צל"ח/חולין/טז/א

צל"ח חולין טז א

דף ט"ז ע"א

אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש לכאורה קשה מנ"ל לרבא לחלק בין ע"ז לשחיטה וכיון שמצינו דלענין ע"ז הוי כתלוש אמאי לא נילף גם שחיטה מניה וי"ל דהואיל ובע"ז ממעטינן דמחובר אינו נאסר מדכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם א"כ בעינן דוקא דומיא דהר שהוא מחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו לא הוי דומיא דהר אבל גבי שחיטה פסלינן מחובר מדכתיב ויקח את המאכלת שפיר יש למעט גם תול"ח הואיל ולא הוי דומיא דמאכלת שהוא תלוש כיון דכתיב ביה קיחה ואינו מחובר גם בשעת שחיטה ובזה היה רבא מסופק אי דרשינן ויקח שצריך להיות גם תלוש לבסוף בשעת שחיטה או דמעטינן דוקא חיבר מעיקרו היינו שהיה שייך בו קיחה (דעיקר הדרש הוא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין כמ"ש התוספות בד"ה מנין לשחיטה וכו' דוק שם] והיה תלוש מתחלה אבל אם חברו לבסוף אינו ממועט מהאי קרא וגם משם מכופה קערה על הכותל ליכא למילף לענין שחיטה דאף מי שסובר שם דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר היינו דוקא הואיל וממעטינן מחובר לענין הכשר הואיל וכתיב כלי וכיון דבעינן דומיא דכלי היינו דבר שמטלטל ואינו מחובר כלל ולפ"ז נראה לי דרבא קא מבעיא ליה דוקא למ"ד דסובר בהכשר זרעים דתול"ח הוי כמחובר אי גם שחיטה הוא כן או דלמא דוקא לענין הכשר הוי כמחובר הואיל ובעינן דומיא דכלי אבל לשחיטה י"ל דהוי כתלוש אבל למאן דסובר בהכשר זרעים הוי תול"ח בתלוש לא מספקא ליה כלל לענין שחיטה דמהי תיתי לחלק. ולפ"ז מתורץ קושית הרשב"א וז"ל קשה לי דהא רבא קא מהדר להוכיח תנא דס"ל תול"ח כתלוש דמי א"כ אמאי נקט ליה כאוקימתא דר"א דאמר תברא לימא בהכשר זרעים כתלוש דמיא כאוקימתא דר"פ עכ"ל הרשב"א ולפי דברי אתי שפיר דדוקא לאוקימתא דר"א קמבעיא ליה אליבא דמ"ד דכמחובר דמיא אבל לאוקימתא דר"פ דחד תנא הוא וליכא מאן דסובר לענין הכשר זרעים דתול"ח שהוא כמחובר לא קא מבעיא ליה כלל דלמה לא נילף שחיטה מהכשר זרעים ודוק:

ולפ"ז מתורץ עוד קושיא אחת שהקשה הרשב"א לקמן בגמ' דמאי קא פשיט מברייתא דצור יוצא מכותל דשחיטתו פסולה אמאי לא קא משני דהך ברייתא אתיא כת"ק דזרעים דסובר תול"ח כמחובר דמיא ע"ש ברשב"א שמתרץ בדוחק ולמ"ש אתי שפיר דעיקר האבעיא של רבא היה רק להת"ק דזרעים אי גם בשחיטה סובר דתול"ח הוי כמחובר או דלמא דוקא בהכשר זרעים הואיל ובעינן דומיא דכלי שהוא מטלטל אבל בשחיטה סובר דהוי כתלוש ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוספות ד"ה תלוש וכו' דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תול"ח הוי כתלוש אף לענין הכשר ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק אבל מ"מ קשה לפי דברי מאי קא פשיט ליה מרישא דברייתא דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דלמא הך אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין הכשר זרעים מכ"ש לענין שחיטה ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק דזרעים כנ"ל. ונראה לי דהגמרא סובר דע"כ אתיא הך אף לת"ק דזרעים דלתנא בתרא לא צריך לאשמעינן הך לענין שחיטה דתול"ח שהוא כתלוש דכ"ש הוא מהכשר זרעים דשם כתיב כלי אפ"ה הוי כתלוש מכ"ש לשחיטה אלא ודאי דהך ברייתא דמכשיר נעץ סכין בכותל נשנית אף לתנא בתרא דזרעים ושפיר אתי לאשמעינן אף דלענין הכשר זרעים סובר דתול"ח הוי כמחובר אפ"ה בשחיטה מודה שהוא כתלוש ושפיר פשיט הגמרא מהך ברייתא דנעץ סכין אבל קשה דלמא לעולם אתיא הך ברייתא דנעץ סכין כתנא בתרא דברייתא דזרעים דסובר גם גבי זרעים שהוא כתלוש ואפ"ה אתי גם גבי שחיטה לאשמעינן דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דאל"ה ה"א דשחיטתו פסולה משום שמא ידרוס כשמואל לקמן ולכך אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא ידרוס [עוד י"ל דאתי לאשמעינן דלכתחלה לא ישחוט משום דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרו] וצ"ל דהגמרא דקא פשיט מהאי ברייתא לא סבר הא דשמואל ולא חיישינן לשמא ידרוס הואיל ותני בברייתא בין שסכין למעלה כו' ולא סבר להאי דרב זביד דמתרץ לצדדין קתני אמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה תלוש כו' דממתניתין לא יכול למפשט דמכשיר בדיעבד די"ל מתניתין אתיא כר"ח ולכתחילה לא מטעם דשמא ידרוס הרי מוכח דשפיר חושש לשמא ידרוס וצ"ע ודוק:

שם רש"י ד"ה אלא לאו וכו'. והא מתניתין רבי היא וכו' ולכאורה יפלא תיתי כמאן תיתי על כל פנים מוכח דיש חילוק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ונראה דהוי קשה לרש"י מאי מקשה ומנא תימרא הא ע"כ מוכח ממשנתינו דאל"כ קשיא דרבי אדרבי והיה נראה לרש"י לפרש שקושית המקשן הוא קושית התוס' דלמה לא מוקמת כר"ח ולחלק בין מחובר מעיקרו אלא ודאי דאליבא דרבי אשכחינן בלא"ה חילוק זה ועל זה מקשה ומנא תימרא וא"כ שפיר מפרש רש"י והא מתני' רבי היא:

שם בגמרא דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו לכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דלפי מה שהיה סובר דכותל דתני בברייתא מיירי בכותל בנין ותלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר א"כ למה נקט דוקא קנה עולה מאליו ויותר קשה לבתר דקא מדחה ליה דמיירי בכותל מערה וקאמר דיקא נמי מדקתני דומיא דקנה עומד מאליו א"כ אמאי לא קא פשיט ליה איפכא דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש הואיל ונקט דומיא דקנה עולה מאליו ובפרט לפירוש רש"י לעיל בד"ה צור היוצא מכותל דתני קנה עומד מאליו לאפוקי היכא דנטעו אדם א"כ הרי מוכח דתלוש ולב"ח הוי כתלוש. ונ"ל דהגמרא סובר דאין לפשוט מהאי דתני קנה עומד מאליו דיש לדחות ולומר דכותל הוא כותל בנין ותול"ח הוי כמחובר מעיקרו ולהכי נקט קנה עומד מאליו לאשמעינן דצור היוצא מן הכותל הוי כמו קנה עומד מאליו דתלוש ולבסוף חברו אסור לשחוט ואין לפשוט כלל מהך ברייתא וק"ל שם ע"ב תוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. וי"ל דאליבא דרבי מבעיא ליה הקשה המהרש"ל והמהרש"א אמאי צריכא לכל אלו נימא דתול"ח קא מבעיא ליה היכא דבטלו ומתני' וברייתא דמכשיר בתול"ח מיירי בלא בטלו ולא ידעתי מה קא קשיא להו דהתוס' לא רצו לתרץ כן משום דהוי קשה על הגמ' דפשיט מנעץ סכין בכותל דתני בברייתא וע"כ לא ידע לחלק בין בטלו ולא בטלו וע"ז קשה אמאי קא פשיט ליה ממתניתין דתול"ח בדיעבד כשר כקושית התוס' וע"ז צריכין התוס' לתרץ דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כר"ח וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף