צל"ח/פסחים/ה/א

צל"ח פסחים ה א

דף ה' ע"א

ואכילת חמץ לאכילת מצה כו'. לכאורה קשה למה ענין הוצרך כלל להביא כאן הקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה והלא בלא"ה בהדיא מפורש באכילת חמץ שנוהג תכף בליל ט"ו דהרי כתיב לא תאכל עליו חמץ והרי עכ"פ עליו על הפסח קאי ולר"י על שחיטת הפסח קאי ולר"ש על אכילת פסח ועיין לקמן דף כ"ח ע"ב וא"כ הרי מפורש שחמץ אסור באכילה או מחצות י"ד או מתחלת ליל ט"ו ומה צורך להביא כאן דאיתקש אכילת חמץ לאכילת מצה ונראה משום דלר"י הך קרא לא תאכל עליו היינו על שחיטת הפסח ואז ליכא כרת אפי לרבי יהודה כמפורש בדברי ר"י לקמן דף כ"ח ע"א והשבתת שאור דאיתקש לאכילת חמץ היינו אכילה שיש בו כרת כי כן כתיב שאור לא ימצא וגו' כי כל אוכל וגו' ונכרתה וא"כ אף אם הי' מביא קרא דלא תאכל עליו חמץ דמיירי לר"י לפני זמנו אכתי לא הוי ידעי' דהשבתה נוהגת בליל ט"ו ולכך הוצרך להביא הקישא דאכילת חמץ תוך הפסח לאכילת מצה:

רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע וכו'. ולענ"ד צ"ע אם כן גם קרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון נימא מעיקרא משמע ויתחייב כרת על אכילת חמץ לפני זמנו אתמהה ואף שיש לומר דכתיב מיום הראשון עד יום השביעי אמרי' מה שביעי לחג אף ראשון לחג מ"מ אכתי קשה נכתב רחמנא ראשון הראשון ל"ל והך הראשון לא נכתב כלל בקרא אחד עם מקראי קודש ועיין בתוספות ד"ה כדתנא וכו' וצ"ע:

רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי וכו'. הנה יש להפליא דהך קרא בפ' כי תשא כתיב ולמה לא הביא קרא המוקד בפ' משפטים לא תזבח על חמץ דם זבחי ואף שגם לקמן דף ס"ג ע"ב ג"כ השיב רב אמי לר"א מי כתיב לא תשחט על חמצך וכו' והביא גם כן קרא דכי תשא היינו משום דמסיק שם הנך דקיימי בלא ילין והיינו כל בני החבורה שישנם באזהרת לא ילין מן הבשר והך בכי תשא כתיב אבל בפ' משפטים ולא ילין חלב חגי כתיב ולא קאי על בני התבורה כלל רק על כהן המקטיר החלב לכך הביא שם קרא דכי תשא אבל כאן קשה ונראה דכאן תחלת הסוגיא על ר"מ ור"י קאי כמו שהוא התחלת הסוגיא תנן התם רמ"א וכו' ועל זה קאי דכ"ע מיהא וכו' וא"כ צריך למילף כאן לימוד שיהי' נכון גם לר"י ור"י קאמר לקמן דף ס"ג ע"א אף התמיד ובדף ס"ד ע"א קאמר מ"ט דר"י אמר לך זבחי זבחי המיוחד לי ומה ניהו תמיד.

ולכאורה קשה א"כ מנ"ל לר"י דשוחט הפסח יהי' חייב ודלמא קרא מיירי רק בתמיד ומדקאמר ר"י אף התמיד א"כ סובר שחייב בין על הפסח ובין על התמיד ומנא לי' הא כיון דזבחי המיוחד משמע א"כ דלמא רק בתמיד איירי והתוי"ט שם הרגיש בזה ונדחק בזה.

ולענ"ד נראה מדסמיך לי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מכלל דגם בפסח איירי וכדדרשינן באמת מהך קרא אם יש לאחד מבני חבורה וזה שייך בקרא דכי תשא אבל בקרא דמשפטים סמיך לי' ולא ילין חלב חגי וזה לא קאי על חלב הפסח רק על חגיגה דהיינו חגיגת ט"ו כמפורש לקמן דף ע"א ע"א א"כ אין לנו שום רמז לרבי יהודה דהך קרא איירי בפסח כלל ומוקמינן לי' רק בזבחי המיוחד דהיינו תמיד ולא קאי רק על כהן המקריב התמיד ואין ללמוד זמן איסור חמץ לכל ישראל ולכך הוצרך להביא קרא דלא תשחט דמיירי אפי' לר"י גם בפסח ואזהרה לכל ישראל לכל אחד על הפסח שלו ואמרינן זמן שחיטה אמר רחמנא ולקמן דף ס"ג ראיתי להרמ"ז דלהכי לא לקי שוחט פסח על החמץ שמונים שהרי תרי לאוי כתיבי משום דחד מינייהו לדרשא דרבא קאתי למדרש מיניה איסור חמץ בערב פסח ולפי זה בלא"ה ניחא מה שהביא רבא קרא המאוחר דמסתמא קרא קמא לגופי' אתי לאסור שחיטת הפסח על החמץ וקרא בתרא דמיותר דרש מיני' רבא לאיסור חמץ בארבעה עשר:

לא תשחט הפסח וחמץ קיים. והנה יש לדקדק שיתכן לדרוש כן לר' יוחנן דאמר לקמן דף ס"ג ע"ב אעפ"י שאינו עמו בעזרה וא"כ קפיד קרא שלא יהיה חמץ קיים בשעת זביחה כלל א"כ צריך להשביתו העולם אבל לריש לקיש דאמר עד שיהיה עמו בעזרה וא"כ לא קפיד קרא על השבתה מן העולם רק שלא יהיה חמץ עמו בעזרה ואיך נילף מיניה השבתת חמץ ואף דמדברי רבא ליכא קושיא על ריש לקיש מ"מ כיון שגם ר' ישמעאל דורש כן ואם כן גם ר' ישמעאל סובר אעפ"י שאין עמו בעזרה ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורא על ר' ישמעאל בשלמא לפי מה דס"ד שם טעם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דפליגי בהתראת ספק א"כ לא פליג רשב"ל רק לפוטרו ממלקות אם אינו עמו בעזרה אבל איסורא איכא כל היכי דאיתיה לחמץ שפיר ילפינן מיניה שצריך להשביתו מן העולם אבל כיון דמסיק שם דבעל סמוך פליגי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע:

[מהשמטות: בד"ה שם לא תשחט הפסח וכו' ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורא על רבי ישמעאל.
ושאלני תלמידי הותיק האלוף הרבני המופלג בתורה וידיו רב לו בפלפול ובקיאות מוהר"ר מרדכי ברומף הלא במנחות דף צ"ח איכא כמה תנאי דסברי על בסמוך ואם כן אמר לך ר"ל אנא דאמרי כהני תנאי. והאריך תלמידי הנ"ל בזה לפרש דברי התוס' לקמן דף ס"ג. וע"ז השבתי לו וכי ס"ד שיהיה שום תנא שיסבור שהיה מנית שתי בזיכי לבונה דחוק משתי המערכות של לחם הפנים וכן בהר גריזים והר עיבל וכי יש שום תנא שסובר שהיו הלוים עומדים בריחוק מקום מן ההרים ועד כאן לא נחלקו שם במנחות אלא אי בעינן הבזיכים על המערכות ממש או סגי בעל בסמוך וכן בעמידת הלוים אם עמדו על ההרים או סמוך להם ואטו ר' ישמעאל עצמו מי לא מודה שם בבזיכים ובלוים דעכ"פ בעינן או על ממש או על בסמוך ואפ"ה ס"ל כאן בחמץ דלא בעינן על בסמוך ועל כרחך דר' ישמעאל ס"ל שיש לחלק בין על דהכא לעל דהתם וכמו"ש התוספת לקמן דף ס"ג ע"ב בד"ה לא אמרינן על בסמוך ואם כן דר' ישמעאל ס"ל לחלק איך פליג רשב"ל אתנא:]

ואימא כל חד כי שחיט. הנה לפי מ"ש לעיל בשם הרמ"ז דקרא דלא תשחט מיותר להורות לימוד זה של רבא א"כ נסתר קושית הגמרא דהרי לכל חד כי שחיט מגופיה דקרא שמעת לה שהרי על זה הזהיר הכתוב שלא ישחט על חמץ.

ונראה דמגופיה דקרא שמעינן שבשעת שחיטה וזריקה שלא יהיה לו חמץ אבל אם אח"כ נתחמץ לו לא שמענו שיהיה מחויב בו ביום להשביתו ודי שישביתו עם חשיכה שלא יעבור בלילה בבל יראה אבל שיהיה מוטל עליו עשה דהשבתה בו ביום לא שמענו לכן כתיב קרא מיותר דכל חד וחד כי שחיט פסחו מאותה שעה מתחיל אצלו איסור שהיית חמץ ברשותו:

רבי יוסי אומר א"צ. הנה לפי הנראה גרסינן ר"י הגלילי שהוא היה עם ר' עקיבא ור' ישמעאל משא"כ סתם ר' יוסי הוא תלמיד של ר"ע וכן מפורש לעיל בתוס' בסוף ד"ה ואימא לרבות ליל ט"ו וכו' ולפי זה יש לדקדק דלשון אינו צריך משמע שאינו חולק על הלימוד ההוא רק שא"צ דבלאו הכי ידעינן דהאי ראשון י"ד הוא וא"כ מודה הוא ללימוד של ר עקיבא ומזה ג"כ הוכחה דגרסינן ריה"ג דאי ר יוסי הא איהו סבר במס' שבת דף ע' הבערה ללאו יצאה ולדידיה אינה אסורה בי"ט אלא דגם על ריה"ג קשה לי דלדידיה חמץ מותר בהנאה אפילו בפסח עצמו וא"כ הרי מותר לבערו בי"ט שיסיקנו תחת תבשילו ועיין בתוס' בד"ה ואומר כל מלאכה ובשלמא לפי מ"ש התוס' בשם ר"י דסברא הוא דתשביתו מיירי אפילו א"צ לגחלתו ניחא דג"כ מיירי אפילו א"צ להסיקו תחת תבשילו אבל לפי מ"ש התוס' הטעם שאסור בי"ט הוא כיון דבתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו וכו' קשה דלריה"ג יכול להנות תיכף שהרי הוא מתירו בהנאה כל שבעה.

והנלע"ד דר' עקיבא וריה"ג כלם על דברי ר ישמעאל קיימי דר' ישמעאל יליף מלא תשחט וקאמר ר"ע אינו צריך פירוש שא"צ למילף מלא תשחט וכו' וריה"ג גם כן על לא תשחט קאמר א"צ שאין צריך למילף מלא תשחט אבל הלימוד של ר' עקיבא לא ס"ל לריה"ג כלל ולפי גרסת רש"ל לקמן דף כ"ג ע"א דמחק הגלילי וגרס ר' יוסי אומר תמה על עצמך בלא"ה ניחא וריה"ג שפיר סובר דחמץ אסור בהנאה:

רש"י בד"ה אך חלק התיר לך הכתוב כו' דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בה"ש שהוא התחלת היום כו'. כ' מהרש"א ז"ל ק"ק לפירושו דאי לית ליה לר"י דרשה דביום למעט לילה אכתי קשה ואימא לרבות ליל י"ד כדפריך לעיל ואי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ אימעט נמי בה"ש דיום ראשון ולא איצטריך אך אלא דלא נימא מצפרא כדאמרי לעיל ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבודאי כשזכינו לדין דהאי ראשון י"ד הוא שוב ודאי ביום ממעט לילה דמהי תיתי לומר אף לילה דאם היה כוונת הפסוק גם על הלילה למה נתן מקום לטעות ולכתוב ביום וה"ל לכתוב סתמא בראשון או איזה רבוי אחר לרבויי י"ד משא"כ אם קאי על ט"ו ששוב אין מקום לטעות למעוטי הלילה שהרי איתקיש השבתת שאור וכו' שוב אורחא דקרא לכתוב. ביום וכולל גם הלילה וקאי על התחלת היום שהוא בה"ש וא"כ לפי האמת דקאי על י"ד שפיר קאמרינן לעיל ביום למעוטי לילה כנ"ל ליישב קושיית מהרש"א אלא דאכתי קשה ואימא מצפרא ואך אתי למעוטי הלילה דהיינו אך חלק וחציו שהוא הלילה מותר וחציו השני שהוא היום אסור וא"ת א"כ ל"ל אך הלא גם ביום לחוד ג"כ ממעט הלילה זה אינו קושיא דאי לאו אך לא הוה ידעינן כלל דקאי על י"ד והוה מוקמינן ליה על ט"ו וכמ"ש רש"י בעצמו דאי לאו אך וכו'.

ונראה דאי משום דלא נטעה לפרשו על ט"ו ואכתי ביום ל"ל ונכתוב אך בראשון ואך חלק להתיר הליל' ולאסור היום ומדכתב ביום מכלל שהאמת הוא דביום אתי למעוטי הלילה ואך חלק הוא לחלק היום עצמו חציו להיתר וחציו לאיסור דהיינו משש שעות ולמעלה:

תוס' ד"ה דהא איתקיש וכו'. בפרק כל שעה יליף ר"י לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בל"ת ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף דלא איתקיש אכילת חמץ להשבתת שאור שמשש שעות ולמעלה וכו' לפי מ"ש לעיל לתרץ השגת מהרש"א ש"א על התוס' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון וכו' דבהאי קרא דאך ביום הראשון תשביתו גופי' איתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דנילף איסור אכילת חמץ בי"ד מדאיתקיש להשבתת שאור ואמנם אעפ"י כן לא קשה מידי דהרי בהך קרא דאך ביום הראשון כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ומיעט רחמנא בהדיא את יום י"ד דמיום הראשון עד יום השביעי כתיב ולכן לא היה קשיא להו להתוס' מהך קרא כלל ועיקר קשייתם הוה מהקישא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ושם לא הוזכר זמן באכילת חמץ שהרי סתם כתיב כי כל אוכל מחמצת ואהא הוה קשי להו דנימא דאיתקוש איסור אכילת חמץ להשבתת שאור לאסור גם בי"ד ועל זה שפיר תירצו שאף שלא הוזכר זמן באכילת חמץ מ"מ הוזכר שם זמן בהשבתת שאור שהרי שבעת ימים שאור לא ימצא כתיב וא"כ לא איתקיש בהך קרא להשבתה של ארבעה עשר כלל.

ואמנם לדידי בלא"ה לא קשה ולא מידי שהרי גם בה קרא כרת כתיב באכילת חמץ ואם היינו מרבים בהקישא גם י"ד א"כ היה חייב כרת גם על אכילת חמץ בי"ד וזה אי אפשר דהרי כבר מיעט רחמנא י"ד מכרת מדכתיב מהך קרא ביום הראשון וגו' ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי:

בא"ד. וקשה לרשב"א וכו'. שטחיות לשון התו' משמע דקושי' זו שייכא למה שכתבו לעיל דאל"כ היה להם להקדים קושיא זו שהיא בשמעתין גופיה ואח"כ לפלפל במה דשייך בפלוגתא דר"י ור"ש לקמן בפ' כ"ש ונראה קישור הדברים לפי מ"ש לעיל דמדאיתקיש אכילת חמץ שבכרת להשבתת שאר אי אפשר לרבויי איסור אכילת חמץ בע"פ מהך הקישא וא"כ היא גופא קשיא למה הקיש הכתוב השבתת שאור דאך ביום ראשון חמץ שבכרת ואיצטריך קרא מיותר לר"י לאסור אכילת חמץ לפני זמנו היה לו להקישו לחמץ שבלאו וממילא היו מרבים מהקישא לאסור חמץ משש שעות ולמעלה בהאי קרא דאך ביום שהראשון ולא היתה התורה צריכה לכתוב קרא מיותר לפני זמנו לר"י אלא ודאי שבכוונה הקישו לכרת למילף ג"כ כרת להשבתת שאור וכקושיית הרשב"א דנילף כרת להשבתת שאר מדאיתקיש לאכילת חמץ:

ולתרץ קושיית הרשב"א נלע"ד כיון שבקרא דאך ביום הראשון תשביתו ג"כ הקישו לאכילת חמץ וגם שם כתיב כרת באכילת חמץ וא"כ אם נימא דאיתייהב הך הקישא לחייב כרת בהשבתת שאור הי' ג"כ כרת על השבתת שאר שבי"ד ולפי מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"ט ע"א בד"ה בדין הוא לא משכחת אוכל חמץ שלא יהיה שלו בשעת אכילה וא"כ לא הוה משכחת אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת משום השבתה וא"כ למה כתב רחמנא בכרת דאכילה מיום הראשון עד יום השביעי למעוטי אוכל חמץ בי"ד שלא יתחייב כרת הרי על כרחו הוא מתחייב כרת גם בי"ד על אכילתו וא"ת אכתי יש נ"מ מה שמיעט אכילת י"ד מכרת שאם היה חייב כרת בשביל אכילה שהוא בל"ת היה מתחייב על שגגתו חטאת משא"כ כשחייב רק משום השבתה שהוא בי"ד רק מצות עשה אינו חייב חטאת וכן נ"מ אם הזיד בזה ושגג בזה מ"מ נעל"ד דק"ו הוא שאם חייב כרת על אכילתו החמורה ק"ו שאינו חייב כרת אז על השבתה הקלה וא"כ על כרחך לא אתייהיב הך הקישא לכרת כלל.

ואפילו אם ירצה הבעל דין לחלוק ויאמר אף דמוכח דאינו חייב כרת על השבתה דע"פ שלא תהא השבתה חמורה מאכילה ולא אתייהיב הך הקישא דאך ביום הראשון לכרת מכל מקום אכתי הך הקישא דשבעת ימים שאר לא ימצאו וגו' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה שפיר אתייהיב לכרת ויהיה חייב כרת על השבתת שאר של שבעת הימים כשם שמתחייב כרת על אכילת חמץ שבעת ימים אומר אני לפי מה שאכתוב לקמן ע"ב דמה שאמרו שאר שאר לג"ש גם הך קרא דאך ביום הראשון נכלל בג"ש זו למילף מנ"ש שאר שאר א"כ כיון שכבר ידענו שעל השבתת שאר של אך ביום הראשון ליכא כרת שוב ילפינן שאר שאר בג"ש שגם על שבעת ימים שאר לא ימצא לא יתחייב כרת והיכי שאין ההיקש מתבטל לגמרי ג"ש עדיף מהיקש כמו שכתבו התוס' בזבחים דף מ"ח ע"א בד"ה דכ"ע וכאן ההיקש איצטריך לרבות ליל ט"ו דאף דכתיב אך ביום הראשון לארבעה עשר מ"מ זהו לעשה ואכתי נוכל לומר שעל הלאו של בל יראה כתיב ימים למעוטי לילות ואיצטריך הקישא לרבות ליל ט"ו וכיון שההיקש איצטריך ואינו מתבטל לגמרי ג"ש עדיף ואפי' לתירוץ שני בתוס' בזבחים מ"מ כיון שכבר ידענו שההיקש של אך ביום הראשון לא ניתן לכרת אלא שהיה מקום לומר אולי ההיקש של שבעת ימים ניתן גם לכרת שוב הג"ש גילוי מלתא הוא שגם ההיקש של שבעת הימים הוא כמו היקש של אך ביום הראשון ולא ניתן לכרת:

והנה כתבנו לדחו' קושיית הרשב"א וגם עכ"פ בזה לא נסתפק אדם מעולם ובודאי ליכא כרת בהשבתת שאור והרשב"א דרך קושיא הקשה כן אבל לא שיהיה האמת כן. ומעתה לדידי קשה לאידך גיסא כיון שאין כרת בהשבתת שאר א"כ היא גופא קשי' למה הקישו הכתוב לחמץ שבכרת הי' לו להקישו לחמץ שבלאו ולא היה צריך קרא מיותר לחמץ לפני זמנו וקושי' זו היא רק לר' יהודה אבל לר"ש דחמץ לפני זמנו באמת אינו' אסור וליכא קרא לזה אין זה קושי' אבל לר"י ודאי קשה.

ונראה דלשטת רבינו תם בריש ואלו עוברין דהיינו מעל השלחן אבל בל יראה ליכא וא"כ איכא למימר דלהכי כתב רחמנא הך הקישא בחמץ שיש בו כרת לומר דלא חייבה התורה השבתה אלא בחמץ גמור שיש בו כרת אבל נוקשה ותערובות שאינן בכרת רק בלאו אין בו חיוב השבתה. אבל אם היה ההיקש בחמץ סתם אז היה גם תערובות ונוקשה בכלל והיה עובר גם על נוקשה ותערובות בב"י. ועפ"י זה נוכל לומר דפלוגתא דרש"י ור"ת אם נוקשה ותערובות עוברים בב"י תלי' בפלוגתת הפוסקים אם חמץ לפני זמנו הלכה כר"י שעובר בל"ת או אם גם לפני זמנו הלכה כר"ש ודו"ק:

ועפ"י הדברים האלה יש לתרץ קושיית התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו שכ' תימא לרשב"א דנימא דא"ב נוקשה ותערובות וכו' וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה הה"ד להנאה א"כ כרת נמי לחייב ולפי מ"ש ניחא דכרת אי אפשר לומר דאתרבו נוקשה ותערובות דאי ס"ד דאיתרבו גם לכרת א"כ גם עתה דאקיש רחמנא השבתת שאר לאכילת חמץ שבכרת אכתי לא אימעט נוקשה ותערובות והדרא קושיא לדוכתא הוה ליה לאקושי השבתת שאר לאכילת חמץ סתם ולא גבי כרת ואז לא היינו צריכין קרא מיותר לרבות לפני זמנו אלא ודאי שבנוקשה ותערובת ליכא כרת וכנ"ל ואף שהוכחה זו הוא רק לר' יהודה אבל לר"ש באמת ליכא קרא ללפני זמנו וא"כ אכתי הדרא קושית התוס' לדוכתא דהוה ליה למימר א"כ נוקשה ותערובות לר"ש אלא שזה אינו קושיא דהרי עיקר פלוגתא דחזקיה ור"א הוא רק אליבא דר"י ולא אליבא דר"ש וכמ"ש התוס' דף כ"ב בד"ה ורבי שמעון:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף