מגילת אסתר/שורש/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגילת אסתר ‏ שורש ט

א

ונראה לי שהנכון כדברי הרב שכל אלו הדברים אשר צותה עלינו התורה שננקה את נפשותינו כשנאמר בפינו לא עשינו כך וכך הם כולם מניעות כמו לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וגו', וראיה שמזה הפסוק הוזהרנו על אלו הדברים ממה שהביאוהו במשנה בפרק בתרא דמעשר שני (משנה י"ב) לראיה ולא הביאו פסוק לא תוכל לאכול בשעריך וגו' תאכלנו, שכן אמר שם לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות, ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים, שמעתי בקול ה' אלהי הבאתיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו. ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק כל שעה (דף כ"ד) ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא. הנה מכאן נראה כי סברת סתמא דגמרא היא שאזהרת אכילת מעשר שני בטומאה היא מולא בערתי, ואע"פ שרש"י פירש שם כי סתמא דגמרא קא סמיך על לאו שנזכר בפרק הערל (דף ע"ג:) אבל זה אינו אלא וידוי בעלמא מ"מ סוגית ההלכה משמע שלא בערתי הוא הלאו וכך יסבור הרב. אבל קשה לי בזה שיותר היה ראוי לו לפסוק שהלאו הוא אותו שהביאו בפ' הערל וגם בפ' אלו הן הלוקין מזה שהביאו בפ' כל שעה משום דהתם נחתי לעיקר הראיה שממנה נדע איסור טומאה בו להלקותו אבל ההיא דכל שעה לא הוזכר רק להוציא לנו דין אחר, ויש מקום לומר כי לא הקפיד סתמא דגמרא להביא הראיה האמתית כי סמך על היותה מפורשת במקומה ובפרט כי היה צריך להאריך בהבאת אותה הג"ש שהביאו שם והפירוש אשר הוסיפו עליו בזה הענין, ולכן נקט פסוק ולא בערתי ממנו בטמא שהוא קצר וברור, כי זה הוא דרך הגמרא לקחת הברור אף כי איננה הראיה האמתית כאשר כתב בעל הליכות עולם בשער ב' פ"ב וז"ל אורחיה דגמרא בהרבה מקומות מייתי דרשה בחד קרא ואע"פ שאותה דרשה לפי האמת נפקא לן מפסוק אחר לפי שהיא פשוטה יותר מאותו פסוק מייתי לה הכא, עכ"ל. ושמא נוכל לומר שהרב פירש הסוגיא דיבמות ודמכות באופן אחר ממה שפירשה רש"י וזה כי התם קא אמר שהאוכל מעשר שני טמא בירושלים לוקה וקא בעי מנ"ל דמיחייב עליה משום טומאה ומשני דתניא רבי שמעון אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ועד כאן תהיה תשובת האוכל בטומאה שלוקה אמנם להוכיח כי זהו דוקא בירושלים הוא ממה שהוסיף הברייתא שם ואמר והיכן מוזהר על אכילה ויהיה פירושו ובאיזה מקום הוא מוזהר על אכילתו בטומאה ולא באיזה לאו כאשר פירש רש"י ומשני נאמר כאן לא תוכל לאכול בשעריך ונאמר להלן בשעריך תאכלנו הטמא והטהור לומר לא תוכל לאכול מעשר בירושלים בטומאה כבכור שאתה אוכל בטומאה בשעריך, וכן נראה דעתו בפירוש המשניות בפרק אלו הן הלוקין במשנת האוכל בכורים וכו'. אמנם קשיא לי לפי זה הפירוש כי לא תתיישב קושית הגמרא שם על ההיא ברייתא שהקשו עליה בראשיתה ואמרו טומאת הגוף בהדיא כתיב נפש אשר תגע וגו', גם לשון הברייתא אח"כ בהשיבה כי היא אינה שואלת רק על טומאת עצמו גם היא לא תתיישב. וה' יודע הצער שנצטערתי להיות משען ומשענה אל הרב בזה המקום ויגעתי ולא מצאתי, ופני אל אחלה יגלה לי עמוקות מני חושך לדעת על מה אדני ראיותיו הטבעו כי ידעתי לא דבר רק הוא. ועיין בסמ"ג בלאו רנ"ט כי תראה שגם הוא היה נבוך הרעיון באלו הלאוין. ודי במה שכתבנו בזה השורש:

נראה לי שהנכון כדברי הרב שלא למנות רק אחד מהלאוין שבאו במצוה ולא כולם. ומה שאמר הרמב"ן כי הסכמת הרב בלאוין אינה נכונה למנות אותם על פי המלקות שהרי מצינו משס"ה לאוין המנויים הרבה שאין בהם מלקות, אני שמעתי ולא אבין שהרי הרב לא אמר שאין למנות כי אם הלאוין שיש בהם מלקות, רק אמר כי כאשר יאמרו החכמים באיזה איסור שלוקה שתים זו היא ראיה שהן מצות חלוקות ונמנה אותן כפי המלקיות שנאמרו בענין, ובאמרם לוקה אחת לבד יורה שאינו אלא מצוה אחת, ולא יתחייב מדבריו שבמצאנו לאו שאין בו מלקיות שלא נכניסנו במנין שס"ה אם אינו מאותם שהוכפלו פעמים רבות. ומה שאמר עוד

כי שבוש גדול הוא לומר שלא ילקה כי אם אחת על לאוים רבים שבאו במצוה אחת, והביא ראיה מפ"ב דפסחים מענין והבשר אשר יגע בכל טמא שאמרו בו ואימא לעבור עליו בשני לאוין וגם מפוטיתא שלוקה ארבע, נ"ל שהרב יאמר כי מה שאמר ואימא לעבור עליו בשני לאוין אין פירושו שילקה שתים שהרי כבר כתב בשורש הט' כי כשיאמרו החכמים עובר על כך וכך לאוים אין רצונם שילקה כרבוי הלאוים רק כי העובר על האיסור ההוא עובר על כך וכך אזהרות, ואם כן כאן ג"כ יהיה פירושו ואימא לעבור עליו בשני לאוין שהיינו שיעבור על שתי אזהרות כדרך שמצינו בפוטיתא שהאוכלה עובר בד' לאוין וגם כי שם הוא לוקה ארבע שאני התם שהם גופים מחולקים מורכבים יחד שהוא עוף ושרץ העוף [ושרץ הארץ] ושרץ המים כמו שכתב הרב בלא תעשה קע"ט, אמנם כאן שאין בו גופין מחולקים לפחות יעבור שתים. ונ"ל להביא ראיה לדברי הרב שסובר שברבוי הלאוין לא יתרבו המלקיות אם לא יהיו איסורים חלוקים ממה שאמר בכריתות בפ' אמרו לו שנים (דף ט"ו) במתניתין אמר רבי עקיבא שאלתי את ר"ג ואת רבי יהושע באיטליז של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו חייב אחת על כלן או חייב על כל אחת ואחת וכו', וקא בעי בגמרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי קבעי ליה הרי שמות מחולקים הרי גופים מחולקים אלא הכי קתני הבא על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו ואמר שם בגמרא אח"כ א"ר אדא בר אהבה משכחת לה ברשיעא בר רשיעא שבא על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן בא בנו על אחות אמו שהיא אחותו שהיא אחות אביו דהוה ליה רשיעא בר רשיעא, הנה מכאן נראה שלא ילקה האדם הרבה מלקיות רק בהיות גופים מחולקים או שמות מחולקים ולא רבוי הלאוין שאינם בגופים מחולקים או בשמות מחולקים. וגם כי רש"י פירש שם שמות לאוין הנה הרב לא יסבור כך ורש"י אזיל בתר שיטתיה שפירש בההיא דאכל פוטיתא שלוקה ארבע משום רבוי הלאוין. ומה שאמר

עוד שלהלקותו שתים ושלש צריך שלא יצטרפו אותם הלאוין לתשלום איזה דבר מהמצות ולא כריבוי הלאוין שבאו בכלאי הבגדים וגם לא כאותם שבאו בדם, נראה לי כי אין אלו אלא דברי נביאות כי האמת הוא שאפילו לא הוצרכו לשום דרשה לא ילקה ברבויים כאשר כבר הוכחתי שאין לוקין שתים על שם אחד. ומה שאמר עוד

כי תמה מהרב שנתן זה הכלל שהרי הוא בעצמו הביא מחלוקת אביי ורבא בחובל רחיים ורכב ובאוכל זג שאביי מלקה אותו שתים אע"פ שהוא שם אחד ודבר אחד ורבא לא קא פליג עליה אלא משום שהלאו השני היא לאו שבכללות אבל אם היה לאו מיוחד גם הוא היה מודה שלוקה שתים, נ"ל שאין מקום לתמיהה זו, שמה שחייב אותו אביי שתים היה משום שהם שני כלים והרי הם גופים מחולקים וגם שמות מחולקים הם, וכן משמע גם כן ממה שכתב בסמ"ק שלו בלאו רמ"ב כי טעם חייבו שתים הוא על היותם שני כלים, וגם מפרק ג' מהלכות מלוה ולוה בחבורו הגדול משמע כן, ורבא סובר שמ"מ אינו לוקה כי אם אחת שהוא לאו שבכללות. וגם מה שהביא מאוכל זג שלוקה שתים ואינו אלא איסור אחד, זהו לדעת אביי ולית הלכתא הכי דהא קי"ל בכל הגמרא דאביי ורבא הלכתא כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם, ומה שהשיב רבא עליו שאינו לוקה אלא אחת משום דהוי לאו שבכללות ה"ה דהוה מצי לתרוצי משום שאינו אלא איסור אחד אלא דעדיפא מינה קא משני דאפלו יהיו איסורים רבים אין לוקין עליהם שתים משום דהוי לאו שבכללות. ומה שהביא עוד

מההיא דזר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה דלר"ש לוקה חמש והקשינו עליו להלקותו ג"כ שש, שנראה שלפי רבוי הלאוין יתרבו המלקיות, נ"ל דשאני התם שהוא עובר על איסורים רבים גם כי הוא גוף אחד שהרי עובר משום חוץ לחומה ומשום לפני זריקה ומשום זר גמור ואפילו לאחר זריקה ומשום אוכל חוץ לקלעים ומשום אוכל עולה ואפילו כהן, וכשמקשה ג"כ להלקותו מלקות ששית משום וכל זר לא יאכל קדש הוא ג"כ מטעם שיש כאן שם מחולק, וענין זה דומה למה שאמר בנזיר בפרק שלשה מינין (דף ל"ח:) שהנזיר שאכל זג לוקה משום לא יאכל זג ומשום לא יחל דברו וגם הרב פסק כן בפ"ה מהלכות נזירות בחבורו הגדול, הנה שבאכילת דבר לוקה שתים על היות בו אסורים שונים שבאכילתו עובר על אכילת זג ועובר ג"כ על לאו אחר והוא לא יחל דברו שהרי הוא נדר להיות נזיר ועתה מחלל נדרו וזה המלקות השנית אינה באה לו משום הזג רק משום חלול דברו. ומה שהביא עוד

מהמבשל בעצי אשרה דלוקה שתים אחת משום ולא ידבק ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך, נ"ל שגם כאן הטעם שנלקה אותו שתים הוא על עברו בשני איסורים אחד שנהנה ממנה והכתוב אומר לא ידבק שפירושו לא יהנה ואחד משום ולא תביא תועבה אל ביתך שפירושו אף בלא הנאה בהבאתו אותה אליו בלבד עובר בלאו זה וראיה שלאו של ולא תביא נאמר בהבאה בלבד ממה שאמרו בסוף פ"ק דע"ז (דף כ"א) במתניתין אף במקום שאמרו להכשיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"א שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, הנה שלאו זה בהבאה ממש נאמר ולא בהנאה, ואם כן נאמר שבדין כתב הרב בסמ"ק שלו סימן כ"ה שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים ולא זז משרשו. ומה שאמר עוד

כי זה דומה לענין פוטיתא, כבר אמרתי כי טעם הלקותו ארבע על הפוטיתא הוא מפני היותו גוף מורכב מד' דברים. ומה שהביא עוד

ממה שאמר בספרא שהעושה ע"א לעצמו לוקה שתים ושגם הרב כתבו, גם בזה מבורר הוא שעושה שני איסורים אחד בעשותו הע"א בידו ואפילו עשאה לזולתו ואחד משום שקנה ע"א והושיבה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו וכן פירש הרב בלאו ג' בסמ"ק שלו. ומה שהביא עוד

מענין הבא על כלתו שהקשו בגמרא לחייבו שלש ואמר שכן יהיה הדין ג"כ במלקיות, התם נמי הרי שמות מחולקים ומן הדין היה לחייבו שלש לולא שהכתוב קרא כלתו ואשת בנו אחת באמרו המיעוט הזה של תיבת היא:

ב

אמר הכותב איני חושד הרב שיאמר על שלא שמע שמעתי ועל שלא ראה ראיתי, ואם הרמב"ן ראה שהגאונים והבאים אחריהם פירשו הסוגיא ההיא באופן אחר מאשר כתבה הרב בשמם תנאי שקלת מעלמא הנה בדורו של הרב וגם מלפנים היו אחרים שפירשוה כאשר כתבה בשמם. וגם לומר עליו שלא הבין כונתם חס ליה לזרעיה דאבא שאומר על המהולל ברוב התשבחות דבר זה. ומה שהקשה הרמב"ן על פירוש רש"י

שאמר כי הטעם שאינו לוקה על לאו האמור בפרשת קדושים הוא מפני ששם כתוב לשון רמישה ואין לשון זה נאמר בשרצים והוא אומר כי מצינו אף בשרצים זה הלשון כדכתיב וכל השרץ הרומש על הארץ, נראה לי שאין מכאן תשובה עליו כי לשון רמישה סתם בודאי הוא בגדולים אבל כשהוא אומר אצל שרץ פירושו הוא כפירוש שרץ שהוא נאמר על הקטנים. ולפי דעתי כי מה שכתב לשון רמישה בזה המקום בשרצים היה לפי שבראשונה כתב שם אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם וזה נאמר על השרצים קטנים רצה אחר כך לאסור גם כן השרצים גדולים ולכן אמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ דמשמע שרצים גדולים מעט מן הראשונים. ומה שהביא

כי לשון זה מרומש כולל בריות היבשה והים, אמת הוא זה אבל לעולם משמע בגדולים ופסוק ויגוע ממש שהביא בספרו הוא ראיה שלשון רומש הוא בגדולים, וזה ממה שלא רצה הכתוב לכלול בלשון רמישה האמור בויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה גם השרצים ולומר ובכל השרץ ולא יכתוב השורץ וממה שכתב בהם השורץ שמענו א"כ שלא יפול עליהם לשון רמישה, ומה שהקשו גם כן התוספות בפרק כל שעה (דף כ"ד:) על פי' רש"י ממה שכתוב בבראשית ובכל חיה הרומשת על הארץ ואמרו בפרק ד' מיתות (דף נ"ט:) שהוא הנחש דמשמע אם כן שלשון רמישה נופל גם על דבר קטן הרוחש כשרצים, נ"ל שאין זו קושיא לפי שפסוק זה נאמר על הנחש קודם שקולל מחמת חטא אדם הראשון ואז היו לו רגלים וזהו שנאמר לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ לומר שישתמש גם ממנו לעסקיו לפי שהיה ראוי למלאכה קודם שנתקלל לילך על גחון וכן פירש"י התם. ומפורש אמרו אמרו שם בגמרא (שם) תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלפונין טובים ואבנים טובות ומרגליות ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחרבתו, וכל אלו הפעולות לא היה יכול לעשות כאשר דליו שוקיו. ועתה נחזור לדברי הרמב"ן שאמר

כי אחרים תירצו קושית רש"י ואמרו שהטעם שאינו לוקה על לאו האמור בקדושים הוא מפני שאותו לאו נאמר בח' שרצים דוקא, וזה התירוץ הוא בתוספות בפרק כל שעה שם ובפרק בכל מערבין (דף כ"ח), ואמר כי זה התירוץ אינו מתיישב לו לפי שסוף הפסוק דוקא נאמר בח' שרצים וילקה א"כ האוכל מבהמה טמאה מלקות שנית על רישיה דקרא שאומר ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה, ואנו מצינו שאינו לוקה שתים רק על אכילת גיד הנשה של טמאה. נ"ל כי זאת אינה קושיא לסתור זה התירוץ, דלעולם אימא לך שכן הוא שלוקה שתים על אכילת בהמה טמאה, וכן פירש"י במעילה בפרק קדשי מזבח (דף י"ז) על מה שאמר בגמ' כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא, ופירש רש"י וז"ל אמר ליה כי אקשינהו רחמנא בהמה טמאה וטהורה לשרצים לאו לפלוגי שיעורא בין נבלה מובדלת בין נבלה שאינה מובדלת אלא לבל תשקצו וקא משמע לן דאחת נבלת בהמה טמאה ואחת נבלת בהמה טהורה ואחת שרצים מיחייב האוכלן משום בל תשקצו נמי ולאפושי לאו בנבלת בהמה טמאה לבד מלאו דנבלה דאיכא לאו דולא תשקצו ולאו דבהמה טמאה, עכ"ל. ומה שאמר

כי מצינו שאינו לוקה שתים ממה שאמר רבי יהודה בגיד הנשה של טמאה שלוקה שתים דמשמע אבל לא על בשרה, זה אינו דה"ה בבשרה, והא דנקט גיד הנשה הוא לאשמועינן שיש בגידין בנותן טעם כדמשמע מתוך הסוגיא דהתם.

ומה שנתן הוא עוד טעמים אחרים למה אינו לוקה באכילת שרצים גם משום לאו זה ואמר מפני שהוא לאו כולל, וטעם אחר גם לפי שהוא תלוי בלאו אחר, הנה לפי מה שקיימנו פירש"י כי לשון רמישה לא שייך בקטנים, כל אלו הטעמים בטלים כי מה שאינו לוקה עליו הוא מפני כי זה הלאו לא ידבר עליהם:

ג

נראה לי שהנכון כדברי הרב שאין לוקין שתים על שם אחד אף כי נתרבו בו הלאוין וההיא דפ"ב דפסחים שהביא הרמב"ן כבר תירצתיה למעלה. ומה שהשיב

על קושית הרב שהקשה דלפי דרכם ילקה שתים בכלאים מאחר שבאו בו שני לאוין ואמר דשאני התם שלא באו לכפל, תשובה היא זאת לפי דרכו שאמר לבלתי הלקות שתים כשהלאו השני בא לחדש ענין. ומה שאמר עוד

כי תמה מהרב שהיה ראוי לפי דבריו להלקות שתים הלובש כלאים אחת משום מעלה ואחת משום לובש כי הם שתי פעולות שונות זו מזו, נ"ל כי אין זו קושיא עליו כי מאחר שהתורה מנעתנו מן הלבישה אם כן הבא ללבשו יצטרך בהכרח להעלותו עליו, נמצא שהוא בכלל לא תלבש שעטנז ועל לאו אחד אי אפשר להלקותו שתים אף כי יהיו בו פעולות מחולקות. ומה שאמר עוד

כי טעם שאינו לוקה כמנין הלאוין בבהמה טמאה ובעופות טמאים הוא לפי שבהם לא הוכפלו הלאוין שלא לצורך כי באו לתשלום ענין, כל זה הוא לפי דרכו שסובר כי כשבאו לכפל אז מלקים עליהם כפי מנינם וכשבאו לתשלום ענין לא ילקה כי אם אחת. אמנם הרב מכאן יחזיק דעתו שסובר שאין לוקין כמנין הלאוין בהיות שם אחד שהרי לא הלקו על בהמה טמאה ועוף טמא כמנין הלאוין:

ד

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהפוטיתא הוא גוף מורכב מכל המינין הללו עוף ושרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ. ומה שהביא הרמב"ן מההיא דפרק ג' דעירובין שנראה שהוא דג ואמרו שם ואם איתא לילקי נמי משום שרץ השורץ על הארץ, ושמא דאין הכי נמי שלוקה עליו והא דאמר אביי לוקה ארבע הוא מפני שלא בא למנות אלא אותם הנאמרים בשרץ המים בלבד. ואמת הוא כי זה בעיני רחוק, אמנם יותר קשה לי מה שכתב המגדל עוז בהלכות מאכלות אסורות פ"ב בחבור הגדול של הרב כי מזה המאמר יש ראיה פשוטה לדברי הרב ממה שפירש"י בזה וז"ל על פוטיתא לוקה ארבע, אחת משום שרץ המים דכתיב בפרשת שמיני מבשרם לא תאכלו ולאו שני במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, ובפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כלל בזה בין שרץ הארץ בין שרץ המים, עכ"ל. ואמר שמתוך דבריו אלו למדנו כי יש דגים הגדלים במים שיש בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וגם מתוך פשיטות הגמרא דמקשה מדגים אדגים וכייל בהו שרץ השורץ על הארץ מורה ממש כדברי הרב ואמר שזו אינה צריכה לפנים. ואני שמעתי ולא אבין כי מה שהביא ראיה מרש"י שיש דגים הגדלים במים ויש בהם ג"כ משום שרץ הארץ, זה אינו מובן כלל מתוך דבריו כי מה שאמר שבפסוק אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ כלל בו בין שרץ הארץ בין שרץ המים לא בא לומר שהדגים הגדלים במים יש בהם משום שרץ הארץ ג"כ אלא בא למצוא הארבעה לאוין הללו, שנראה כי לא נאמר בשרץ המים רק ב' לכן אמר שהשנים האחרים שבפרשת שמיני כוללין בין שרץ הארץ בין שרץ המים. ומה שאמר עוד כי הגמרא מקשה מדגים אדגים וכייל בהו שרץ הארץ, לא ידעתי איך כייל בהו שרץ הארץ, אי משום פוטיתא הרי הם בעצמם באו להוכיח כי אינו שרץ הארץ ולכן הביאו ענין פוטיתא, וחי נפשי כי זו לדעתי צריכה לפנים ולפני ולפנים. ומה שאמר עוד

שאף אם הבעיא של פירשה לאויר העולם היתה פשוטה בגמרא לאסור לא היה לו לרב לומר שילקה שתים כשפירשה לארץ משום שאינו כי אם שם אחד שבשניהם כתיב הארץ, נראה לי שאין זו קושיא שהרי שני שמות הם, אחד שרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואחד משום שקץ הוא לא יאכל. אבל מה שהקשה כי בספרא וגם

בגמרא לא אסרו שרץ שפירש ע"ג פרי, הא ודאי קשיא היא. וגם אני תמה עליו הרבה שהרי בהלכות מאא"ס בפ"ב כתב וז"ל פירשו לאויר ולא נגעו לארץ או שפירשו מקצתן לארץ או שפירשו אחר שמתו או שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך אוכל אחר כל אלו אסורים מספק ואין לוקין עליהם עכ"ל. הרי שביאר שאין לוקין עליהם עד שיפרשו לארץ, ואין לומר כי מאמר הרב שאסר במלקות כשיצא לאויר העולם הוא כשהתליע במחובר שאז אפי' אם לא יצא לאויר העולם לוקין עליו כמו שאמר שמואל בסוף פרק אלו טרפות (דף ס"ז) וגם הרב פסק כן בפ"ב מהלכות אלו. ומה שאמר עוד

שא"כ הוא שלשון רומש יהיה דוקא על אותם שאין להם כח להוליד כמותם א"כ אין להלקות על הנמלה שנולדה מן העיפושים שהיא אינה פרה ורבה משום כל אלה הלאוין כנאמר בהם לשון שרץ, כבר השיב בעל זוהר הרקיע בזה השורש ואמר שגם כי תתהוה מעיפוש יכול להיות פרה ורבה לפי מה שאומרים שהעכבר המתהוה מעפר הוא פרה ורבה. ומה שאמר עוד

כי טעה הרב במה שאמר שלשון רומש נאמר על המתהוים שהרי מצינו שהוא לשון כולל לנולד מזכר ונקבה, נ"ל כי הוא לא הבין כוונת הרב וטעה בדבריו, שאין כוונתו שכל לשון רומש הנאמר במקרא יהיה פירושו על הנולד מעיפוש, רק כמו שכתב המגיד משנה בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות בזה הלאו וז"ל. סבור רבינו שבכאן בא הפירוש המקובל שזה לאו מיוחד לשאינן פרים ורבים בלבד עכ"ל. ומה שאמר עוד

כי בספרא לא דרשו מלשון רומש שלאו זה נאמר על שאינו פרה ורבה רק מרבוי בכל, הנה לפי מה שהביא הרב לשון הספרא בסמ"ק שלו בלאו קע"ז שאמר וז"ל הרומש על הארץ הוא אע"פ שאינו פרה ורבה עכ"ל, נראה אם כן שמלשון רומש הוציאוהו ולא מלשון בכל. ומה שאמר עוד

כי דרשו מלשון שרץ להביא תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ושם אינן פרים ורבים. אין זו קושיא שכבר אמרתי כי אין זה כלל שכלל לשון רומש נאמר על שאינן פרים ורבים רק הוא באותו המקום דוקא אבל בשאר מקומות גם לשון שרץ יורה על שאינן פרים ורבים. ומה שאמר עוד

כי טעה הרב במה שאמר בנולד מן העיפושים שיש בהם שלוקה עליו משום עוף טמא שכבר אמר בפרק אלו טרפות שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות שפטרן הכתוב, נ"ל שאין זו קושיא שהרי שם אמרו עופות טמאים רבים בכל מין ומין מאלו נאמרה ג"כ מין פרס הם או מין עזניה והנה יכול להיות כי מן העיפוש יתילד כאחד מהם. ומה שאמר עוד

כי אי אפשר למין אחד להיות עוף ושרץ העוף שהעוף הוא בעל שתי רגלים ושרץ העוף הוא בעל ארבע רגלים, זה החילוק לא יסבור אותו הרב. ומה שאמר עוד

כי באו לאו גמור בשרץ המים מלבד לא תשקצו והוא מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו', כבר השיב המגיד משנה בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות על זה שכתב וז"ל, ואולי שרבינו רצה להביא מלקיות שלהן מהפסוק הזה הכולל ולא להביאם מן הרבויים וזה יהיה נמשך אחר שיטתו בענין המצות והמלקיות שלא להביאם מן הרבוי וכן כתב בסה"מ שלא בא לאו גמור בשרץ המים אלא פסוק זה דאל תשקצו את נפשותיכם, ר"ל שהוא לאו שאין בו צורך לרבוי ודעתו בזה דברים ארוכים שם עכ"ל. ומה שאמר עוד

כי הפוטיתא הזכירוה בגמרא לקטנותה, זהו ג"כ דעת רש"י שכתב בפרק בכל מערבין (דף כ"ח) וז"ל פוטיתא שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפילו הכי כיון דבריה היא אכילה היא עכ"ל. וקשה לי על זו הדעת שא"כ הוא שאביי בא להשמיענו במאמרו זה שלוקין על בריה אפילו פחותה מכזית למה ליה למימר יותר שבנמלה לוקה חמש ובצרעה שש פשיטא שכך יהיה הדין בכל הבריות שלוקין עליהם אף אם יהיו פחותות מכזית. ואין לומר שבא להשמיענו שעל גוף אחד ילקה עליו חמש או שש שהרי מדין פוטיתא למדנו זה שלוקין כמנין הלאוים, וגם אין לומר שבא לומר לנו שבנמלה יש חמשה לאוין ובצרעה ששה דא"כ לא ימנע מן החלוקה או ידענו שהנמלה היא שרץ הארץ והצרעה היא שרץ העוף או לא, אם ידענו זה לא היה צריך להשמיענו שלוקין על הנמלה חמש ועל הצרעה שש דזיל קרי בי רב הוא שבשרץ הארץ כתיב חמשה לאוין ובשרץ העוף ששה, ואין לומר שבא לספר לנו מה הן אלו הלאוין כדי שלא נטעה בהם, שהרי לא אמרם במאמרו זה זולת שרש"י פירשם לנו, ואם לא ידענו זה היה לו לומר דנמלה היא שרץ הארץ והצרעה היא שרץ העוף ולא היה לו לומר כמה מלקיות עליהם, ובר מן דין ובר מן דין וכי אביי מתניתין אתי לאשמועינן והרי משנה שלימה היא בריש פרק אלו הן הלוקין (דף י"ג) שלוקין על בריה אפילו פחותה מכזית שכן אמר שם כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית אמר להם רבי שמעון אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה אחת כברייתה. לכן נראה שהנכון כדברי הרב שהפוטיתא הוא גוף מורכב מד' מינין והנמלה הזאת מה' והצרעה הזאת מו' ואביי בא להשמיענו כי אחרי היותם מורכבים ממינים מתחלפים ילקה על כל א' מהן כמה מלקיות אף כי הוא גוף אחד. ואם תאמר כי גם זה כבר ידענו שעל שמות מחולקין מחייבים שתים ושלש וכדמשמע בכריתות בפרק אמרו לו (דף י"ד) במתני' שאמר הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו שחייב שלש ומוקי לה בגמרא בגוף אחד כמו שהבאנו למעלה, הנה שמחייבין שלש חטאות על גוף אחד לפי שיש בו ג' שמות וכך יהיה הדין במלקיות, וכן משמע גם כן מהמשנה דפרק ארבע מיתות (דף נ"ג) שאומרת הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש. יש לומר דסד"א דשאני התם שכל גופה היא אחותו וגם כל גופה היא אחות אביו וגם כל גופה היא אחות אמו שהרי אין לחלקה לאיברים לומר בה מקצתה היא אחותה ומקצתה היא אחות אביו ומקצתה היא אחות אמו, וכן בההיא דסנהדרין כל גופה הוי כלתו וכל גופה הוי אשת איש ולכן דין הוא ליחייב עליה שתים ושלש דכשלשה גופים דמי, אבל בפוטיתא ונמלה וצרעה שאין כל גופה ככל אחד ואחד מהמינין אשר מהם הורכבה רק יש בו קצת מטבע מין אחד וקצת מטבע מין אחר, שבפוטיתא יש בו מטבע שרץ העוף העפיפה בלבד ומטבע שרץ הארץ ההילוך על הארץ בלבד וכן כולם, הוה אמינא שלא ילקה עליהן שתים ושלש קא משמע לן אביי שאף שלא הורכב בהן רק קצת מטבע המינין האלו לוקין על כל אחד ואחד מהן כמה מלקיות:

ה

נראה לי שהנכון כדברי הרב שאמר שרבא סובר שעל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת לפי שהוא לאו שבכללות. ומה שאמר עוד שלא היה לו לפסוק כלישנא קמא, נ"ל כי כן הוא הדין בשל תורה ללכת אחר המחמיר וכדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ז'). ומה שאמר עוד

ספק נפשות הוא ופטור, נ"ל כי זה לא נאמר בעברו על התורה והמצות רק כמו שאמרו בפרק יוה"כ (דף פ"ג) נפל עליו מפולת מותר לחלל עליו את השבת וכדומה לאלה הדברים אבל כשעבר על ד"ת הא קי"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ומה שאמר עוד

שבסנהדרין משמע שאין לוקין על לאו שבכללות כלל, זהו במין הראשון של לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם וכמו שהביא הרב בשורש הט'. ומה שאמר עוד

שאם אל תאכלו הוי לאו שבכללות היה להם להקשות מאותה הברייתא שמחייב באוכל נא לאיכא דאמרי דפטר מכלום, שמא לא הקפידו להשיב עליו ודוכתי טובא בגמרא שהיו יכולין לעשות איזו קושיא על אחד ולא חששו להשיב עליו. ומה שהביא עוד ראיה

מההיא דפרק המקבל דבעי לאוקמי רבא כרב יהודה דא"כ נראה שרבא מחייב שתים על נא ומבושל, זה אינו נראה בעיני דלעולם רבא לא מחייב אלא אחת בנא ומבושל וברחים ורכב יחייב שתים כרב יהודה דמשנה שלימה היא שחייב שתים על רחים ורכב. ומ"ש לימא רבא דאמר כרב יהודה ה"פ לימא רבא דאמר בנא ומבושל שאינו לוקה על כי אם צלי אש משום דהוי אחד ממיני לאו שבכללות כמ"ש בשרש ט', וגם בפירוש משנה ראשונה בפרק ואלו הן הלוקין איתא כרב יהודה שגם הוא סובר ברחים ורכב שאינו לוקה על כי נפש הוא חובל משום דהוי לאו שבכללות. אמנם בנא ומבושל בודאי אינו לוקה אלא אחת משום שלא באה בו הקבלה ללקות שתים והוי ממין לאו שבכללות שאין לוקין עליו אלא אחת על כל השיעורין הנפרשים בו. ואם תאמר אם רבא סובר שברחים ורכב לוקה שתים למה לא מנאן הרב לשתי מצות, כבר השיב הרב בלאו רמ"ב בסמ"ק שלו ואמר כי לשון המשנה הוא חייב עליהן משום שני כלים לא שהן ב' מצות. ומה שאמר עוד

שיש ברייתא מפורשת שמחייב על רחים ורכב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כבר כתבתי כי בזה הסכים ג"כ הרב שמשנה שלימה היא. ומה שאמר עוד

שאין מחלוקתם רק בכי נפש הוא חובל ובכי אם צלי אש, אין ספק בזה וכולו הוא דעת הרב. ומה שאמר עוד

כי בנזיר מצינו שאף לרבא שסובר שאין לוקין על לאו שבכללות שלוקין ה', שאני התם שבאה בו הקבלה לחייב על כל אחד ואחד כמבואר במשנה, ואין צורך להאריך.

וכן מה שהביא עוד מהמשנה שאומרת חייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן וכו', כל זאת אמת כאשר כבר כתבתי שאין כאן לאו שבכללות רק מכל אשר יעשה מגפן היין שהרי באה בקבלה שחייב על כל אחד ואחד:

ח

נראה לי שאין שום ראיה להרמב"ן במין הזה השלישי שהביא ואמר כי כשיש כלל ופרטים באיזה לאו לדברי הכל לוקה על כל הפרטים. ומה שהביא מההיא דנזיר שאמרו (בנזיר פ' ג' מינים) ענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אין הטעם שם משום שנכתבו אלו הפרטים רק משום שכתב שמות חלוקים שהם ענבים לחים ויבשים שלא היה צריך לכתבם שהרי בין ענבים לחים ובין ענבים יבשים ענבים הם. וכן משמע גם כן ממ"ש עלה דההיא ברייתא מכאן אתה דן לכל איסור שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאתויי חמרא חדתא וענבי.

וגם הפירוש שפירש במחלוקת אביי ורבא בנא ומבושל דחוק עד מאד שמאחר שרבא סובר שאין לוקין על לאו שבכללות ולא חלק בשום מקום היאך סליק אדעתיה דלשון ראשון להלקותו עליו. ומה שאמר הרמב"ן

שטעם לשון ראשון הוא כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה וגם הנה כולם נכללו בשם אחד, הנה כך הוא כל הכללים שנאמרו בכל פסוק שנזכרו בו פרטים כמו שמצינו בנזיר שנכללו בכל אשר יעשה מגפן היין כל האיסורים של נזיר ואיסורם שוה ושם אחד להם מכל מקום אמר רבא שאין לוקין על כלל זה של כל אשר יעשה מגפן היין מפני שהוא לאו שבכללות. לכן הנני מסכים עם דעת הרב בכל מה שאמר:

ט

ונ"ל כי זה הפירוש אינו מתישב כלל באותה הסוגיא כמו שכתב בעל זוהר הרקיע עליו אחר שהביא פירושו זה בלאו ק' וז"ל, ואיני רואה תקון בזה שאין לנו חמשה לאוין אלא כשמנינו בל תקטיר כלו ובל תקטיר מקצתו, והאחד על כרחנו הוא לאו שבכללות שאין לנו אלא ארבעה לאוין. ואילו אמרה הברייתא המעלה איברים חייב משום כלו ומשום מקצתו היה אפשר לומר שאין כאן לאו שבכללות והיה אחד לאו דלא תקריבו את כל אלה, והשני ואשה לא תתנו מהם, אבל כשחייבה חמש מלקיות בלאו אחד היא מחייבת על שני דברים ולאו שבכללות הוא וצ"ע עכ"ל. ומה שהקשה הרמב"ן

על פירוש הרב כי לא מצינו שום תנא שיאמר שאין לוקין על לאו שבכללות, יש לומר שהוא ידעו ומצאו בגמרא אמנם אנכי לא ידעתיו:

י

אמר הכותב דברי הרמב"ן כאן הם סובבים על מה שאמר בראשונה בענין לאו שבכללות ואומר כי כל הפרטים המפורשים בפסוק יש לנו למנות כל אחד ואחד לבד גם שלא נלקה כל אחד ואחד הפך ממה שכתב לנו הרב בשורש התשיעי כי לא נמנה אותם רק למצוה אחת. וחשב שהרב חזר בו בחבורו הגדול. ואני אומר כי אין כאן חזרה כלל שגם בסמ"ק שלו מנאן לה' מצות ולא מטעמיה רק לפי שבאה בהם הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד לפיכך מנאם לאחת בלבד. ואפשר כי בהעתקה הראשונה שהגיעה ליד הרמב"ן לא מנאם אלא אזהרה אחת ובנוסחא אחרונה שבידנו חזר בו ומנאן חמש כמו שכתב בעל זוהר הרקיע בלאו ק"ע. ומה שאמר עוד

שהנראה אליו למנות הדברים שנצטוינו בהם ושהוזהרנו מהם ולא הלאוין גם לא המלקיות ואם כן נמנה כל מה שבא בתורה בפירוש בהיותם איסורים חלוקין כמו נא ומבושל ואתנן ומחיר ושאור ודבש וזולתם, זה אי אפשר שמאחר שאינו לוקה אלא אחת אם כן זה יורה שאינו אלא עצוה אחת שאם היו מצות רבות היה לוקה עליהם שתים ושלש כפי מנינם. ואין להקשות מה שכבר הקשה הרמב"ן לעיל כי מצינו לאוין שאין לוקין עליהם, דאין הכי נמי אבל מ"מ מאחר שבאלו אמרו שלוקין על כלם יחד אם כן נראה שאלו הן מהלאוין שלוקין עליהם. ומה שאמר עוד

כי איסורים רבים הבאים בלאו אחד ואינם מפורשים בו אין לנו למנותן רק אחת כמו לא תאכלו על הדם, זהו גם כן דעת הרב. ומה שאמר עוד

כי גם איסור אחד שנתרבו בו המלקיות גם כן נמנה אחת, זה אינו לפי שיטת הרב שהרי מאחר שלוקה על כל אחד ואחד אם כן מצות חלוקות הם ויש לנו למנותם שתים ושלש. ומה שאמר עוד

כי אינו מן הנכון שנמנה כל פאה ופאה מצוה בפני עצמה בעבור שלוקין עליו שתים, שאני התם ששתיהן גוף אחד. ומה שאמר עוד

כי השריטה מצוה אחת ולוקין על כל שריטה ושריטה ומכל מקום אינה נמנית אלא אחת, שאני התם שאינן אלא איסור אחד שהרי כששרט שריטה אחת עובר עבירה אחת ובשריטה שניה הוא חוזר לעבור אותה עבירה ממש ואין כאן שתי מלקיות על פועל אחד.

גם טעם רחיים ורכב שלוקין שתים ואינם נמנים אלא אחת, כבר פירשו הרב בסמ"ק שלו והבאתיו למעלה. גם מה שאמר

שהאוכל שרץ הארץ נמנה אחד וכן האוכל שרץ העוף אחד אע"פ שבאו בכל אחד לאוין הרבה ולוקין בו מלקיות הרבה, זהו לפי שיטתו שפירש באוכל פוטיתא לוקה ד' וכו' שסובר שרבוי הלאוין הרבו בהם המלקיות, אמנם אנחנו כבר פירשנו דעת הרב שהגופים המחולקים שבהם הרבו המלקיות. ומה שאמר עוד

שמה שמנה הרב מצות התפילין שתים היה לפי שבציצית המעשה הוא אחד ובתפילין יש שני מעשים, כל זה אינו צריך שהרי הוא פירש לנו בסמ"ק שלו טעמו בעשה י"ג שאמר שהתפילין קראום החכמים שתי מצות, ובעשה י"ד אמר שהציצית קראוה מצוה אחת. וטעם הרמב"ן יהיה נכון על הגמ' או שמא כי גם שם אינו צריך לפי שכך היה מקובל אצלם:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.