צל"ח/פסחים/עא/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"ס |
אלא האי לחגיגת ט"ו וכו'. ויש לדקדק למה לי שום קרא בשום חגיגה ומהי תיתי לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה ואפילו אם נימא דחגיגת י"ד כיון שבאה עם הפסח היה מקום לטעות שדינה כפסח מ"מ נכתב רק אם נדר וגומר ולא נכתב כלל קרא דלא ילין מן הבשר וממילא נדע דקרא דאם נדר קאי לחגיגת י"ד דאי לחגיגת ט"ו קרת ל"ל דמהי תיתי תהיה חמורה משלמי נדבה וצריך לומר דכיון דהוה טעינן שחגיגת י"ד דינה כפסח דהא אקשי' רחמנ' לפסח נלמד ממנה דכל שלמי חובה אינן נאכלים רק ליום ולילה ואיצטרך קרא דאם נדר לחגיגת ט"ו ואיצטרך לא ילין וכו' ביום הראשון לבוקר לחגיגת י"ד או דהוה אמינא מן הסתם זמן אחד לבכר ולחלב וכיון דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ה"ה לבשר והוה אמינא דבשלמי נדבה גם האימורין נקטרים לשני ימים ולילה ואף שכתבו התוס' בעמוד הקודם בד"ה מנין לאימורי חגיגה דמהכא נפקי לן לכל האימורין היינו השתא אליבא דאמת דכתיב אם נדר ואם כן גם בשר חגיגה נאכל לשני ימים ואעפ"כ האימורין נפסלין בלינה אם כן ה"ה לכל האימורין אבל אי לאו אם נדר הוה אמינא לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה בכל הדברים בין בהקטרת אימורין ובין באכילת בשר:
במשנה הפסח ששחטו וכו'. הא דנקט דין זה בפסח ולא נקט דין זה בחטאת הציבור שהוא דבר השכיח כמה פעמים בשנה בר"ח וברגלים ובתוספתא באמת שנינו בפ"ה דמכילתן חטאת הציבור ששחטן בשבת שלא לשמן חייב ונראה דמשום דבעי למתני בסיפא פלוגתא דר"א ור"י באחרים ששחטן לשם פסח ושם מודה ר' יהושע באימורי ציבור שיש להם קצבה משום הכי נקט נמי ברישא הדין בפסח:
ועוד נ"ל דנקט הפסח ששחטו שלא לשמו אפילו שחטו לשם תמיד שטעה וסבר שזהו השה של תמיד אפ"ה חייב כיון שסוף סוף הוא פסול הרי לא עשה מצוה וזה לא משכחת בשעירי הציבור שיטעה בהם לשם קרבן לא הי' רש"י נחוץ לפרש שטעה וסבר כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו ולדעתי אין כוונת רש"י שהיה סבור שמותר בשבת שלא לשמו ודוק בדברי רש"י בד"ה חייב עליו חטאת וכו' שכתב רש"י כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת אבל כאן כתב רש"י סתם כך מותר שלא לשמו ולא כתב בשבת דלענין שבת אפשר שהיה שוגג ושכח שהיום שבת אבל כוונת רש"י שהיה סובר שמותר לשנות הפסח לכתחלה לשם קרבן אחר שאם היה יודע שדבר זה אסור ועובר על לא יחשב ואעפ"כ עושהו וא"כ אינו טועה בדבר מצוה כלל שהרי יודע שעושה איסור ופשיטא שאם א"י שהוא שבת שחייב חטאת ולכן פירש רש"י שטעם שמותר לשנותו שלא לשמו ולפ"מ שכתבתי עדיפא מזה היה לרש"י לפרש שטעה וסבר שזה קרבן תמיד:
אמר יחזקאל פקחתי עיני ולא מצאתי ברמב"ם בפ"ב משגגות שהזכיר דין זה דשוחט פסח בשבת שלא לשמו שחייב חטאת רק הזכיר שאם שחטו בטעות שפטור וכדמוקי בגמרא רישא בעוקר אבל עקירה בטעות לאו עקירה היא אבל גוף הדין שנזכר במשנה בעוקר שחייב חטאת לא הזכיר ולפ"מ שכתבתי דתנא דמשנתינו היה ראוי שיאמר דין זה בחטאות הציבור שהן שעירי הרגלים ששחטן בשבת שלא לשמן דשכיחי יותר מפסח אלא שנקט פסח משום סיפא פלוגתא דר"א ור"י וכמו"ש ואם כן הרמב"ם שהזכיר דין קרבנות ציבור ששחטן שלא לשמן בשבת שחייב כמבואר שם הלכה י"ג והוא נזכר בתוספתא לא היה נחוץ לו להזכיר שוב דין פסח ששחטו שלא לשמו שחייב.
והואיל ובא לידינו דברי רבינו שם בהל' י"ג צריך אני להעתיקו בלשונו לפי שיש לי מקום עיון בדברי רבינו ובדברי הכ"מ וזה לשון רבינו שם השוחט בשבת קרבן ציבור שלא לשמו ה"ז חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות וכתב הכ"מ השוחט בשבת ק"צ שלא לשמו וכו' בתוספתא דפסחים דף רס"ד פ"ה חטאת הציבור ששחטה בשבת שלא לשמה ה"ז חייב ויקטיר אימורים לערב ומה שכתב אם שחט יתר על חובת יום וכו' במשנה פ' אלו דברים אמרינן שהשוחט לשם אימורי ציבור בשבת חייב ואיתא נמי בתוספת הנזכרת עכ"ל הכ"מ.
ואני תמה על הרב כ"מ שהוא מאור עיני הגולה וכאן לא פקח עיניו לראות השינוי הגדול שיש בין לשון התוספתא ללשונו של רבינו הגדול שבתוספתא חטאת הציבור שנינו וחטאת ששחטה שלא לשמה פסולה לגמרי ואם כן טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה וראוי שיהיה חייב אבל רבינו הגדול אחז בלשונו השוחט בשבת ק"צ וכו הרי שלא פירש איזה מקרבנות ציבור אלא כלל כייל לכל קרבנות ציבור והרי רובו עולות ועולה כשיר' שלא לשמה וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו ואיך נוכל למילף בזה לחייבו חטאת מדברי התוספתא דמיירי בלא עשה מצוה.
אך גם בדברי התוספתא אני תמה ולא אוכל להבינם דכיון דהתוספתא בחטאת מיירי והרי חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה ואיך יקטיר אימורים לערב ומתוך כך רציתי לפרש דברי התוספת' ששחטן שלא לשמן היינו לשם חולין והיא כשיר' כמפורש בריש זבחים דף ג' ע"א ואמנם אעפ"כ לא עלתה לשם חוב כמבואר ברמב"ם פט"ו מפה"מ הלכה ד' וכן הוא מפורש בזבחי דף מ"ו ע"ב לשם חולין כשר ואינו מרצה וא"כ שפיר מסיים ויקטיר אמורים לערב ולפ"ז חזינן שהתוספתא מחייב אפי' עשה מצוה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כן בכל קרבנות צבור שחייב וממילא רווחא לן שמעתא דלא הזכיר הרמב"ם דין פסח ששחטו שלא לשמו שחייב שהרי הוא ולמד בק"ו כיון שפסק הרמב"ם בכל ק"נ ששחטן שלא לשמן מחייב אף שכשירים ק"ו פסח שהוא פסול פשיטא שחייב.
אלא דהיא גופא קשיא כיון דהתוספתא מיירי בשוחט לשם חולין שהיא כשירה ואפ"ה חייב אם כן למה נקטה התוספתא בלשונה חטאת ולא עוד אלא שחזינן דהתוספתא דייקא בלשונה שהרי תכף אח"ז תנא שם בתוספתא חטאת יחיד ועולת יחיד וכו' הרי שביחיד נקטה חטאת ועולה ובצבור נקטה בלשונה רק חטאת ועיינתי בלשון התוספתא וראיתי שגם זה שינה הכ"מ מלשון התוספתא שהב"ע העתיק ששחטה שלא לשמה ובתוספתא שנינו ששחטן שלא לשמן ולשון שלא לשמן יש בידינו לפרש שינוי הבעלים ואין שינוי בעלים בצבור ובפסחים דף ס"א ע"א פירש רש"י שינוי בעלים אינו בצבור משום דהכל בעלים ואם שחטו לשם כותי אין שינוי בעלים פוסל כי אם במחיוב כפרה כמותו.
וכאשר שמתי לבי לדברי רבינו הגדול בדין שינוי בעלים לשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ראיתי שחילק בין חטאת לעולה דבחטאת פסק שכשר אבל לא עלה לשם חובה ובעולה ששחטה על מי שאינו מחיוב כמותו כשירה ועלתה לשם חובה ודברים הללו לקחתי מדבריו בפ' ט"ו מפה"מ שבהלכה ח פסק שחט חטאת לשם א' שהוא מחיוב עולה הרי זו כשירה ולא עלתה לבעלים וכיפר עליו ולא על חבירו שהוא מחויב חטאת כמותו עכ"ל הרי שאע"פי שכשירה אפ"ה לא עלתה לסם חובה וכן פסק שם בהל' ט' שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה לבעלים שאין כפרה למתים ובעולה פסק שם בהל' י"ד עולה ששחטה על שם מי שאינו מחויב ק בן כלל לא עלתה לבעלים וכו' שאף על פי שזה ששחטו לשמו אינו מחויב כלום אי אפשר שלא יהיה מחויב כפרה לשמים שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה עכ"ל הרמב"ם הרי שתלה לפי שאי אפשר וכו' ואם כן אם שחטה לשם מת. שאין כפרה למתים כשירה לגמרי וכן אם שחטה לשם כותי.
ועיין במסכת זבחים דף ז' ע"א בתוס' בד"ה על מי שאינו מחויב כלום אית דגרסי בהא מימרא עולה וכו' ולדעתי זה היתה גרסת הרמב"ם ודלא ככ"מ שכתב שהרמב"ם למד דין עולה מדין חטאת ומזה הטעם נראה לעניית דעתי הטעם שבחטאת לא עלתה לשם חובה משום דחטאת שלא לשם בעליו פסול לגמרי ומיעט רחמנא דבעינן דמחייב כמותו ושדינן המיעוט לענין שלא תפסול לגמרי אבל לענין שלא תעלה לשם חובה לא מיעט רחמנא אבל עולה שבלאו הכי אינו פסולה רק שלא עלתה לשם חובה ומיעט רחמנא עליו וכו דבעינן מחויב כמותו א"כ על כרחך לענין שתעלה לשם חובה מיעט רחמנא דבאינו מחויב כמותו עלתה אפי' לשם חובה הארכנו קצת לבאר דברי רבינו הגדול.
ועכשיו נבוא להמכוון בהתוספתא דכיון דהא דאין שינוי בעלים בציבור הוא משום דכל ישראל בעליו ואם שחטו לשם מת או לשם כותי' הרי אינו מחויב כפרה כמותו ואם כן בחטאת צבור אם ש שחטו לשם מת או לשם כותי אף שכשרה אבל עכ"פ לא עלתה לשם חובה אבל עולת צבור לא משכחת שינוי בעלי' כלל ועולה אפילו לשה חובה ואם כן התוספתא דמיירי בשינוי בעלים נקטה חטאת דעולה הרי עלתה לשם חובה ואין כאן חיוב חטאת ונקטה חטא' שאינו עולה לשם חובה ושחט בשבת דבר שלא עלה לחובת היום אעפ"י שכשרה חייב חטאת וגם נכון מה שסיים התוספתא ויקטיר אימורין לערב שהרי עכ"פ כשרה היא אבל הרמב"ם מיירי בשינוי קודש שהרי כתב שלא לשמו נקט קרבן צבור סתם דאפילו בעולה חייב חטאת שהרי לא עלתה לשם חובה ואעפ"י שעשה מצוה חייב כדמוכח מהתוספתא מחטאת בשינוי בעלים ואמנם מה שסיים הרמב"ם ויקטיר אימורין לערב ודאי דלא קאי רק. על עולה או שלמי צבור אבל חטאת כיון שפסולה לגמרי אין כאן הקטר אימורין:
וגוף הדין שכתב הרמב"ם ויקטיר האימורין לערב כבדה אזני משמוע דאיך יקטיר האימורין לערב כיון שאינו רשאי לזרוק הדם בשבת ואיך יקטיר האימורין וכבר נפסל הדם בשקיעת החמה והרי שנינו בביצה דף כ' ע"ב ובמנחות דף מ"ח ע"א שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב הרי דוקא בדיעבד אם זרק אבל לכתחלה בשבת לא יזרוק וזה קשה נם על התוספתא דגם בתוספתא מסיים ויקטיר אימורין לערב אלא דעל התוספתא אין להקשות מברייתא ואולי ברייתא שבתוספתא חולקת על הך ברייתא דביצה ודמנחות שב וס"ל שזורק לכתחלה ע"מ להקטיר אימורין לערב אבל על הרמב"ם אין לתרץ כך שהרי הרמב"ם עצמו כתב כאן בפ"ב משגגות הלכה י"ד שחט קרבנות יחיד שאינן דוחין את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן וכו' הרי שלכתחלה לא יזרוק ועדיין היה מקום לחלק שקרבן יחיד שמתחלה לא ניתנה שבת לדחות אצלו לכך אפי' עתה שכבר שחטן עדיין הזריקה אסורה אף שאינם אלא שבות אבל קרבנות צבור שמתחלתן ניתנה שבת אצלן לדחות לשמן אלא שעבר ושחט שלא לשמו הזריקה שיזרוק לשמו לא אסרו חכמים אבל הא קשיא שהרי בפ' ט"ו מפה"מ הל' י"ט פסק הך דשתי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן שאם היתה שבת לא יזרוק וא"כ איך כתב כאן ומקטיר אימורין לערב וצריך לומר בדוחק דגם כאן כוונת הרמב"ם שאם עבר וזרק ולא ביאר הדבר בפירוש לפי שלא רצה לשנות לשון התוספתא כדרכו:
במשנה ור' יהושע פוטר. פרש"י דסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור ואני תמה כיון שאסור לו לזרוק הדם וכמו ששנינו בביצה ובמנחות גבי כבשי עצרת שאם היתה שבת לא יזרוק וכיון שאינו זורק הקרבן איפסל לגמרי וא"כ אפילו מצוה כל דהו לא עשה ומדוע פוטר ר' יהושע וצריך ג"כ לדחוק ולומר שמיירי שכבר זרק הדם ולכך פטור אלא שאני מסופק בדין זה עצמו בשוחט אחרים לשם פסח ונזכר קודם זריקה אולי מותר לו לזרוק הדם אם הוא כהן קודם שיבוא לידי חיוב חטאת שאם לא יזרוק הוא חייב חטאת ואם יזרוק פטור מחטאת אם כן מותר לו לזרוק אם הוא עצמו כהן להציל נפשו מחטאת כמו שאמרו במסכת שבת דף ד' ע"א המדביק פת בשבת שהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה אלא דשם לא משכחת לה רק לענין סקילה דלענין חטאת לא משכחת וכמו שאמרו שם דהרי בעינן תחילתן וסופן שגגה אבל כאן דמשכחת לה לענין חטאת מותר לו בשביל שלא להתחייב חטאת ואף שבשני כבשי עצרת שנינו שאם היתה שבת לא יזרוק והתוספות במסכת מנחות דף מ"ק ע"א בד"ה חטא בשבת וכו' כתבו ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור שבת ולא פירשו מדוע אין לדמותה ואמנם הדבר פשוט דבשלמא גבי פת אם ירדנה לא עשה מלאכה אבל כאן אף אם יזרוק מ"מ כבר עשה השחיטה שהיא מלאכה ואמנם אעפ"כ יש הפרש דם אף אם יזרוק לא ינצל מחטאת שהרי שינה לדבר האסור אבל כאן בשוחט לשם פסח ששינה לדבר המותר ואם יזרוק יפטור מחטאת שהרי עשה מצוה כל דהו אולי הותר לו לזרוק אפילו לכתחלה כדי לפטור נפשו מחטאת.
אימורי צבור יוכיח וכו' והשוחט לשמן חייב. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והשוחט לשמן ששחט הפסח בי"ד בניסן לשם תמיד או לשם מוסף שבת חייב:
הנה שינה הרמב"ם מפירוש רש"י שפירש ששחט שאר זבחים לשם אימורי צבור וכאשר נבוא לדברי הסוגיא בגמרא נדבר מה היה כוונת הרמב"ם בזה:
תוס' ד"ה והאיך וכו' תימא לרשב"א וכו' אם כן תאכל לשני ימים ושני לילות. ואני אומר לפי מ"ש לעיל עקר ההוה אמינא לחלק בין שלמי חובה לשלמי נדבה הוא משום דחגיגת י"ד איתקש לפסח ומתוך כך שוב הוה טעינן גם בחגיגת ט"ו אבל להקל בחגיגת י"ד יותר מחגיגת ט"ו אין שום הוה אמינא וכיון דחגיגת ט"ו אינה נאכל רק לשני ימים ולילה שהרי ילפינן לה מאם נדר ק"ו לחגיגת י"ד:
ד"ה כל היכא וכו' תימא לר"י דבסוף ע"פ דריש בקר שני אע"ג דכתיב סתמא. וכתב מהרש"א לא קאי מסקנא הכי דקאמר ור"א א"ל כל היכי דכתיב בוקר בוקר ראשון הוא עכ"ל מהרש"א ודברי מהרש"א אין להם הבנה דאיך שייך מסקנא בדבר שהוא פלוגתא דתנאי דהרי ר"ע סבר התם בקר סתמא בקר שני משמע וראב"ע סבר ראשון משמע ואם כן שפיר תמהו התוס' כאן בתימא דאמאי שביק לרב כהנא באתקפתא והרי לר"ע בקר שני משמע ואיצטרך ר"כ לומר דסמיך ליה ראשית דאפילו לר"ע אימורין נפסלין בלינה. והנה לעיל בעמוד הקודם בדברי רבא דאמר רב יוסף הכי קא קשיא לי' והרי בדברי רב יוסף לא נזכר דבר מדברי רבא מאומה ולעיל כתבתי מה שכתבתי ונראה עוד לפרש באופן אחר דאביי השיב על דברי רב יוסף אלמה לא והאיכא פסח לראב"ע וכו' ולכאורה אין זה תשובה דעכ"פ אליבא דר"ע שפיר אתקיף רב יוסף ל"ל למילף מדסמיך ראשית והרי בלא"ה ע"כ בקר ראשון הוא דמי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא וכו' וצריך לומר דקושי' אביי דאולי הא דצריך רב כהנא למילף מראשית הוא לראב"ע דלדידיה אלמלא דסמיך ראשית שפיר הוה אמינא בקר שני ויש לאימורין זמן יותר מהבשר כמו בפסח ולפי זה שפיר קאמר רבא רב יוסף הכי קא קשיא ליה מי איכא מידי דתנא לבשר וכו' וצריך אתה על כרחך לומר דרב כהנא בשטת ר"ע קאי דסובר בהדיא בוקר סתם בוקר פני משמע וא"כ כיון דמכח קושיא דרבא מוכח דר"כ קאי בשטת ר"ע לקמן דף ק"כ א"כ שפיר הקשה רב יוסף מי איכא מידי דבשר איפסל מאורתא ולא שייך קושי' אביי כלל והאיכא פסח דזהו הוא רק לראב"ע ונסתר התימא לר"י וזו היא כוונת מהרש"א דלא קאי מסקנא הכי דהיינו לראב"ע ורב כהנא כיון דקשיא עליו קושיית רב יוסף ע"כ צריך הוא לדברי אביי וא"כ על כרחך בשטת ראב"ע קאי ולראב"ע סתם בוקר ראשון הוא ולקמן דף ק"כ ע"ב יבואר יותר: