צל"ח/חולין/טו/ב

צל"ח חולין טו ב

דף ט"ו ע"ב

בגמ' ורמינהו בכל שוחטין, בין בצור כו'. הקשה המהרש"א לפי מה דמסיק בריש מכילתין דאיכא הכל שהוא גם לשון דיעבד א"כ לא פריך הגמרא מידי מהך ברייתא ומתרץ המהרש"א דלפי מה דמסיק רבא לקמן דבכל שוחטין בסיפא דמתני' אתי לאתויי בין בצור בין בזכוכית ובין בקנה והיינו ע"כ לכתחילה מרבינן דמדקתני רישא שחיטתן כשרה בדיעבד ע"כ הכל שוחטין לכתחלה עכ"ל. ולכאורה קשה אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין דקא מרבינן דבצור וקנה שוחט אפילו לכתחלה ולמאי צריך להקשות מברייתא. ונ"ל דהנה התוספות כתבו בד"ה ורמינהו כו' דעיקר קושית הגמרא הוא צור אצור אבל על קנה יש לחלק בין קנה דאגמא לשאר קנים וא"כ ממתניתין לא קשה די"ל דסיפא דמתני' בכל שוחטין אתי לרבויי זכוכית וקנה דאגמא אבל צור ושאר קנים לא מרבינן מסיפא ואינו שוחט בהם לכתחלה ולכך פריך מברייתא דתני גם צור שוחט בו לכתחלה ובברייתא בודאי לכתחלה משמע הואיל ותני בה גם זכוכית וזכוכית בודאי מרבינן גם בסיפא דמתניתין דשוחטין בה לכתחלה הואיל ובזכוכית ליכא לחלק בין לכתחלה לדיעבד שם בגמרא ע"כ לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. הנה התוספות מקשים לקמן (דף טז ע"ב) בסוף ד"ה תלוש ולבסוף כו' היכי הוי בעי הכא לאוקמי מתניתין כר"ח הא צפורן פסול במתני' משום דהוי מחובר והא ר"ח מכשיר במחובר. ואני אומר דלא קשה קושית התוספות דהנה הרשב"א כתב לפי מה דבעי הגמרא לומר דפלוגתא דרבי ור"ח הוא רק לענין דיעבד ע"כ צ"ל דפליגי בתלוש ולבסוף חברו דקא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחלה ע"כ משום דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל משום קרא דויקח המאכלת לשחוט ליכא לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד דממנ"פ אי אסור מדאורייתא לשחוט במחובר גם בדיעבד אסור ואי לא דריש קרא דויקח את המאכלת גם לכתחלה מותר אלא ודאי דלאו מן התורה אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה דמחובר מעיקרו. ולכאורה קשה על דברי הרשב"א דמנ"ל דטעמא דר"ח משום דגזר תלוש ולבסוף חברו משום חיבור מעיקרו דלמא גם במחובר מעיקרו מתיר ר"ח בדיעבד אמנם לכתחלה אסור לשחוט במחובר משום גזרה שמא ידרוס כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כאן במחובר כו' ובד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. ונ"ל דהרשב"א מוכיח דע"כ הגמרא סובר דפלוגתא דר"ח ורבי הוא רק בתלוש ולבסוף חברו אבל במחובר מעיקרו גם ר"ח מודה דאפילו בדיעבד פסול דאל"כ קשה קושית התוספות הא במתניתין פוסל שחיטת ציפורן משום מחובר אע"כ צ"ל דמחובר מעיקרו גם ר"ח פוסל בדיעבד רק דפלוגתייהו הוא בתלוש ולבסוף חברו כמ"ש הרשב"א אבל מ"מ קשה למאי צריך הרשב"א לומר דטעמא דר"ח הוא דלא ישחוט לכתחלה בתול"ח משום גזרה דמחובר מעיקרו דלמא טעמא דר"ח הוא משום גזרה שמא ידרוס. וצ"ל דניחא ליה להרשב"א לפרש טעמא דר"ח דאוסר לכתחלה בתול"ח הוא משום גזרה דמחובר מעיקרו כדי לאסור גם בעוף לשחוט לכתחילה דאי משום גזרה דשמא ידרוס א"כ גבי עוף דלא שייך שמא ידרוס כמ"ש רב פפא לקמן א"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמתיר לכתחלה במחובר דלמא הך ברייתא מיירי בעוף דלא שייך שמא ידרוס אע"כ צ"ל דהגמרא היה סובר דר"ח גם בעוף מיירי ואוסר לכתחלה גם עוף וע"כ לאו משום גזרה דשמא ידרוס אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה שמא ישחוט במחובר מעיקרו וצדקו דברי הרשב"א ודוק:

שם תוס' ד"ה אלא צור וכו' וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד וכו'. נראה דלכאורה כל הרישא מיותר דמדקתני סיפא חוץ ממגל קציר וכו' ולא חשיב מגל יד וקנה וצור מכלל דהנך כשרים אלא דמדיוקא דסיפא אין הכרח למפסלינהו לכתחלה ונוכל לומר דאפילו לכתחלה כשרים ואיצטרך רישא למימר דדוקא שחיטתו כשרה דיעבד וא"כ כל הרישא בכללה לא איצטרך אלא לאסור לכתחלה:

אמנם המקשה מדויל ידיה משתלים דעל כרחך איהו גופיה ס"ל דכללא דסיפא לאו דוקא ואין למידין ממנו אפי' נאמר בו חוץ דהרי מדרמי קנה אקנה ולא ניחא ליה לפרש דברייתא מיירי בסימפונא דאגמא ומשנתינו בשאר קנים אלא על כרחך דאיהו ס"ל דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי וכדעת בעל העי' וכדעת הט"ז בס"ק א' וא"כ על כרחך משנתינו בסימפונא דאגמא ומזה ניחא לי לפרש הבשלמא דהרי קשה איך אפשר להיות דעת המקשה דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי הלא מברייתא עצמה דמכשיר קנה מוכח דשאר קנים כשרים בדיעבד דאל"כ הוה לן לגזור קנה אגם אטו שאר קנים וצ"ל דס"ל דלא גזרינן קנה אטו קנה וקשה הא גזרינן מגל יד אטו מגל קציר לכן הקדים בשלמא וכו' שמא ישחוט בצד האחר דלא גזרינן אלא בסכין זה גופיה אבל לגזור דבר זה אטו דבר אחר לא גזרינן אבל לעולם שאר קנים אפילו דיעבד אסירי ולכן הקדים הבשלמא שרצה להקשות גם קנה אקנה וא"כ כיון דהמקשה סובר דשאר קנים אסירי אפילו דיעבד א"כ איך תנן בסיפא בכל שוחטין חוץ וכו' למה לא קחשיב שאר קנים דאפי' נימא דלא פרט בסיפא רק מה שאסור אפילו דיעבד מ"מ הרי שאר קנים אסירי דיעבד אלא ודאי תנא ושייר א"כ גם צור ושאר פרטי דרישא לא ידעינן מסיפא כלל ואיצטריך רישא לגופיה להכשיר צור וקנה האגם ולעולם דמותרים לכתחלה ונקט לשון דיעבד משום מגל יד דצריך לאסרו לכתחלה וא"כ ממ"נ חד דיבור מכל דיבורי התוס' נסתר או מה שכתבו בד"ה אלא צור או מ"ש בד"ה ורמינהי:

ונראה דאף דלשיטת התוספות קנה דלאו אגם כשר בדיעבד כנראה מדבריהם בד"ה ורמינהי אעפ"כ שפיר הקשו בד"ה אלא צור דעל כרחך ליכא למימר דדייק דרישא רק למפסל לכתחלה אתי דאי להורות גוף הכשרייהו מוכח מדיוקא דסיפא דא"כ למסקנא דאוקי כרבי וא"כ אפי' סכין דלא מבטל אסור לכתתלה ואדנקט במשנתינו צור וקנה נימא סכין ואי להשמיענו דאפילו צור וקנה כשרים עכ"פ בדיעבד זה מוכח מסיפא מדנקט ציפורן שהוא מחובר מעיקרו מכלל דמידי דלאו מחובר מעיקרו אינו אסור עכ"פ בדיעבד אלא איצטריך רישא רק שלא להכשירם לכתחלה וא"כ נימא סכין ונימא מה סכין דלא מבטל אסור ק"ו לצור וקנה דאסור לכתחלה. וכל זה לא קשה לשיטת הרא"ש דאיהו סובר דגם צור וקנה מיירי בלא מבטל ליה דהרא"ש סובר דבעיא דרבא לא סתרה לאוקימתא דא ולהרא"ש לא קשה הא דנקט ציפורן דמשמע מחובר מעיקרו דוקא הוא דפסל בדיעבד ולא נקט רבותא דאפילו תלוש לבסוף חברו ובטלו אסור דאיכא למימר דהיא גופא קמ"ל דציפורן מחשב מחובר דלא נימא כיון דהבעל חי כלו מטלטל הרי הוא כלו כבית יד וכמו שהוא בלחי תלושה מבעח"י ושן מחובר בו לדעת הרמב"ם קמ"ל משנתינו דמחובר בבעל חי מחשב מחובר וק"ו מחובר לקרקע אם בטלו דהוה כמחובר מעיקרו אבל הרמב"ן במלחמות שהשיג על הרז"ה מהא דנקט ציפורן משמע דיקא מחובר מעיקרו ולדידיה צור וקנה היינו לא ביטלו דלדידיה דוקא סכין לא עביד דמבטל א"כ קשיא לפי אוקימתא דאוקים כרבי וממ"נ איך הוה יליף בברייתא דמוכני דנקט מחובר ונקט סכין אם פרושי קמפרש א"כ בעינן דוקא לא ביטלו ואיך תהא משנתינו כרבי דמשנתינו לא פסלה רק מחובר מעיקרו ואם לאו פרושי מפרש א"כ תרתי למה לי וצריך לומר דאיצטריך שאר מחובר להכשיר דיעבד ואיצטריך סכין דאפי' סכין אסור לכתחלה א"כ מכלל דגם לדידיה אסיק אדעתא שיש רבותא בסכין וא"כ קשה למה נקט במשנתינו צור ולא נקט סכין:

ונראה דסוגיא דגמרא כאן לא אסיק אדעתא כלל לחלק בין ביטלו ללא ביטלו וכל תלוש ולבסוף חברו שוים לדידיה והא דנקט תרתי במחובר לקרקע ונעץ סכין בכותל נראה משום דהש"ך בס"ק ח' פסק דאפילו נעץ סכין בדבר תלוש וצואר בהמה למטה אפ"ה דוקא דיעבד שחיטתו כשרה ולא לכתחלה וטעמו משום דגם בצואר בהמה למטה ג"כ שייך חשש דרסה לחוש עכ"פ לכתחלה והפר"ח השיג עליו מסוגיית הש"ס דמסיק לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה מכשיר לכתחלה ואף דהיינו אליבא דר' חייא היינו משום דלרבי אסור משום מחובר אבל עכ"פ מדר' חייא נשמע לרבי דלא שייך חשש דרסה בצואר בהמה למעלה. ואומר אני הוכחה לדברי הפר"ח ע"פ מה שהקשיתי כיון שהסוגיא בתחלה דמוקי משנתינו כרבי אינו מחלק בין ביטלו וכו' א"כ ל"ל תרתי ונראה דרצה לחדש לאפוקי מדעת הש"ך וקאמר נעץ סכין בכותל דהיינו במחובר הוא דשחיטתו כשרה דוקא בדיעבד הא נעצו בתלוש כשר לכתחלה ולא חיישינן לדרסה אלא דאיכא למימר דגם בתלוש כשרה דוקא דיעבד והא דתני בכותל הוא כחא דהתירא דדיעבד אפילו נעצו במחובר להכי תני במחובר לקרקע שחיטתו כשרה וא"כ כבר ידעינן הכשר מחובר בדיעבד והדר תנא נעץ סכין בכותל לדיוקא דדוקא בכותל הא נעצו בדבר התלוש שחטינן לכתחלה בצואר בהמה למטה דליכא חשש דרסה אפילו לכתחלה ולאפוקי מדעת הש"ך אמנם אי מהא לא תהוי תיובתא לדעת הש"ך דהגאון תבואת שור הביא ראיה לדברי הש"ך דלבעיא דרבא צריך לאוקמי משנתינו כר' חייא וכמו שכתבו התוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו וברייתא דמכשיר לכתחלה מיירי בעופא דקליל אי נמי כרב זביד וכו' ע"ש בתוס' והקדימו התוספות אוקימתא דעופא אף דשינויא דרב זביד נאמר בגמרא תחלה והיינו משום דאי מוקמינן כר' חייא וכשינויא דרב זביד א"כ בצואר בהמה למטה היינו ברייתא דשריא לכתחלה ומשנתינו מיירי בצואר למעלה וחיישינן לכתחלה משום דרסה ובדיעבד שרינן א"כ סותר לדברי שמואל משא"כ לשינויא דעופא א"כ ברייתא מיירי בעופא ושרי לכתחלה ומשנתינו בבהמה וצואר בהמה למטה ואפ"ה חיישינן לכתחלה משום דרסה ודיעבד שריא אבל בצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד אסור כשמואל ושפיר אתי' בעיא דרבא אפילו לשמואל ע"כ תורף דברי התבואות שור בקיצור. וא"כ דברי הש"ך אתיין לאוקימתא דרבא ולדידיה באמת אין הוכחא מדיוקא דנעץ סכין בכותל למעוטי תלוש דלגופיה איצטריך דאפי' נעצו במחובר שריא בדיעבד ואף דכבר תני במחובר לקרקע כשרה הרי לרבא פרושי מפרש ובבא אחד הוא ואין כאן ייתור למעוטי תלוש. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה מדוע לא אוקי לעיל ברייתא בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ואפילו לר' חייא דוקא דיעבד משום דרסה ודיעבד עכ"פ שרי כיון דצואר בהמה למטה זה תורף כוונת המהרש"א מדהקשה רק לאוקימתא דרב פפא וניחא ליה לאוקימתא דרב זביד דוק בדבריו היטב ולדידי ניחא דלאוקימתא דלעיל לא הוה ניחא ליה למימר פרושי קמפרש שהרי כל תלוש ולבסוף חברו התיר לרבי לעיל וא"כ מכלל דלאו פרושי קמפרש וא"כ מכלל דנעץ סכין בכותל היינו למעוטי בתלוש וא"כ מכלל דאפילו לכתחלה לא חיישינן לדרסה בצואר בהמה למטה ולענין חשש דרסה אין חילוק בין נעצו בתלוש למחובר ואין מקום לקושיית מהרש"א רק לשיטת הרא"ש דגם סוגיא דלעיל בלא ביטלו איירי וא"כ אפשר דהיינו טעמיה דרי"ף שדחה דברי רבא מכח סתם סוגיא דלעיל ולא ניחא ליה כדברי הרא"ש מחמת קושיית המהרש"א:

ואדאנן ביה בקושיית מהרש"א נימא ביה מלתא הנה סוף ותכלית קושיית המהרש"א דהדרא קושיית התוס' לדוכתא לאשמעינן כחא דהתירא דר' חייא אפי' לכתחלה מכשיר דמהך דבכל שוחטין לא שמעינן לה דאימא שאני עופא דקליל ואומר אני כאשר נעמיד לעיל בתוספות בד"ה להודיעך וכו' על כוונת דבריהם שכתבו דכחא דר' חייא כבר שמעינן מברייתא דבכל שוחטין וקשה הא כחא דרבי כבר שמעינן מברייתא דהשוחט במוכני וכן הקשו המפרשים. והנה לולא דברי התוס' יש לפרש דאדרבא הא דנקט כחא דרבי הוא כחא דהתירא עצמו דר' חייא דעכשיו דנקט פלוגתייהו בדיעבד א"כ מכלל דמיירי במחובר מעיקרו דאי בתלוש ולבסוף חברו לא הוה רבי אוסר בדיעבד כדמוכח מברייתא דמוכני וא"כ מכלל דר' חייא מתיר אפילו במחובר מעיקרו עכ"פ דיעבד ושוב ממילא ידעינן דמתיר גם לכתחלה כמו שכתבו התוספות בד"ה כאן במחובר וכו' אבל אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה דר' חייא מתיר לשחוט במחובר לקרקע ור' אוסר הוה מוקמינן לה בתלוש ולבסוף חברו ורבי רק לכתחלה אוסר אבל במחובר מעיקרו הוה אמינא דגם ר' חייא מודה דאסור אפילו דיעבד אלא דלא גזור ר' חייא תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו נמצא שבמה דנקט פלוגתייהו בלשון דיעבד הוא עצמו כחא דהתירא דמתיר ר' חייא אפילו במחובר מעיקרו. ואמרתי שזה עצמו כיוונו התוס' והא דכתבו דכחא דר' חייא שמעינן מברייתא דבכל שוחטין משום דאי לאו דברייתא דבכל שוחטין גם עתה דנקט פלוגתייהו בדיעבד אכתי לא שמעינן דר' חייא מתיר במחובר מעיקרו ואכתי איכא למימר דתלוש ולבסוף חברו מיירי ורבי אפילו בזה אוסר דיעבד וברייתא דמוכני ר' חייא אבל השתא דשמעינן מברייתא דבכל שוחטין דר' חייא מתיר לכתחלה א"כ על כרחך ברייתא דמוכני לאו ר' חייא שהרי בברייתא דמוכני אוסר לכתחלה אפילו בתלוש ולסוף חברו וא"כ על כרחך רבי היא ורבי ג"כ מתיר תלוש וסוף חברו בדיעבד וא"כ על כרחך רב כהנא במחובר מעיקרו מיירי ואפילו הכי שרי ר' חייא ומתורץ קושיית המפרשים. ומעתה גם קושיית המהרש"א מתורץ דעכשיו דנקט פלוגתייהו דיעבד ידעינן דר' חייא מתיר עכ"פ דיעבד אפילו במחובר מעיקרו משא"כ אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה הוה אמינא דמחובר מעיקרו גם ר' חייא אוסר אפילו דיעבד. ויש לומר דכוונת מהרש"א דליכא למטעי בהכי דכיון דמתיר בברייתא דבכל שוחטין לכתחלה אפילו אי מוקמית ליה בעופא מ"מ אי הוה אוסר מחובר מעיקרו דיעבד הוה גזור בתלוש וסוף חברו משום מחובר מעיקרו וכמ"ש מהרש"א עצמו דלהכי לא מוקי ברייתא דבכל שוחטין כרבי ובעופא ע"ש במהרש"א וא"כ אפילו אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה מ"מ ליכא למטעי במחובר מעיקרו לאסור אפילו דיעבד לר' חייא וא"כ נימא כחא דר' חייא ואיצטמיד קושיית מהרש"א דרך ממ"נ דלמה לא מוקמית ברייתא דבכל שוחטין גם כרבי ובעופא וצריך לומר שזה פשוט אצלך דמאן דאוסר מחובר מעיקרו דיעבד ודאי דגזור תלוש ולסוף חיברו משום מחובר מעיקרו וא"כ ממילא שוב ידעינן מהך דבכל דר' חייא מתיר עכ"פ מחובר מעיקרו דיעבד וא"כ לתני פלוגתייהו בלכתחלה כי נסתר תירוצי הנ"ל. אמנם נלע"ד דסוגיא דלעיל לא ניחא ליה לאוקמי בעופא דקליל ולאוקמי גם לרבי משום דא"כ בעופא מתיר רבי לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו ובבהמה אוסר לכתחלה ינוקי משנתינו בבהמה דוקא. ומשנתינו דומיא דמגל יד קתני דאסור אפילו בעוף ואף דמגל יד הוא תלוש וצור וקנה מחוברים בזה לא שייך דומיא דכל א' משום פסולו השייך בגופו מגל משום פגם וצור וקנה משום מחובר אבל בזה שייך דומיא כי היכי דמגל פסול אף בעוף לכתחלה ה"ה צור וקנה ובזה נלע"ד לתרץ הבשלמא מגל יד וכו' ומלבד שהוא למותר קשה ג"כ שאין ענין בשלמא לכאן. התינח אם היה מקשה צור וקנה מ"ט הוי שייך בשלמא מגל יד יש בו טעם אבל כיון שאינו מקשה הטעם רק מרמי אהדדי מתניתין וברייתא. וחוץ לדרכינו אמרתי לפרש לפי דברי מהרש"ל שבתלוש אין שום רבותא והמהרש"א השיגו שאם לא היה בזה שום רבותא לא איצטריך תנא דמתניתין לרבות בסיפא דמתניתין בכל שוחטין עיין בדברי מהרש"א מ"ש לקמן בתוספות ד"ה תלוש ולבסוף חברו. ואני אומר כדברי מהרש"ל וזה עצמו קושיית המקשה בשלמא מגל וכו' אלא צור וקנה לכתחלה לא בתמיה אי בתלוש איירי ואף אי איירי במחובר ורמינהי וכו' וליכא למימר דברייתא בתלוש איירי דא"כ פשיטא ולמימרא בעי ולהכי הקדים הבשלמא כדי שנדע ששואל על צור וקנה מ"ט לא דאל"כ לא הוה שום רומיא דהוה מוקמינן משנתינו במחובר וברייתא בתלוש להכי הקדים להקשות מ"ט שאין שום טעם לפסול בתלוש וא"כ על כרחך ברייתא במחובר דאי בתלוש פשיטא. ומשני כאן במחובר פירוש מחובר מעיקרו כשר רק דיעבד והיינו משנתינו כאן בתלוש פירוש שהיה פעם א' תלוש ועתה חברו והיינו ברייתא ומותר אף לכתחלה וסברא זו היא נגד דברי התוס' בד"ה כאן במחובר מעיקרו וכבר המציא הרמב"ן במלחמות טעם לפסול מחובר מעיקרו לכתחלה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשרה ומקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וקשה תלוש מאי למימרא אלא ודאי תלוש היינו לבסוף חברו וא"כ מחובר היינו מחובר מעיקרו ותני תלוש לגלויי דמחובר היינו מחובר מעיקרו ואעפ"כ כשר לכתחלה ואף דרבא לקמן מוקי משנתינו כר' חייא היינו דמוקי ברייתא בעופא ומותר גם מחובר מעיקרו לכתחלה א"כ לצדדין ותני תלוש לאכשורי אפילו צואר בהמה למעלה אבל כאן אכתי לא אסיק אדעתיה לכל החילוקים הללו מדלא מוקי כר' חייא. וא"כ הוכיח דתלוש דברייתא היינו לסוף חברו ומחובר היינו מחובר מעיקרו ומסיק דמשנתינו כרבי וברייתא דבכל שוחטין בין בצור במחובר מיירי וכר' חייא:

אלא דלפי זה א"כ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר' חייא דכבר מוכח דר"ח מכשיר אפילו מחובר מעיקרו א"כ קשיא מה דאמר ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו וכו' ולמה לו יותר הוכחה דאל"כ קשיא דרבי אדרבי. בלא זה אמרתי שקושיית המקשה היא עצמו קושיית התוס' דלמה מחלק כן אליבא דרבי ולא מחלק אליבא דר' חייא דמחובר מעיקרו כשר רק דיעבד ותלוש ולבסוף חברו מותר לכתחלה וצריך לומר דבלא"ה אשכחינן אליבא דרבי שיש חילוק בין מחובר מעיקרו ולכן מקשה ומנא תימרא. אבל לפי מה שכתבתי כבר מוכח דלר"ח הכל מותר לכתחלה וא"כ על כרחך משנתינו רבי:

ואומר אני כאשר נדקדק עוד בדברי רש"י בד"ה אלא לאו ש"מ וכו' והא מתניתין רבי היא דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר ודבריו תמוהין דתיתי כמאן דהו עכ"פ מוכח שיש חילוק בין לבסוף חברו ובין מחובר מעיקרו ועוד למה לי להוכיח דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר דזה לא שמענו אכתי שיכשיר ר' חייא אפילו לכתחלה במחובר מעיקרו ואולי גם לר"ח יש חילוק ועכ"פ היה לו מסיפא דאי ר' חייא ליכא פסול דיעבד. ונלע"ד דהרשב"א הקשה למה לא מוקי כר"ח ובמחובר מעיקרו פסול דיעבד ובביטלו פסול לכתחלה גזרה משום מחובר מעיקרו ובלא ביטלו כשר לכתחלה ומשני דניחא ליה יותר לאוקמי כרבי דאיהו סתם למשנה:

ואומר אני שזהו עצמו כוונת קושיית הגמרא ולכן מוכרח לומר משום דלרבי אשכחן חילוק זה ולר"ת לא אשכחן ואהא מקשה ומנא תימרא לרבי חילוק זה ומעתה הוכרח רש"י לפרש דמתני' רבי היא. ומעתה לא היה יכול להוכיח מסיפא דהרי לסברא זו במחובר מעיקרו גם ר' חייא פוסל דיעבד אלא עיקר הוכחתו מרישא דנעץ סכין והיינו לא ביטלו ובהא ר"ת אפילו לכתחלה מכשיר וברייתא זו דיעבד קתני ומכלל דרבי היא ומעתה אף דהוכחתי ממה דקתני בין בתלוש בין במחובר אכתי איכא למימר תלוש היינו לא ביטלו ומחובר היינו ביטלו ובאלי שתיהן מכשיר לכתחלה ומחובר מעיקרו מכשיר רק דיעבד ושפיר קאמר ומנא תימרא:

אלא דקשה איך אפשר דברייתא דבכל שוחטין בין בצור מיירי בתלוש ולבסוף חברו א"כ קשה מדוע לא תני מגל יד דגם מגל יד היה יכול להיות בזה האופן כשר לכתחלה דהרי ודאי מיירי בצואר בהמה למטה דאל"כ גם דיעבד פסול כדמסיק שמואל. וא"כ אם המגל מחובר וצדו החלק למטה היה להכשיר לכתחלה דהרי צדו הפנים למעלה ואם ישחוט בצד זה יביא צואר בהמה למעלה וזה לא חיישינן שישחוט באופן זה דאל"כ למה כשר צור לכתחלה ניחוש משום צואר למעלה אלא ודאי בזה לא יטעו וא"כ גם המגל כשר לכתחלה ודו"ק. וליכא למימר דמגל פסול לכתחלה גזרה שמא ישחוט עופא באידך גיסא דהרי המהרש"א כתב דמחוורתא דסוגיא דהכא כרב זביד עיין במהרש"א בסוף שמעתין:

ועל פי זה נלע"ד לתרץ הבשלמא ויתורץ ג"כ מה דלא מוקי כר' חייא וברייתא דמכשיר לכתחלה בעופא. דהנה ידע שיש לשנויי כאן בתלוש כאן במחובר אלא דידע במחובר מעיקרו וליכא למימר שהרי סיפא דמתניתין פסול ציפורן משום מחובר וצריך לומר אי רישא מיירי במחובר דמיירי בתלוש ולבסוף חברו. ומעתה הוכיח דאי אפשר לומר כן והקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ לפי זה בחברו ליכא גזרה זו דהרי באידך גיסא יהיה צואר בהמה למעלה. ומעתה מוכח דתלוש ולבסוף חברו אינו כשר לכתחלה דאל"כ משכחת מגל יד דכשר לכתחלה. ושלא נימא דתלוש ולבסוף חברו פסול אף דיעבד ליכא למימר שהרי מדתנן דצפורן פסול בדיעבד והיינו מחובר מעיקרו א"כ מכלל דאינו מחובר מעיקרו כשר בדיעבד עכ"פ וא"כ כל בבא דצואר וקנה מיותר אלא ודאי בתלוש מיירי ואיצטריך למימר דדוקא דיעבד כשרים והקשה ורמינהי והתרצן אעפ"כ תירץ לו כאן בתלוש וכו' וא"כ מוכרח לומר דאיצטריך רישא דאפילו בבהמה כשרים עכ"פ בדיעבד וסיפא בציפורן דמחובר מעיקרו פסול אפי' בעופא אבל בבהמה הוה אמינא אפי' תלוש ולבסוף חברו יהיה פסול בדיעבד דאיכא תרתי גזרה משום מחובר מעיקרו וגזרה משום צואר למעלה קמ"ל דעכ"פ דיעבד כשר אי נמי רישא קמ"ל דאפילו בעופא אינו כשר לכתחלה דהוה אמינא דוקא בבהמה אינו כשר לכתחלה אבל בעופא אפילו צואר למטה כשר לכתחלה כיון דקליל ומשום מחובר מעיקרו לא גזרינן וא"כ שפיר לא משכחת מגל יד שיהיה כשר לכתחלה אפילו חיברו דאי בבהמה ממילא פסול לכתחלה אף בצואר למטה משום חשש דרסה ובעופא גזרינן דלמא אתי למעבד באידך גיסא ואף שבאידך גיסא יהיה צואר למעלה לא אכפת לן בעופא קמ"ל דאפ"ה אסור גזרה משום מחובר מעיקרו וא"כ מוכח על כרחך דגם בעופא אוסר ר"ח לכתחלה ולכך מקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וליכא למימר בעופא דהרי מוכח דר' חייא אוסר גם בעופא:

אלא דלפי זה קשיא בעיא דרבא. והנה אדאנן ביה בבעיא דרבא נימא מלתא טעמו של הרי"ף שדחה בעיא דרבא מהלכותיו והנה התוס' כתבו דבעיא דרבא אליבא דרבי ומוקי משנתינו כר' חייא ולכאורה יפלא א"כ דמשנתינו כר' חייא א"כ למאי הלכתא בעי רבא אליבא דרבי שהרי הלכה כסתם משנה ואמרתי שזה עצמו בעיא דרבא אי לענין שחיטה תלוש ולבסוף חברו כמחובר וא"כ לרבי אפילו לסוף חברו ג"כ פסול ומשנתינו על כרחך ר' חייא ומכשיר דיעבד בכל מחובר אפילו מחובר מעיקרו א"כ הדין להכשיר בדיעבד אפילו מחובר מעיקרו או דילמא שגם לענין שחיטה יש חילוק וא"כ משנתינו רבי ודוקא לסוף חברו כשר אבל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול וא"כ הרי"ף אחז בעיא דרבא לחומרא ומשנתינו לחומרא דדוקא לבסוף חברו הא מחובר מעיקרו דיעבד נמי לא ככל בעיא דלא איפשטא דעבדינן בדאורייתא לחומרא. ובזה אמרתי טעמו של הרי"ף שהביא משנתינו כצורתה והציפורן מפני שהם חונקין והשמיט מימרא דרבה בר רב הונא לקמן (דף יח ע"א) דציפורן תלושה שוחטין בה משום דהוה קשה ליה קושיית התוספות איך מוקי רבא משנתינו כר' חייא הא פסול במתניתין ציפורן וכתבו התוס' ולעיל דמוקי כר' חייא לא קשיא דלא קיימא במסקנא הכי ולכאורה דבריהם תמוהין ודקארי לה מה קארי לאוקמי כר' חייא כיון דתנן בהדיא ציפורן דפסול. וחוץ לדרכנו רציתי לומר שמתחלה כשרצה לאוקמי כר' חייא ג"כ היה כוונתו דוקא תלוש לבסוף חברו מכשיר דיעבד אבל מחובר מעיקרו פסול כדמוכח מציפורן והקשה לו מברייתא דמכשיר לכתחלה ואפילו תוקמיה בתלוש ולבסוף חברו מ"מ שוב לא משכחת הכשר דיעבד לר' חייא דמחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול מסיפא דמשנה ותלוש ולבסוף חיברו אפילו לכתחלה כשר ובזה תוקמיה לרישא שמחלק בין תחלה לדיעבד והוכרח לומר רבי היא אמנם התוספות לא כיוונו לזה שהרי הקשו לעיל בד"ה כאן במחובר דנחלק לר"ח כך עיין בדבריהם:

וגם דבריהם לעיל צ"ע מה הקשו דנחלק לר"ח כן דא"כ קשה ציפורן. אמנם כוונתם מהמשנה אין שום הוכחה דאיכא למימר דטעמיה דציפורן מפני שחונק כפשטא דמשנה אלא מדברי רבה בר רב הונא דמכשיר ציפורן יחידי מוכח דפסיל ציפורן משום מחובר. וא"כ נוכל לומר דרבה בר רב הונא למסקנא קאי וכאן בדברי רבא הוקשה להתוספות שיהיה נגד רבה בר רב הונא וא"כ הרי"ף סובר באמת דבעיא דרבא סותרת לדברי רבה בר רב הונא ולכן השמיט דבריו. אלא דלפי זה א"כ בעיא דרבא עיקר כוונתו להקל להכשיר גם מחובר מעיקרו לסתם משנתינו א"כ אף שהוא בעיא דלא איפשטא מ"מ ספיקא הוא ונ"מ לענין אותו ואת בנו ולענין כיסוי הדם ולמה סתם הרי"ף דמחובר מעיקרו פסול. ואמרתי שהרי"ף מפרש דבעיא דרבא היא דוקא אליבא דרבי והיינו משום דרבי יליף מויקח ובעינן דבר הניקח ביד וא"כ הסברא לפסול גם תלוש ולבסוף חברו. אבל לר"ח נוכל לומר שפוסל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד אבל לא מקרא דרבי וא"כ לדידיה יש להכשיר בתלוש ולבסוף חיברו ומשנתינו ר"ח ואעפ"כ מחובר מעיקרו פסול ונ"מ בבעיא דרבא היינו אי משנתינו כר' חייא וכיון דמצינו דר' חייא מכשיר לכתחלה א"כ מכלל דהיינו בעופא ומה שפוסל ר"ח תלוש ולבסוף חברו לכתחלה אין הטעם משום מחובר מעיקרו דא"כ גם בעוף נגזור אלא הטעם שמא ידרוס או גזרה משום צואר בהמה למעלה אבל בעופא מותר לכתחלה וא"כ בעופא מותר לכתחלה או דלמא משנתינו רבי והטעם דגזרינן תלוש וסוף חברו אטו מחובר מעיקרו ואפילו בעוף גזרינן וכיון דהוא בעיא דלא איפשטא עבדינן לחומרא לאסור אף בעוף ופסק הרי"ף על נכון רק נעלם מאתנו טעמיה מה שהשמיט מימרא דרבה בר רב הונא:

אבל לפי מה שכתבתי דאף אי משנתינו כר' חייא ג"כ מוכח לאסור בעופא לכתחלה א"כ אי אפשר לפרש בעיא דרבא כן דא"כ אין שום נפקותא בבעיא דיליה וקשה מה תבעי לרבא הוה ליה למפשט ממשנתינו:

ונחזור לראשונות ע"פ מה שכתבתי למעלה דמשנתינו דנקט צור וקנה דומיא דמגל היינו שאפילו בעוף דוקא דיעבד כמו מגל נלע"ד לתרץ הבשלמא דבל"ז לא היה יכול למרמי דידע חילוק בין מחובר לתלוש אלא דאיהו סובר שפלוגתא דרבי ור' חייא הוא מצד לצד רבי פוסל דיעבד כדמשמע מדבריו רבי פוסל ור' חייא מכשיר אפילו לכתחלה כדמוכח מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש. וא"כ אי משנתינו במחובר אכתי מני אי רבי אפילו דיעבד נמי לא ואי ר' חייא א"כ מטעם מחובר כשר לכתחלה וא"כ על כרחך הפסול לכתחלה איכא משום מחובר רק משום ריעותא דצור וקנה מצד עצמם ורמי ליה מברייתא והיה מתיירא דאכתי איכא למימר הריעותא מצד מחובר והא דמכשיר ר' חייא לכתחלה היינו בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ולכן הקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ חשש זה שוה גם בעוף ודומיא דהכי תנן צור וקנה דאפילו בעוף דוקא דיעבד ומשני ע"כ לא קאמר ר' חייא אלא דיעבד דמצד מחובר פוסל לכתחלה והקשה לו מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף