צל"ח/פסחים/קטז/ב
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' מצה וכו' שנא' ויאפו את הבצק. הר"ן נתקשה בקרא דכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עונות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' דמשמע דאי לאו דגורשו היה עושים חמץ והרי היה ראשון של פסח וכתב הר"ן שהיו אופין חמץ לצורך מחר דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א' ועל בל יראה לא הוזהרו עכ"ל.
ואני תמה שזה דבר חדש שלא נצטוו במצרים על ב"י וזהו לא שמענו ובפ' החדש הזה לכם כתיב שאור לא ימצא בבתיכם ואף דכתיב שבעת ימים הרי גם באכילת חמץ כתיב שבעת ימים ואפי' הכי לא היה נוהג רק יום אח"ד ה"נ לא יראה נהג יום א' ועוד שהרי במשנה בפרק מי שהיה טמא שנינו מתחלה מה בין פסק ראשון לפסח שני פסח ראשון אסור בבל יראה ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואח"כ שנינו משנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות וחושב כמה דברים ואם כדברי הר"ן היה לומר ג"כ פסח דורות אסור בב"י ופסח מצרים מצה וחמץ עמו בבית א"ו ליתנהו לדברי הר"ן וגם פסח מצרים היה אסור בבל יראה עכ"פ יום א' כמו האכילה וא"כ נשאר קושיית הר"ן על התורה דמשמע שאלו לא גורשו היו אופין חמץ והרי אסור בבל יראה.
והנה בסוף פ' בא ויאמר משה אל העם וגו' ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' ועבדתם את העבודה הזאת וגו'. ופירש רש"י העבודה הזאת של פסח וא"כ אמר עשה דבר זה או בשעת זביחת הפסח וזריקת דמו או בשעת אכילת הפסח דאל"כ לא שייך לומר העבודה הזאת והנה בשעת אכילת הפסח ודאי לא אמרו משה שהרי כל הלילה ההיא הוזהרו ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ואיך דבר משה אל העם א"ו בשעת עבודת הפסח בי"ד בניסן ואיך אמר היום אתם יוצאים ושם לא יצאו עד ט"ו ואמנם בברכות דף ט' דכולי עלמא כשנגאלו בלילה נגאלו דכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ופרש"י שנתנו המצרי' רשות ללכת והנה. המקרא קורא נתינת הרשות יציאה שכן כתיב הוציאך ממצרים לילה ובמס' חולין דף פ"ג ת"ר את זו דרש רשב"ז לפי שכל הענין מדבר בקדשים ובקדשום הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן ת"ל יום א' וגו' הרי שאי לאו ג"ש דיום א' אז הי' הלילה הולך אחר היום כיון דכתיב בקדשים ורש"י פירש לפי שכל הענין של הפרשה סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן וסמיך לי' אותו ואת בנו וא"כ גם כאן היום אתם יוצאים סמוך לועבדת דמייירי בקדשים דהיינו פסח ג"כ הלילה הולך אחר היום ושייך ליל ט"ו ליום של י"ד ושפיר קאמר משה בשעת זביחת הפסח היום אתם יוצאים שהלילה שייך ליום זה ובלילה קורא יציאה דכתיב הוציאך לילה ומעתה ריה"ג דדריש דפסח מצרים חימוצו נוהג יום א' דכתיב ולא יאכל חמץ וסמיך לי' היום אין הכוונה על יום ראשון של פסח רק על ערב פסח משעת זביחה והלילה שאחריו זה קורא היום והלילה שייך ליום הקודם אבל למחר לאור בקר של יום ראשון של פסח כבר התחיל יום חדש וכבר הותר להם אפילו אכילת חמץ וק"ו ראייתו והמצאו ומתורץ קושיית הר"ן ובזה מתורץ קושיית התוס' לעיל דף צ"ו ע"א בד"ה נאכל בחפזון וכו' וא"ת א"כ אמאי תניא כלל במתניתין כיון דשוה בזה ובזה ויש לומר דתנא אגב דבעו למתני וחמוצן נוהג כל היום וכו' ולכאורה אין לתירוץ הזה פירוש ולענ"ד בכוונה דלא תימא חימוצו יום אחד היינו יום ראשון של פסח וכמו שסבר הר"ן באמת לכך תני נאכל בחיפזון לילה וחימוצו וכו' להורות שזמן חימוצו כל היום מסיים עם סוף זמן אכילת הפסח:
ובזה מתורץ קושיית התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא מדלא יאכל וההוא מוקמינן מסברא לתוך זמנו ולענ"ד ניחא שהרי גבי לא יאכל סמוך לי' היום דרשינן עיני' שפסח מצרים חימוצו יום אחד וכבר פירשתי שיום זה היינו ערב פסח וממילא מוכח דלא יאכל. על לפני זמנו קאי ובזה ניחא דקאמר התם ור' יהודה דריה"ג מנ"ל אבע"א מדסמיך לי' היום ואב"ע סמוכים לא דריש דהנך תרי שינויי הוא חדא לחזקי' וחדא לר' אבוהו דלחזקי' ליכא למימר סמוכים לא דריש דאם כן מנה לי איסור הנאה לפני זמנו אבל לר' אבוהו איכא למימר דסמוכין לא דריש:
ועכ"פ יצא לנו מכל זה דבמצרי' ליל ט"ו הי' שייך ליו' י"ד וביו' י"ד קאמ' היום אתם יוצאים ומעתה עמדנו על דברי רש"י בסוף פ' שלח לך ושמונה חוטין שבציצית נגד שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים ונתקשה המזרחי שהרי בפ' בשלח פירש רש"י ליל שביעי ירדו לים ובשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח ולכך אנו קורין קורין השיר ביום השביעי ולפי מ"ש ניחא שודאי שביעי ש"פ הי' אבל היציאה ממצרים נקראת על שם י"ד בניסן דליל ט"ו הי"אז הולך אחר היום הקדום וכנ"ל ושפיר קורא רש"י שמנה ימים משיצאו עד שאמרו שירה על הים ודוק בדברי רש"י שכתב שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים ולא כתב שמנה ימים ששהו משיצאו ממצרים עד שעברו בים לפי שבלילה עברו הים ואם ליל ראשון שייך ליום הקדום א"כ גם לילה זו שייך ליום הקדום וליכא אלא שבעה לכך פירש"י עד שאמרו שירה והשירה ביום אמרו ולא בלילה ומה דקאמר לעיל דף כ"ח ע"ב אבע"א סמוכים לא דריש ולפי זה קשה קושיית הר"ן דכתיב כי גורשו דמשמע דאל"כ היו עושים חמץ נלע"ד דוק בלשון הגמרא דלא קאמר ואבע"א דריה"ג לית לי' דודאי אית ליה אבל סמוכין לא דריש אלא דמהאי קרא גופי' מדכתיב כי גורשו יליף שלא נהג חמצו רק לילה ראשונה:
במשנה ר"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ומהרש"א בח"א דקדק מה נשתנה שלש מצות הללו מכל מצות שבתורה שאין צריך לפרש טעמם בשעת עשייתן ושלש מצות אלו שצריך לפרש טעמם בשעת עשייתן ובזה נדבר אח"כ וכעת נדקדק על התורה שהרי לא נתגלו טעמי התורה ולמה בפסח כתיב הטעם בתורה ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח ה' וגו' ונראה לי שלא בא הכתוב ליתן טעם על עצם המצוה אבל שיעור הכתוב כך הוא שהרי בפסח נאמר בו ביאה ולהך תנא דבי ר"י דביאה ומושב היינו לאחר ירושה וישיבה אם כן ביאה לחוד היינו לאחר ביאה לארץ ואם כן בשלמא פסח שבימי יהושע ניחא שכבר באו לארץ אבל פסח מצרים קשה ובאמת כל זמן היותם במדב' לא עשו פסח מטעם זה וכמו שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז ע"ב וזהו כוונת הכתוב והיה כי תבואו וגו' ושמרתם את העבודה ומשמע לאפוקי קודם ביאתם לארץ והיה כי יאמרו וגו' בניכם מה העבודה הזאת לכם לכם דייקא בהיותכם אתם עדיין במצרים למה עבדתם עבודה הזאת והתוס' כתבו שעל פי הדבור היה ובא הכתוב ליתן טעם על הוראת שעה שהיה בעבור היותינו ערום ועריה בזמן הגאולה ההיא שלא היה בידינו זכיות ונתן לנו דם פסח ודם מילה וזהו כוונת המקרא ואמרתם זבח פסח וגו' אשר פסח על בתי וגו' בזכות המצוה ההיא ואם כן לא אמר הכתוב טעם המצוה אדרבה אמר טעם ההצלה היה בעבור עשותינו המצוה:
ועל דקדוקו של המהרש"א נראה לי לדקדק עוד במה שאמר לא יצא י"ח ומה היה חסר באמרו סתם לא יצא וכמו שאמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ומה כיון באמרו ידי חובתו:
ונראה משום דנגזר על אבותינו עינוי ועבודה ארבע מאות שנה והם לא היו במצרים רק רד"ו שנה אך בישוב הדבר נחלקו הדורשים יש מהם דורשים כי קושי השעבוד השלים ובזמנו יצאו ויש שדרש באופן אחר והנה יש להוכיח שקושי השעבוד במצרים הוא השלים ובזמן האמיתי יצאנו דהנה סדר הפסח מצה ואח"כ מרור וכיון שמצה רומז לגאולה ומרור רומז לשעבוד היה להקדים מרור למצה שהרי השעבוד קדים לגאולה אבל באמת אדרבה המרור הוא הגאולה האמיתית שע"י שמררו חייהם נשלם הזמן וזהו כוונת ר"ג כל סלא אמר ג' דברים הללו דהיינו לפרש טעמם לא יצא י"ח דאיכא למימר שיצאו קודם זמן ועדיין היו חייבין להשתעבד אבל ע"י פירוש הטעמים ואז קשיא למה מרור אחר מצה וצ"ל כנ"ל ואם כן בזמן יצאו היתה גאולה אמיתית:
והואיל וחביבא מצוה בשעתה ובלילה זו צריכין לאכול כזית מצה וכן מרור ולשתות מן ארבע כוסות רביעית של תורה צריך אני לברר שיעור הכזית ושיעור הרביעית מה שעולה לדעתי שנתברר לי במוכת שהוא שלא כדברי הש"ע כי באמת מבואר בש"ע סי' תפ"ו ששיעור כזית הוא חצי ביצה:
ואמנם לפי שנתברר לי עפ"י מדידה שהביצות המצויו' עתה בימינו הנה הביצה שלימה שבזמנינו הוא רק חצי ביצה מביצים שבהם דיברה התורה.
והמופת הזה כי שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש והתוי"ט מדד שהיא פינט מדה ישנה שמצאתי כאן בבואי לפראג ואני מדדתי ומצאתי שהוא פחות מפינט ושוב עשיתי כלי המחזיק שבע אגודלים פחות ב' תשיעית באורך ורוחב ורום מרובע שהוא שיעור חלה המפורש בש"ע בי"ד סי' שכ"ד והוא על פי חשבון של שיעור מקוה והכלי זה מחזיק מעט יותר משמנה זיידלך שהוא שני פינט וא"כ שני שיעורי אלו מכחישים זה את זה ושניהם הלכה למשה מסיני כי שיעור מ"ג ביצי וחומש הוא הל"מ וכן שיעור מקוה הוא הל"מ ועל כרחך שנשתנה בזמנינו או שהאגודלים נתגדלו והמה גדולים יותר מהאגודלים שהיו בימי התנאים או שהביצי' נתקטנו והמה בזמנינו קטנים ממה שהיו בימי התנאים וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים ואי אפשר אגודל שלנו גדול יותר מאגודלים שהיו בימי חכמי ש"ס.
ועל כרחך הביצים בזמנינו נתמעטו. ולכן אני מזהיר שעל פינט יקח החלה בלי ברכה כי לא באתי להקל על שיעורא של התיו"ט אבל ברכה לא יברכו עד שיהיה שני פינט קמח מחוקים ומעט יותר וכיון שנתברר שהביצים שלנו נתקטנו על מחציתם א"כ שיעור זית שהיא חצי ביצה הוא כביצה שלנו וכזה אשער באכיל' מצה ומרור בכל שיעורי התור' רביעית של תורה על על פי מדה זו הוא יותר מרובע זיידל של הזיידל הישן שמצאתי פה ק"ק פראג ובזיידל יש ג' רביעי' ומחצה מרביעית של תורה לערך ופירתא לא דייקינן לחומרא: