אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/קטז

יום רביעי ד ניסן - מסכת פסחים דף קטז

דין סומא בסיפור יציאת מצרים

סומא פטור מהגדה שנאמר 'בעבור זה'

אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה, כתיב הכא 'בעבור זה' וכתיב התם 'בננו זה', מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין, ע"כ לשון הגמרא (קטז:).

מכך שרב אחא בר יעקב מביא מקור מיוחד לפטור סומא מאמירת ההגדה משמע שבשאר המצוות חייב הוא ככל אדם. ובאמת דין זה תלוי במחלוקת תנאים, שכן בברייתא המובאת בגמרא בבא קמא (פז.) מבואר שלא כן דעתו של רבי יהודה, וכך אומרת הגמרא: תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. הרי שלדעת רבי יהודה סומא פטור מכל המצוות ולשיטתו אין צורך בגזירה שוה מיוחדת לפוטרו מחיוב סיפור יציאת מצרים. ואם כן דברי רב אחא הולכים לכאורה כשיטת רבי מאיר הסובר שסומא חייב בכל המצוות האמורות בתורה.

ראיית המרדכי שהלכה כרבי מאיר

ואכן כך נקט המרדכי (מגילה תשצח) בתשובת ה"ר טוביה מווינ"א, וכתב שאף שקיימא לן במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה הלכה כרבי יהודה, אך לגבי מחלוקת זו הלכה כרבי מאיר שהרי מבואר בסוגייתנו שרב אחא בר יעקב ורב ששת ורב יוסף כולם סוברים כשיטתו, ולא פטר רב אחא בר יעקב סומא מלומר הגדה אלא משום דכתיב בעבור זה.

אלא שדוחה המדרכי את הראיה: מיהו שאני התם דמדרבנן נמי פטור. ובביאור בגדי ישע כתב: רצונו לומר, לעולם אימא לך דאין הסומא חייב אלא מדרבנן, והא דאצטריך קרא בעבור זה לפטור אותו מההגדה היינו משום דיהיה פטור אף מדרבנן. ומביא הכתוב לאסמכתא בעלמא והטעם שפטור כאן אפילו מדרבנן היא משום שאמר התם דכעין דאורייתא תיקון, עכ"ד. כלומר, המרדכי דוחה שיתכן שרב אחא בר יעקב קאי בשיטת רבי יהודה ואכן סומא פטור מכל המצוות אלא שמ"מ חייב בהם מדרבנן ואילו לענין הגדה של פסח אף מדרבנן לא חייבוהו וטעם הדבר כיון שכל שתקנו חכמים כעין דאורייתא תקנו. ולפי זה הפסוק שהביא ראב"י אינו אלא אסמכתא, שהרי מדאורייתא פטור כי פטור מכל המצוות ומדרבנן פטור כי כעין דאורייתא תקון ואין צורך לפי האמת בפסוק זה.

סומא חייב במצוות לא תעשה והגדה הוקשה לחמץ

החשק שלמה דוחה את ראיית המרדכי באופן אחר. וזאת לפי שיטת האחרונים שאף רבי יהודה הסובר שסומא פטור מכל המצוות האמורות בתורה, אינו אומר כן אלא ביחס למצוות עשה, אך סומא חייב ככל אדם בכל הנוגע למצוות לא תעשה. כך דעת הפרי מגדים (פתיחה לאורח חיים ח"ג אות כט) ורבי עקיבא איגר (גליון יו"ד, השמטות) וכ"כ המנחת חינוך (מצוה ב אות כה) בשם ספר המכריע לרבינו ישעיה הזקן (סימן עח). וזה דלא כדעת הנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן קיב) הסובר שלדעת רבי יהודה פטור אף ממצוות לא תעשה וכן הביא המנ"ח בשם קדוש אחד שהשיג בהגהה בספר המכריע הנ"ל.

ומעתה, יש לומר שלולי הפסוק הפוטר סומא מאמירת הגדה, היינו מחייבים אותו באמירתה. שהרי בפסוק נאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ובסוף הפסוק נאמר "ולא יאכל חמץ", ומתחילת הפסוק למדו חז"ל במכילתא (פ' בא) את חיוב סיפור יציאת מצרים, וכמו שפסק הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"א) מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו'. וכיון שהוקש חיוב סיפור יציאת מצרים לאיסור אכילת חמץ הייתי אומר כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בזכור את היום הזה, וכיון שסומא מוזהר על איסור אכילת חמץ שוב ממילא מצווה גם על מצות עשה של סיפור יציאת מצרים. ולכך הוצרך ראב"י לגזירה שוה של "בעבור זה" למעט סומא מחיוב אמירת ההגדה.

סומא אף אינו מוציא אחרים

רבי דוד זינצהיים בספרו יד דוד, מבאר אף הוא את דברי הגמרא אף לדעת רבי יהודה ודוחה בכך את ראיית המרדכי. לדבריו, רב אחא בר יעקב באומרו סומא פטור מלומר הגדה לא בא רק לפטור אותו עצמו מאמירת ההגדה, כי מזאת בלאו הכי היה פטור כדעת רבי יהודה הפוטר סומא מכל המצוות האמורות בתורה. אלא, רב אחא בר יעקב בא להורות שאף אינו מוציא אחרים ידי חובתם בקריאת ההגדה כיון שאינו יכול לומר בעבור זה.

'בעבור זה' פטור אף במי שעינו כהה ואינו סומא

רבי נתן גשטטנר יישב עוד על פי דברי המכילתא (פ' בא) בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ומשמע שבעבור זה היינו שיכול להכירם בראיית העין. ואם כן נמצא שכל חיוב אמירת ההגדה הוא רק באופן שממש יכול לראות ולהכיר את המצה והמרור המונחים לפניו. וממילא יש לומר שרב אחא בר יעקב לא פוטר רק סומא ממש שאינו רואה כלל, אלא אפילו מי שאינו אלא כבד ראייה ובאופן שאף רבי יהודה מודה שסומא כזה חייב בכל המצוות ואינו חשוב סומא. ולכן הוצרך רב אחא בר יעקב לפסוק דבעבור זה לפטור אף מי שאינו סומא גמור אלא רק הוכהה עינו.

ביאורו הנפלא של רבי מאיר שמחה

לסיום, נביא מה שכתב בספר חזן אש לרבי חיים זאב חרש ביאור נפלא שאמר לו הגאון האמיתי רשכבה"ג רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל אור שמח, מה השייכות בין הגדה לבן סורר ומורה ומאיזה טעם נבוא ללמוד זה מזה. וביאר שהרי אנו אומרים ההגדה על שהוציאנו ה' מעבדות לחירות ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. והרי סומא לא שייך אצלו השתעבדות כיון שאינו יכול לעשות שום מלאכה, וכיון שאין אצלו שיעבוד גם חירות אין לו, ולא נאה לומר עליו שם עבדות וחירות.

כן הדבר גם בבן סורר ומורה, הלא נדון הוא על שם סופו שיבקש למודו ולא ימצא וילסטם את הבריות ויבזה בכך את אביו ואמו במעשיו הרעים, אך אם היו הוריו סומים הרי אינם רואים את הבזיון שעשה להם בנם ולכן אין בנם נעשה סורר ומורה. וזה הלימוד מבן סורר ומורה להגדה של פסח שכשם ש'בננו זה' ממעט אם היו אביו ואמו סומים שאינם רואים בבזיונם כן 'בעבור זה' ממעט סומא מהגדה של פסח שכן לא שייך בו שיעבוד וחירות.