צל"ח/פסחים/כג/ב
איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה וכו' עד חש"ב לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דלחזקיה דנפקא לי מלא יאכל אם כן איסור ההנאה הוא הלאו כמו אכילה אבל לר"א דיליף מאותו הוא רק לאו הבא מכלל עשה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי שאר איסורי' ומדלא קאמר הך א"ב מוכח כשט' הרמב"ם דלא היו לוקין על ההנאה אפילו בבשר וחלב שיש לאו בפ"ע על הנאה אפ"ה לא היה לוקה על הנאה ועיין במשנה למלך פרק ה' מיסודי תורה הלכה חי"ת ואם כן שוב ליכא נפקותא אם ההנאה היא בלאו או בעשה:
ר"א סבר אותו למעוטי הני. ומה דאמר ר"א לעיל בריש הסוגיא דכל מקום שנאמר ל"ת וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע דמשמע שמשמעות פירוש המלה הוא איסור הנאה אליבא דר"מ אמרה דיליף מדאיצטרך בנבילה וכן פי' רש"י כאן ויש להקשות היא גופה מנ"ל לר"א דלר"מ משמע אחד איסור וכו' ודלמא גם ר"מ סבר דילפינן כל איסורי תורה מאותו וממילא איצטרך נבילה לגופיה להתיר הנאה בנבילה עצמו דלא נאסור גם נבילה בהנאה מאותו וראיתי בקצת חיבורים דהיתר הנאה דנבילה עצמו ידעינן מוהמת יהיה לו דכתיב גבי בור אי נמי מחלב נבילה יעשה לכל מלאכה וא"כ נביל' לגופי' לא איצטרך אלא ודאי דאתי ללמד על שאר איסורים שנאמר בהם ל"ת דמשמע גם הנאה.
והנה גם אני בילדותי חשבתי כן אבל באמת זה אינו דמחלב אין ראיה להתיר נבילה בהנאה ואף דחלב נבילה מותר בהנאה אין ראיה לנבילה עצמה למ"ד דחלב אינו בכלל נבילה ולטומאה וטהרה לא צריך קרא כדפירש רש"י כאן בריש העמוד ומוהמת יהיה לו אין ראיה דשם גם חמור כתיב בקרא ואין איסור נבילה חל על איסור טמאה ולכן הוא מותר בהנאה ועיין ברמב"ם פ"ד ממ"א הלכה י"ז ובמגיד שם שאין איסור נבילה תל על איסור טמאה ואמנם על זה יש להשיב שאם היתה נבילה אסורה בהנאה אז ממילא היה חל גם על בהמה טמאה דהוה ליה איסור מוסיף אלא דלדעת התוס' איסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף כמבואר בדבריהם בחולין דף ל"א ע"א בד"ה איסור כולל וא"כ אין ראיה מוהמת יהיה לו ושור דחייב בו רחמנא בבור היינו אסלא מת רק הוזק והוי ממעטי' מוהמת יהיה לו כל שור שנפל לבור ומת לא שור פה"מ לחוד ודוקא ממיתה הוה ממעטינן אבל אם הוזק אפילו שור פה"מ הוה מחייבינן דמה בין זה לשאר שור אם נבילה אסורה בהנאה אלא דאכתי אין צריך בנבילה לגופיה להתיר בהנאה דהרי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת וגו' וגם את המת יחצון וא"כ אייתר בנבילה להורות דשאר לא תאכל שבתורה גם הנאה במשמע.
ועוד נראה עפ"י מ"ש התו' לעיל ך"א ע"ב בד"ה בשלמא לר"מ תימא לר"י וכו' ותירץ ר"י דודאי אי לא הוה כתיב קרא כל עקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי אבל השתא דכתיב תתננה ואכלה ומכור הוה אמינא דאתי למדרש שא"צ להקדים לכן צריך או להקדים, יעויין שם בתוספת ולכאורה דבריהם צריכין עיון דאם מסברא ידעינן להקדים אכתי אף אי לא הוה כתיב או מהי תיתי נימא דתתננה ומכור אתי לאפוקי מהסברא ולהשוותם ולא נימא דאיצטרך ללמד דכל מקום שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה וכו' כדדרשינן באמת ואמרתי להמתיק דבריהם דיותר ניחא למדרש קרא לגופיה בנבילה עצמו להשוותם משנדרוש ללמד דכל מקום שנאמר ל"ת וכו' שבזה לא מדריש מיניה שום דבר בנבילה עצמו רק ללמד על איסורי' אחרים זהו שורש כוונת התוספת.
ומעתה מתורץ הקושיא הנ"ל דאי ס"ד דר"מ דריש אותו לכל איסורים שבתורה וממילא איצטרך היתר דנבילה לנבילה ופי' להתיר ההנאה א"כ קשה או למה לי להקדים הלא מסברא ידעינן וממה תתננה ומכור לא הוה דרשינן לאפוקי מהסברה כיון דאיצטרך לגופי' להתיר ההנאה ומה דכתיבי תרוייהו גר וא"י ג"כ כתבו התוספות דשפ דכיון דכתיב חד איצטרך גם אידך יעויין שם זה הנלע"ד ולקמן יבואר תירץ אחר:
והנה לעיל דף ך"ב ע"א בתוס' בד"ה חש"ב בסוף הדבור יעדתי לפרש דברירם בסוף הסוגיא ואבאר גם דברי הרמב"ם בשיטה זו דלא יאכל וחש"ב שדבריו סותרים זה את זה בכמה ענינים דאיהו פסק בנבילה דברים ככתבן כמבואר בדבריו פ"י מהל' ע"ג הלכה ד' וגם ס"ל חולין שנ"ב המקדש בהם אינה מקודשת וא"כ ס"ל דחש"ב דאורייתא כמו שהוכיח הכסף משנה בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ופסק בפ"ח ממ"א הל' ט"ו דכל מקום שנאמר ל"ת וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע וכבר נתחבטו בדבריו ועיין בלחם משנה שם ולבאר כל זה ולדקדק בדברי הגמרא איזה דקדוקים הצריכין עיון, דמסיק כאן דלר"א אותו למעוטי הני וחש"ב לאו דאורייתא ופירש רש"י דאמר ר"א דל"ת איסור הנאה במשמע היינו אליבא דר"מ אבל לר"י ליכא למילף מנבילה דאיצטריך לדברים ככתבן וצריך למילף מאותו יעויין היטב בגמרא וברש"י ולדידי יפלא דאף דלא מצינן לר"י למילף מנבילה אכתי למה לא נילף משרצים דהרי מסיק לעיל דטעמי' דחזקיה הוא מדאיצטרך לכם בשרצים וכו אלא דחזקיה מחלק בין לא יאכל ובין לא תאכל ור"א אם לא משמע ליה לחלק עכ"פ ממילא מוכח דכל מקום שנאמר לא יאכל ל"ת גם איסור הנאה משמע וכי היכי שהוכיח מנבילה לר"מ ה"נ מוכח לר"י משרצים וא"כ אותו גם לר"י אתי לחש"ב דהני לא צריכי קרא דמשרצים ילפינן להו וכן יש להקשות איפכא לחזקיה דסבר לא יאכל למעוטי הני ואייתר ליה אותו לחש"ב היא גופיה מנ"ל דלא יאכל איסור הנאה משמע הלא טעמא דידיה הוא מדאיצטרך לכם בשרצי להתיר הנאה מכלל דלא יאכל איסור הנאה משמע ואי דרשינן אותו למעוטי כל איסורין שבתורה ממילא איצטרך לכם לשרצים גופייהו שיהיו מותרים ומנ"ל לחזקיה חש"ב.
ובשלמא לפי מה שכתבתי אני לעיל לפרש מה דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא לא דמהא יליף דלא יאכל הוא איסור הנאה שע"ז א"צ ראיה דמשמעות נקודת המלה שהוא בצירי ממילא הוא איסור הנאה אבל כוונתו דטעמא דידי שהוא איסור לכתחלה ומותר בדיעבד הוא מלא יאכל ומלכם אבל יהיו לא דריש א"כ מתורצים שני הקושיות הנ"ל דלחזקי' ודאי לא קשה ולא מידי דלא יאכל ודאי משמעו מצד עצמו איסור הנאה וממילא אייתר אותו לחולין שנשחטו בעזרה וכן הקושיא שהקשיתי לר"א דתיפוק ליה לר"י דלא תאכל איסו' הנאה משמע מדאיצטרך לכם בשרצים ג"כ לא קשה ולא מידי דר"א כיון דדריש יהיו דשרצים לאיסור ממילא איצטריך לכם דלא נימא יהיו בא לאסור אפילו דיעבד שנזדמנו לו וכקושיית מהרש"ל באמת שם וכל זה לפי פירושי הנ"ל אבל לפי פירוש רש"י לעיל במה דאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא דהיינו מדאיצטרך לכם וכו' נשארו שני קושיית הללו אלא דקושיא שהקשיתי על חזקיה יש לתרץ דחזקיה הוכיח לעצמו דאותו לחולין בעזרה והני משרצים נפקא דאי אותו למעוטי הני ומשרצים ממילא ליכא למילף דלגופיה איצטרך למשרי שרצים שלא תאסר שרצים מאותו א"כ קש' הא תינח השתא דכתיב אותו שוב ליכא הוכח' להני משרצים משום דשרצים לגופיה איצטרך אבל אי לא הוה כתיב אותו כלל אז וודאי הוה מוכח משרצי' דהני דהני אסירי מדאיצטרך למשרי שרצים וכיון דלא אצטרך אותו רק להני קשה לא לכתוב אותו וכיון דלא יכתוב אותו יהיה שפיר הוכחה משרצים דהני אסורים בהנאה ולמה לי אותו אלא ודאי דאותו אתי לחולין בעזרה אלא דעדין קשה דהרי זה פשוט כשילפינן אסור הנאה לכל איסורין מאותו א"כ אין באיסור הנאה רק עשה דהרי הדר' הוא אותו אתה משלי לכלב ואי אתה משליך לכלב שאר איסורין אם כן ה"ל לאו הבא מכלל עשה אבל אי גמרינן מנבילה או משרצים והיינו מדאצטירך למפרט היתר בהני מכלב דכ"מ שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע א"כ במשמעו' לא יאכל הוא הנאה ג"כ והוי לאו כמו אכיל והיו חייבין מלקות על הנאה כמו על האכילה לשאר הפוסקים דפליגי על הרמב"ם ועכשיו הדרא קושייתי על חזקיה לדוכתא הנך תרתי מנא ליה לאסור הנאה בחמץ ושור הנסקל בלאו ולאסור חש"ב ודלמא אותו למעוטי הני ואינם רק בעשה וחולין שנ"ב לאו דאורייתא איסור הנאה דידי אלא ודאי צריכין אנו לומר דאם יש לפנינו שני דרכים או לאוקמי אותו אשאר איסורים או לאוקמי אותו אחולין בעזרה יותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה שהוא איסור מחיצה כמותו וכמו שפירש רש"י דף כ"ג ע"א ד"ה ור"מ וכו' והכי משמע אותו הנאסר משום איסור מחיצה וכו' ע"ש ברש"י ומאן דס"ל אותו למעוטי הני אף שיותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה היינו טעמא משום דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כלל וכלל שאין שום איסור בחולין בעזרה מן התורה וא"א לאוקמי כי אם בהני ובזה כל אחד על מקומו יבא בשלום חזקיה ור"א חזקיה סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא פירוש שמפורש בתורה איסור אכילתן וא"כ ממילא ליכא לאוקמי אותו אהני כ"א אחולין בעזרה לחוד לאוסרה גם בהנאה דהיא איסור מחיצה כיוצא בה וא"כ אף דכתיב אותו מ"מ אייתר לכם בשרצים דלגופי' לא איצטרך שאין לאסור שרצים מאותו דלא מוקמינן מיעוט דאותו כי אם אאיסור מחיצה וא"כ כיון דאייתר לכם ממילא מוכח דלא יאכל איסור הנאה במשמע ונפקא לי' הני מלא יאכל ור"א סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' כלל וא"כ ליכא לאוקמי אותו אאיסור מחיצה שאין לנו איסור מחיצה מה"ת וממילא מוכרח דאותו למעוטי הני ומשרצים ליכא למילף כלל דשרצים לגופיה להתיר עצמו איצטרך כיון דכתיב אותו וליכא לאקשויי לא לכתוב אותו ויהיה ממילא מוכח משרצים זה אינו דעכשיו הוא רק עשה ואי משרצים הוה לאו כר"ל ואין להקשות האיך קאמר לר"א אליבא דר"מ כ"מ שנא' וכו' דלמא גם ר"מ נפקא ליה מאותו וממילא איצטרך גם נבילה לגופיה הנה כבר כתבתי לעיל יישוב על זה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בקידושין דף נ"ז ע"ב דחולין שנשחטו בעזרה וא"כ ממילא קאי אותו אחולין בעזרה ולא איצטרך בנבילה לגופיה כ"א אכל איסורין וכו':
ובזה יופתח לנו השער הסגור בדברי התוס' שכתבו דבסוף שמעתת' גבי הא דאמר אבל חולין וכו' א"א לפרש בענין אחר היינו משום דקשה לר"א דסבר אותו למעוטי הני קשה אותו ל"ל והא מוכח משרצים וצריכין אנו לומר דאותו הוא רק עשה וא"כ ממילא קשה על חזקיה מנ"ל לאוקמי על קולין בעזרה כנ"ל אלא ודאי יותר ראוי לאוקמי אחולין בעזרה שהוא איסור מחיצה 'א'כ דלא מוקי אחולין היינו שסובר חולין בעזרה לאו דאורייתא כלל כנ"ל ודוק היטב כי לא אכפיל דברים המבוארים:
ובזה כל פסקי הרמב"ם נכונים איש על דגלו באותות דהרמב"ם פסק בנבילה כר"י ובחולין שנ"ב פסק דאורייתא כסתם מתני' בקידושין דף נ"ו ע"ב וא"כ כיון דפסק חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אייתר לכם בשרצים למילף כל אימורין שבתורה כמו שאמר חזקיה טעמא דידי נמי מהכא אלא דחזקיה סובר לחלק בין לא יאכל ללא יאכל ורמב"ם סובר בהא כר"א שאין לחלק בהא ואף שהרמב"ם פסק' בפ' ח' מהלכות מאכלות אסורות כ"מ שנא' בתורה לא יאכל לא תאכל וכו' עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה וכדרך שפרט בחלב וכו' אין כוונתו למילף מנבילה כמו שאין כוונתו למילף מחלב רק יליף משרצים כנ"ל וכן הזכיר שם גם שרצים אלא שקורא להיתר שרצים תורה שבעל פה כיון שלכם הוא דרוש זה דרכו של הרמב"ם שכל דבר שאינו מפורש בדברי תורה אף הנלמד מאיזה מד' מדות לא נקרא אצלו מפורש וזו מפורסם וא"כ כל דברי הרמב"ם נכונים:
יתיב ההוא מרבנן וכו'. וקשיא לי ותיפוק ליה משרצים מדאיצטרך לכם וכמו שכתבתי לעיל ובשלמא לשטת מהרש"ל לעיל בקושיית הגמרא בשרצים שהוא דוקא לחזקיה אבל לר"א איצטרך לכם לאפוקי מיהיו א"כ כיון דההוא מרבנן לא יאכל לא משמע ליה אין הוכחה משרצים אבל לשטת מהרש"א קשה ונראה דלר' יהודה דסובר דלכם דערלה להוציא הנטוע לרבים א"כ איכא למילף נבילה ושרצים לאיסור הנאה ק"ו מערלה שהותר מכללו לרבים ואסור בהנחה ק"ו הני שלא הותרו מכללן הגם דגבי נבילה מצינו ג"כ למימר שהותר מכללו מליקה לכהנים אמנם מצותו בכך שאני ועיין במנחות דף מ"ה ע"א בד"ה הואיל ואסתרי וליכא למימר חלב ודם יוכיחו דחלב ודם ג"כ הותרו לפי שיש זמן לאיסורו שאחר הפסח חזרו להיתרם וא"כ מתורץ התימא של מכללן חלב בחי' ודם בדגים וחגבים וליכא למימר תרומה ויין לנזיר יוכיחו דשאני הני שאין איסורים שוה בכל דתרומה אינה אסורה רק לזרים ויין רק לנזיר וחדש ליכא למימר יוכיח דחדש יש זמן לאיסורו וכמו"ש לעיל בשם הירושלמי ואולי בזה יש ליתן טעם על חזקיה שאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה ולא קאמר מנין לחמץ ושור הנסקל משום דשור הנסקל איכא למילף בק"ו מערלה וכנ"ל משא"כ חמץ בפסח איכא למפרך מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר כדלקמן ך"ה ע"א אלא דאכתי יש לומר כלאי הכרם יוכיחו ואין רצוננו להאריך בזה וכבר כתבנו לעיל טעם אחר למה אחז בלשונו רק חמץ ואם כן איצטריך בשרצים לגופיה שלא נילף ק"ו מערלה ואין לומר נבילה תוכיח שלא הותר מכללו ומותר בהנא דשאני נבילה שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתנבלה שהה יכול לשוחטה ולאכלה ואף שכתבו התוספת בדף כ"ה ע"א בד"ה מה לחמץ וכו' ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ושור הנסקל שלא היה להם שעת הכושר לאכילה יעויין שם נראה דנגד בשר בחלב מקרי סור הנסקל לא היה לו שעת הכושר לאכילה אף שהיה לו שעת הכושר שהיה יכול לשחטו מ"מ בשר בחלב היה לו שעת הכושר בלי שום תיקון משא"כ שור הנסקל שחסר שחיטה אבל נגד שרצים שלא היה לו שעת הכושר בשום תחבולה שפיר מקרי נבילה היה לו שעת הכושר שהיה יכול לשוחטה אבל מנבילה שפיר ילפינן דנבילה עצמה להתיר עצמה לא צריכא קרא דנבילה ליכא למילף בק"ו דשרצים יוכיחו כיון דכבר כתיב לכם בשרצים וגם שאר איסורים שוב ליכא למילף מערלה דשרצים יוכיחו ואם כן איכא למימר דחזקיה דאמר טעמא דידי נמי מהכא ס"ל כסברת ריה"ג בחלב דבבהמה מיהת לא אשתרי ולא מקרי חלב הותר מכללו וליכא למילף ק"ו מערלה דחלב יוכיח ואייתר לכם בשרצים להורות דלא יאכל איסור הנאה משמע וההוא מרבנן סבר כר"ש דמקרי הותר מכללו וליכא למימר חלב יוכיח ואיצטריך שרצים לגופיה ולכך שפיר קאמר מנין לכל איסורין וכו' אלא דלפי זה חזר ונסתם פתח השער אשר כתבתי לעיל דבזה יפתח לנו השער הסגור בדברי התוס' ועיין לעיל בדברינו ולפי מ"ש כאן אולי גם ר"א סבר דשרצים צריך לגופיה דלא נילף ק"ו כנ"ל:
ואמנם אף דליכא הוכח' מדברי ר"א מכל מקום הדבר נכון דליתר שאת כתבתי לעיל הוכחה מדברי ר"א דגם בלי שום הוכחה הדבר פשוט מצד עצמו דמה דילפינן מאותו הוא רק עשה ולא לאו ואם כן נשאר הכל על מכונו:
תוספות ד"ה ומה חלב וכו' וי"ל דה"פ וכו' גיד וכו' לא כ"ש שיהיה בכלל היתר נבילה. ולכאורה לפי דברי התוספת הללו קשה למה לתלמודא למימר דר"ש דאסר וכו' ונימא דר"ש לטעמיה דסבר אין בגידין בנ"ט ואינו בכלל נבילה ואם כן שפיר פרכינן שאר איסור הנאה יוכיח שוב ראיתי שגם בעל פ"י הרגיש בזה ולפי מ"ש לעיל דף ך"ב ע"א במה דאמר הניחא למ"ד יש בגידין וכו וכתבתי דאף למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ אם סובר איסור חל על איסור שפיר הוה גיד בכלל נבילה אלא דר"ש לטעמיה דסבר אין איסור חל על איסור עיין לעיל בדברינו ובחולין דף ק"ג ע"א אמרו לענין אם טריפה חיילי על איסור אמ"ה דמר סבר חייל מידי דהוה אחלב דאמר מר התורה אמרה יבוא איסור נביל' ויבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו וכו' ולפי זה הוצרך לומר כאן פירכא דהותר מכללו דאי לא דהותר מכללו אף דסבר ר"ש אין בגידין בנ"ט מ"מ הוה איסור נבילה חל על איסור גיד כשם שחל על איסור חלב וכיון שחל איסור נבילה על איסור גיד ממילא אף שאין בגידין בנ"ט אעפ"כ איכא למילף ק"ו שיהיה בכלל היתר נבילה לכך הוצרך לומר פירכא דהותר מכללו:
בא"ד. דלטומאה לא הוה צריך קרא אדרבא לטהרו מידי נבילה מצריך קרא וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א כמה נדחקו בדברי התוספת הללו. ולענ"ד דבריהם מוכרחים דהרי אם נימא בפירוש רש"י דלריה"ג חלב אינו בכלל נוגע בנבלתם אם כן אף אי הוה כתיב יעשה למלאכה ולא הוה כתיב לכל גם כן על כרחך הוה מוקמינן ליה למלאכת הדיוט דאי למלאכת גבוה קרא למה לי דפשיטא דמותר בהנאה לגבוה דמהי תיתי לאוסרה והרי אפילו לאכילת גבוה מותר וכמו שפירש רש"י בד"ה שיכול וכו' עיין שם אלא על כרחך הך יעשה למלאכה היינו למלאכת הדיוט ולמה לי דכתב רחמנא לכל מלאכ' אלא ודאי דגם לריה"ג חלב בכלל נבילה הוה מן הסתם בקרא דנוגע בנבלתה ואיצטרך למלאכה לגבוה לטהרה מטומאה ואכתי הוה אסרינן להדיוט מטעם איסור הנאה ואיצטרך לכל מלאכה למלאכת הדיוט ומה דקאמר בגמר' וריה"ג לטומאה וטהר' לא צריך קרא היינו דלא צריך קרא לחולין בפ"ע ולקודש בפ"ע וסובר שאם הוא טהור לחולין הה"ד שטהור לקודש וצדקו דברי מהרש"ל בזה ור"ע אף דסובר דלאיסור והיתר לא צריך קרא ליכא לאקשויי אם כן לכל למה לי דר"ע בטומאה וטהרה גופיה מצריך לימוד לחולין בפ"ע ולקודש בפ"ע דכן מפורש בדברי ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהיה טהור למלאכת גבוה יהיה טמא וא"כ אי הוה כתיב יעשה למלאכה הוה מוקמינן ליה למלאכת הדיוט ולא להיתר הנאה דזה אין צריך קרא אלא לטהרה ובטומאה וטהרה גופיה ס"ל לר"ע שיש מקום לחלק בין הדיוט לגבוה ואיצטרך לכל וא"כ דברי התוספת נכונים וברורים:
בד"ה מאי בינייהו. תימא לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה וכו'. ולענ"ד דאפילו לר' יהודה לקמן דף כ"ח ע"ב דאית ליה תלתא קראי חד לפני זמנו וכו' היינו בחמץ גמור דאיכא תלתא קראי אבל נוקשה ותערובות דאיתרבו מכל מחמצת לא תאכלו כיון דלא איתרבו רק בחד קרא מוקמינן ליה לתוך זמנו אבל לפני זמנו ולאחר זמנו אפי' מאן דאית ליה נוקשה דאורייתא מודה שמותר מן התורה כאשר ביארנו כל זה היטב בחיבורינו נ"ב חלק א"ח סימן כ"א ולפי מה שכתבתי לעיל בקושיית הגמרא והרי חדש דתלמוד דידן מודה לדברי הירושלמי דלמאן דנפקא לו מאותו ליכא שום קשיא מחדש דשאני חדש שקבע זמן לאסורו ואינו דומיא דבשר בשדה טריפה וקושי' הגמרא והרי חדש הוא רק לר"מ עיין בדברינו לעיל וכיון שהתוספ' כתבו לעיל דף כ"ב ע"א בד"ה ור"ש דאליבא דר"מ מודה חזקיה ואם כן חזקיה ור"א רק אליבא דר"י פליגי ולר"י אפילו לר"א נוקשה ותערובות אפילו מאן שאוסר מן התורה מותרים בהנאה הרשב"א ועיין בתוספת ריש מכילתן:
בד"ה דהא כתיב וכו'. הקשה הר"ר שלמה וכו' לאו שפיר עביד וכו'. ואני תמה על תמיהא זו ומי לא איכא ריה"ג לקמן פרק כ"צ דף פ"ג ע"א דסבר גם בדם ישרף מיד ויליף לה מהך קרא הן לא הובא וגו' עיין שם וא"כ גם ריב"ל סובר כן ויפה פירש רש"י: