צל"ח/ברכות/מח/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ששה ודאי לא מבעי' לי' וכו' לשון ודאי אינו מדוקדק שהרי חזינן שהי' קובל ומתחרט כאן על שלא שאל גם על ששה וכדפירש רש"י בד"הואיהו סבר ר"ז שהי' קובל וכו' וא"כ איך אמר ודאי לא מבעי' לי' וזקני הגאון מאיר עיני כל הגולה מוהר"ר העשל זצלה"ה אמר כי ודאי הוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק ודבריו מאירים כשמש ורוח ה' דבר בו וראיתי בספרו של הגאון מוהררנ"ך זצ"ל שהקשה על זה דלמה בשמונה ושבעה לא הזכיר שהשאר אכלו ירק וסמך עצמו על תחלת המאמר שאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק ולמה הוצרך לפרשו בששה. ואני אומר דלפי מ"ש הרא"ש לקמן במימרא דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן דלא בא למעוטי אלא עלה של ירק אבל אם אכל דברים הצריכים ברכה מעין שלש אפילו לא אכל פת יכיל להוציא רבים ידי חובתן וטעם הדבר כיון דאיכא אכילה וברכה דאורייתא עיין שם בדברי הרא"ש וא"כ גם כאן בדברי ר"ז איכא למימר דלהכי אמר וד' אכלו ירק לדיוקא דהא דמספקא לי היינו אם הארבעה לא אכלו רק ירק שהוא דבר שאינו טעון אחריו ברכה מן התורה אבל אם אכלו דבר הצריך ברכה מעין שלש אפילו הם ארבעה מצטרפים אבל בשמנה ושבעה לא הוצרך לאמרו כיון דסובב אתחלת המאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק:
והבית יוסף בסימן קצ"ז הקשה על הפוסקים שפסקו דבעינן רובה דמינכר הרי לפי פירוש רש"י ר"ז גופי' לא פשיטא לי' דבעינן רובה דמינכר אלא מספקא לי' ור' ירמי' פשיטא לי' דלא בעינן רובה דמינכר וא"כ למה נדחה מה פשיטא לי' לר' ירמי' בשביל מה דמספקא לר"ז ולכן כתב דהפוסקים אינם מפרשים כפירוש רש"י דר"ז הי' מצטער על שלא שחל אלא הם מפרשים דר"ז אמר בלשון פשיטות דבעינן רוה דמינכר ופסקו כר"ז והי' נלע"ד דר"ז ור' ירמי' פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בירושלמי שהביאו התוס' בד"ה תשעה אכלו דגן וכו' אם גם בזימון של שלשה הדין כן דשנים אכלו דגן ואחד אכל ירח מצטרף ואם נימא דגם בשלשה הדין כן א"כ היא גופא קשיא למה אמר רב יהודה משמי' דרב דין זה בתשעה אכלו דגן ולא אמר שנים אכלו דגן ואחד אכל ירק שהוא רבותא יותר דאפילו לזימון של שלשה מצטרף ואף שכתב רבינו יונה דיש סברה לה מיר יותר לזימון עשרה מזימון של שלשה כדלעיל דף מ"ה ע"ב גבי יצא אחד מהם לשוק דאמר ולא אמרן חלא בשלשה אבל בעשרה עד דני תי וא"כ איכא למימר דנקט עשרה וק"ו שלשה וכן היא בירושלמי לענין קטן עושין אותו סניף לעשרה דקאמר תמן שמזכירין השם עושין אותו סניף שלשה שאין מזכירין השם לא כ"ש מ"מ קשה דהוה לי' למימר סתם רובם אכלו דגן ומיעוטן אכלו ירק מצטרפין וממילא קאי גם על עשרה דלענין שלשה לא שייך מיעוטן אכלו לשון רבים שמיעוט שלשה אינו אלא חד והוה קאי על עשרה וגם הי' נכלל גם שלשה כיון דנקט סתם ומדדייק ואמר תשעה ואחד מכלל דדוקא לעשרה מצטרף ולא לשלשה ואמנם נוכל לומר לעולם דגם בזימון שלשה הדין כן ורב דנקט זימון עשרה היינו משום דבעי לארויי דבעינן רובה דמינכר דוקא ולכן נקט מלתי בזימון של עשרה ונקט תשעה אכלו דגן ומדלא נקט ששה לרבותא ש"מ דששה לח מהני אבל שבעה ושמנה מן הסתם הם שוים לתשעה דרובה דמינכר היינו שיש בריב על חד תרין בהמיעוט כמו"ש רבינו יונה והי' גם בשבעה איכא יותר מעל חד תרין ואי הוה נקט מלתי' בזימון של שלשה והוה נקט שנים אכלו דגן וכו' לא הוה דייקינן דבעינן רובה דמינכר דבשלשה לא משכחת לה ר בה בענין אחר אבל היכי דמשכחת רובה אף דלא מינכר כגון בעשרה אפילו ששה מהני לכך נקט רב דינו בעשרה להורות דששה לא ומעתה איכא למימר דר"ז סבר דגם בזימון של שלשה ג"כ מצרפינן האחד שאכל ירק ולכך סובר דבעינן רובה דמינכר ור' ירמי' סבר דבשלשה בעינן כלם אכלו פת ולכך סובר דלא בעינן רובה דמינכר זהו שעלה על דעתו בפלוגתא דר"ז ור"י ואמנם חזינא שגם הפוסקים שפסקו דלשלשה לא מצטרף האוכל ירק ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר שהרי הרי"ף והרמב"ם והרשב"א פסקו דלשלשה לא מצטרף ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר. ודע דדברי הכ"מ שם בפ"ה מהל' ברכות הל' ח' סותרים לדבריו שבב"י ששם בכ"מ הביא פירוש רש"י דר"ז שהי' קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דלמא רובה דמינכר שפיר בעינן וכו' וכיון דלר"ז מספקא לי' הכי נקטינן עכ"ל בכ"מ ובב"י כתב דלפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' ראוי' לפסוק כר' ירמי' דלית לן למשבק פשיטותי' דר"י משום ספיקו דר"ז ונראה דשם בבית יוסף עקר פירושו על הטור והטור קאי מסתמא בשטת הרא"ש דס"ל בפרק קמא דקידושין כדעת התוס' דמה שאמרו שהמברך ברכה שאינה צריכא עובר משום לא תשא הוא רק אסמכתא ואין כאן רק איסור דרבנן עיין במג"א סימן רט"ו ס"ק וי"ו וא"כ כיון שאין בזה איסור תורה שפיר קאמר הב"י כיון דלר"ז מספקא לי' ולר' ירמי' פשיטא לי' ראוי' לנו לפסוק כר' ירמי' ולצרף לזימון עשרה ואף שאומרים נברך לאלקינו בשם ואולי הדין דבעינן רובה דמינכר ומזכיר שם שמים לבטלה הרי אין כאן חשש איסור תורה אבל בכסף משנה דקאי על דברי הרמב"ם ולהרמב"ם עובר מדאורייתא משום לא תשא כמבואר במג"א שם א"כ אף דלר' ירמי' פשיטא לא כיון דלר"ז מספקא צריך להחמיר שלא לזמן בשם משום ספק איסור דאורייתא של לא תשא. וע"פי זה נלע"ד ליישב סיום דברי הבית יוסף שם שכתב ומצאתי לאגור שכתב בשם איר זרוע ששה אוכלים וארבעה מצטרפין בירק ונראה שהוא מפרש כפירש רש"י ופוסק כפשיטותי' דר' ירמי' ולענין הלכה פשיטא דלא חיישינן לדברי א"ז דיחידאה הוא עכ"ל הבית יוסף ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הוא כתב בריש דבריו דכל הפוסקים פסקו דרובה דמינכר בעינן ואי הוה מפרשים כפירש רש"י וכו' לפיכך נ"ל שלא פירשו כפירוש רש"י ע"ש בב"י וא"כ רש"י שפי' שר"ז הי' קובל ומתחרט וכו' על כרחך פוסק כפשיטותי' דר' ירמי' והיינו כאור זרוע וא"כ איך מסיק דאור זרוע יחידאה הוא ואטו רש"י קטלא קניא הוא ואמנם לפי מ"ש ניחא דבריש דבריו שכתב שהפוסקים כלם פסקו דרובה דמינכר בעינן והתוס' והרא"ש בכללם והרי הם פסקו שהמברך ברכה שאינה צריכא אין בו איסור דאורייתא ולכן על כרחך לא פירשו כפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' וכמו שכתבתי אבל רש"י עצמו אע"פי שמפרש שר מספקא לי אעפ"כ אין מדבריו ראי' שפוסק כר' ירמי' דאולי סבר רש"י כהרמב"ם שהמברך ברכה שא"צ עובר מן התורה על לא תשא וח"כ אפילו לספיקא של ר"ז צריכין אכן לחוש באיסור תורה ואין מדברי רש"י ראי' לאור זרוע ושפיר כתב דיחידאה הוא:
ואמנם כל זה כתבתי לפרש דברי הב"י והכ"מ אבל אני לעצמי אומר שהרמב"ם אינו מפרש כפי' רש"י דלפי' רש"י כתבתי דלשון ודאי הנזכר בדברי ר"ז צריך להיות כדברי זקני הגאון ז"ל שהוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק ולתת טעם למה הוצרך להזכיר זה כאן הוא כמו שכתבתי לדיוקא שאפילו בד' לא מספקא לי' אלא באכלו ירק אבל באכלו מעשה קדירה שהוא טעון ברכה מעין ג' אף שלא אכלו פת מצטרפי כיון שברכה מעין שלש הוא דאורייתא והרי הרמב"ם פסק להדיא בפ"ח הל' י"ב שאפילו ברכה אחת מעין שלש הוא מדרבנן וא"כ אפילו אכלו ארבעה מעשה קדירה לא מצטרפי כיון שאינם חיובים מן התורה ועל כרחך לדבריו האי ודאי שם דברי ר' זירא הוה ודאי ממש דלא מספקא לי' כלל ואמנם דבר זה גופא אם להרמב"ם גם ברכת על המחיה שמברך על מעשה קדירה ה"א להרמב"ם רק דרבנן אינו מפורש בדבריו בהדיא אלא בהכסף משנה שם בפ"ח הל' י"ב דייק זה מסידור דבריו בסוף פ"ב עם תחלת פ"ג ועיין בטור סוף סימן ר"ט בב"י שם:
שם ומדקטל להו לרבנן לא הוה לי' אינש לברוכי להו הדבר יפלא ינאי מלך וכה"ג לא ידע לברוכי ברכת מזונא וכן בכל יושבי שלחנו אף דלא הוו בהו רבנן מיהא עכ"פ לא הי' בורים כל כך שלא נמצא בהו חד שיה' יודע ברכת המזון ונראה ע"פי מ"ש התוס' לעיל דף כ' ע"ב בד"ה נשים בבהמ"ז וכו' דלפי פירוש רש"י שהטעם משום שלא נטלו חלק בארץ א"כ גם בכהנים ולוים יש ספק אם חייבים מן התורה ועיין בחידושינו שם אם שייך ערבות בכהנים ואמנם עתה נימא דאפילו אם נימא שגם כהנים ישנם בכלל ערבות מ"מ אני אומר דגם כלל ישראל לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהן מן התורה אבל על מצות שהוסיפו חכמים מדבריהם לא נכנסנו בערבות וכן משמע בסוטה דף ל"ז ע"ב בתוס' בד"ה אמר רב משרשיא שעל תרי"ג מצות קיבלו ערבות עיין שם והרי מצות דרבנן אינם נכללים במספר תרי"ג מצות ולדעת רבינו הגדול יש אפילו ליתן טעם לשבח למה לא נכנסו בערבות גם על מצות דרבנן הוא משום דהרמב"ם פסק והובא בש"ע ח"מ סימן קל"א סעיף י"ג מי שלאפירש קצב הדבר שהוא ערב כגון שאמר כל מה שתתן לו אני ערב וכו' להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וכו' ומעתה בשלמא תרי"ג מצות כבר שמענו וידענו קצבם שפיר כשתעבדנו בערבות אבל מצות שעתידין חכמים לגזור זה דבר שלא הי' לו קצב בשעה שקבלנו הערבות לכך לא חל ערבות על מצות שהם מדרבנן גם מבואר לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' בסוף ד"ה ור"י וכו' שאם אחד הוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציא למי שהוא רק חד דרבנן והנה זהו ודאי שעל שלחן מלכים כשלחנו של ינאי לא על הלחם לבדו יחי' רק היו אוכלים למעדנים כל מיני אוכלים כיד המלך כדי שבעם אבל לא השגיחו ממה הוא השובע שלהם ויש מהם שגם לחם אכלו לשובע ויש מהם שאפשר שהלחם שאכלו לא היו משביע אבל השובע שלו הי' משאר מיני מאכלים ומדאורייתא אינו חייב בבהמ"ז כי אם שאכל ושבע כדכתיב ואכלת ושבעת והיינו שיה' שבע מאכילת הלחם דבקרא לא מיירי אלא בלחם וא"כ הם בעצמם היושבים בשלחן ההוא לא ידעו בעצמם מי מהם חייב מן התורה ומי מהם חייב מדרבנן וכיון שהי' בהם גם כהנים ונשים שהרי ינאי והמלכה היו שם ואם הם לא אכלו מן הלחם כדי שביעה א"כ הם תרתי דרבנן ולא יוכל מי שהוא תרתי דרבנן להוציא את מי שהוא חד דרבנן אף שיכול להוציא את מי שהוא חייב מן התורה מטעם ערבות אבל למי שהוא חד דרבנן מצד ערבות אי אפשר להוציא שעל חיוב דרבנן ליכא ערבות ובלי ערבות אינו יכול להוציא מצד עצמו שהוא תרי דרבנן וזה הוא חד דרבנן ולא הי' אפשר לכהן לברך ברכת המזון כי אולי זה המברך לא אכל כדי שבעה והוה איהו תרתי דרבנן ואולי שכהנים או נשים שאכלו כדי שביעה והמה חד דרבנן וכמו כן אולי יש ישראלים שלא אכלו כדי שביעה והוה ג"כ חד דרבנן ונמצא זהו שהוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציאם אבל ישראל הי' יכול לברך דממ"נ אם אכל כדי שביעה הרי הוא עצמו חייב מן התירה ומוציא את הכל ואם לא אכל כדי שביעה הרי הוא עכ"פ רק חד דרבנן ואפילו יש ביניהם מי שנתחייב מן התורה הרי זה מוציאו מצד הערבות ואמנם ע"פי דין הכהן זוכה בכוס של ברכת המזון דכתיב וקדשתו ואף שהכהן יכול למחול על כבודו ולכבד לישראל זהו בשאר הכהנים אבל ינאי מלכא שהי' עליו לעז חלל לא הי' יכול למחול כבוד כהונתו שלא לחזק הלעז ואמנם אם יש בסעודה תלמיד חכם אזי מגיע לו כוס של ברכת המזון ע"פי הדין כי ת"ח הוא קודם לכהן וכמבואר במגילה דף כ"ח ע"א ולכן מדקטל להו ינאי לרבנן ולא הי' תלמיד חכם מיסב על שלחנו לא היה להו אינש לברוכי להו:
שם יהבו לי' כסא לברוכי וכו' הקשה ברשב"א כיון דיהבו לי' לברוכי הרי כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל וא"כ מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא מצטרף עמהם כמו"ש התוס' בדף מ"ז ע"א בד"ה אלו מייתי לי ונדחק הרשב"א דגם בזה שמעון בן שטח לגרמי' עביד ולענ"ד נלאה לדחות קושייתו דבאמת לא נצטרף ולא היו צריכין לצרופו שהרי רבים אכלו על שלחן המלך והם נתחייבו בזימון ואיהו אפילו אם לא טועם כלום הי' יכול להוציאם מצד ערבות כמו"ש התוס' בד"ה עד שיאכל וכו' והכוס ששתה הוא רק שיוכל לומר שאכלנו אבל לא בשביל שיצטרף עמהם:
שם לעולם אינו מוציא את הרבים וכו' הא דנקט את הרבים ולא נקט סתם אינו מוציא אחרים י"ח ומה לי אם הם רבים או לא ונראה דלפעמים משכחת שיוציא גם את היחיד י"ח כגון שנים שאכלו ואחד סופר ואחד בור לעיל דף מ"ה ע"ב דסופר מברך ובור יוצא ואז אינו אומר נברך שאכלנו ובפרט לר' יוחנן דאמר לעיל שנים אם רצו לזמן אין מזמנין ואז אפילו לא אכל הסופר כלל יכול להוציא את הבור שהרי מבואר כאן בדברי התוס' שעקר מה שיכול להוציא אחרים הוא מטעם שבל ישראל ערבים זה בזה אלא שצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ולפי זה בשנים שאין ברכת זימון ביניהם ואינו אומר כלל נברך שאכלנו מתחיל תכף ברכת הזן יכול הסופר אפילו לא אכל כלל להוציא את הבור ואולי אפילו שני בורים שאכלו כיון שהם אינן חייבים בזימון יכול הסופר שלא אכל לברך להם ברכת המזון שאין כאן זימון בלל כיון שלא אכל ומברך רק להוציאם מתחיל תכף ברכת הזן ולכן אמר ר' יוחנן להוציא רבים י"ח צריך שיאכל כזית דגן וכל זה ניחא להמסקנא אבל המקשה שהקשה מיתיבי וכו' והי' סבור דר' יוחנן גם לענין אצטרופי אמר למלתי' א"כ אין הטעם בשביל אמירת שאכלנו צריך לומר שלא דקדק בלשון להוציא הרבים:
שם מיתיבי רשב"ג אומר וכו' ויש לדקדק ואטו שמעון בן שטח לאו תנא הוא ואיך פליג ר' יוחנן עליו ולומר לגרמי עביד אם לא דאשכח איזה תנא דמסייע לי' לחלק על שמעון בן שטח וא"כ מאי אותבי' מרשב"ג ומאי אולמי' דרשב"ג יותר משמעון בן שטח וכי היכי דפליג ר' יוחנן על שמעון ב"ש הכי נמי פליג על רשב"ג ואחד מן התלמידם השיב דהאי דמותיב לאו לאתובי לר' יוחנן על גוף הדין דאמר דלאפוקי רבים צריך שיאכל כזית דגן אלא לאתובי במה דאמר שמעון ב"ש לגרמי' עביד ולגרמי' משמע שאין שום תנא מודה לו בזה להכי קמותיב דהא איכא רשב"ג דסבר כוותי' ואולי לזה כיון רש"י בד"ה לגרמי' עביד אין אדם מודה לו ואמנם לפי זה קשה למה אותיב מרשב"ג שהוא שנוי רק בברייתא ולמה לא אותבי' ממשנה מפורשת בסוף פרק כ"מ אכל תאנים וענבים מברך אחריהם שלש ברכות דברי ר"ג וכיון דלר"ג מברך שלש ברכות הרי הם כמו שאכל פת ולר"ג גם על יין מברך שלש ברכות כמבואר בתוס' דף ל"ז ע"ח בד"ה נתן ר"ג רשות וכו' וא"כ שפיר עביד שמעון ב"ש ואמנם הרא"ש כתב בשמעתין דמדאמר ר' יוחנן כזית דגן ולא אמר כזית פת מוכח דלאו דוקא פת אלא הה"ד דבר הטעון ברכה אחת מעין שלש כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי ולדברי הרא"ש קשה ואטו יין לאו מדבר הטעון ברכה מעין שלש הוא ולמה אמר ר' יוחנן דלגרמי' עביד וצריך לומר דהרא"ש ס"ל דשתי' לענין זה לאו בכלל אכילה הוא שיוכל לומר שאכלנו. (ואמנם הטור בסוף סימן קצ"ז כתב דאפילו פירות משבעת המינין לא מהני להרא"ש ובעינן דוקא מחמשת המינין אבל מדברי הרא"ש שלפנינו לא משמע כן). וא"כ ניחא דמדברי ר"ג ליכא סיוע לשמעון בן שטח דמה בכך שמברך על יין שלש ברכות מ"מ לא יוכל לומר שאכלנו אבל מדברי רשב"ג שאמר אפילו לא טבל עמהן אלא בציר שפיר יש סיוע לשמעון ב"ש אבל לדברי התוס' בד"ה תשעה אכלו וכו' שכתבו דשתי' בכלל אכילה א"כ ר' יוחנן דפליג על שמעון ב"ש ע"כ טעמו משום דבעינן שזה שמוצא רבים צריך שיאכל דבר הטעון ברכת המזון וכזית דגן דאמר ר' יוחנן היינו כזית פת וכן הוא דעת הרמב"ם וכן פסק בשלחן ערוך סימן קצ"ז סעיף ב' א"כ הדק"ל דלמה לא אותיב מרבן גמליאל. וצריך לומר דהתוס' לא כתבו דשתי' בכלל אכילה אלא לענין המצטרף שהמברך אומר לשון שאכלנו על כלם ואף שיש ביניהם מי שלא אכל רק שתה נכלל הוא בכלל שאכלנו אבל לא שהמברך עצמו שאומר שאכלנו הי' סגי בשתי' רק צריך אוכל ממש וזהו דוחק ויותר נלע"ד שהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן פת ממש ואמנם מה דלא הקשה מרבן גמליאל נלע"ד דעד כאן לא אמר ר"ג דאכל תאנים וענבים ורימונים דמברך שלש ברכות אלא באכל כדי שביעה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל כזית וכביצה שהחמירו ישראל על עצמן לברך שלש ברכות לא החמירו רק בלחם אבל בשאר מינין משבעת המינין לא החמירו על עצמן לברך שלש ברכות וסגי בברכה אחת מעין שלש אלא שבזה הי' נסתר קושיית התוס' בדף ל"ז ע"א בד"ה נתן ר"ב רשות וט' שהקשו לר"ג אם כוס של ברכה טעונה כוס אן לדבר סוף יעויין שם ולפי מ"ש אין כאן קושיא דאטו המברך על הכוס צריך לשתות ממנו כדי שביעה הלא די במלא לוגמיו ואולי לזה הדבר עצמו כיוונו התוס' שם בתירוצם שכתבו דבאינו שותה בקביעות מודה ר"ג כוונתן שאינו שותה כדי שבעו ולפי זה עובדא דר"ג שם שנתן רשות לר' עקיבא לברך מיירי שאכלו כדי שביעה וא"כ הדרא קו' התוס' בדף ל"ז לדוכתא שהקשו כיון דלר' עקיבא אפלו אכל שלק והוא מזונו מברך שלש ברכות ולמה כשנתן לו ר"ג רשות לברך לא בירך שלש ברכות ותירצו דשאני גבי אכל שלק דאיקבע סעודה עלה ולפי מ"ש הרי גם בעובדא שנתן לו ר"ג רשות אכל כדי שביעה וצ"ל דאע"פי שאכל כדי שביעה לא הוה כל כך כמו קובע סעודתו עליו דהיינו שזה עקר מזונו:
וע"פי מ"ש דהא דמותיב מרשב"ג הוא על זה דאמר לגרמי' עביד שאין אדם מודה לו והרי רשב"ג מודה לו מתורץ קושיית הרשב"א שהקשה לפי דברי הירושלמי דרבנןפליגי על רשב"ג א"כ איך הקשה בשמעתין מדברי רשב"ג על ר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא דעקר הקושיא על מה דאמר לגרמי' עביד:
ודע דלפי מ"ש דלגרמי' היינו שאין שום אדם מודה לו אין לשון הסוגיא מדוקדק שאמר ר"א ברי' דרחב"א אר"י שמעון ב"ש דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי אמר רחב"א אר"י וכו' והדבר תמוה שר' יוחנן יביא ראי' מדברי עצמו והייתי רגיל לפרש דר' אבא ברי' דרחב"א אמר דר"י אמר שמעו ב"ש דעבד וכו' ולא ששמע מר' יוחנן בפירוש לשון זה דלגרמי' עביד רק מביא ראי' ממה דאמר רחב"א משמי' דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא וכו' עד שיאכל כזית דגן ממילא חזינן דלית לי' לר' יוחנן שיברך בשביל כוס יין ששתה אמנם אעפ"כ אין מוכח מזה שר' יוחנן אמר שאין שום תנא סובר כשמעון ב"ש ואיך מביא מזה ראי' דלגרמי' עביד:
שם אצטרופי מצטרף וכו' ויש לדקדק ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע שיש חילוק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח והרי ראה זה מדברי ר' יוחנן בעצמו שדקדק בדבריו ואמר לעולם אינו מוציא רבים י"ח וכו' ולא אמר לעולם אינו מצטרף עד שיאכל כזית דבן מכלל דלאצטרופי מודה ר"י דלא בעינן דגן ונראה דר' יוחנן קאי על עשרה ובזה ידע שיש לחלק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח דלאצטרופי אין עקר צרופו לזימון שהרי הם חייבי' בי' בזימון בלעדו ועקר מה שצריכי' לצרפו הוא להזכיר השם לכן לא בעינן כזית דגן וסגי בירק או בציר שטובל עמהם אבל בשלשה כיון דליכא זימון בלעדו הי' המקשה סובר שאין חילוק בין לאצטרופי ובין להוציאם י"ח ורשב"ג מיירי בשלשה כמו"ש התוס' בד"ה תשעה וכו' בשם הירושלמי לכן אותיב מרשב"ג והתרצן חידש לו דאפילו בשלשה ג"כ יש חילוק בין איצטרופי ובין להוציאם י"ח. אי נמי יש לומר דהמקשן הי' סבר דמה דאמר ר' יוחנן להוציא ידי חובתן לרבותא קאמר ולא מבעיא לאצטרופי והוא אינו המברך ובלעדו ליכא חיוב זימון פשיטא דאינו מצטרף דהרי לא שייך צירוף ערבות דלא לצטרף וממילא אינם מחויבים בזימון אלא אפילו יש זימון בלעדו ונתחייבו בזימון כבר ושייך ערבות והוה אמינא שיכול להוציאם י"ח קמ"ל ר' יוחנן דאפילו להוציאם י"ח בעינן כזית דגן אי נמי דהמקשה הי' סבור דנקט ר' יוחנן להוציא י"ח לומר דאפי' בזה סגי בכזית אף שהאחרים אכלו כדי שביעה:
רש"י ד"ה עד שיאכל כזית וכו' כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' וכו' ולכאורה תמוה דהרי לעיל דף כ' ע"ב מבעיא לי' אי נשים דאורייתא או דרבנן וקאמר נ"מ לאפוקי רבים י"ח האי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכו' ולחלק בין נשים שאינן שייכות מדאורייתא במצוה זו כלל לכך לא מהני מה שמחוייבת מדרבנן למחשבינהו מחויבת בדבר להוציא את שנתחייב מן התורה אבל איש שישנו בכלל מצוה זו מן התורה אלא שעתה שיעורא הוא דקגרים לי' שאינו מחוייב עתה מן התורה לכן מהני לי' מה שמחויב עכ"פ גם עתה מדרבנן להיות נקרא מחויב בדבר הוא דוחק דא"כ למה הוצרך רש"י בקטן למיהב טעם שאיהו אפילו מדרבנן אינו מחויב תיפוק לי' דשאני קטן דלית בי' חיובא דאורייתא כלל ואמנם ע"פי מה שביארתי שם בחידושיי דהך דאמרינן שהמחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר אליבא דרבא הוא דאמרינן כן אבל רבינא שם השיב תשובות לרבא לסתור סברה זו ולרבינא אף המחויב מדרבנן נקרא מחויב בדבר ניחא דרבינא בתרא הוא והלכה כמותו:
בא"ד ובה"ג וכו' ולענ"ד נראה דדעת בעה"ג דטעמי' דשמעון בן שטח הי' מטעם ערבות וכמו"ש התוס' וכוס ששתה היינו שיהי' יכול לומר שאכלנו וגם שתי' בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו וכמו שהקשה המהרש"א באמת על דברי התוס' דמה חילוק יש בין כזית דגן לשתי' לענין אמירת שאכלנו ועל מה שסמך שמעון בן שטח על הערבות אמר דלגרמי' עביד דהכי אמר רחב"א אר"י לעולם אינו מוציא וכו' ודקדק ר' יוחנן לומר לעולם דהיינו אפילו לא אכלו המסובין רק כזית כל אחד מהם אינו יכול להוציאם עד שיאכל כזית דגן והיינו כשגם הם אכלו רק כזית אבל אם אכלו לשובע גם הוא אינו מוציאם כי אם כשאכל ג"כ לשובע:
תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו' ואור"ת וכו' והכא דבעינן פורח ויודע וכו' נלע"ד דהויו היא ויו החולקת ורצונו דבעינן פורח או יודע וכמסקנת ר"ת בסוף דבריו והמהרש"א הי' סבר שדברי ר"ת סותרים זה את זה ולענ"ד נראה כמו שכתבתי אבל דברי התוס' בראש הדבור ודאי שאינם דברי ר"ת רק דעת אחרת וכמו"ש מהרש"א:
בא"ד שהרי הפסיק בנתים באותו מעשה וכו' ולכאורה יפלא למה יוחשב אותו הפסק הלא אותו מעשה הובא כאן להקשות על ריב"ל דאמר דעבד מצטרף וצריך לומר דכוונתן על מה שהקשה על אותו מעשה והיכי עביד הכי וכו' שזה אין לו ענין לכאן ואמנם לפי מ"ש לעיל דגם הך קושיא דוהיכי עביד הכי דג"כ חוזר להקשות על ריב"ל דאי לאו דברי ריב"ל הוה מוקמינן הך מעשה בעבד שחציו ב"ח א"כ נסתרו דברי התוס' כאן ואמנם אעפ"כ מוכח דהלכה כריב"ל דהא גם בגיטין מקשה על רב יהודה מהך מעשה וצריך לומר שסמוך עצמו שם על דברי ריב"ל כאן וכמו שכתבתי לעיל וא"כ מכלל דהלכה כריב"ל ומוכח דהך ולית הלכתא לא קאי על דברי ריב"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |