהעתקה הראשונה אשר באה ליד הרמב"ן אבל בהעתקה שבידינו הוא בסגנון אחר והכל הולך אל מקום אחד והוא טען על זה וכתב הלעג שלעג עליהם הרב והחריש ואילם אותם מדמיון הכלאים אינו כדאי שהטעם בכלאים ברור מפני שלא נאמרו ב' הלאוין לכפל אלא אחד לאסור אפילו העלאה והב' להתיר כשאין בו הנאה לגוף עכ"ל. והנה הרב עצמו כן כתב לעיל בזה השורש שכשנכפל איזה לאו להשלים המצוה או ללמוד ממנו דין מן הדינין במצוה אחרת לא ילקו עליו אלא אחת, אבל אמר שם עוד שגם כל לאו אחד שלא יכלול ענין זולת הענין שיכללהו הלאו האחר לא ילקו עליו כי אם אחד וזה דבר הכלאים שאע"פ שהוא בא לאיזה מדרש וכמו שהרמב"ן אומר מ"מ אין בו ענין שלא יכלול אותו הלאו הב' ואף אם יאמר שבלא יעלה עליך יש ענין נוסף דהיינו ההעלאה מ"מ בלא ילבש אין בו ענין נוסף דהעלאה בכלל לבישה ולכך תפס הרב ממנה וזו לעגו על בה"ג דכי היכי דהתם בלבישה אין מי שיחשוב שילקה עליה שתים אף שאותו לאו בא למדרש כן הוא הדין וכ"ש כשלא יבא לשום דבר אלא הוא נכפל לגמרי:

ואשוב אל הרמב"ן שהביא פירושו של בעל ה"ג בו' מלקיות על הנמלה אמר עוד וכן כתב המפרש הגדול רש"י ז"ל והוא דקדק ושאל למה לא ילקה עוד מלקות ז' מלא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיב דההוא לאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא אבל שרץ לשון קטנה ונמוכה שניכרת בהילוכה בקושי ונראה כרוחשת, זהו לשונו. וקשה לי שאע"פ שהוא לשון נופל על בריות גדולות כענין שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער מצינו אותו אף על השרצים דכתיב וכל השרץ הרומש על הארץ והלשון כולל בריות היבשה והים וכתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב הרומשת במים ואם כן אף השרצים בכלל הלאו זה וכל שכן שכיון שפירש בבהמה ובעוף לא הוצרך ובכל אשר תרמוש האדמה אלא לדבר על השרצים עכ"ל:

אמר הצעיר אני כאן לא לפרש דבריו של רש"י באתי ואינו מענין חבורי זה אבל כיון שדרך מלאכתי פגעתי בו והקרה ה' לפני דבר נאה ומתקבל להליץ בעדו לא אמנע טוב מבעליו ולכך אומר, הנה הרמב"ן מבין שדעתו של רש"י הוא דלשון רמשים אינו נופל כי אם על בריות גדולות בלבד. והאמת דפשטא דלישנא דרש"י דכתב לשון בריות גדולות הוא הכי משמע לשון בריות גדולות דוקא, ומ"מ תימה גדול הוא לחשוד לרש"י שלא ראה ושכח פסוק מלא וכל השרץ הרומש כו' שהרמב"ן מקשה לו ממנו, ועוד לפי דעתי אף רש"י מוכיח על עצמו שאין פירוש דבריו כמו שהרמב"ן סובר בו שהרי לשונו שהוא הרמב"ן מזכירו בשמו כן הוא במקומו בפרק אלו הלוקין אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף הכתוב בפרשת קדושים אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנים ונמוכים כו' ע"כ. ויש לדקדק מאי האי דכתב ואע"ג כו' דהאי לישנא משמע שתופס בפשיטות דתרמוש לשון דקטנים הוא וקשיא ליה מיניה דאי לאו הכי כך היל"ל וכתיב אשר תרמוש דלישנא דבריות גדולות הוא, אלא ודאי משום דידע בקושטא דלשון קטנים הוא הוקשה לו וקאמר ואע"ג כו' וא"כ היאך תירץ דלשון בריות גדולות הוא, ולכך נראה לי מאין ספק שהוא כבר ראה קרא דכתיב בהדיא השרץ הרומש ולהכי קאמר ואע"ג דכתיב אשר תרמוש דאיהו לישנא דכתיב התם גבי קטנים דהיינו השרץ אפ"ה לשון בריות גדולות הוא כלומר בפסוק הזה הוא כן משום דלאו בשרצים כתיב כמו התם דקאמר בשרץ הרומש, ובעירובין כתבו יותר מפורש וז"ל שם ובכל אשר תרמוש האדמה לא חשיב ליה דבבהמה ועוף משתעי ולא בשרצים כו' ע"כ, דוק דלא קאמר לא חשיב משום דלשון בריות גדולות הוא אלא קאמר דבבהמה ועוף משתעי כלומר כיון דבבהמה ובעוף משתעי קרא שהן בריות גדולות אשר תרמוש ודאי עלייהו ודכוותייהו קאי מדלא פירש וקאמר ובכל השרץ אשר תרמוש וכלל כוונתו דלישנא דרמישה משמע הכי ומשמע הכי ופירושו כפי מקומו היכא דכתיב גבי שרצים לישנא דקטנים ונמוכים הוא ושם רמישה בהם בשי"ן כמו בסמ"ך שהוא מענין רמיסה ממש ונגיעה בארץ כמו שכתב רד"ק בשרשיו, והיכא דכתיב גבי בהמה ועוף לשון בריות גדולות הוא וענינו דריכה והילוך בלבד כמו שכתב רד"ק וזאת היא כונתו של רש"י ג"כ בפרק כל שעה שכתב שם הילכך אל תשקצו את נפשותיכם כו' אינו המנין דלאו בשרצים כתיב ע"כ. והכא נמי לא קאמר אינו מן המנין דלשון בריות גדולות הוא אבל קאמר דלאו בשרצים כתיב כלומר אלא כתיב בבהמה ועוף וזה מחייב דאשר תרמוש בדידהו קא מיירי. ומה שכתב הרמב"ן עוד וכ"ש שכיון שפירש בבהמה ובעוף לא הוצרך ובכל אשר תרמוש אלא לשרצים, לא קשיא דעדיין לא פירש אלא בבהמה ובעוף ואיכא למימר דאתא ובכל אשר תרמוש לחיה המד"א בו תרמוש כל חיתו יער:

והתוס' בפרק בכל מערבין ובפרק כל שעה כתבו צרעה לוקה ו' פ"ה דהא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם כו' לא חשיב ליה דבגדולים מיירי דלא כתיב שרץ ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו מפני קטנו, וקשה דבפרק ארבע מיתות דרשינן וכל חיה הרומשת זה נחש משמע דרמישה הוי נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחון כו' ע"כ. ומדבריהם אלו שכתבו משמע דרמישה הוי נמי כו' נראה שהבינו גם הם ממ"ש רש"י בגדולים מיירי כו' שכוונתו לומר דלשון רמישה בגדולים דוקא הוא ולכך הקשו מהתם דמשמע דהוי נמי בדבר הרוחש דומיא דשרצים וקשיא לי א"כ למה הוצרכו להקשות מחיה הרומשת זה נחש דדרשא היא ולא הקשו מפסוק מלא וזיל קרי בי רב השרץ הרומש כמו שהקשה הרמב"ן. ותו קשיא מה שהקשיתי להרמב"ן דלישנא דרש"י ואע"ג דכתיב אשר תרמוש כו' לא מוכח הכי וק"ל. והנ"ל בזה שהתוספות העמיקו להקשות על רש"י הקושיא יותר חזקה ממה שהרמב"ן הקשה מהשרץ הרומש כי המה ראו שרש"י נמלט יפה מאותה קושיא במה שכתב דהכא לאו בשרצים כתיב כלומר אבל התם קרא כתיב בהדיא השרץ הרומש ופירש יותר בעירובין דבבהמה ועוף משתעי קרא כלומר וזה הכרח דאשר תרמוש דכתיב גביה נמי בבריות גדולות קא מיירי כדאמרן לעיל וא"כ אי מהא לא איריא ולכך דקדקו התוס' להקשות מפ' ד' מיתות דדרשי ללישנא דהרומשת בנחש שהוא דבר הרוחש אע"ג דלאו בשרצים כתיב וממנו נקח לומר בכל אשר תרמוש האדמה דאע"ג דגבי בריות גדולות כתיב אפ"ה יש לומר דובכל אשר תרמוש לדבר הרוחש ובריות קטנות אתא ודוק:

כתב הרמב"ן הפירוש שפירש הרב במ"ש פוטיתא לוקה ארבע שזה המין עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים שהם ארבעה שמות והנמלה היא בעלת כנפים המתילדת מעיפוש הפירות שאינה פרה ורבה וחייב עליה משום שרץ שפירש מן האוכל שלוקה משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלוה כי שקץ הם שממנו נתרבה לפי דעתו כו' והצרעה הוסיפו על זה היותה עוף ולוקה משום עוף טמא ובזה הפירוש טעיות ארבע, אחת אמרו פוטיתא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ואינה אלא שרץ המים אין לה גדול בארץ כלל כמ"ש בג' מעירובין ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע ואי איתא לילקי משום שרץ השורץ על הארץ, הרי נתבאר כאן שזה הנקרא פוטיתא אינו גדל בקרקע ולא בכלל השרץ השורץ על הארץ עכ"ל: ואני לא אוכל להסתיר פני מזאת הטענה כי ודאי חזקה היא מאד שערי תשובתה ננעלו בפני והרבה חתרתי להשיבה אל היבשה בדבר שתתישב בו הדעת ולא יכולתי כי קשה לומר שהרב לא נזכר מההיא שמעתא דעירובין ושמא נסח אחר היה לו בה. גם מה שכתב עוד הרמב"ן וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארץ שהווה בפרי לוקה בו משום לאו מיוחד בפני עצמו והוא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואין הדבר כן שהרי בפרק אלו טרפות בעי רב יוסף פירשה לאויר העולם מהו פירשה ע"ג תמרה מתמרה לתמרה מהו תיקו ע"כ, כלומר דאע"פ שכל אלו הבעיות שהן בדברים שלא שרצו על הארץ עמדו בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא יהיה זה לאסרן באכילה בלבד לא לגזור בהן מלקות דסוף סוף ספק הן ואין מלקין על הספק, זה ג"כ תימה על הרב ז"ל שכתב לוקה בו כו'. ועוד כתב הרמב"ן על זה ואם היה זה פשוט לאיסור היתה פרישתו לאויר או על גבי תמרה בהליכתו על הארץ ומתחייב בו משום שורץ על הארץ וא"כ בשהוסיף עוד להלך על הארץ אין בו לאו אחר ושם אחר נוסף בו כלל דהא בהני קראי תרוייהו על הארץ כתיב בהו אלא לפי שכל השרצים ההווים מן העפושים בפירות וזולתם אינן אוסרין אלא בהיותה שורצים על הארץ כמ"ש בחולין על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעת שבתמרים לפיכך הוצרכו לרבות בספרא את שפירשו לארץ וחזרו לומר שאע"פ שהן בחור שלהן ואינן עכשיו שורצים על הארץ כיון ששרצו שעה אחת על הארץ נאסרו והם הנקראים מעתה שרץ השורץ על הארץ, ולא שנו שם פירשו ע"ג פרי וחזרו כמאמר הרב אלא שפירשו לארץ וחזרו וכן לא רבו אותם מלכל השרץ השורץ על הארץ כמו שכתב אלא מן הכתוב השני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שלא מיעט בו על הארץ ומ"מ כשורץ על הארץ חשיב והוא ככל השרצים לכל הלאוין שנאמר בהם מקרא אחד ממעט ומקרא אחד מרבה מיעטו שבתוך הפרי להיתרא והביאו את שפירשו לארץ וחזרו לאיסורא דהרי שורץ על הארץ, כל אלו דברי הרמב"ן וכולן בלי ספק קושיות עצומות על הרב. ויותר מהן אני תמה עליו שכתב עוד בזה הס' קע"ה הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות ואפי' מצאנו אותם אח"כ תוך הזרע או תוך הפרי אינו מותר לאכלן ומי שאכלן לוקה וה"א לכל השרץ השורץ על הארץ ולשון ספרא להביא את שפירשו לארץ וחזרו עכ"ל. וזה אצלי קשה מאד לא ידענא מאי אידון ביה דאיהו קאמר דמעת שיצאו על שטח הזרעים או הפירות לוקה משום שרץ השורץ על וקרי א"כ על הארץ יציאתם אל שטח הזרעים מבלתי שישרצו ממש על הארץ והביא לזה ראיה מספרא והיא ראיה לסתור דבהדיא שנו שם להביא את שפירשו לארץ וכו', וזו אצלי קושיא חזקה בלשון הזה ומיניה וביה ולא מצאתי לו לרב מקום אשר ינוס שמה אלא א"כ יאמר שפירשו לארץ הוא שפירשו לצד הארץ כי יצאו מתוך הפירות לא שהגיעו ממש לארץ ובכך עלתה לו ראיה משם וניצל גם מקושיות הרמב"ן אבל דוחק גמור לומר כי כן פשט הלשון והוא מבואר:

שבתי וראה שהרב עצמו כתב בחבורו הגדול פ"ב מהל' מאכלות אסורות אלו המינין הנבראים בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצאו לארץ אע"פ שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהן כזית לוקה שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ אלו שפירשו לארץ כו' פירשו לאויר ולא נגעו לארץ או שפירשו מקצתן כו' כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהם עכ"ל. והנה חזר בו שם ממה שכתב כאן בזה המאמר שאם יצאו לאויר אע"פ שלא נגעו בשטח הארץ חייב מלקות והניא מעליו בזה תלונות הרמב"ן וכל מה שהשיג עליו כפי מה שמצא כתוב כאן בשרשים ובמצות:

כתב עוד הרמב"ן וטעות אחרת שהרב אומר כי השרץ ההווה מן העיפושים שאינו פרה ורבה עובר עליו משום ולא תטמאו את נפשותיכם ממה ששנו בספרי השרץ הרומש על הארץ אע"פ שאינו פרה ורבה וזהו ההפרש בין חומר השרץ השורץ ובין חומר הרומש כי השורץ הוא שיש בו כח ההולדה והרומש הוא המתהוה מן העיפושים שלא יוליד וכו' וא"כ הנמלה שאינה פרה ורבה אינו לוקה עליה משום השרץ אלא משום הרומש ואם ילקה עליה עוד משום עוף ושרץ העוף לפי שנאספו שני שמות אלו בגופה היאך ילקה מן השם הנאמר בפרה ורבה והיאך יתחברו בגוף שני הפכים אלו ועוד שאמר שהנולד בזרעים ובפירות כשיצא כו' ילקה שתים משום כל השרץ השורץ כו' לא תאכל כו' ומשום וכל השרץ השורץ כו' שקץ הוא כו' ואם יקרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עוד משום השרץ הרומש כו' והנולד בזרעים ובפירות אינו פרה ורבה לעולם כי אין כח ההולדה אלא ההיולי אשר בזכרים כו' אבל אין הענין כמו שהוא אומר אלא כלם בכלל השרץ השורץ כו' וכן בלשון הרומש יש אף הפרה ורבה כענין שכתוב תבנית כל רומש באדמה כו' וכתיב וכל חיה הרומשת כו' וכמה כתובים אחרים אבל ענין הרמישה דריכה והילוך כענינו בסמוך כו' ובברייתא דספרי לא דרשו אינו פרה ורבה אלא מרבוי בכל כו' עכ"ל:

והנה הרב ז"ל כתב ואינו נמנע התילד הנמלה או הצרעה כו' בתוך אוכל אלא אצל הסכלים כו' ויחשבו כי כל מין מהמינין אי אפשר שיתילד איש מאיש לא מזכר ונקבה כו' ובזה חולק על מה שכתב הרמב"ן כאן שאין כח ההולדה אלא בהיולי אשר בזכרים כו' א"כ הדבר מחלוקת ביניהם ואין בידינו להכריע, והרשב"ץ בספר זוהר הרקיע הכריע כהרמב"ם מהעכבר המתהוה מן העפר שאז"ל בפרק העור והרוטב שאם הושרץ כלו מטמא כי הוא אצלם פרה ורבה עכ"ל. ודי בזה סעד לדברי הרב ז"ל. ועוד אני אומר שאף אם יהיה הדבר כמו שהרמב"ן סובר שהנולד בתוך הפירות איני פרה ורבה מ"מ אין זה קושיא אל הרב היאך יחייב עליו משום פרה ורבה אם הוא אינו פרה ורבה דאפי' הכי מין ממיני הפרה ורבה הוא וכבר כתב הרב ז"ל ולא תרחיק היות מין אחד עצמו עוף טמא ושרץ העוף שזה אינו רחוק כי הנה יהיו לו עניני העוף ופעולתיו ועניני שרץ העוף ופעולותיו כו' ע"כ, כלומר שאף שאינו ממש לא עוף ולא שרץ העוף מ"מ על היותו ממיניהם ויש בו עניניהם ופעולותיהם לוקין עליהם, וכן יש לומר כאן שאף שאינו פרה ורבה ממינו הוא וכיון שבזה הגוף נאסף מין מהפרה ורבה בפעולותיו ומין מהאינו פרה ורבה בפעולותיו אם כן שני שמות הן ודין הוא שילקה עליהם שתים, וזו גם כן תשובה אל הקושיא האחרת היאך יאספו שני הפכים בגוף אחד כו' כי עם מה שאמרנו אין שני ההפכים ממש נאספים כאחד בגוף הזה אלא סימנים ופעולות מזה ומזה יש בו וזה אינו רחוק שיהיו בגוף אחד סימנין משני מינין. וכן הוא להרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הרי שהיתה הבריה משרץ העוף כו' ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות כו' ואם היתה מן המינין שפרין ורבין כו' כן כתוב בספר, ונראה לי שצריך לומר מן המינין שאינן פרין ורבין שכל הראשונים ממינין שפרין ורבין, ומכל מקום נמצינו למדין מלשונו שאינו אומר שהם ממש כן זה וזה אלא שהם ממין שניהם דומים להם בעניניהם וכמו שאמר עוד הרמב"ן שבין הפרה ורבה ובין שאינו פרה ורבה בכלל השרץ השורץ והרב כתב השורץ נקרא שיש בו כח המוליד בדומה וכן כתב בחבורו הגדול השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה, בזה נראין דברי הרב מדבריו וראיה גדולה לו פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט'):

ומה שכתב עוד וכן יש בלשון הרומש אף הפרה ורבה כו' והביא ראיה מכמה כתובים כו' כלומר אינו דוקא הנולד מן העיפושים שאינו פרה ורבה וכדעת הרב אלא לשון כולל אף הפרה ורבה כו' צריך לומר שגם הרמב"ם סובר כן דלישנא דרמישה כולל הוא כי לא יכחיש כל אותה כתובים מפורשים בבריות גדולות שזכרם הרמב"ן ולא אמר שהוא בנולד מן העיפושים בלבד אלא בקרא דהשרץ הרומש, וכן כתב בחבורו הגדול בכל השרץ הרומש על הארץ ואע"פ שאינן פרין ורבין כו' וטעמיה כיון דאתחיל וקאמר השרץ ולא סיים נמי השורץ כדקאמר בדוכתא אחרינא כי כן הוא הלשון המיוחד לפרה ורבה בלבד אלא שני וקאמר הרומש הכא ודאי אינו פרה ורבה בלחוד משמע, ועוד אף לפי דרכו דהרמב"ן דהכא נמי כולל הוא איני יודע עיקר לקושייתו זאת דמ"מ הרמב"ם שפיר קאמר דהאי לאו לאינו פרה ורבה אתא דמשתמע נמי מהרומש דאילו לפרה ורבה כבר יש בו לאו אחר מפורש בהשרץ השורץ. ועוד דברי הרמב"ן שכתב ובברייתא השנויה בספרא לא דרשו אינו פרה ורבה אלא מרבויא דבכל כלומר ולא ממשמעות הרומש כמו שהרב אומר, קשין אצלי שאף לפי מה שהוא הרמב"ן אומר בזה וזה במשמעות הלשון מה אנו צריכין לרבוי דבכל הא הרומש כתיב שכולל פרה ורבה ואינו פרה ורבה ומשמעותא דקרא הוא ורבוי יתירא למה, ואעיקרא דדינא דקאמר דבספרא לא דרשו אלא מרבוי דבכל לא מצאתי לו שם הכרח ואדרבה נראה לי דכי דייקינן שפיר מוכח דמשמעותא דרשו ולא רבויא דהתם בספרא קאמר לעיל כל הולך על גחון להביא את השלשולים וכל הולך להביא את החיפושים עד כל להביא הדומה לכל שרץ להביא את התולעים כו', הנה כל אלה שהם מן הרבויים דכל שנו בהם להביא כו' להביא כו' כי זה הלשון המורגל ברבויים אבל הכא לא שנו אלא הרומש אע"פ שאינו פרה כו' קאמרי והוא מוכיח על עצמו דלישנא דרומש קא דייקי כמו שהרב אומר:

כתב ועוד טעות גדולה שאומר שזה המין עוף ושרץ העוף ולוקה עליו משוה עוף טמא וכבר נתבאר באלו טרפות שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות ולא בא בתורה לאו לאסור כל עוף טמא בכלל היתכן שיהיה זה הנולד מן העיפושים נשר או פרס או עזניה כו' ע"כ. ואני אומר שיותר הוא הגזים הדבר ואמר שזו טעות גדולה לרב אמנם אחרי העיון הדק בדבריו אין בהם טעות ואפי' קטנה. והענין כי אם הוא היה אומר מלקות על גוף פשוט אחר זולת הפרס והעזניה וכל אותם הנזכרים שם בכתוב ודאי שזה היה ממנו טעות בלי שום ספק כי הכתוב לא נתן האיסור בעופות כי אם בפרט והיה הפרט כ"ד והיאך יוסיף הוא עוד על מנינן פרט אחר זולתם אבל הוא מבואר שהרב אינו מדבר בגוף פשוט אלא במורכב מעוף ושרץ העוף ואינו אומר שלוקה על היותם כן ממש כי זה לא יתחבר ודאי בגוף אחד אבל יתחברו בו סימנים וענינים ממינים שונים על כן יאמר שנתחבר בגוף הזה דבר שיש בו ממין עוף ודבר אחר ממין שרץ העוף וזהו אשר חידש אביי לדעת הרב בפוטיתא שלוקה בגוף אחד על כל המינין שהסימנין מורין עליהם, ונראה שהרמב"ן לא נעלם זה ממנו בדעת הרב ושניצל יפה מטענתו ולכן חזר וכתב וכן מה שהרב אומר שאפשר מין אחד עוף בענינו ופעולותיו ולכך יתכן שיהיה לזה המין העיפושי פעולותיו של זה ויקרא בשם שניהם אינו אמת כי כל מעופף בעל שתי רגלים הוא הנקרא עוף וכל שיש לו ארבע רגלים הוא הנקרא שרץ העוף ע"כ, והכונה שאם זה המין יש לו שתי רגלים עוף הוא ולא שרץ העוף ואם יש לו ארבע א"א שיהיה עוף כלל אלא שרץ העוף, וזה ודאי אמת הוא במינין הנפרדים כל אחד לעצמו אבל במחוברים בגוף אחד וניכרין בו סימנין ואותות של עוף ושל שרץ העוף ובעינינו נביט שהורכבו בגוף הזה ב' שמות הנה אף שנראה בו ארבע רגלים נאמר שהשתים של עוף נכללות בהן או שהוא הסימן אל שהוא מהמין שיש לו ארבע רגלים וכן אם יהיו בו שתים בלבד נאמר שהוא סימן שזה מאותו המין שיש לו שתי רגלים ושאר הדברים שבאחד מהם יהיה סימן שהוא גם מהמין האחר והרי כאן הרכבה מב' המינין ולוקה על שניהם. וזו עצמה תשובה שלמה אל מה שהקשה עוד וכתב על דעת רבים הקטנים הנמוכים הנראין כרוחשין על הארץ נקראים שרץ העוף ואשר רגליהם גבוהות לפי קומתם נקראין עוף גם זה לא יתכן היות שניהם בגוף אחד עכ"ל, ויש לומר בזה וכיוצא בו מה שלא יצדק נפרד יצדק מחובר וכשיהיה שיתחברו בגוף אחד ב' מינין עוף ושרץ העוף שזה אפשר לדעת הרב הנה יהיה גם כן מגדר זה האפשרות שתארי שני הגופים המחוברים יהיו משובש מעט ממדתם כאילו תאמר לא יהיו הרגלים נמוכות הרבה כשרץ העוף ולא גבוהות הרבה כרגלי העוף או אפילו שיהיו ממש כאחד מהם יהיו הם סימנים על שהוא מאותו המין שאלו סימניו וסימנין אחרים שיהיו בו יורו שהוא גם מהמין האחר שיש לו אותן הסימנין וזאת היא ההרכבה:

כתב ומ"ש הרב הקדמונים כלם מנו בכלל הו' מלקיות דג טמא ושרץ המים והוא אינו מרחיק זה כי יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים, וכן מ"ש שלא בא לאו גמור בשרץ המים אלא לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ כו' הם דברים משובשים מאד כי הדגים כלם למיניהם שאינן בעלי קומה נקראין שרץ המים ובעלי הקומה יש להם רגלים נקראין חיות המים שהם שטים והולכים כחיות ושניהם כללם הכתוב בלאו אחד מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים כו' מבשרם לא תאכלו וכן בבריאתם נאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה והשרץ הוא מיני הדגים כלם ונפש חיה הם חיות המים בעלי הקומה והנה כל מה שבים יכנס בב' אלה השמות רמש או שרץ וחיה עכ"ל, והרב בפ"ב ממאכלות אסורות כתב האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים איזהו שרץ המים הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהם חיות הים כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים לא דג טמא ולא דג טהור כו' ע"כ. ולכאורה קשה היכי קאמר דחיות הים בכלל שרץ המים ומלקות שלהם מלאו דאל תשקצו בכל השרץ כו' והרי יש לאו מפורש בהם מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים מבשרם לא תאכלו וכמו שהרמב"ן אומר והוא מבואר מעצמו דהא בהדיא כתיב התם נפש החיה, אבל אין זה ממה שיקשה כלל לדעת הרב כי הוא לא יפרש נפש החיה דההוא קרא מלשון חיה ובהמה וידבר הכתוב על חיות שבים אלא פירושו נפש שהיא חיה ומלשון חיות הוא כמו שכתב רש"י בפרשת בראשית נפש חיה שיש בהן חיות, וזה נראה נכון כפי הפשט דאם לא כן ומכל החיה מבעי ליה מאי נפש, והנה לפי דעתו זה כל הנזכר באותו כתוב ונכללים בלאו ההוא דמבשרם לא תאכלו אינם רק אותם שהם בצורת דגים וזהו שכתב הרב שם באותו פרק האוכל כזית מדג טמא לוקה שנאמר מבשרם לא תאכלו וכו' וכל הנזכר שם שרץ המים ונפש חיה כלם מצורת דגים נלמד מענינו את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת כו' שהם כל מיני הדגים הטהורים, וא"כ מ"ש עוד אין לו סנפיר וקשקשת כו' מכל שרץ המים ומכל נפש חיה וכו' כולם גם כן ממין הדגים הנזכרים הם אלא שיחסר להם סנפיר וקשקשת והם טמאים ויפה אמר הרב דקרא דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שכלל בו כל מיני שרצים דעוף ודיבשה ודים ואין בכלל זה אלא שאר שרץ המים דהם הבריות שאינן בצורת דג. והנה בזה נתבאר יפה שדברי הרב אינם משובשים מאד כמו שהרמב"ן כותב עליו אבל הם נאים ומתוקנים מאד לפי הפשט, ואף על גב דבספרא רבו הגלין והצפרדעים שאינן בצורת דגים מכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וחיות שבים מכל נפש החיה כמו שהקשה הרמב"ן כל אלה לדעת הרב דרך אסמכתא ועיקרא דהנהו קראי בכל אשר הם בצורת דגים כדאמרן לעיל ואין באלו מלקות מדאורייתא לדעתו אלא מאל תשקצו כו' דכלל כל אלו בשרץ השורץ ובלאו מפורש הוא בכלם ודברי טעם הם וראויים למי שאמרן. וראיתי עוד בהרב המגיד הביא זה שהקשה הרמב"ן להרמב"ם מברייתא דסיפרי ותירץ כעין מה שכתבתי יע"ש:

כתב עוד וכן מה שגוזר הרב במניעות רבות הבאות בלאו אחד אם דרשו בם רבוי לחלק יש חיוב מלקות על כל אחד וימנה מצות רבות כמספרם ואם לא יבא בהם מדרש לחלק חייב אחת על הכל וימנה אותן מצוה אחת מפני זה אמר שאל תאכלו ממנו נא ובשל כו' הכל מצוה אחת וראייתו ממה שאמר בפסחים פ"ב אמר אביי אכל נא לוקה ב' מבושל לוקה ב' נא ומבושל לוקה ג' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות א"ד חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה וכבר נתבאר בסנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות א"כ מאמר אביי הוא נדחה והאמת שלוקה אחת בין שאכל נא בין שאכל מבושל או נא ומבושל, והתימה על הרב שכיון שבאו ב' לשונות האחד שעל שניהם לוקה אחת והלשון הב' פטרו לגמרי א"כ היה ראוי שיפסוק הלכה שפטור ממלקות לגמרי מפני שזה הוא כלישנא בתרא והלכה כלישנא בתרא ועוד דספק נפשות להקל, ועוד שבסנהדרין כך התבאר שאין לוקין על לאו שבכללות כלל, עד כאן לשונו:

והן אמת שזה הוא דרך רב אלפס לפסוק בשני לשונות כלישנא בתרא כמו שכתב הרא"ש ספ"ק דקמא וכן הוא דעת רבינו האי כמו שכתבו הר"ן והמרדכי בפ"ק דע"ז והרא"ש הביא שם בשם ר"י גיאת דלעולם הלכה כאיכא דאמרי, מ"מ אין זה כדאי להקשות ממנו אל הרב שהרי הרא"ש עצמו כתב שם שמקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא, והכא איסורא הוא, והתוס' כתבו שם בפ"ק דע"ז רש"י היה פוסק בכל איכא דאמרי שבתלמוד בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים אחר האחרון, והכא בשל תורה הוא, ועוד כתבו שם דריב"א פי' דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר והלכה כלישנא קמא ור"ת פירש בדאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא כו', הא קמן לדעת כלהו הני רבואתא איכא למפסק הכא לחומרא וחדא מיהא לקי כלישנא קמא וכמו שפסק הרמב"ם וזה עצמו תשובה אל הקושיא האחרת מספק נפשות להקל דלדעת הרמב"ם וכלהו רבואתא דאמרי אין זה ספק כיון דלדידהו הלכה פסוקה היא בלשון המחמיר ודמיא הך מילתא למאי דאיתמר בגמרא חולה ורופא אומר אינו צריך ורופא אחר אומר צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים כלומר ואף שיש בדבר מחלוקת לא יקרא ספק נפשות להקל בו שהלכה פסוקה היא אין דבריו של אחד במקום שנים:

ומה שהקשה עוד שבסנהדרין נתבאר שאין לוקין על לאו שבכללות אפילו אחת הנה זה כבר זכרו הרב עצמו וז"ל ובביאור אמרו בגמרא סנהדרין על כלם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות אין לוקין עליו ע"כ אבל כבר ביאר הרב שם שג' מיני לאו שבכללות הן ועל המין האחד שהוא לא תאכלו על הדם ודוגמתו שנכללין הרבה ענינים בשם אחד הוא שאמרו בסנהדרין הרב מודה בו שאין לוקין כלל, ואע"ג דעל לאו דאל תאכלו ממנו נא כתב שלוקין אחת הוא מין אחר מלאו שבכללות שעליו וכיוצא בו לוקין, ואין לו להרמב"ן שיתמה על הרב בחילוק זה שכמוהו ממש אומר הוא שם לעצמו דבמין זה דלאו שבכללות הכל מודין שאין לוקין עליו כלל ובמין אחד הוא שחולקין בו אביי ורבא כו', גם התוס' כתבו פ"ז מסנהדרין על כלם אינו לוקה אפילו למ"ד דלקי אנא ומבושל כו' הנהו מיפרשי טפי:

כתב אין הענין כמו שאמר הרב אבל האוכל נא ומבושל אפילו לדעת רבא לוקה שתים והראיה בזה ששנו שם בפסחים ברייתא ת"ר אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשכה חייב וא"כ היו מקשין ממנה למאן דאמר אפילו חדא לא לקי עד כאן. ביאור דבריו לדעת הרב כששנו בגמרא ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות היינו ג"כ על אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כו', שהוא לאו אחד שכולל שני דברים ונקרא לאו שבכללות, וכשאמר עוד שם לחד לישנא חדא נמי לא לקי היינו דעל שניהם נא ומבושל כאחד לא לקי אפילו חדא משום שנכללו בלאו אחד, ולפיכך הקשה הרמב"ן שלפירוש זה היה להם להקשות לו מאותה ברייתא דקאמר בהדיא נא משחשכה חייב, ולי נראה דאף על גב דאמר דהרמב"ם דכתב שלוקה אחת הוא משום שפוסק כלשון הראשון אפשר עוד דמשום הך ברייתא נמי פסיק הכי דקאמרה בהדיא אכל נא משחשכה חייב, ומאי דלא הקשו מהברייתא למאן דאמר חדא נמי לקי, לאו מילתא שכבר סמכו לו ואמרו תנו רבנן אכל כזית נא כו' ולא אמרו בפירוש תא שמע כו' משום שהדבר מפורש דברייתא פליגא עלה להדיא וליכא למדחי כלל ומכל מקום מדאתיוה בגמ' סמוך לו כמו תא שמע דעלמא חשיב:

אמר הצעיר לביאור הדבר שאנו בו ולתשלומו רוצה אני להאריך מעט בפירושא דהנך תרין אריותא רברבתא במהות ומציאות לאו שבכללות וכל הנמשך לו בענינים אלו ובפרט בדעתו של הרמב"ן כי דבריו בזה עמומין וסתומין מאד מצד עצמן ויותר מצד הטעיות הרבות שיש בהן מן המעתיקים או מן המדפיסים. כתב הרב במסכת אלו הן הלוקין, והחלק הו' לאו שבכללות אין לוקין עליו והוא לאו שלא נאמר בפירוש אלא שהוא נלמד מדבר אחר כמו שאמרו ז"ל במקומות רבים לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר והמשל בזה כו' וכן הציור אם אכל חרצן או זג אינו חייב ב' מלקיות אחת משום חרצן שבא בפירוש והשנית מכל אשר יעשה מגפן היין לפי שזה הוא לאו שבכללות אלא א"כ אמר מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל. ולכן לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל הוא כאילו אמרו אל תאכלו ממנו אלא צלי וכשאכל אותו נא אינו חייב ב' אחת משום נא ואחת משום לא תאכלו אלא צלי לפי שזה הלאו הב' מכלל הוא יוצא והוא לאו שבכללות ואמנם על נא ומבושל מלקות א' עכ"ל שם בפירוש המשנה שחברו קודם זה המאמר וכלל דבריו שאומרו כי אם צלי אש הוא כאלו אמר אל תאכלו כי אם צלי אש והוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו ביחוד כשאכל נא כיון שאינו לאו בפירוש אלא יוצא מן הכלל, ובזה המאמר הרחיב וביאר בו עוד שגם אל תאכלו ממנו נא ובשל כו' ששני הדברים נכללין בלאו אחד לאו שבכללות הוא מדל"ק ולא בישול וכי אם צלי אש הוא לאו אחר שבכללות כאילו אמר אל תאכלו כי אם צלי אש כנזכר ודעת הרב אם אכל נא ומבושל עובר על אל תאכלו נא ומבושל ולוקה עליו ועל אל תאכלו כי אם צלי אינו לוקה כי הוא לאו שבכללות, והיוצא מכלל דבריו במקום הזה למתבונן בו יפה הוא שכל שהכתוב פרט דברים בלאו אחד ויש בו ג"כ לאו אחר כולל בסתמו ג"כ דברים רבים בין שכתב הפרט ואח"כ הכלל כמו אל תאכלו נא ומבושל שהוא הפרט ואח"כ כי אם צלי אש שהוא הכלל בין שכתב הכלל תחלה כמו מכל אשר יעשה מגפן היין שהוא הכלל ואח"כ הפרט מחרצנים כו' ובין כשהכתוב לא כתב הכלל בשום צד אלא הפרט שאמר דברים רבים בלאו אחד בלי שיאמר לאו מיוחד בכל אחד מהם דינו הוא כמו לאו שבכללות ואין לוקין על כלם אלא אחת, ולכן על לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, כל שאור וכל דבש לא תקטירו, לא תטה משפט גר יתום כו' אין לוקין על כל הנזכר בכל כתוב מהם אלא מלקות אחת, וכתב הרמב"ן שבזה המין הב' ובאלו הנזכרים כלם מודה הוא לרב ז"ל שבכל הנפרטין בלאו אחד אין לוקין עליהם אלא אחת אך במין הראשון כלל ופרט או פרט וכלל כמו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים כו' וכמו אל תאכלו ממנו נא כו' כי אם צלי אש שאוסר בהם הכתוב דרך כלל כל היוצא מגפן היין וכל שאינו צלי אש ולא היה צריך לפרוט בהם דבר באלו כלם ודומיהם אליבא דכ"ע לוקין על כל אחד מהפרטים כי אחר שאסר כלם בכלל לא חזר ופרט אותם כי אם לגזור מלקות על כל פרט ופרט:

זה הוא חילוף סברות אלו הגדולים ז"ל ושרש מחלוקתם תלוי בסוגיא דפסחים פרק כל שעה וזה תארה כפי נסחת הרמב"ם, אמר אביי אכלו נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה ע"כ לשון הסוגיא. ופירושה לדעת הרמב"ם דלאו שבכללות במקום הזה הוא אל תאכלו ממנו נא ובשל ששני הדברים נכללו בלאו אחד ויש עוד לאו אחר דהיינו כי אם צלי אש דהוי כאלו אמר אל תאכלו כי אם צלי אש, ומחלוקת אביי ורבא דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות כלומר לוקין על נא ועל ומבושל וכאלו כתב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל ולוקין עליהם שתים ועוד לוקין ג"כ על לאו אחר שהוא אל תאכלו כי אם צלי אש ונמצא שלוקה ג' ב' משום נא ומבושל ועוד ג' משום אל תאכלו כי אם צלי אש וז"ש נא ומבושל לוקה ג', ורבא אמר תרתי לא לקי פירוש אחת על אל תאכלו נא ומבושל ואחת על אל תאכלו כי אם צלי אש משום שלאו שבכללות זה אין לוקין עליו כלל אבל חדא מיהת לקי על נא לבדו או על מבושל לבדו וכן על נא ומבושל מחמת הלאו שכולל את שניהם ובמין זה דלאו שבלללות לוקין אחת ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי לא על נא ולא על נא ומבושל כי אין לוקין כלל על לאו שאינו על דבר אחד מיוחד כלאו דחסימה. ופסק הרב הלכה כמאן דאמר לוקין דהיינו על אל תאכלו נא ומבושל דאע"פ שזה ג"כ לאו שבכללות על מין זה דלאו שבכללות לוקין כנזכר לעיל, אבל הרמב"ן מפרש דלאו שבכללות הוא הנכלל בכי אם צלי אש ועליו בלבד הוא שחלק רבא ואמר אין לוקין על לאו שבכללות אבל על נא ומבושל מודה הוא ג"כ לאביי שלוקה שתים כאילו כתב קרא אל תאכלו נא אל תאכלו מבושל כי זה לפי דעתו אינו לאו שבכללות ותרתי לא לקי חדא מיהא לקי פירושו תרתי לא לקי על נא או על מבושל כי אינו לוקה אלא על לאו שבהם דאל תאכלו נא כו' ולא על לאו דכי אם צלי אש שהוא לאו שבכללות חדא מיהא לקי על לאו זה עצמו דכי אם צלי אש כשיאכלהו חי או מבושל בחמי טבריא מפני שאינו אוכל אותו צלי אש איכא דאמרי חדא נמי לא לקי על חי וחמי טבריא משום שהוא לאו שבכלות דהיינו כי אם צלי אש. זו היא כוונת הרמב"ן בזה אף שדבריו סתומים והוא כדרכו של רש"י ז"ל שכתבו בפרק כל שעה ובפרק המקבל:

ועתה אתה ברוך ה' המעיין הישר הביטה וראה כמה מהדוחק יש בזה הפירוש, כי לפירושו של הרמב"ם הלשון מיושב יפה ומ"ש תרתי הוא דלא לקי אנא לוקה שתים או שלש דמיירי בהו עד השתא דהיינו על נא ועל מבושל ועל זה עצמו נא ומבושל פליג רבא אליבא דהאי דא"ד וקאמר תרתי הוא דלא לקי וחדא מיהא לקי כלומר על כל אחד מהם או על שניהם נא ומבושל עצמם, ולפירושו של הרמב"ן תרתי הוא דלא לקי אנא ומבושל הנזכר וחדא מיהא לקי הוא על דבר אחר מחוץ שהם חי וחמי טבריא שאינן צלי אש ואין ספק שזה דוחק גדול מצד הלשון ומצד הענין, עוד דוחק אחר דלא אפשר דלמא לישנא קמא חדא מיהא לקי על לאו דכי אם צלי אש חי וחמי טבריא שאין זולתם לאסור כי בפירוש אמרו על אלו בפרק המקבל שאין לוקין עליהם משום דנא ומבושל מעטינהו ומחמת קושיא זו דחו התוס' שם ובפרק כל שעה פירושו של רש"י שהוא עצמו פירושו של הרמב"ן אף שהוא לא זכרו בשמו מפני שהוא הרמב"ן האריך והרחיב ביפויו גם כיון לתרץ הקושיא הנזכרת שהקשו התוס' על רש"י ולכך כתב וז"ל ואין בין שני הלשונות של רבא כלום באכילת הפסח מפני שאין באכילתו ענין שיתחייב עליו מלקות זולתי הנא והמבושל שפרטן הכתוב לפי שהחי שהוא נכלל עמהם בזה כבר מיעטו אותו מן הפרט כמו שמפורש במציעא. אבל החילוק היוצא משני הלשונות ללאו כללי בזה הוא למלקות אחר שלוקין עליו אחת ללשון ראשון ופטור בו לפי הלשון האחרון וזה כגון הלאו הנאמר בנזיר מכל אשר יצא מגפן היין כו' עכ"ל, וקושי זה התירוץ וזרותו לא נפלא ולא רחוק דתני איכא דאמרי וא"ד בלשון מחלוקת ואין יוצא מהם שום מחלוקת כלל למקום הזה אלא למקום אחר וזה כעין אחת מהמדות אם אינו ענין לענינו תנהו ענין לענין אחר ודי בזה דוחק. גם התירוץ האחר שזכרו הוא ז"ל בשם אחרים והתוס' הוא במקומות הנזכרים קשה בו מאד קושיא העיקר חסר מהספר יע"ש. ולא ראיתי להאריך בזה כי לא היתה כוונתי אלא להראות העמים והשרים כי יש בפירושי שאר המפרשים הרבה דוחקים גדולים ועצומים שהרמב"ם ברח מהם ולכן אף אם גם בפירושו ימצא שם בדק לא בשביל כך ראוי להרחיקו ולדוחפו בשתי ידים בדבר שאינו נכנס למנין כאשר חשבוהו משיגיו וכמו שחותם הרמב"ן כאן וכותב הרוחנו בענין הזה והמשכנו בו הדבור לבאר הלכות סתומות כו', כרומז שלא יצאו מבוארות מתחת ידו של הרמב"ם, וכתב עוד ומכלל הדברים נתבאר שחשבונו של הרב בטל ע"כ, וכבר הרוחתי גם אני בענין זה והראיתי לדעת שכל אותן ההלכות סתומות נפתחו ונתבארו יפה לפי דעת הרב וגם חשבונו אינו בטל בששים בא באנשים כי נכון הוא מאד:

כתב עוד הרמב"ן אמרו בגמ' מציעא אמר רב הונא חבל רחים לוקה שתים משום רחים ומשום כי נפש הוא חובל ורב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת רחים ורכב שתים לימא אביי ורבא וכו' ואם כדברי הרב שאמר כי דעת רבא שאם אכל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת וללשון אחר אינו לוקה כלל היאך עלה על דעתם לומר דרבא כרב יהודה והוא מחייב בריחים ורכב שתים, ועוד ששם שנו ברייתא מפורשת תניא כוותיה דרב יהודה דריחים ורכב חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו וא"כ תיקשי לרבא דאמר שלאו כזה שהוא לאו שבכללות אינו לוקה עליו שתים או שהוא פטור לגמרי, עד כאן לשונו:

ואל הקושיא הראשונה דהיאך קאמר לימא רבא דאמר כרב יהודה כו' כבר היינו יכולין לתרץ דלאו בכולה מילתא קאמר אלא במאי דלא מחייב רבא בכי אם צלי אש כי היכי דרב יהודה לא מחייב בכי נפש הוא חובל ויש הרבה דומים לזה בתלמוד, אבל גם פה לא עשינו מאומה ולא העלינו ארוכה לקושיא השנית מהברייתא המפורשת דלא כרבא כנזכר לעיל וקושיא חזקה היא בודאי ואני מרבה בה עצים ומגדיל המדורה כי הרב עצמו פסק כאן במצוה רמ"ב שעל ריחים ורכב לוקה שתים והביא הברייתא מספרי מה ריחים ורכב שהם שני כלים וחייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו כו' פירוש המאמר אע"פ שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו כו' עכ"ל, וזו קושיא יותר גדולה מיניה וביה שדבריו עצמן סותרין זה את זה דבריחים ורכב פסק כרב יהודה דלוקה שתים ובנא ומבושל דדמיין אהדדי פסק כרבא שאינו לוקה עליהם כי אם אחת, ותמהני על הרמב"ן שלא דקדק להקשות עליו כן לפי דרכו, ולא מצאתי להליץ על הרב בזה אלא דמשום שמצא שם ברייתא סתמית מפורשת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כנזכר לעיל פסק כמותה ולדעתי יש לומר שאין פסק זה סותר מה שפסק בנא ומבושל שלוקה אחת דשמא לישנא דהכא ריחים ורכב שלא אמר ורכב היה אצלו כלשון מפסיק ועושה אותו לאו שני עד"ש התוס' בהמקבל לר' יהונתן דמטעם זה חשיב ליה כאילו אמר או רכב, ואע"ג דהתם נמי קאמרי דממנו דכתיב בנא ומבושל משמע דכל אחד לבדו לא משמע ליה להרמב"ם הכי משום דממנו אנא ומבושל קאי והתוס' שם כתבו עוד טעם אחר דאי בריחים ורכב לא מחייב אלא על שניהם יחד לישתוק קרא מרכב ולא ליכתוב אלא ריחים דמשמע שניהם יחד ע"כ:

כתב ובגמ' נזירות אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים זג לוקה ב' כו' רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מתיב רב פפא אכל ענבים לחין ויבשים חרצנים וזג וסחט כו' לוקה חמש ואם איתא לילקי כו', ועוד שנינו משנה שלימה וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן וזו תשובה מפורשת על דברי הרב עכ"ל. וכדבריו ודאי כן הוא שמכאן מודעא רבה לדעתו ז"ל ולכך ודאי חוזר ממנו בחבורו הגדול כמו שאכתוב עוד בע"ה, ומ"מ אני תמה מהרב בזה המאמר עצמו שדבריו סותרין שהרי בזה השרש הט' כתב אל תאכלו ממנו נא ובשל מצוה אחת וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר מצוה אחת מפני שהן כלם פרטי כו' ואח"כ כשירד למנין מנאן ה' מצות ר"ב ור"ג ור"ד ור"ה ור"ו יין מצוה אחת ענבים לחים מצוה אחת יבשים מצוה אחת חרצנים מצוה אחת זג מצוה אחת וזו סתירה ברורה והתימה ג"כ מהרמב"ן שלא דקדק בה. ותירוץ דבר זה לפ"ד כי בעל העתקה הזו בזה המאמר שהוא משה בן תבון כתב בהקדמתו עיינתי בדברי המאמר ואבינה בו שהועתק מטופס ראשון היו בו סברות רבות חזר בו ושנה והחליף בו דברים לפי מה שנמצא בספר שהובא לי משם שהוא מסכים בכל דבריו והולך כדרך חבורו הגדול כו' עכ"ל, ואותו ההעתק מהטופס הראשון הוא שהגיע להרמב"ן והמתמיד בדבריו יבינהו מהלשון שהוא מזכיר בשם הרמב"ם שמחולף מלשון ההעתקה הזאת השניה, והנה כי כן נראה שבאותו העתק שביד הרמב"ן היה כתוב גם במנין המצות שכל איסורי הנזיר מצוה אחת כמו שכתוב בשרשים לא היה ביניהם סתירה ולכך לא הקשה ממנו הרמב"ן והכתוב בהעתק הזה ה' לאוין בנזיר הוא מן החזרות שחזר עוד ותיקן בו ע"פ חבורו הגדול. ונראה שהמעתיק ושמא המחבר עצמו לא נזכר לתקן הדבר גם בשרשים ומשנה ראשונה שכתב שכל הלאוין בנזיר מצוה אחת לא זזה ממקומה:

כתב עוד הרמב"ן וראיתי לו בספר הפלאה שמנה איסורי הנזיר מצות רבות יין וענבים לחין ויבשין כו' חמש מצות חזר בו מן הסברא ומן המנין שמנאן במאמר הזה ונזכר למשנה שלימה ששנינו בנזירות ואני תמה עליו למה לא נהג כן בספר המדע בנא ומבושל ששתיהן נאמרו באחד בגמ' ובשתיהן אמר רבא לשון אחד אין לוקין על לאו שבכללות דרך אחד ופירוש אחד לשתיהן וכיון שחזר בו באיסורי נזיר היה לו לשנות כל מנינו בנא ומבושל עכ"ל. ונראה לי כי הרב לפי שמצא בכריתות גבי מעשר וכי לוקין על לאו שבכללות בדרך תימה פוסק כרבא דאמר אין לוקין על לאו שבכללות, ומ"מ לא בכל מה שהוא רבא חושבו ללאו שבכללות פוסק כמותו ולפיכך בזג וחרצן שאמר עליו שאינו לוקה משום שהוא לאו שבכללות לא פסק הוא ז"ל כן בסוגיא פשוטה במס' נזיר ומשנה שלימה שחייבין על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן כו' וליכא למימר דסברי לוקין על לאו שבכללות דהא במילתא דפשיטא אמרי כמה זימני בתלמודא וכי לוקין על לאו שבכללות כדאמרן לעיל, וא"כ מוכרחין אנו לומר דההיא דנזיר דמיחייבי על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאו משום דס"ל לוקין על לאו שככללות והרמב"ן עצמו צריך לומר כן שאף הוא סובר דזג וחרצן לאו שבכללות וכבר תירץ עם מ"ש בירושלמי בכל חלב ודם לא תאכלו מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת וכל משרת ענבים לא ישתה וכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת אמר לון אילו כתב חרצנים וזג יאות כיון דכתיב מחרצנים ועד זג לחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו וכן כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו אין הדין ללקות בהם כי אם אחת אלא מפני שמצאנו יתור לחלק כו' עכ"ל. והרב ג"כ הביא הך דקלי שאמרו בגמ' קלי למאי כתבה רחמנא באמצע לומר לך חייב על כל אחד ואחד כו' והביא עוד מה שאמרו בכריתות גבי מעשר וכי לוקין על לאו שבכללות והיתה התשובה קרא יתירא כתיב כו' הא קמן דכל היכא דאיכא טעמא לחלק לא מיפטר משום לאו שבכללות ובזה ודאי יאמר מחרצנים ועד זג, גם התוס' בסוף המקבל אמרו דלמאן דבעי או לחלק חשיב ליה מחרצנים ועד זג כמו או ומודה דחייב על כל אחד ואחד כו'. ובזה נחה שקטה תלונת הרמב"ן על הרב שחזר באיסור הנזיר ולא חזר בנא ומבושל והוא מבואר ממה שאמרנו כי מצא באיסורי נזיר טעם לחלק שאינו בנא ומבושל, ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.